אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 148. שם ידו על הגורל הטוב

שיחה (9.4.03) על מאמר: "לשמה ושלא לשמה - ב"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, אבות, עמ' 360

ישנם ארבעה סוגים של סיבות המחייבות את האדם לקיים תורה ומצוות:

סיבה ראשונה - אנשים מבחוץ

סיבה שנייה - הבורא ואנשים מבחוץ

סיבה שלישית - הבורא והאדם עצמו

סיבה רביעית - רק הבורא

כל אחד עובר את כל ארבעת השלבים הללו. ובתוך ארבעת השלבים ישנם עוד כל מיני מצבים, וגם בין שלב לשלב, מכל סוג וסוג, יכולה להיות ירידה לסוג הקודם ועלייה, ושוב ירידה ושוב עלייה. פעם אדם נכנס לאיזו סביבה, ואז הוא מרגיש כאילו הסביבה מחייבת אותו.

סביבה הכוונה גם לספרים, רב, לכל מה שבא מבחוץ. פעם הוא נמצא בחשבון נפש עם עצמו, ואז מי יודע מה משפיע עליו, אולי זה נובע רק ממנו עצמו? איך הוא מבדיל שהבורא מחייב אותו, או שאולי זאת פעולה שלו ושל הבורא יחד?

הדברים הללו מתבררים בהדרגה בתוך האדם.

מהי הבחירה היחידה של האדם?

איננו מדייקים כשאנו אומרים, שהבחירה היחידה של האדם היא בחברה. הבחירה היא לא בחברה אלא בסביבה, שזה קצת רחב יותר. "סביבה" זה ספרים, סופרים, חברים, מורה, רב, משהו חוץ מהבורא והאני - אם אדם חושב שיש בו משהו.

זאת אומרת, כוח הבורא והכוח שיושב בתוך האדם הם אותו בורא, רק שהוא משחק בשני הצדדים. שניהם ממש אותו מקור. ולכן, אם האדם מחליט או נראה לו שהבורא מחליט, זה אותו דבר, אותו מקור.

אם האדם רוצה לקחת כוח כלשהו חוץ מהבורא או חוץ מהבורא שבו, הטבע שהבורא ברא ועיצב בו, הוא צריך משהו מבחוץ. מבחוץ זה נקרא "סביבה". כמו שבעל הסולם אומר במאמר "החרות", שיש גרעין חיטה, וטומנים אותו באדמה. אין עוד דבר חוץ מגרעין וחוץ מסביבה. וכך גם האדם.

אם הוא רוצה להצטייד באי-אילו כוחות נוספים, ובעל הסולם מסביר שאת הכוחות הנוספים האלה האדם באמת בוחר - הבחירה שלו בכוחות האלה היא בעצם כל האישיות שלו, כל הביטוי של "האני", מלבד זאת לא נשאר לו כלום. לטבע שלו, למה שיש בו, הוא לא צריך לפנות, כי זה הכול בורא. וגם לבורא עצמו הוא לא צריך לפנות, כי הרי כל פנייה שלו לבורא, הבורא עצמו מתכנן ומתכנת.

אם הכוחות שלי לפנות לבורא הם כמו שהבורא פונה לעצמו, אז מי אני? הרי אני בובה, רק מבצע - הבורא מכניס בי ואני פונה אליו. לכן מה שנותר לי לעשות הוא רק לפנות אל הבורא עם משהו שכבר רכשתי מבחוץ, בבחירה חופשית שלי.

לצורך זה הבורא מציב מחוץ לאדם כמה מקורות התפעלות, כך שאם האדם מתפעל מכל מקור ומקור בצורה שונה, עצם ההתפעלות שלו כבר מכוונת אל הבורא. וכאן לא חשובה התוצאה מההתפעלות, אלא חשובה הבחירה שבחר.

אבל על סמך מה יכול האדם לבחור, אם הבורא עצמו הציב לו את כל הטבע הפנימי ואת הבחירה והוא מתחיל מכוח שמחדיר בו הבורא? על זה אומר בעל הסולם, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: בחר לך - את הסביבה הזאת ולא ההיא, ועל האדם להתחזק בה.

זאת אומרת, הבחירה של האדם היא לא בחירה בסביבה, גם את הסביבה הבורא מראה לו, אלא הבחירה היא בחיזוק, בכך שהוא מרגיש שהבורא מראה לו.

אם כך, האם יש בידנו בחירה או אין בידנו בחירה? בלי שום ספק יש בחירה, אבל האדם לא מגיע אליה בכוחות עצמו, הבירור הזה אינו שלו, הוא לא מגיע אל הבחירה בחיפוש על פני יבשות וימים, אלא ברגע שהוא מרגיש שהסביבה הזאת היא מה שמייצב אותו לכיוון הבורא, הוא חייב להפעיל את כל כוחות הנפש שלו להישאר בה, להתחזק ממנה, להתפעל ממה שסביבו.

והתוצאה כבר לא תלויה בו, אלא במידה שבה הוא אוחז בחברה. זוהי התוצאה.

מה פירוש לאחוז בחברה?

 

כל אחד ואחד מגיע לחברה לגמרי במקרה, כלומר הבורא מביא אותו אליה. כל המחשבה הזאת לוא, לשבת, לשמוע, לא מגיעה ממנו. זה קורה פתאום, בהיסח הדעת. בחודשים הראשונים הוא מגיע לחברה רק על חומר הדלק של הבורא.

היגיעה של האדם מתחילה מהירידות. ממש כפי שהבורא נותן דחף ומביא את האדם באמצעות סוכרייה שדרכה הוא מרגיש שיש כאן איזו המתקת החיים, כך הוא לוקח אותה ממנו, ואז על האדם, כדי להישאר וכדי להוסיף עוד, לתת יגיעה.

זהו חוק תמידי וקבוע ברוחניות, שאומר: "פנו אלי ואני פורע". זאת אומרת, הבורא נותן לאדם כוחות, הוא נותן לו כיוון, הוא נותן לו הזדמנויות, אבל אחר כך האדם צריך לשלם על זה. אי-אפשר אחרת. כי איך יכול אדם לעלות למדרגה עליונה יותר, אם אינו מכיר אותה, אם אין לו שום קשר וכוחות אליה?

אנחנו חושבים שזה כמו בעולם הזה, שיש כוחות, יש רצונות, רואים מה עומדים לרכוש, חושבים תוך כדי ביקורת תבונתית, בודקים, שואלים. אבל אין זה כך כלל. ברוחניות הדרגה העליונה מנותקת מאיתנו לחלוטין, לא מורגשת, לא מובנת, הפוכה מאיתנו לחלוטין. ואפילו נגלה משהו ממנה, היא דוחה אותנו. לכן יש חוק פשוט: "פנו אלי ואני פורע". זאת אומרת, מלמעלה נותנים הכול: דחף, הזדמנויות, כוחות, ואחר כך יש להחזיר.

אז היגיעה היא בהתחזקות באותו כיוון שהבורא נותן. זאת אומרת, הבורא נותן לאדם התפעלות, והוא בא, יושב, כולו בוער, ומסתכל על כולם וחושב לעצמו "למה הם ישנים? איזה חבר'ה לא רציניים". פתאום, אחרי חודש-חודשיים, הוא מתחיל להרגיש שהאוויר יוצא ממנו. הוא מתחיל לראות שאינו יכול לזוז עד כדי כך, שהוא מסוגל לשכב במיטה בלי יכולת להזיז אפילו אצבע או לחשוב ולו מחשבה קטנה אחת.

מהשמים מראים לאדם שלוקחים ממנו הכול, כל המרץ, כל הסיבה, כדי לתת לו מקום ליגיעה. כך מראים לאדם איפה נמצאת היגיעה שלו, מתי עליו להתחזק ולהתייגע. איננו מפרשים את המצבים הללו נכון. קודם הבורא נותן, ואחר כך האדם צריך להחזיר.

האם ניתן או לא ניתן להחזיר? לא ניתן להחזיר. אם מלמעלה לוקחים, האדם עצמו לא יכול להשיג את האור שמחיה אותו. האור המחיה הוא אור חוכמה, בהארה קטנה מאוד, דקה, הנקראת "נר דקיק". הטיפה שנעלמת ממנו היא הסיבה לכל הייאוש, לכל הדיכאונות שפשטו היום בכל העולם. האדם הוא לא מקור האור, רק הבורא. במצב שבו הבורא מסיר מהאדם את ההארה ועליו לתת יגיעה, הוא לא מסוגל לכך. אך מזה נוצר הכלי.

אחרי שהאדם יוצא מהירידה, ויש לו רשימות ממנה, והוא כבר מתחיל לעלות, אז עושים איתו חשבון. בזמן הירידה אין חשבון. בזמן הירידה רק מראים לו את השקעים, את החללים שיש בו. ואז, בזמן העלייה, מוטל עליו לעבוד עם המצבים שהיו לו בזמן הירידה. עליו כבר לדאוג להתחברות עמוקה יותר לאותה דרך, לחברה ולכל מה שקשור בה.

כאן טמונה הבדיקה. אם בזמן עלייה הוא נמצא במצב שבו טוב לו, הכול בסדר, הבורא הוא טוב ומיטיב, הטוב מובטח, האם במצב הזה הוא חושב שלא צריך לעשות דבר או שהוא מתייחס למצבים הטובים כהזדמנות ומשתמש ברשימות מהעבר, מהירידות, בדרך המועילה ביותר? הוא כאילו מצרף אח"פ דעלייה. זאת אומרת, לאותה עלייה שהבורא נותן, לאותה רוח חיים, האדם מצרף ומוסיף מעצמו את המצבים הקודמים.

הכול נעשה רק בזמן העלייה, גם יגיעה וגם בחירה. בעל הסולם כותב על כך ב"שמעתי", במאמר על זמן העלייה. ובזמן הירידה אין מה לעשות. בזמן הירידה צריך בפשטות וככל שניתן להכניס את עצמך תחת השפעת החברה, כדי לעבור אותה מהר יותר.

האם האדם צריך לעשות איזשהו שינוי פנימי לצורך כך?

איננו עושים שום שינוי, לא פנימי ולא חיצוני. במודעות שלנו ישנה מעין פעולה או נטייה לעשות. האדם בהחלט רוצה, מתאמץ, כל הנתונים הם מלמעלה, אבל האדם איכשהו מלכד אותם ומתאמץ להשתמש בהם כך שהוא רוצה להתקדם לאותו כיוון שהבורא מראה לו.

אבל אם בודקים היטב את הכיוון הזה, הוא תמיד מנוגד ליצרים של האדם. אם הכיוון נראה חופף ליצר, נראה שהאדם לא הבחין בדיוק שהבורא שם ידו על גורל הטוב, ואמר לו להתחזק בזה. זאת אומרת, אם האדם באמת בוחר בכיוון של הבורא, הוא חייב להיות השפעה טהורה.

ובדרך כלל איננו רואים כל כך את הכיוון הזה, אלא בוחרים משהו הנמצא לידו. אלא שבמשך הזמן הרזולוציה נעשית דקה יותר ויותר, מדויקת יותר, ואז מתחילים לראות יותר, אבל זה לוקח זמן.

אם האדם היה רואה מיד, הוא היה בורח מזה. כי "גורל הטוב" נקרא ממש לפי מידת הדין, שאדם לא מסוגל לעשות דבר שכזה אלא באטיות. זאת אומרת, הבחירה במה שהבורא שם ידו של האדם עליו היא בשבילו כמו לגעת באש. כי מה זה "גורל הטוב"? "גורל הטוב" זה רק השפעה.

מה הם אותם ד' המצבים שעל כל אחד מאיתנו לעבור?

ישנם ד' סוגי מצבים שאנשים עוברים בקיום תורה ומצוות:

סוג א' - קיום תורה ומצוות כמו "אנשים מלומדם" - הכוונה היא שלימדו את האדם בגיל צעיר לעשות פעולות מסוימות, והוא ממשיך לבצע אותן הלאה. אם היו מלמדים אותו פעולות אחרות, הוא היה מבצע פעולות אחרות. זה נקרא שלימדו אותו אנשים, ואותן פעולות שהם לימדו אותו, הוא עושה.

זה מה שרב"ש מכנה - הסיבה והגורם לקיום תורה ומצוות הוא אנשים מבחוץ. "אנשים מבחוץ" הכוונה שאדם מקיים מצוות מפני שהעיקר בשבילו שהוא מקיים מה שלימדו אותו, וזהו. זאת אומרת, שבאופן כללי הוא מקיים רצון של אנשים אחרים.

יש בזה שני אופנים:

א)בהרגל נעשה טבע שני - מילדות מחדירים באדם לקיים טבע שני. והאדם בנוי כך שאם מילדות מרגילים אותו לקיים משהו, הדבר נעשה לו כטבע שני והוא אינו מסוגל לא לעשותו, אחרת ירגיש רע. בקיום הזה הוא מרגיש טוב.

ב)בנוהג לפי חוקי הסביבה - אדם שמסתכל על הסביבה שלו, והסביבה מחייבת אותו לקיים חוקים: לציית לכל מיני סדרים, להתלבש בצורה נכונה, וכולי. זאת אומרת, החברה מציבה לאדם חוקים שעליו לקיימם פן ייחשב לאדם שלא שייך אליה.

בקבלה מדברים על תיקון הרצון. "אנשים מבחוץ" פירושו לא מתוך הרצון של האדם. הוא עוזב לגמרי את הרצון שלו, שם אותו בצד, כאילו מוציא אותו מעצמו, ומכניס בתוכו רצון של מישהו אחר, ומקיים. זה נקרא חייל טוב שמשתמש בגופו, אבל מתכנת את גופו בפקודות של המפקד. זו צורת הקיום של הכלל, והיא טובה מאוד, אחרת אין סדר.

סוג ב' - "ה' ובשיתוף אנשים מבחוץ הם הגורמים המחייבים אותו לתורה ומצוות" - האדם מתחיל לקבל איזה מין "לכלוך", יש לו עוד חשבון, לא עם הסביבה, אלא עם הבורא. זאת אומרת, מתחילה להיות בתוכו מעין התנגשות, כי באדם לא יכולות לדור שתי רשויות בכפיפה אחת, אם יש בו שתי רשויות, הוא מסתבך עם עצמו: למי לשמוע? מי צריך להיות? במי לבחור? הרצון של האדם אחד הוא, והוא אינו מסוגל לכוון לשני רצונות. זאת הבעיה, וזאת כבר תחילת הדרך.

סוג ג' - "רק ה' הוא המחייב לקיום לתורה ומצוות, ואין לאדם אנשים מבחוץ שיחייבו, אלא גם הוא עצמו גורם לתורה ומצוות". זאת אומרת, ה' הוא המחייב לקיום תורה ומצוות, והאדם מסייע בזה.

וסוג ד' - "רק ה' הוא הגורם לקיים תורה ומצוות. ואין שום שותף שישתתף בחיובו לתורה ומצוות." וזה נקרא "בלתי ה' לבדו". וזה נקרא הכנסת ה"ערב רב בתוך הקדושה", שאין שום גורם, אפילו לא גורם תומך. אפשר לומר שהאדם מתחזק בדרך, ועושה משהו כאילו מעצמו. אין דבר כזה! הכול רק הבורא. אבל זאת כבר דרגה של דבקות, של שלמות.

כל ארבעת הסוגים הללו הם דרכי הנהגת הבורא המתגלים לאדם. זאת אומרת, הם לא שלבים שהאדם עושה בהם כך או אחרת, אלא במידה שהוא משתדל, כך מתגלים לו הגורמים המפעילים אותו:

בהתחלה נדמה לו שהגורמים המפעילים אותו הם האנשים מבחוץ.

בהמשך נדמה לו שהגורמים הללו הם אנשים מבחוץ וגם הוא עצמו.

אחר כך נדמה לו שהגורמים המפעילים זה הוא עצמו וגם ה'.

ולבסוף הוא מגלה שהגורם המפעיל הוא רק ה' לבדו.

האדם בתהליך התפתחותו מתחיל לגלות מה הגורם לקיומו, מי הגורם לקיומו. ודאי שמלכתחילה הבורא עושה הכול, אבל האדם לא יכול להגיד זאת, הוא חייב לפעול כדי לגלות עובדה זו.

כך בעל הסולם אומר על חוכמת הקבלה, שהיא שיטה לגילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה. זאת אומרת, האדם לא עושה שום פעולה שמשנה את המציאות, את הדרך שבה הוא מופעל, ואת הדרך שבה הבורא פועל עליו, אין משהו שמשתנה בו או סביבו, אלא הוא רק מגלה מה קורה.

אותו דבר כאן. כל המצבים הללו, שאנשים מבחוץ גורמים, ואחר כך אני עם האנשים, ואחר כך אני עם הבורא, וכולי, הם בעצם הצורה שבה אני עצמי מגלה לאט לאט מה אכן קורה במציאות. לא האנשים מבחוץ גורמים, אלא הבורא, אבל באופן נסתר, ורצונו - להתגלות.

יש לשים לב למילים הללו, כי אחרת סוטים מהמטרה. אנו חושבים שאנו עומדים לשנות מציאות, אבל אנו עומדים לגלות מציאות. השוני הוא בתפישה, בהתגלות כלפינו, בלבד. זו נקודה עדינה מאוד, שאם תופשים אותה נכון, יש לנו יחס נכון למה שאנו עומדים לעשות, למה שצריך לקרות. איננו מתקנים את העולם, אנו מתקנים את התפישה שלנו.

ולא צריך יותר מכך. כי הכול בנוי בצורה מושלמת, רק התפישה שלנו לקויה, ואותה בלבד יש לתקן. ואז נרגיש את עצמנו בכל טוב, בעולם נאור. החושים שלנו יתפשו דברים נכונים, בצורתם האמיתית. תשעים אחוזים מהעניין הם כיוון עצמנו לגישה הנכונה. ובפנים, בתוך הגישה הזאת, יש להבין גם שהכיוון הוא להתכוון להשפעה.