אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 147. הזכות לשמש את המלך

שיחה (8.4.03) על מאמר: "לשמה ושלא לשמה - א"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת אבות, עמ' 360

 

מה ההבדל בין "לשמה" לבין "לא לשמה"? ההבדל נמצא בסוג חומר הדלק המניע את אדם, העושה את הפעולות. קודם לכן יש להבין מה הן הפעולות שלנו, האם אנו בעלי הבית על הפעולות שאנו מבצעים. אם האדם פועל מתוך רצון לקבל, אז בכל פעם שהוא רואה איזה תענוג, מילוי לרצון לקבל, הוא מיד רוצה בו, מבלי שיעשה שום חשבון. הרצון קודם לחשבון. קודם נברא הרצון, ואחר כך השכל. שכל אינו נברא, אלא הוא תוספת לרצון כדי להשיג את הרצוי.

ולכן, ברגע שהרצון לקבל רואה מילוי כלשהו, הוא מיד רוצה בו, ורק אחר כך הוא יכול להתחיל לחשב חשבונות איך להשיגו. אם ניתן היה להשיג את המילוי באופן ישיר, פשוט להתמלא בו, אם הרצון היה עומד מול המילוי ולא הייתה שום מגבלה, הרצון היה מתמלא, ולא דורש שום פעולה של תכנון מוקדם, של חשבון. כך נעשה בבחינה א' ד-ד' בחינות דאור ישר, וכך נשאר גם בבחינה ג' ובבחינה ד'. כלומר, לא היה בכלל שכל מפותח לצד הרצון לקבל. לשם מה הוא צריך לחשב חשבונות אם קיים תענוג, והרצון מתמלא ממנו באמצעות פעולה פשוטה?

אבל אם יש לרצון לקבל תנאים למלא את עצמו בתענוג, הוא חייב לבצע מעין תהליך, לחשב חשבונות איך להגיע בכל זאת למילוי. ואז הוא מפתח לידו מערכת הנקראת "שכל", "חשבון", "ראש", "ראש הפרצוף". הדברים הללו נולדים מפני שאי-אפשר לקבל מילוי לתוך הרצון לקבל באופן ישיר.

מכאן, ככל שחלים עיכובים רבים יותר במילוי הרצון לקבל בתענוגים, כך ישנן יותר אפשרויות להתפתחות שכלית, להתערבות האישית של הרצון לקבל בכל המערכה הזאת. כלומר, כדי לתת לרצון לקבל עצמאות, יש להחיל עליו עיכובים, בכל ההבחנות, בכל הבחינות, בכל הרצונות, בכל הדרכים שלו למלא את עצמו.

רק העיכובים הללו הם שיאפשרו לרצון לקבל לבקר את עצמו: מה אני רוצה, לשם מה אני רוצה, איך אגיע למילוי, האם המילוי יהיה באופן זה או באופן אחר, האם זה מה שאני רוצה, האם זה מה שממלא אותי, מה עדיף על פני מה. כלומר, העיכובים מביאים להתפתחות השכל, ואז קיימת אפשרות אמיתית לבחירה חופשית.

אם הרצון לקבל לא יכול להתמלא מיד ולא מרגיש הזדמנות להתמלא, הוא מתחיל ללמוד באיזו צורה זה אפשרי בשבילו, ובונה לעצמו אז מערכת משלו, בפרט כשאינו נמצא בלחץ התענוג שנמצא לפניו, שאז יש לו הזדמנות לבנות יחס לתענוג שלא תלוי ברצון לקבל שלו, אלא בגדלות נותן התענוג.

זה כבר נקרא מעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה". שהאדם עובד לא לשם התענוג, לא עם חשבון איך ימלא את עצמו, אלא איך ימלא באמצעות פעולתו את בעל הבית, את נותן התענוג. מפני שבעל הבית רוצה שהוא יקבל. בעל הבית נהנה מזה שהאדם מקבל. ואם האדם מקבל כדי ליהנות לבעל הבית, זה נקרא שהתענוג שלו וכל הפעולות שלו כבר אינם קבלה, אלא נתינה.

האדם חייב לעשות שתי פעולות:

פעולה אחת - לעכב את עצמו מתענוג, לעשות צמצום.

פעולה שנייה - להשתמש ברצון לקבל ובתענוג רק במידה שבה הוא יכול למלא את בעל הבית.

על האדם לבדוק עד כמה הוא מכיר בגדלותו של בעל הבית, עד כמה הוא מעריך אותו. ככל שהאדם מעריך יותר את הבורא, ואם התנתק מהתענוגים שלו, כך תקבע מעכשיו את מעשיו המידה שבה הוא מעריך את הבורא. יוצא שכל הפעולה נעשית לשמו, לשם בעל הבית.

אין כאן שום ריבוי פעולות, אלא פעולה אחת המתבצעת בכיוון אחד - להעביר את כובד המשקל מההרגשה בתוך הרצון לקבל שלי, להרגשת החשיבות של בעל הבית. ברגע שהבורא חשוב בעיני יותר ממה שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי, זה נקרא שאני עובר מחסום. ובמידה שבה הבורא חשוב לי יותר מהרגשת התענוג שבי, כך נקבע גובה המדרגה שבה אני נמצא בעולם הרוחני.

אז איך עוברים מ"לא לשמה" ל"לשמה":

המצב ההתחלתי - ישנו הנותן וישנו המקבל. הנותן נותן תענוג, המקבל רוצה ליהנות, לקבל את התענוג.

התיקון –

א) אם המקבל עושה על עצמו צמצום. מה פירוש לעשות צמצום? אין פעולה ברוחניות שניתן לבצע אותה על עצמנו בצורה חיצונית ולצמצם. "צמצום" פירושו להפסיק להתייחס לתענוג האישי שלנו. מתי זה קורה? כשבעל הבית, הנותן, חשוב בעינינו יותר ממה שקורה לנו. זה נקרא שאנו מתחילים להתחשב בו, ולא בעצמנו. זה נקרא לעשות צמצום על הרצון לקבל שלנו. האדם לא משתמש ברצון לקבל שלו, אלא מסתכל על הנותן. זו דרגת האפס, שנקראת לעבור מחסום.

ב) האדם שוקל את שניהם, ואם הנותן גדול יותר בעיניו מהרצון לקבל שלו, והוא מוכן לעבוד למען הנותן מבלי להביא בחשבון את הרצון לקבל שלו, זה קובע עד כמה האדם מתקרב לנותן, גדל, עולה אליו. כדי לתת לאדם הזדמנות להתקרב לנותן, הרצון לקבל שלו גדל בהדרגה ובהתמדה, עד גודל הנותן. ובהתאם לזה, על האדם להעלות בעיני עצמו בכל פעם ופעם, לאט לאט, את חשיבות הנותן, כך שתהיה גדולה יותר מחשיבות הרצון לקבל שבו. התהליך הזה הוא הקובע בכל פעם את הדרגה שלו בעולם הרוחני.

מהו גילוי פנים?

גילוי פנים של הבורא נקרא גילוי החשיבות שלו, כי זה, למעשה, מה שהאדם מבקש. גילוי פנים אינו גילוי התענוגים, אלא גילוי העליונות שלו, גילוי הנותן ותכונת הנותן, גילוי השלמות שלו. הגילוי הזה עוזר לנו לכבד את הבורא יותר ממה שנכבד את הרצון לקבל שלנו.

וכך, הרצון לקבל גדל באדם כל פעם, כלומר, צפות רשימות גדולות יותר ויותר. במילים אחרות, מוסיפים לו יותר ויותר קו שמאל. ואז האדם חייב וגם זקוק לגלות את פני השם כמכובדות יותר, גדולות יותר, משפיעות עליו יותר, כדי שיוכל להתמודד עם הרצון לקבל שלו, ולכבד את הבורא יותר משהוא מכבד את הרצון לקבל שלו. זה נקרא שיהיו לאדם כוחות לעשות בעל מנת להשפיע. בדרך הזאת האדם גדל כל פעם.

מכאן רואים, שהרצון לקבל נברא מלכתחילה בגודלו של הבורא, ושניהם נמצאים בגודל שווה. אלא שהאדם מרגיש את גודלו של הרצון לקבל, הנפתח בו רק בהתאם למידה שבה הוא יכול להתמודד איתו, כנגד המידה שבה הוא מסוגל לגלות את הבורא כחשוב. זהו משחק החוזר על עצמו שוב ושוב, כל פעם מחדש.

מלכתחילה, הרצון לקבל נסתר מאיתנו, פרט לחלק קטן ממנו, שבו אנחנו מרגישים את מציאות העולם הזה. גם החלק הזה הוא המציאות הכללית, רק שהיא נקראת "העולם הזה", מפני שאנחנו מרגישים את המציאות הזאת ללא שום חשבון עם הבורא.

וכל היתר נמצא מעבר למדרגה הזאת, למצב העולם הזה, והאדם מרגיש כבר את הבורא, את קיומו, שזה נקרא העולם העליון. "כל היתר" הכוונה, שהאדם כבר מכניס לחשבונותיו את חשיבות הבורא לעומת חשיבות הרצון לקבל שלו.

והרצון לקבל שלו גדל מדרגת העולם הזה, מהמצב הנמוך והפחות ביותר, עד לגודל של הבורא. כך יכול האדם לבקש כל פעם מהבורא להראות לו יותר ויותר מחשיבותו, גדלותו ועליונותו. וכך, כשאדם מגלה את הבורא, ומעדיף להשפיע לו במקום לשרת את הרצון לקבל שלו, יוצא שהוא נדבק לצורה הזאת של הבורא, קולט אותה, והיא הופכת להיות צורתו הוא.

איך עוברים להרגשה שרק הבורא הוא הדבר היחיד הגדול שקיים?

לא מדובר כאן על המצב הנוכחי שלנו, שבו איננו מרגישים דבר ושלצערנו, עדיין איננו נמצאים כלל בתמונה שמתארים ספרי המקובלים. הכותבים הם אנשים שכבר מרגישים את הבורא ויכולים לדון בו. בשבילנו, קיום הבורא, גדולתו או קטנותו לא רלוונטיים כלל. כל זה רק תיאורטי. המקובלים מדברים על חוכמת הקבלה, על הדרך לגילוי הבורא ועל איך שוקלים אותו, על הדרך שבה האדם מתמודד עם זה, ואנחנו עדיין נמצאים בשלבים שלפני כן.

חוכמת הקבלה מדברת על הדרך לגילוי הבורא - "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". אם אצלנו זה עוד לא קרה, אז לגבינו, כל הדברים שכתובים כאן הם בגדר עתיד אפשרי, שאולי מתרחש ואולי לא מתרחש. איננו יכולים כלל להאמין להם. אלא שבאדם ישנו איזה מין דחף להגיע בכל זאת למה שהמקובלים כותבים.

קצת דחף לכך נותנים מהשמים, והוא מבוסס על שני דברים:

א) לאדם יש איזו נקודה שמושכת אותו לאלוקות, ושהוא אינו מבין כל כך איך היא עובדת.

ב) אדם המגלה שהחיים על פי שכלו הם חיים ללא מטרה, סיבה ותוצאה - ושמלכתחילה אין להם סיבה ותוצאה והם סתמיים לחלוטין, מרגיש שהכול הולך לאבדון ושבקרוב יעזוב את העולם וישוב אל האדמה כפי שבא, כמו כולם. האדם מגלה גם שבמהלך חייו אין שום תענוג אמיתי, אלא רק ייסורים.

זאת אומרת, גם החיים הללו וגם הנקודה שבלב דוחפים את האדם לקראת הספר ולקראת מה שכתוב בו. אבל למעשה, מה שכתוב בספר עדיין לא נמצא באדם.

אם כך, מה יעשה האדם הניצב מול הספר?

בעל הסולם אומר, שאדם צריך להבין הבנה אמיתית את המצב שהוא נמצא בו. עליו לדעת שהוא נמצא במצב לא מכובד במיוחד. הוא נתון בסך הכול במצב נבזה מאוד ומשפיל מאוד. האדם מגלה שהוא יצור שאין בו צורך, ושמצבו זה אינו מכובד ואין בו סיבה או תכלית.

ומהנקודה הזאת על האדם להשתמש בבחירה החופשית שלו. זאת אומרת, למרות הכול למצוא כוחות מהסביבה. כי חוץ מהסביבה, אנחנו כשאר יצורי הטבע. אם לא הייתה לאדם סביבה, הוא היה חי ביער עם זוגתו, מוליד ילדים, צד אוכל לעצמו ולהם וחי במשפחה, בלהקה כיתר החיות והבהמות. אלא הסביבה והחברה מגדילים בו את הרצון לקבל.

אבל אצל חיות ובהמות הרצון לקבל אינו גדל. כתוב: "עגל בן יומו שור קרי" - עגל שנולד אפילו יודע ללכת. הוא מיד הולך, ותוך יום-יומיים הוא יודע כל שעליו לדעת כדי לא להזיק לעצמו. אמנם הוא קטן עדיין, אבל יש לו אותו שכל כמו לפרה גדולה. הוא כבר שומר על עצמו. עדיין אין לו כוחות, אבל שכל כבר יש לו. כעבור יום מלידתו של "עגל בן יומו", הוא כבר "שור קרי", כבר אפשר לקרוא לו שור. הוא ממש כמו שור גדול.

ואצל האדם, הרצון לקבל גדל כל הזמן. ובמה שהוא גדל, הוא גדל מעל הרמה הבהמית, ואין לו דרך להתמודד עם תוספת הרצון הזאת, להשיב את הגלגל לאחור. לכן ישנן שיטות התפתחות שאומרות לאדם לדכא את הרצון לקבל הזה, להישאר בדרגת החי, ואז לא ירגיש צרות. הוא יחיה כמו כל חיה מן הטבע: אוכל הוא תמיד ישיג כפי צורכו, ותמיד ימצא איזו פינה ברחוב לישון בה. הוא גם ימצא לעצמו אישה בדרגה דומה לשלו, יוליד ילדים, והכול יסתדר לו.

אם אדם אינו דורש הרבה, וחי ברמה כה נמוכה, וכשאומרים לו שדיאטה זה טוב ולנשום פחות זה טוב, ובכלל, עדיף להמעיט בכל דבר, ולהיות צדיק עקב כך, הוא מתחיל להרגיש טוב. הוא יורד לדרגה בהמית, להכרחיות, שכנגדה באמת אין צרות. לבהמה יש הרבה פחות צרות מאשר לאדם. הביטוי השלילי "חיי כלב" מכוון לאדם, ולא לכלב.

וישנה שיטה אחרת המלמדת איך לא לסבול, אלא ההפך, לדעת איך להשתמש ברצון לקבל. על פי השיטה האדם חייב לקחת את הרצון לקבל במלואו, לא לדכא אותו, אלא ללמוד להשתמש בו נכון. ושימוש נכון בו כבר דורש איזו שיטה. לא שיטת הדיכוי על פי שיטות המזרח או השיטות של הדתות למיניהן, אלא שיטת הקבלה, שהיא היחידה שאומרת הפוך, אדרבא, יש להשתמש ברצון לקבל כמה שיותר; שצריך הכול בחיים הללו, וחוץ מהעולם הזה צריך גם לרצות את העולם העליון. אבל כדי להשתמש בו נכון צריך כבר חברה מתאימה, ספרים, צריך שיטה אחרת.

ואם אדם יושב מול הספר ואינו מבין דבר בו והוא אובד עצות, ישנה שיטה המסבירה מה עליו לעשות. אין ברירה, אם האדם לא רוצה לסבול, עליו לבחור בין שיטת הדיכוי של הרצון לקבל לבין שיטת ההתפתחות והפיתוח של הרצון לקבל, של טיפוחו. לכן נקראת השיטה "שיטת הקבלה". השיטה המסבירה איך לקבל, איך להשתמש ברצון לקבל במלואו.

נכון שהעולם תמיד העדיף להקטין את הרצון לקבל ולא לסבול. כי זה נוח יותר, טוב יותר. אבל כל זה היה אפשרי רק בדורות הקודמים, שאז הרצון לקבל עדיין לא בער עד כדי כך באדם. אבל ברור ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב". בימינו, כשהרצון לקבל כה בוער באנשים, ובשנים הקרובות הוא יגדל ויבער עוד ועוד, עד שהאדם לא יוכל לברוח ממנו יותר.

האנשים לא יוכלו להגביל אותו יותר ולרדת לדרגה של טבעונות, שיטות יוגה וכדומה, האומרות להם להיות "ילדים טובים", להסתגר במנזר, לשבת בשקט באוהל בפינה נידחת להסתפק במועט ולהיות כמו כולם. כל הדברים האלה כבר לא יעבדו, ואז לא תהיה ברירה אלא רק לפנות לשיטת הקבלה.

אנשים לא יוכלו לדכא עוד את הרצון לקבל, ואז יחפשו דרך להשתמש בו נכון. אם אנשים יוסיפו לשבת על הגדר, ולא יפנו לשיטת דיכוי הרצון לקבל וגם לא יבחרו בשיטת הקבלה, סבלם יהיה נורא. בסופו של דבר, גם בשיטת הדיכוי יתגברו הייסורים ויעלו אף על אלה של שיטת הקבלה, והדיכוי לא יהיה אפשרי, כי אם הרצון לקבל גדול מאוד, הוא פשוט לא ניתן לדיכוי. אנחנו נמצאים בזמן מעבר. כל שיטות הדיכוי הללו מגיעות לסיומן והאנושות נכנסת לשלב אחר, שבו הרצון לקבל יחייב את האדם לפנות לשיטת הקבלה.

מה פירוש "והיראה מעונש עולם הבא אינן עיקר היראה ושורשה"?

רב"ש אומר, שמה שדוחף אותנו קדימה זה הפחד. ברפואת הנפש מוזכרים מאות סוגים של פחד. אבל מה זה פחד? פחד זה הרגשת חוסר מילוי. הפחד יכול להיות מהעבר, מההווה, מהעתיד. פחד שיהיה לי רע עכשיו, פחד שיהיה לי רע בעתיד. שיהיה לי רע בעולם הזה, ושיהיה לי רע בעולם הבא.

אבל אומרים שחוץ משני סוגי הפחד שיש לאדם כלפי עצמו, שיהיה לו רע בעולם הזה או בעולם הבא, ישנו פחד נוסף שאינו של האדם עצמו, אבל הוא חש בו כאילו היה שלו. אדם שאוהב חבר ורוצה לעשות לו טוב, קונה את הרצון לקבל שלו כאילו היה שלו, ודואג למלא אותו כאילו היה זה רצונו. במקרה כזה יש לו פחד על הרצון לקבל של החבר, אם הוא מלא או אינו מלא.

אולם אם האדם מפחד על אדם הנמצא לידו, זה נחשב לאותו סוג פחד כמו פחד לעצמו. כמו אם שחרדה לילדיה. היא מפחדת על עצמה - אם יהיה לה טוב עכשיו או בעולם הבא, ומפחדת על ילדיה - אם יהיה להם טוב עכשיו או בעולם הבא.

אבל ישנו פחד נוסף, פחד כלפי הנותן, הבורא. אם האדם רוכש את הרצון לתת של הבורא, אם הוא מרגיש את הבורא, אם יש לו יחס אליו, אם הוא מתחיל לאהוב אותו, במידה הזאת הוא כבר מתחיל לדאוג מה יהיה לבורא. האדם דואג בהבנה שלו, בשכל שלו, מה יהיה לבורא.

כיצד יכול אדם לדאוג לבורא? אלא מפני שהאדם קונה את הכלים מהבורא, הוא מרגיש בתוכו שהבורא תלוי בו. וכשהבורא תלוי בו, הוא מתחיל לדאוג איך למלא אותו. אז יש לו דאגה אחרת, במקום מה יהיה לו עכשיו בעולם הזה ומה יהיה לו אחר כך בעולם הבא, הוא דואג מה יהיה לבורא.

המחשבה גם עלי וגם על הבורא סותרות זו את זו. כי אם אני חושב על הבורא, אני לא חושב על עצמי. זה נקרא להחליף פחד בהמי, אנושי, בפחד של אהבה. זה נקרא "ייסורי אהבה". במקום לחשוב על המילויים שלי, אני חושב על מילוי שלו.

ב"הקדמת הזוהר", בפקודין דאורייתא, "פקודא קדמאה", בעל הסולם מסביר על סוגי הפחד האלה. על שני סוגי הפחד האגואיסטי, פחד מהעולם הזה או פחד מהעולם הבא, ועל הפחד הרוחני, הפחד כלפי הבורא "האם אוכל לתת לו". הפחד הראשון הוא, האם אני אוכל לקבל ממנו, והפחד השני הוא, האם אני אוכל לתת לו.

רב"ש אומר: "אבל יש עצה אחת, לעבוד בגדלות ה', איך שיש לנו זכייה גדולה לשמש את המלך" - למה הוא מתכוון?

אני רוצה ליהנות, מדובר בי. באופן אחר הרצון לקבל שלי לא מבין שום דבר. אני מבין רק בתענוג, כך שיש לפני משהו, ואני מקבל ונהנה. איך יכול אדם לעבוד בצורה אחרת? הוא יכול לעבוד בצורה אחרת אם הוא מקבל בכל זאת איזושהי הנאה. בלי הנאה אי-אפשר לחיות, בלי הנאה אי-אפשר לזוז.

הנאה יכולה להיות מזה שאדם מקבל. אבל אנחנו מבולבלים בזה, כי הרצון לקבל הוא היסוד שלנו, והוא לא מבורר. עד שהוא מתברר לוקח שנים והרבה עבודה.

זאת אומרת, לשאלה האם האדם יכול לזוז מהמקום שבו הוא נמצא לכיוון כלשהו, התשובה היא שהוא יכול, בתנאי שממלאים אותו בחומר דלק. אם ממלאים אותו בחומר דלק, הוא יכול לזוז ממקום אחד למקום אחר. מאין יקבל חומר דלק? ישנן כל מיני דרכים לקבלו, אבל הוא חייב לקבלו.

לאדם יש שתי אפשרויות לקבל חומר דלק כדי להפעיל את הרצון לקבל שלו:

א- מכל מיני תענוגים שכביכול נמצאים סביבו.

ב – מזה שהוא רואה שהבורא גדול.

אז אומרים לנו, שאם האדם יכול לעבוד מטעם גדלות הבורא, הוא מתחיל לקבל כוחות מהשפע, וכבר לא תלוי בדבר. המכונה שלו עובדת בלי שום מגבלה, היא כבר לא תלויה בשום גורמים חיצוניים זניחים.

וזאת כל המטרה שלנו.