146. החיים הם הרגשת התענוג
שיחה (31.1.03) על מאמר: "עניין למעלה מהדעתא"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת יומא, עמ' 113
יש רצון לקבל, שברא הבורא, והוא הנברא היחיד. הרצון לקבל הזה הוא כלים דקבלה. ידוע אפילו מניסיון בעולם שלנו, שהרצון לקבל לא מיועד לקבלה. ברגע שהוא מתחיל לקבל, הוא מתחיל לסתום את עצמו. הרצון שבו מתמעט והולך, והאדם מפסיק ליהנות. כלומר, הרצון לקבל לא מיועד לקבל משהו באופן ישיר - למלא את עצמו וליהנות מהמילוי.
ברגע שהוא ממלא את עצמו, הרצון נעלם. נעלמת הרגשת התענוג. אדם שמתחיל לאכול, לא משנה כמה הוא רעב, מהפרוסה הראשונה הולך ופוחת בו התיאבון, הולך ופוחת התענוג, והוא מצטער על התיאבון שאובד לו בהדרגה בזמן האכילה. עד שהוא מגיע למנות הטעימות ביותר, כבר אין לו תיאבון. ושוב עליו לחדש את התיאבון, את הרצון, על ידי פעולות שונות. כלומר, עליו לרוץ כל הזמן אחר החיסרון ואחר כך אחר התענוגים.
ידוע עד כמה אנשים סובלים מחוסר תיאבון או מחוסר רצון לתענוגים אחרים. למה? מפני שבלי הרגשת התענוג אין חיים. חיים הם הרגשת התענוג. ברגע שאדם מאבד לגמרי את הרצון, כלומר, נעלם לו התענוג, הוא מתחיל לגסוס לו לאטו. הכול תלוי ברצון, עד שיוצא ממנו האור הקטן ביותר, שנותן לו חיות, חיוניות, ואז הוא יורד לדרגת הדומם החומרי.
כלומר, הרצון לקבל בצורתו הישירה, כפי שהוא נברא ב-ד' בחינות דאור ישר, מבחינת שורש לבחינת א', לא נברא לשימוש, אלא רק להכנה. עליו לעבור עוד שלבים רבים כדי להגיע למצב שבו אפשר יהיה לעבוד איתו באמת כרצון לקבל, רצון ליהנות. שירגיש את ההנאה, ולא אותה בלבד, אלא שיהיה יצירתי. כלומר, שבכל פעם שיקבל הנאה, היא תגרום לו לרצות עוד יותר, היא תאפשר לו להוסיף רצון מעצמו על התיאבון שמלכתחילה קיבל מלמעלה.
העניין הוא, שרצון שהאדם מקבל ממשהו או ממישהו לא מורגש אצלו כתענוג אמיתי. זה כך אפילו בעולם שלנו. אם אני רואה שהחבר שלי נהנה, גם אני רוצה ליהנות. ואף על פי שאני קונה ממנו חיסרון על ידי כל מיני פעולות, יש לי בזה פגם, אני לא מרגיש שהוא מהנה מפני שהחיסרון הזה אינו פרי יצירתי. לא אני יצרתי אותו ולא מורגש בי שרצון שלי הוא. כלומר, האדם צריך להגיע למצב שבו כביכול יברא את הרצון שלו.
לכן, גם מצד הרצון לקבל תענוג וגם מצד הרצון שיהיה מורגש ככזה, הרצון לקבל שנברא מלכתחילה לא מתאים לשימוש. הוא עדיין זקוק לשלבים רבים של התפתחות. לדרגות ההתפתחות האלה קוראים "השתלשלות מלמעלה למטה". הרצון לקבל ממצב אין-סוף, על ידי זה שמתחיל לאבד את המילוי הראשוני, ושנעלם ממנו גם המילוי וגם על ידי הכרת שורש המילוי, נוצרת בו הכנה, תשוקה, נוצרות בו רשימות גם למילוי וגם לשורש המילוי.
ואז בעבודה של האדם מלמטה למעלה הוא משיג גם את המילוי וגם את שורש המילוי. איך? כתוב, ש"צדיקים" מתרבים על ידי ה"רשעים". כלומר, שהרצון לקבל שהבורא ברא, שעדיין לא מיועד ליהנות, לא מיועד למילוי, משום שהוא מבטל את המילוי והתענוג אם הוא מתמלא, יכול לקבל מילוי ויכולת להרבות את המילוי על ידי הרצון להשפיע.
"רצון להשפיע" נקרא כלים דהשפעה - כלים דבינה, כלים דגלגלתא עיניים, "עם ישראל", "צדיקים", קטנות. "רצון לקבל" נקרא כלים דקבלה - כלים דמלכות, כלים דאח"פ, "אומות העולם", "רשעים", גדלות. ו"צדיקים" יתרבו על ידי ה"רשעים" הכוונה, שעל ידי זה שכלים דהשפעה יתחברו עם כלים דקבלה, ה"צדיקים", גלגלתא ועיניים, שבהם יש רק חפץ חסד ואור הרוח, אור החסדים בלבד, יתרבו.
"יתרבו", "רב" נקרא אור חוכמה. על ידי זה שהם יתחברו עם האח"פ תהיה להם אפשרות לקבל אור חוכמה בתוך אור דחסדים - ליצור בעצמם רצון לקבל משלהם, על פני הרצון להשפיע. זאת אומרת, כאשר גלגלתא ועיניים יכולים לצרף לעצמם, לכוונה על מנת להשפיע, גם כלים דקבלה בלקבל על מנת להשפיע, זה נקרא שמייצרים רצון חדש על פני הכוונה על מנת להשפיע.
בקבלה לומדים, שהרצון לקבל יכול לעבוד עם כוונה על מנת לקבל, לתוך עצמו, או עם כוונה על מנת להשפיע, כלפי הבורא. הבסיס של הרוחניות אינו הרצון לקבל, שיכול להיות לא יותר מנקודה התחלתית לכלי החדש, אלא כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. אבל ככל שהרצון לקבל יכול להצטרף לכלים דהשפעה, כך הוא מסייע להם לבנות רצון חדש, כלי חדש, הנקרא "למעלה מהדעת".
כלומר, מוותרים על הרצון לקבל שהיה מלכתחילה, מבטלים את השימוש בו, משיגים כוונה בעל מנת להשפיע, להיות בגלגלתא ועיניים, "עם ישראל". ולפי היכולת לצרף כלים דקבלה לכלים דהשפעה, מצרפים לגלגלתא ועיניים, לכוונה על מנת להשפיע, כלים דקבלה - יכולת לקבל. לא עובדים עם כלים דקבלה ועליהם מרכיבים כוונה על מנת להשפיע, אלא עובדים עם הכוונה על מנת להשפיע, ומצרפים אליה כלים דקבלה ככל שניתן. הבסיס הוא גלגלתא ועיניים, הבסיס הוא "עם ישראל", וכמה שיכולים, מצרפים להם בחינות "אומות העולם". לכן כתוב, שהצדיקים מתרבים על ידי הרשעים, שקודם צריך להיות "צדיקים", ועל ידי ה"רשעים", אח"פ, לתקן ולצרף אותם ככל שניתן לגלגלתא ועיניים, ואז הצדיקים מתרבים.
לתיקון אי-אפשר לבוא אלא על ידי פעולות שלמעלה מהדעת. וכל הפעולות שהאדם עושה בזמן ההכנה הן פעולות בתוך הדעת, אבל בהשתדלות להתקרב ללמעלה מהדעת. אבל בלמעלה מהדעת, יש הבדל בעבודה עם החברים במישור דעולם הזה לבין עבודה עם הבורא. בעולם הזה צריך להשתמש בכלים האמיתיים, שיש בידינו עכשיו. אסור לרחף באוויר, לסמוך על ניסים, לעשות פעולות לפי אמרות שכתובות בספר, אלא "אין לדיין מה שעיניו רואות". חייבים להתקיים לפי מה שרואים, מה שמכירים, לפי מה שנמצאים בו בעולם הזה, ולא לקחת בחשבון דבר ממה שכתוב. מפני שבספרים כתובה דרגה אחרת לגמרי מהמקום שלי, שאינה לפי הכלים שלי או לפי יכולתי.
אסור לאדם להשלות את עצמו ולדמיין כאילו הוא נמצא כבר בדרגות רוחניות ופועל משם. זה לגמרי לא הגיוני ולא לפי חוכמת הקבלה, המסבירה לאדם איפה הוא נמצא ומה יש בידו. לכן בין אדם לחברו חייבים להתנהג באמונה בתוך הדעת. ללכת רק לפי מה שיכולים להשפיע לחבר ולקבל מהחבר, ולא לסמוך על היושר של החבר שנמצא בדרגה גבוהה משלנו ולא לסמוך על עצמנו ולפנות לחבר מדרגה גבוהה משלנו. היחסים בין החברים חייבים להיות בשטח שבו נמצאים.
אבל למה בקבוצה צריך להתייחס זה לזה באופן הישיר והשכלי של העולם הזה? מפני ששנינו, גם החבר וגם אני, רוצים להגיע ליחס עם הבורא בלמעלה מהדעת. כלומר, הלמעלה מהדעת שהבורא מכתיב לנו היא להתייחס לחבר, ולקבל את הכלים דקבלה שלו ככלים דקבלה שלי, מתוך הסתמכות על עצת החכמים האומרת לנו לקבל את העצה שלהם בלמעלה מהדעת.
אם מתחילים באמונה שלמעלה מהדעת בבורא או בחכמים, שאמרו לנו להתנהג עם החבר בתוך הדעת, היחסים עם החברים בתוך הדעת הופכים מנוף לעלייה לדרגה עליונה יותר, הנקראת "למעלה מהדעת שלי". רק על ידי הפעולה הזאת נוכל לעלות.
איך אפשר לדעת שהעבודה בקבוצה שלנו נכונה?
לעבודה נכונה אפשר להגיע בשני תנאים:
א) קשר למקור לימוד אחד - אנשים באים ללמוד קבלה וטועים לחשוב, שאם הם יתעניינו בעוד אלף ואחד מקורות, ויקראו עוד ספרים וילמדו עוד שיטות ועוד דעות, יהיה להם ידע עשיר יותר ובסיס רחב יותר. אבל אין זה כך. יש לתפוש רעיון אחד, ואם האדם מתרכז רק בו, הוא מקבל כל הזמן אור מקיף מאותו מקור, והאור הזה בונה אותו בצורה ישירה אליו.
לא חשוב באיזה מקור משתמשים, בעל הסולם, רמח"ל, רמב"ם, וכולי, אבל רצוי תמיד לקחת מקור אחד. ברוחניות תמיד הולכים אחרי אדם אחד. לכן בקבלה מגדירים, שפלוני "בן של" או "תלמיד של", כלומר, ששייך לאיזה מקור מיוחד שממנו הוא לוקח. מפני שהארות עליונות שמושכות את האדם כלפי מעלה לא יכולות לבוא מכמה מקומות, מכמה שורשים. מקור האור חייב להיות אחד.
אם קשורים למקור אחד אי-אפשר להתבלבל ולסטות מן הדרך. במצב כזה כל הקלקולים כביכול בדרך, האכזבות, הבלבולים, חוסר הכוחות, ההסתרות, הם שלבים הכרחיים להתקדמות. וכמה שנדמה לנו שאנו כביכול מתבלבלים, איננו טועים בדרך, כי כל הזמן אנו נמצאים תחת מקור אחד.
ב) האדם והפעולה והמטרה חד הם - העיקרון שבעל הסולם מדבר עליו במאמר "אין עוד מלבדו" הוא היסוד של כל השיטה. השיטה אינה שלו, אלא הוא הביע אותה בדרך הבולטת יותר והמובנת יותר לדור שלנו. השיטה פשוטה מאוד. בכל מקום שאליו האדם פונה בחיים, אם הוא רוצה שהמעשים שלו, היחס שלו, המחשבה שלו, יקבלו צביון מועיל, שעל ידי מציאותו בכל רגע בחיים הוא יתקדם למטרה, עליו להיות קשור דרך המעשה הזה למטרה.
כי כמו שמלמעלה לא נותנים שום רגע מיותר, אלא כל רגע של מציאותנו בעולם הזה, בקיומנו, נועד לקדמנו למטרה, כך בכל רגע ורגע עומדת בפני האדם בחירה לעשות מאמץ מעצמו להתקדם למטרה. ואם הוא לא משתמש ברגע הזה, הוא מחמיץ אותו. עוד רגע, עוד החמצה. איך לא להחמיץ אף רגע? צריך להתייחס לכל רגע כאל משהו שניתן לי מלמעלה בכוונה שאשתמש בו באופן המועיל ביותר. כלומר, אני והפעולה שלי והמטרה-הבורא, יהיו בי כאחד. אני רוצה שיתגשמו בי ויתחברו בי.
אם הבורא היה מתגלה לאדם בקשר שלו עם החברים, הקשר המועיל ביותר, מפני שהבורא נסתר והקשר הזה הוא במקום גילוי הבורא - האדם עם הכלים דקבלה שלו היה מתייחס לבורא בזלזול כמו לחבר, כמו לזר שלא איכפת ממנו, שאי-אפשר להתחבר עמו - אבל אם האדם מקבל את העצה לקחת את הכלים של החבר כאילו היו שלו ולעבוד איתם, מתוך העבודה הזאת בתוך הדעת, בצורה מציאותית, בכלים שלו, כשקיבל את העצה הזאת מפני שנתנו לו אותה מלמעלה, כלומר, היסוד שלה למעלה מדעתו והוא לא מבין ולא רואה את הסיבה לה, הפעולות הללו בינו לבין החבר הופכות למנוף להגיע לדרגה עליונה יותר.
ודרגה עליונה יותר נקראת "למעלה מהדעת", למעלה מדעתי. "דעת שלי" נקרא מה שהאדם רואה, היכן הוא נמצא בהרגשה, בראייה, בהכרה. ומאחר שלמעלה מהדעת היא דרגה עליונה יותר, ועליון יותר משפיע יותר, הוא לא מובן לי והעצות שלו נראות לי לא הגיוניות, ואיני מסוגל לקבלן. אם כך, איך אפשר לקבל תכונות של העליון בדרגה שבה אני נמצא? הפער בין תכונות ההשפעה של העליון ממני לבין הרצון לקבל בדרגה שאני נמצא, הוא פער שאי-אפשר לגשר עליו. אי-אפשר לחבר בין שתי המדרגות הללו. אין שום קשר ביניהן.
אבל מתוך שהאדם לא מסוגל לבצע את הפעולה הקטנה ביותר ברוחניות, כלומר, על מנת להשפיע, לתת מעצמו ללא שום סיבה, הוא יכול לראות עד כמה אינו קשור לעליון. שאין לו שום קשר לעליון או אפילו למדרגה הסמוכה, שאח"פ שלה נמצאים בתוכו. אח"פ של המדרגה העליונה נמצא בלב שלו, וממנו הוא מקבל הרגשה מהו על מנת להשפיע, אבל הוא לא מסוגל לתפוש זאת, הוא לא יכול להיאחז באח"פ הזה בשום דרך.
אלא אם כן האדם מקבל את העצה שנותן לו בעל הסולם, והולך במישור שלו עם החברים בתוך הדעת, כמו שהוא רואה, ומשתדל לקבל את הכלים דקבלה שלהם כאילו היו שלו. זאת אומרת, עובד עם הכלים דקבלה של כל אחד ואחד מהחברים כאילו היו שלו בצורה אגואיסטית. מתוך זה הוא מתחיל לדלג כביכול על הפער בינו לבין העליון. ואם האדם משתדל לפעול כך, הוא יוצר מ"ן, חיסרון, שהוא לא מסוגל להתחבר עם האחרים, והמ"ן הזה הופך לחיסרון שעליו העליון נותן תיקון.
מהו תיקון? אור המביא מסך. דרך הקשר המשולש של "אני", "חבר" ו"בורא", כשהאדם לא יכול להתחבר עם החבר, לקבל את הכלים של החבר ככלים שלו, ומצטער על זה מפני שזו העצה היחידה שהעליון נותן, שבעזרתה אפשר להגיע לקשר עמו. מתוך זה שהאדם נמצא עם החבר בהתחברות כזאת שהוא רוצה לצאת מעצמו ולקבל את הכלים של החבר, אבל לא מסוגל, מה שמעיד שאינו מסוגל גם להתחבר לעליון, הצער הזה הופך להיות מ"ן, שהאדם מעלה לעליון, בקשה שיעזור לו כי הוא עצמו לא מסוגל. ואז העליון נותן מלמעלה את אור התיקון, הנקרא "אור ע"ב ס"ג", המביא לאדם מסך.
התפילה שלו היא בדיוק לתיקון שיאפשר לו להתחבר. ואחרי שיש לאדם מסך, הוא מתחיל לעבוד בהשפעה. באמצעות המסך נוצר לו קשר עם אח"פ דעליון, והוא מתחיל לפסוע במדרגות רוחניות. לכן התנאי להתחבר עם הבורא הוא לקבל ממנו עצה שלמעלה מהדעת, למעלה מהשכל, ולממש אותה בתוך הדעת עם החבר.
למה לא ממליצים להתחבר עם חברים לא טובים כדי להגיע מהר יותר להכרת הרע?
טוב ורע מושגים רק "כיתרון אור מתוך חושך". אם האדם מתנהג רע, הוא לא מרגיש את עצמו רע. אף אחד מה"רשעים" ברחוב לא יגיד לך שהוא רע. ההיפך, לכל אחד מהם יש הצדקה מלאה לעצמו. הכרת הרע מגיעה רק לאדם שמשתדל לעשות טוב מתוך הרצון הלא מתוקן שלו. אז הוא רואה עד כמה הרצון שלו לא מתוקן, ולפי זה הוא קובע שהוא רע.
קודם עליו לקבוע מהו טוב, ולפי הטוב הזה האדם מרגיש את עצמו רע. בדרגה הבאה הוא קובע טוב נעלה עוד יותר, ואז הוא מרגיש את עצמו רע עוד יותר. גם אם במדרגה הקודמת, כלפי מדרגה הקודמת, הוא נהיה צדיק גדול, כלפי עצמו בדרגה עליונה יותר הוא מרגיש את עצמו רשע גדול עוד יותר. מפני שרמת הדיוק שלו, הרזולוציה שדרכה הוא בוחן את עצמו, עדינה יותר.
בכל פעם לוקחים קנה מידה אחר, רמה אחרת לקביעה מהו טוב, ורוצים להיות כמוהו, ואז כנגד זה נפתח הרצון לקבל, והאדם רואה עד כמה הוא הפוך מזה. ואם סתם עושים מעשים רעים, משתוקקים לרע, הולכים רק לכיוון אחד, רק לרע, אין לאדם כלפי מה לבדוק שהוא רשע. עליו לעשות ההיפך, להשתוקק כל הזמן לטוב, ואז יתגלה הרע.
אבל אסור להתגאות ברע. אדם שעובד להיות טוב לא שמח מגודל הרע שבו. בשכלו הוא מבין שחייב להיות גילוי הרע, אבל הוא לא שמח עליו. יש לשמוח רק מהתקרבות למטרה, לא מכניסה לקליפות. לא צריך לשמוח על הרע, אלא להיות מודע לכך שהמצבים הללו מועילים והכרחיים בדרך.
לכן לא מועיל להתייחס רע לחברים. לא מחשש מפני מה שיקרה לחברה אם לא יהיו בה יחסים טובים, אלא מפני שלא מועיל לשפוך את כל הרע שיש בי על האחר. מדובר רק על יעילות. אחרת, עד מתי ננהג כך? עד שיימאס לנו? אנו רואים שלעולם לא נמאס לנהוג כך, אז למה שזה יקרה בקבוצה שלנו?
עד שלא מכניסים את האור לתוך החושך, לא רואים את ההבדל ביניהם. כל דבר יכול לבוא לידי תיקון רק בחיבור בין בינה למלכות, בין גלגלתא ועיניים לאח"פ, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה. בין הנקודה שבלב, היחס לרצון להשפיע, לבין כל הלב, הרצון לקבל הכללי. חייב להיות פער בין שתי הבחנות האלה, בין שתי הנקודות, ואז אפשר להבחין מה הן ומה הפער ביניהן.
כניסה אל הרע בלי להימשך לטוב אינה נותנת שום מדד לרע. לכן כל האנשים בעולם מצדיקים את עצמם. איש אינו רואה את הרע, כולם מדברים רק מתוך האמת שבלבם. אם האדם לא בודק את עצמו כלפי אמת מוחלטת, כלפי משהו נצחי ומושלם, הוא לא יודע היכן הוא נמצא. גם בכל מדידה טכנית צריכה להיות נקודת התייחסות. למשל כשסוללים כביש, מודדים איך צריכים לסלול אותו כלפי נקודה מסוימת. אם לא רואים אותה, לא יודעים ביחס למה לבדוק.
לכן, רק כלפי האור, כלפי מעשים טובים, מראים לאדם את הרע. במידה שהאדם מסוגל להתאמץ ולעשות מעשים טובים - רק להתאמץ, לא לעשות - כלפי המאמץ הזה מראים לו עד כמה אינו מסוגל.
איך אפשר לדעת מה הם מעשים טובים?
אפשר לדעת מהם מעשים טובים לפי העצות של המקובלים. הם אומרים איך יש לנהוג בחברים. הבורא נסתר, ועל האדם רק לקחת ממנו דוגמה, כביכול, להסתמך על דבריו וללכת עם החברים. וכל היתר פתוח בפניו בעולם הזה. אם יש לו כמה חברים שרוצים אותה מטרה, הוא יכול להתחיל לקבל את כלי הקבלה שלהם כאילו היו שלו.
הדבר הזה פשוט מאוד. ישנן חברות רבות המוכנות לעשות זאת כך, וגם עושות. כל קבוצה שמכינים אותה למשימה מסוימת בצבא, בצוללת, ביחידה קרבית או סתם קבוצת כדורגל, עובדים בה פסיכולוגים ש"מדביקים" את חברי הקבוצה זה לזה כדי שיעבדו יחד בצורה טובה. בדרגת בהמית אפשר לגרום לכל אחד להבין את חשיבות העבודה בשותפות.
אבל בעבודה רוחנית, העצה להיות בשותפות עם החברים באה מלמעלה, וזה מה שמקלקל את כל העניין. אנו זקוקים לחבר כדי להתחבר עם הבורא, ואז כבר איננו יכולים להתחבר עם החבר, כי איננו רואים תועלת בכך. משום שהתוצאה היא להיות מחובר עם הבורא, והיא נעלמת, היא לא הגיונית, לא רואים מה ייצא ממנה, מה נרוויח ממנה. הבורא הוא הגורם המפריע.
אם מזיזים את הבורא הצדה, רואים איך בכל החברות שרוצות לבנות את עצמן מהתחברות בין האנשים זה מתקיים היטב. אבל אצל מי שהולך בדרך הרוחנית, הדבר הפשוט הזה לא מצליח להתקיים, אין חיבור, כל אחד מבודד מחברו, לא מרגיש אותו ואין אהבה. אבל טוב שכך מתגלה. ככל שהאדם משתדל להתחבר, כך מתגלה לו יותר רע, עד שהפער בין הרצון שלו להתחבר ובין הרע שמתגלה בו יהיה כה גדול שתעלה ממנו תפילה אמיתית, ועליה הבורא ייתן לו כלים, אור המתקן את הכלי.
כל התקלות בדרך מתרחשות מפני שלוקחים עצה ממדרגה עליונה יותר, מלמעלה מהדעת, מהבורא - מדרגה עליונה יותר הנקראת "בורא" כלפי מדרגה תחתונה יותר. זהו כל המכשול שיש לאדם, ואין לו ברירה. לכן לא יוצא לנו שום דבר. אבל "הלא יוצא" הזה צריך להיות מספיק כדי להביאנו לצעקה אמיתית, שעליה נקבל תשובה מלמעלה. ואם איננו מסוגלים להגיע לאהבת חברים, יש להשתדל עוד יותר, עד שההרגשה הזאת תהיה כצעקה.
מתי מתחברים באדם למעלה מהדעת, למטה מהדעת ובתוך הדעת?
כשהאדם נמצא במדרגה עליונה יותר ומחובר עם האח"פ דעליון. רק כשהאדם מוותר על הדעת שלו ומוכן להתכלל באח"פ דעליון ללא שום קשר לעצמו. רק בידיעה שהוא שייך לעליון הוא מאבד לגמרי את הראש. כלומר, עליו לעשות כל מה שהעליון מכתיב לו ללא שום ביקורת מצדו, בכלים דקבלה שלו. אך מעשה כזה איננו מסוגלים לעשות כשהחברה שלנו מתייחסת לזה כאל "שיגעון", כי האדם מאבד את "האני" שלו.
אלא ש"האני" שלו נמצא בתוך ההתאבדות הזאת. הוא מכניס את "האני" שלו לתוך האח"פ דעליון כמו זרע וגדל כבר בתוכו, כמו ברחם. ואז כל תוך הדעת ולמטה מהדעת נכנסים במדרגה עליונה יותר. ואז, כדברי בעל הסולם, זדונות ושגגות הופכים לזכויות ומצוות.
האדם לוקח את למטה מהדעת שלו ובתוך הדעת שלו, שלא היה מסוגל לעבוד איתם בעל מנת להשפיע, והופך אותם לעל מנת להשפיע במדרגה גדולה יותר. אבל אחרי שהוא מתבטל כלפיה, מבטל את עצמו ונכלל בה, הם לא נעלמים.
כל התיקונים הם רק בדרגה עליונה יותר. רק אחרי שהאדם לוקח מהעליון לאט לאט את כל הכלים, כל האורות, כל התיקונים, הוא מצרף את עצמו לעליון. כשאדם מצליח להתחבר לעליון, לאח"פ דעליון, ונמצא בו, כל המודעות שלו נמצאת בעליון. כל הפעולות שהאדם עושה הן מתוך השכל של העליון. השכל של האדם הופך להיות שכל של העליון. רק זה נקרא שהאדם נכלל בעליון.
איך אפשר להגיע לפער הגדול ביותר בין שתי ההבחנות?
ככל שהחברה מתקדמת יותר, החברים מיואשים יותר, חלשים יותר, מרגישים את עצמם נטולי כוחות. איך אפשר להגיע במהרה למצב של "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" - להיות באכזבה העמוקה ביותר ובו זמנית בהשתוקקות הגדולה ביותר למטרה, כך ששניהם יתנו תפילה, צעקה גדולה?
ישנם שני סוגי אנשים. סוג אחד - אם תופסים אותו בידיים וברגליים וגוררים אותו לגיליוטינה כדי לערוף את ראשו, הוא מובל בשקט לעריפת הראש. וישנו הסוג השני, שאפילו יתפסו אותו בידיים וברגליים ויגררו אותו עד לגיליוטינה, עד לרגע האחרון הוא ייאבק על חייו.
הבעיה שלנו היא להיכנס למאבק עד לרגע האחרון. מאין לוקחים את הכוח? האדם לבדו לא מסוגל לקבל כוחות מהקשר שלו עם הבורא, ואפשר לראות זאת גם על יתר החברים. לכן המקובלים אומרים לנו, שרק מהקשר בין החברים יכולים לקחת את כל הכוחות, כל העצות, כל האמצעים כדי להגיע למטרה. באדם עצמו אין כוחות וגם לא שכל ולו רק להתחלת הפעולה לקראת רוחניות.
האדם יכול להתקדם רק מתוך קנאה, מתוך פחד, מתוך זה שהוא רואה שהוא מפסיד. ההרגשה הזאת של "אני מפסיד", היא הרגשה שהאדם משווה מה שיש לו עם משהו שאין לו. ומה שאין לו נמצא מחוץ לו. זה מה שהחברה צריכה להראות לכל חבר. האדם עצמו לא יכול לתפוש את שתי הנקודות הללו.
אם לא מגדילים בחברה את הרעיון האלוקי, את גדלותו וחשיבותו לעומת כל החיים האלה בלי קשר עם הבורא, עד כדי כך שיהיה ברור לכל אחד מהחברים, שבכל רגע שאינו מקבל מהחברה חשיבות הבורא זה כאילו הלך לגיליוטינה, אפשר להמשיך ולשבת כך יחד עד אין-סוף.
על החברה למצוא כוחות להראות לכל חבר וחבר, שללא השגת המטרה החיים שלו גרועים ממוות. בחברה צריך לעורר כל הזמן, בכל אחד ואחד, את השאלה "מהו הטעם בחיינו?" שתבער בו, ולא לכבותה זה אצל זה או לעשות מעצמנו צדיקים, שכביכול לנו יש כבר טעם לחיים.
אם היינו מעוררים זה את זה באופן מלאכותי, היינו משיגים מיד דרגות גבוהות מאוד, כי החברה בנויה, ולא חסר בה דבר חוץ מהבערה הדדית. כי הכול כבר נמצא. מלמעלה נתנו את כל האמצעים, את המסגרת, את היכולת להתקיים, להבין, את כל הספרים, את כל המכשור, את כל העולם מסביבנו, הכול כביכול מוכן. הגענו למצב שבו אנו רואים שדבר אינו חסר לנו כדי לפתוח במתקפה ולהיכנס לרוחניות.