149. העבודה עם הצער
שיחה (10.4.03) על מאמר: "מהו לפום צערא אגרא"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת אבות, עמ' 375
אנו מבינים שלפי היגיעה - אגרא, לפי היגיעה - תשלום. ייתכן שיגיעה אינו מושג מדויק לחלוטין, כי יגיעה אפשר לתת יותר או לתת פחות. בדרך כלל מודדים לפי התוצרת. זאת אומרת, האדם מסתכל על משהו ומחליט כמה הוא שווה בעיניו, ולפי זה הוא מוכן לתת תשלום.
בעבודה, בעל הבית אומר לפועל שאם הוא יעשה כך, יקבל כך וכך, הוא לא אומר לו שאם יזיע הוא יקבל משכורת, אלא דורש את התוצרת. יש מקומות שבהם שוקלים לא בדיוק לפי התוצרת, כי אי-אפשר לראות מוצר מוגמר כלשהו, אלא שוקלים לפי שעות עבודה, שגם הן מעין מדד ליגיעה. הן כבר לא מוצר, אלא יגיעה. אבל היגיעה כבר תלויה באדם עצמו, ולכן הוא לא כל כך אוהב אותה. לכל אחד יש מישהו שיכול לתת יותר יגיעה ופחות יגיעה עבור אותה תוצרת.
וכאן במאמר נאמר, שתשלום בא לא לפי מוצר ולא לפי יגיעה, אלא לפי הצער. זהו מדד נוסף מעניין מאוד - לפי הצער. לא כל כך מובן על מה בדיוק יש להצטער, ושלפיו מקבלים תשלום. זה קורה לפעמים גם בעולם שלנו. אם אני אוהב מישהו, ואם האהבה היא התנאי, הצער של האדם שאני אוהב הופך להיות חשוב לי, וככל שהוא מצטער יותר, זה סימן חזק יותר ועוצמתי יותר בשבילי, המחייב אותי לעשות משהו למענו, לעזור לו, להפיג את צערו.
לכן, אם מדברים על היחס בין בעל הבית לבין פועל לפי צער אגרא, סימן הוא שבעל הבית לא מתייחס לתוצרת. לא אכפת לו המוצר עצמו וגם לא חשובה לו היגיעה. הוא לא מסתכל עד כמה הפועל שלו מתייגע. חשוב מאוד שהוא ירגיש שלא צריכים יגיעה דווקא, כמו שכתוב: "מי שירא אותי כל התורה דבר קל הוא" או "כל התורה נמצאת בלבו". אלא ההפך, שמטרת הבריאה היא מנוחה, ולא יגיעה. שבהחלט לא דרושה יגיעה.
אומרים שיש להתייגע במשך שנים, אבל האמת היא שאין זה כך, כי הדבר ששקול כנגד היגיעה, שהוא נכון יותר, אמיתי יותר, פנימי יותר, הוא הצער. צער יכול להיות כלי מדידה לעוצמת היחס בין שני אנשים, כשכל אחד מהם מרגיש את חברו. זאת אומרת, אם הבורא אומר לנברא שהוא דורש ממנו הרגשת צער, אז קודם כל מדובר על כך שהבורא רוצה להרגיש אותו, ואם הבורא מרגיש אותו והבורא טוב ומיטיב, ודאי שלא מדובר בצער המורגש בכלים אגואיסטיים, ברצון לקבל, אלא בצער שצריך להיות מטרתי.
על האדם לחשוב על מהותו של הצער, ואין הכוונה לצער על כך שרע לו. כי אז הוא נמצא בפרודא, וככל שהוא אוכל את עצמו יותר, הוא מתרחק יותר מבעל הבית, מהבורא, ולעולם הוא לא יראה מהצער הזה פירות טובים. הוא לא יראה ממנו תשלום, אגרא לא תבוא מהצער הזה. זה לא שהבורא מבקש לצער את האדם, אלא הצער צריך לבוא כצער מטרתי, בדיוק כלפי אותו הכלי, אותו המצב שאליו צריך האדם להגיע. במידה שהוא מפתח לזה את הכלי, את החיסרון, את הצער, כך בהחלט מגיע לו התשלום.
כלומר, מצד הבורא התשלום מוכן. מצד האדם צריך להיות צער התואם בדיוק לאותו תשלום שהבורא מחזיק ומחכה שתבוא הדרישה אליו, שיבוא הצער. אז כשמצטערים, כשנמצאים בכל מיני רגשות והרגשות לא נעימים, יש לבדוק אותם, את האופי שלהם, ולא את עומקם.
בדרך כלל בודקים עד כמה גדול הצער, אם נסבל הוא או לא כל כך נסבל. אם הוא לא נסבל, משתדלים לצאת ממנו, ואם הוא נסבל, מוצאים בו אפילו מתיקות מסוימת, שזה ממש קליפה. אבל בכל מקרה, לא כל כך שמים לב לאופי הצער, לאופן הצער ועל מה בא הצער.
וזהו, בעצם, כל המפתח להבנת התנאי הזה, לפי צערא אגרא - "לפום צערא אגרא". שהצער צריך להיות בדיוק לאותה אגרא, לאותו התשלום, לאותה המתנה, לאותו המילוי שיש בידי הבורא. עלינו לבדוק האם אכן אנו מצטערים שאין לנו מה שיש לו, ושהוא רוצה לתת לנו. אם גם דואגים שהצער יהיה בדיוק באופן הנכון, בהחלט מגיעים למצב שבו לפום צערא תהיה אגרא.
זאת אומרת, לא מדובר בעניין כמותי, שככל שמצטערים יותר האגרא גדולה יותר, אלא מדברים על ההתאמה בין הצער שלנו לאגרא שלו, שהכלי והאור יהיו מותאמים זה לזה. וברור שהכלי צריך להיות בעל מנת להשפיע, כדי שהאדם יוכל לקבל את האגרא שהבורא מחזיק בה ומחכה להעניקה.
מה הבעיה עם אופן הצער?
יותר משיש כאן בעיה של כמות, יש כאן בעיה של איכות. כלומר, אם ילד בוכה ומבקש איזה צעצוע מיוחד, ובכוונת אמו לתת לו אוכל, ולא צעצועים, היא שומעת רק דבר אחד, בכי מתוך רעב. היא לא שומעת את הבכי על הרצון בצעצוע. ואז, מה יעזור לילד בכי על צעצוע זה או אחר או על גודל הצעצוע? זה בכלל לא נמצא באותו כיוון, לא אותו מ"ן. בכי כזה לא נקרא מ"ן, הוא לא חיסרון שנקלט בעליון. לכן, לפני הכול יש לשים לב על הטיב, על מהות הצער.
כל העולם צועק, זועם, כל העולם בוכה, אבל כל הבכי הזה לא מורגש למעלה. למעלה מורגשת דממה, שקט מוחלט. שם יש אוזן קשבת רק לצער מסוים מאוד. אם אדם רוצה להשפיע, מחכה לזה, מצפה לכוחות כאלה, בבקשה. אם לא, כאילו לא התקבל דבר, לא נשמע.
בזמן ההכנה אנחנו מבזבזים זמן רב על צער סתמי. אנו חושבים שאם אנו יושבים ומצטערים, אנחנו מתקדמים. לעתים נדמה לנו שלהיות שרוי בצער הוא איזה מין מעשה גבורה. למעשה זה יצר רע, קליפה קשה מאוד, שמפתה את האדם, משקרת לו ואומרת שיש איזשהו רווח בהרגשת הצער.
הצער שכן זוכה לתגובה הוא צער האהבה. כשהאדם רוצה לאהוב את הבורא ולא מסוגל לכך, אין לו במה להיאחז, אין לו למי להשפיע, אין לו צינורות, אין לו קשר - זהו צער אחר לגמרי, שנקרא "ייסורי אהבה". וכל היתר, הרגשת הייסורים, צרות, סבל, פשוט מיותרים ומכונים "בהמיים", כי הם כולם אגואיסטיים, נמצאים בעל מנת לקבל.
ורק הצער הדק הזה, הצער דלהשפיע, הצער הנכון שמורגש בבורא, צער של הכלי שאין לו מה להשפיע ולתת ולאהוב, הוא הצער המכוון בדיוק אל הבורא, הוא הצער שנכנס בו. עבור הצער הזה מוכן שם חור זעיר שדרכו הכוונה הזאת נקלטת.
אז "לפום צערא אגרא" הכוונה לא לחשוב על גודל הצער, אלא לברר את הצער הנכון מבין אלפי הסוגים של הצרות והייסורים, בירור על הכלי הנכון ועל מה רוצים ממנו, למה מצפים. ואז הצער הוא בדיוק לפי התשלום, לפי האגרא, שהבורא מחזיק בו ומצפה לתת.
היכן נעשית העבודה עם הצער?
העבודה על הצער היא עבודת בירור שנעשית רק במחשבה. הרגשת הצער היא בלב, והביקורת והתיקון של הצער מתרחשים במוח.
מהי העבודה על הצער?
האדם רגיש מאוד לצער, מפני שהוא נברא כבעל רגש, רצון לקבל. ומפני היותו בעל מנת לקבל, אם הוא מצטער, הטבע שלו כל הזמן מטשטש לו את טיב הצער. ואז, או שאדם נקלע למצב שבו הוא אומר שהצער הוא טוב, שהוא יקבל עליו תשלום (ורואים שעל סתם צער אין שום תשלום, אלא הקליפה מבלבלת את האדם), או שבגלל הצער יש לו טשטוש כזה, שאינו מסוגל לבקר את הצער, לבדוק אותו ואיכשהו לאחוז בו ולטפל בו.
בזה היגיעה של האדם. זאת אומרת, הבירור, העבודה, היגיעה, הם על הצער, על הכלי - הצער הוא הכלי הנכון שצריך להיות - להביא את הכלי למצב כזה שבו הצער שלי יתאים לאגרא הנמצא בידי הבורא. מכאן יוצא, שהצער הנכון הוא הכלי שאליו צריך להגיע. לכן כל הבירור הוא להגיע לאותו כלי.
כשאדם מגיע לאותו כלי, יש לו כבר עבודה במדרגות, לקבל עוד ועוד רצונות ולעבד אותם לצער גדול יותר ויותר, אבל הצער הנכון, המכוון לאותה קרן אור שבאה אליו מהבורא. אז הצערא אגרא הוא גם לפי גודל הצער, אבל אין זה גודל כמותי.
ההבדל בין המדרגות אינו הבדל כמותי, אלא הבדל איכותי בלבד. הוא סולם של איכויות. ערכים ולא כמויות. כי כל מדרגה שונה מחברתה לא בכמות, אלא באיכות, בעמקות יתר, בעוצמה, אבל עוצמה הנובעת מתפישה, מהבנה, מבירור, מפירוק היוצרות שלה, הסיבות. לכן "לפום צערא אגרא" הוא עניין של איכות.
למה צערא היא לפני אגרא- יגיעה היא לפני מתנת הבורא?
הבעיה שלנו היא שאיננו מסתכלים על אופי הצער, אלא על כמות הצער, על מידת הסבל ולא על הגורם לסבל. אם אדם סובל מכך שאין לו מכונית יקרה ומפוארת וכל הזמן בוכה בגלל זה, אין זה נחשב לסבל. לעומת הסבל הנכון, הצער הנכון, כל הסבל שלנו, עקב כל סיבה שהיא, דומה לסבל על כך שאין לנו את אותה המכונית.
מדוע היגיעה כלפי הבורא חמקנית וקשה לאחוז בה?
במצבנו, לעולם לא נוכל לתפוש את הכיוון הנכון לבורא. זה דומה לעבודה במצלמה רגילה, לא אוטומטית. מכוונים את הפוקוס עוד ועוד, לרגע אחד הפוקוס ממש אידיאלי, ואז זה חומק ומיטשטש שוב, שוב מכוונים, ושוב זה חומק, וחוזר חלילה.
לרגע אחד אנו נמצאים במצב האידיאלי, שבו תופסים את התמונה בצורה ברורה מאוד, אבל רק לרגע אחד, ואפילו כשמנסים לעצרה, היא בורחת. זאת אומרת, אי-אפשר להחזיק בה ליותר משנייה אחת, ואף על פי שהיא אינה נתפסת בדיוק, יש איזו הרגשה שלכדנו את התמונה הזאת. ההרגשה הזאת חולפת במהירות. אנו יודעים שיש מצב כזה, אבל איננו יכולים לעצור בו ליותר משנייה. נותרת רק ההרגשה הזאת, שעברנו בה ושאיננו נמצאים בה עוד.
זה איזה מין ציור של העבודה שלנו לכיוון הבורא, כלפי הבורא. הבורא כביכול מראה לנו שאיננו יכולים לכוון אליו. הצער הנגרם מהחיפוש של האדם אחר המחשבה המדויקת ואחר האופן שבו תהיה לו איזו נקודת קשר, אפילו לשנייה אחת, אף על פי שתיעלם לאחר מכן, הוא מה שנקלט כהעלאת מ"ן. מה שנקרא "על משכבי בלילות".
יגיעה היא חיפוש, "חיפשתי את שאהבה נפשי", כפי שמתואר יפה בשיר השירים.
למה הכוונה "לאט לאט"?
"לאט לאט" נקרא לפי סדר מדרגה. למה לפי סדר מדרגה? כי אדם צריך לברר ולבנות את הכלים שלו מהנקודה שבלב שניתנה לו ועד שהכלי הזה גדל לממד אינסופי. האדם לא יכול לקפוץ מאפס לאין-סוף. עליו להגיע לאין-סוף, לגלות את הכלי האינסופי שנמצא בו, בסדר סיבה ומסובב, עיבור, יניקה, מוחין, בכל מדרגה ומדרגה, מ-125 המדרגות. ובכל עיבור, יניקה ומוחין יש עבודה בנרנח"י של כל אחד, שזה נקרא "לאט לאט". זאת אומרת, אין זמן, יש סדר של סיבה ומסובב.
מה מפריד בין המדרגות?
בין המדרגות מפריד אין-סוף. בעל הסולם מסביר איך מלכות דעליון נעשית כתר לתחתון. שיש שם הפסק אינסופי, יש התחלפות בין בורא לנברא. זאת אומרת, כל פרצוף, כל נקודה שמבררים, יש בה עשר ספירות שיש לברר אותן, לקלוט אותן, ובכך גומרים את הבירור הזה באין-סוף. אחר כך כולן מתחברות, אבל הן כולן מאין-סוף.
לכן לא חשוב באיזו מדרגה נמצאים. זאת אומרת, אם אדם נמצא בנצח דמלכות דעשיה, מברר אותה וקופץ למדרגה גבוהה יותר, לתפארת דמלכות דעשיה, הקפיצה הזאת היא בהפסק אינסופי בין שתי המדרגות האלה. ואם לא הייתה לנו עזרה כך שברגע שבו גומרים את מדרגת נצח, מרגישים אחוריים של מדרגת תפארת, לא הייתה לנו שום אפשרות לעלות. אלא שהעליון עצמו, דרך הצמצום, מפיל בתוך האדם את האח"פ שלו, ואז האדם יכול להיעזר בו.
וכך, כביכול, אין שום קשר בין המדרגות. גלגלתא נחתכת לגמרי מע"ב. הרשימות שלה, כל הדברים שהיא מולידה מהם את ע"ב, אין בה כלום מהם. מביאים לה רשימות, ואז היא עושה את הפעולה. זאת אומרת, היא עצמה רק איזה מין מתאם שמוליד הלאה. אבל מה שיהיה בע"ב זה בכלל טבע שונה. הכול בו שונה מגלגלתא. אפשר לומר שגלגלתא פונה כביכול לאין-סוף, הנקרא גם "אוצר הנשמות", לוקחת משם רשימו, ומולידה את הפרצוף הבא.
מהו "סיום המדרגה"?
סיום המדרגה הוא המקום שבו נגמר המסך. המימוש המרבי של הרשימו שנמצא בי בכוונה על מנת להשפיע. כשאני מגיע למימוש המלא של הרשימו, לפי כל הנתונים שישנם בי, זה נקרא "סיום המדרגה".
"סיום" נקרא שאדם עושה את הסיום, שעד כאן הוא מסוגל לעבוד בהשפעה בכל מיני אפשרויות. לדוגמה, גלגלתא אומרת שעד כאן מגיע מעשה דהשפעה שלה, ויותר מכך לא תרד. תיאורטית, למטה מסיום דגלגלתא יש קליפות, רצונות שאי-אפשר לעבוד איתם בעל מנת להשפיע.
כך כתב בעל הסולם, ורב"ש הוסיף שהוא כתב זאת למען העתיד. כי אי-אפשר להגיד, שברגע שיוצאת גלגלתא, למטה מסיומה ישנן קליפות. הן רק עתידות לבוא למקום הזה, שמתחת לגלגלתא. הוא כותב ששם, למטה מסיום גלגלתא צריך להימצא רצון לקבל על מנת לקבל, אבל הוא עוד לא נמצא. אפשר לומר שהוא כן נמצא, כי באין-סוף נמצא הכול. באחדות, אבל נמצא.
למה כותב בעל הסולם, שאדם יכול לעבור מחסום בזמן של שלוש עד חמש שנים?
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם על כך, שאדם צריך להרגיל את עצמו ל"מאור שבה", לעבוד במאור, וההרגל הזה לוקח זמן. "זמן" הכוונה גם למספר פעולות שיש לבצע. בכל מקרה, זה אורך שנים.
בעל הסולם הכניס בתוך כתביו דברים רבים, וכשנמצאים בעבודה ומתחילים להבין משהו, רואים שהדברים הללו נועדו לטשטוש, ושהטשטוש נדרש כאן. לדוגמה, עניין "י"ג שנה" שב"הקדמה לספר "הזוהר"".
אבל הוא גם אמר בשנות ה-50, שבעוד חמישים שנה כולם ילמדו קבלה ואת ספר "הזוהר". רב"ש שאל אותו אם חמישים שנה זה סתם יובל, סתם מספר שהוא זורק, אז בעל הסולם ענה לו שכך יהיה בסוף המאה העשרים. כך תתחיל להתגלות האלוקות. אם כן, חמישים שנה לא היו הערכה סתמית של זמן.
גם "משלוש עד חמש שנים" אינה הערכה סתמית של זמן, אבל זה עדיין מספר שנים לא מציאותי ולא בר קיימא. אדם הרוצה להיכנס לעולם הרוחני בכלים שלו, להכין את הכלים הללו, זקוק בינתיים ליותר זמן, כמעט כפול. אמנם הזמן הזה מתחיל להתקצר. בתקופות קדומות יותר נדרשו שלושים שנה, בתקופות מאוחרות יותר נדרשו בסביבות עשרים שנה, ואילו היום אנחנו כבר רואים שאנשים מתחילים הם הרבה יותר חכמים מאלו שהגיעו לפני חמש שנים. הם מרגישים ותופשים אחרת. הזמן מתקצר.
ובכל זאת, חייב להיות הרגל. ולא רק הרגל, אלא גם כל הפעולות הנדרשות. ברוחניות אין זמן. אדם שנכנס לרוחניות, העבודה שלו אחרת לגמרי. אבל כשנמצאים עדיין בגשמיות, הזמנים משפיעים עלינו מאוד.
איזה צער שייך לקליפה?
כל צער שהוא לא ככלי, כהעלאת מ"ן, ככלי שראוי לתשובה מהבורא, הוא צער מהקליפות. צריך לברר שהוא לא שייך לצער האמיתי, הצער דקדושה, הצער לכלים דהשפעה, לאהבה, ליראה, לקשר עם הבורא. צריך לברר איזה אחוז שייך לזה ואיזה לזה, כי "לא לשמה" כולל בתוכו חלק שהוא לנו וחלק שהוא לבורא. "לא לשמה" נכלל משניים. בעל הסולם כותב על כך "בהקדמה לתלמוד עשר הספירות".
לכן יש לבדוק זאת וכל פעם להשאיר רק את החלק המכוון לבורא. זה מה שנקרא ברגע אחד, בשנייה אחת, לעשות פוקוס במצלמה, כמו בדוגמה המוזכרת מעלה. זה מה שרוצים לברר, רק את זה לתפוס מבעד לכל הטשטוש. אם לא מצליחים, שוב נכנסים לטשטוש, שוב הצער הוא על כל מיני דברים אחרים, שוב מסדרים אותו שיהיה רק צער אליו. זה נקרא שמחפשים את הפוקוס, את הזווית הנכונה והמדויקת, את הקרן הזאת שמגיעה בדיוק אליו. כך הבירור. לפי תפיסת הצער הזה, האגרא, לפי זה התשלום.
ומה אחרי הבירור?
אחרי הבירור "הוא ושמו אחד", "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא", אז יש חיבור, יש כבר מילוי. הבירור עצמו מברר את הכלי, שבו מקבלים אגרא, שבו מקבלים את התגלות הבורא. מהי מטרת הבריאה? להתגלות לנבראים. בזה מבררים בדיוק את הנשמה שלו. לוקחים את הנקודה שבלב, ואם מסתכלים דרכה על הבורא, מסתכלים בדיוק בפוקוס. ובזמן שמבררים אותה מכל יתר הלב מגדילים את הנקודה שבלב, עד שהיא הופכת להיות כלי.
ואם אדם רואה שהצער שלו אינו הצער הנכון?
להצטער על זה שהצער שלי לא נכון, גם זה צער ששייך לקליפה. צריך לחפש את הצער הנכון בשמחה, בהתרוממות, בהרגשה טובה. החיפוש אחר הצער הנכון חייב לרכב על אהבה.
רואים עד כמה, אפילו בחיים הגשמיים, איש לא מוותר על צער האהבה. נניח שאוהבים מישהו בגיל ההתבגרות. אפשר להגיד על האוהב: "חבל, הוא סובל", אבל האם זה אפשרי למחוק את השנים הללו, שנותנות טעם מיוחד לחיים? כל המוסיקה, כל הסרטים, כל התמונות, כל הספרות, כל מה שהאנושות עשתה, חוץ מהבורא עניינם האהבה הגשמית, הטבעית. כי זה בעצם כל העניין. ואם לא אהבה לבורא, לפחות אהבה גשמית.
האם היעלמות הפוקוס כל פעם מחדש היא בעצם התקדמות?
העבודה שלנו היא לחפש כל הזמן את הפוקוס. ולא שתופסים אותו, ואז מתקרבים עוד ועוד. כלומר, לא גודל הכלי קובע, אלא הרזולוציה של הפוקוס, באיזה רגש תופס האדם את הבורא. עכשיו הוא בפוקוס, וכשיוצאים מהפוקוס זה נקרא שעולים לרמה אחרת של בהירות הבורא, ושם שוב מחפשים פוקוס. ושוב יוצאים מהמצב, אבל כבר עולים לרמה גבוהה עוד יותר, ושוב מחפשים את הפוקוס.
זאת אומרת, כל פעם מתקרבים אל הבורא, תופסים אותו בתמונה בהירה יותר, קרובה יותר. זאת אומרת, ההתקרבות היא איכותית. כמו בכל מיני מכשירים שמתכווננים לטווח אחר כלפי המטרה: כפול עשר, כפול מאה, כפול מיליון, וכולי.
האם זאת נקראת דרך תורה?
זו דרך תורה. אם יש צער מאהבה, זו דרך תורה, ונקראת "ייסורי אהבה". לכן נותנים לאדם להרגיש בעולם הזה, בגיל הנערות, הרגשה יצרית כזאת, כדי שלאחר מכן יהיה לו חומר מוכר לעסוק בו לשם המטרה האמיתית.
איפה מתרחשת העבודה במוחא וליבא על הכלי הנכון, על הצער הנכון?
על האדם לברר על מה בדיוק הצער שממנו הוא סובל. הרב"ש כותב על כך, מפי אביו בעל הסולם, במאמר "שכינתא בגלותא" שבספר "שמעתי": "אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שעשה את העבירה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב" על מה יהיה הצער, לפי צער האגרא, "על איזו נקודה הוא תולה סבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריך להצטער. והאדם צריך להצטער אז ויאמר: 'זה שעשיתי את העבירה, הוא מסבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה'€" כלומר הוא טשטש לי את הפוקוס הזה, "למקום טינופת לבית הכיסא," ואז אני רואה כל מיני תמונות זוועתיות "ששם מקום הפסולת," במקום לראות בורא לפני, "כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום של סרחון."
וכנ"ל גם לגבי זמן עלייה, "וכמ"כ בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו, אני נמצא במצב, שאני מבין", אם הוא מסוגל לסבול אף על פי שמר לו, ולקבוע שזאת האמת ולכן היא עדיפה; ורק חברה, ספרים ומורה יכולים להראות לאדם שיש משהו הפוך וחשוב יותר ממר ומתוק, שאמת חשובה יותר ממתוק, מתענוג; אם מראים לו והוא מוכן לראות, מוכן לקלוט ובאמת ללכת על זה אף על פי שצר לו, החושך שנמצא בו הופך ליום.
למה? מפני שהאדם מחליף בתוכו את ההגדרות של חושך ושל אור. ולא שמצבו או המציאות סביבו משתנים או שיש שינוי ביחס הבורא אליו, אלא מתחלפת ההגדרה הפנימית שלו. החילוף הזה נקרא שהאדם מתקן את הכלי שלו. קודם הוא בדק לפי כלי הרגשה, ועכשיו הוא בודק לפי כלי אחר, שנקרא "כלי האמונה" או "אמונה למעלה מהדעת".
מהי אמונה? שהאדם עדיין לא מרגיש שהדבר חשוב ושלפניו עניין חשוב, אבל הוא מקבל אותו ורוצה שכך יהיה. היחס הזה נקרא לשנות את הלילה ליום, ואז נעשה "יום אחד". למה אומרים שנעשה "יום אחד" ולא קוראים לו "יממה" או בשם אחר? למה יום ולילה יחד נקראים "יום"? כי האדם עצמו קובע שהיום חשוב יותר מהלילה, לכן לכל התהליך הזה שעובר עליו הוא קורא "יום".
אף על פי שבתחילה הלך לפי ההרגשה הקודמת, הראשונה, של מר ומתוק, הוא לא הרגיש מתיקות במצבו, אלא התחיל להרגיש הכרת הרע, חושך. ועתה הוא רואה שהחליף את ה"מר" ב"אמת", שזה אכן "יום". ואז את המצב הקודם, שהרגיש כחושך, הוא רואה כהכרחי ובלתי נפרד מכל התהליך, ולכן קורא לכל התהליך כולו "יום".
לכן, לא משתנה דבר חוץ מההגדרות שבתוכנו. שינוי ההגדרות, האופן שבו האדם מתייחס לרשימות, למצבים שכל הזמן מתחלפים בו לפי סדר קודם ונמשך, סיבה ומסובב, ומקבל כל מצב שבא אליו כמצב מתקדם יותר, נעלה יותר, קרוב יותר לבורא, לצורת ההשפעה, שינויי ההגדרות התמידיים הללו שהאדם חייב לעשות בתוכו, נקראים "הליכה רוחנית", "התקדמות רוחנית" או "סדר התיקונים".
לאדם יש רצון לקבל כללי, כשבכל פעם הוא נכנס עוד ועוד לעומקו, ומברר יותר ויותר עד כמה ההגדרות שלו וההרגשות שלו נמצאות בעל מנת לקבל. הוא בודק את ההרגשה שלו, ומגיע להכרת הרע, רואה שהוא פועל רק לפי ההרגשה, וכתוצאה מזה הוא מתעלה באמונה שלמעלה מהדעת. כלומר, הוא קובע שאינו רוצה לפעול לפי הרגשה, ושנכון וחשוב יותר ללכת לפי האמונה, כלומר לנהוג על פי הקביעה שלא חשוב מר או מתוק, חשובה האמת - מצב מתקדם יותר לכיוון הבורא.
בכך שהאדם משנה את ההגדרה, הוא הופך את החושך ליום בכל מדרגה ומדרגה. היחס הפנימי של האדם לרשימות שמתעלות בו, לכל המצבים הפנימיים שלו, זה התהליך שאנחנו עוברים. וחוץ מהיחס הזה, דבר לא משתנה. אלא בכל פעם מתגלות באדם רשימות של התפתחותו, והאדם חייב לקבוע על כל רשימו ורשימו שהוא רוצה להתייחס אליו רק לפי מידת קרבתו לבורא, ולא לפי הרגשת מר ומתוק שהוא מביא לו. כלומר, לא לעבוד עם כלים דקבלה, אלא לעבוד על חשיבות הבורא, הנקראת כלים דהשפעה.
למה קוראים להם "כלים דהשפעה"? מפני שעובדים עם אותם כלים שבהם מרגישים מר ומתוק, אבל קובעים בהם מצב שונה, הנקרא "אמת ושקר" או "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, האדם מכניס לאותם כלי קבלה שמרגישים תענוג או ייסורים בלבד, קנה מידה אחר, קרוב יותר או רחוק יותר מהבורא. הוא מכניס את הבורא בתוכם, ואז הוא מודד את הכלי לפי מידת ההתקרבות לבורא, ולא לפי ההרגשה שבתוך הכלי, וזה נקרא ש"הבורא ממלא את הכלים".
איך אפשר לשנות, באמצעות החברה, את היחס ממר ומתוק, לאמת ושקר?
איך אפשר לעשות את השינוי הפנימי הזה בדרך מועילה, מהירה וחדה, אף על פי שבאופן טבעי האדם רוצה תמיד לברוח ולא לראות? איך יכול האדם להכניס את עצמו למצב שיחייב אותו לראות? איך יוכל, למרות הרצון לקבל שלו, להיכנס למצב שבאופן טבעי היה בורח ממנו? הוא יוכל לעשות זאת רק אם יארגן סביבו חברה.
למרות התנגדות האדם, החברה נותנת לו הרגשה של חשיבות הרוחניות, הרגשת החשיבות שבהפעלת לחץ על עצמו, את החשיבות שבהליכה נגד מר ומתוק ובעד אמת ושקר. החברה נותנת לאדם את היכולת לראות עד כמה הוא נמצא בהבחן של מר ומתוק, ועד כמה בהבחן של אמת ושקר.
כלומר, החברה עוזרת לאדם להתנגד לאגו שלו ולסבול מצבים שאחרת לא היה מסוגל לסבול אותם. הוא היה בורח מהם בתת ההכרה, ומעביר את זמן בלהרגיע את עצמו שהכול בסדר ושלמרות הכול הוא מתקדם. הוא היה משקר לעצמו בצורה לא מודעת, וללא ביקורת חיצונית.
איך יודעים מהי אמת?
האדם מקבל את התגובה הזאת, את המידה מהי אמת, מהאור מקיף, אבל לפי רצונו לגלותה. אם האדם יפעל רק לפי הספרים, יהיה לו רצון, אבל הרצון הזה יתגלה הרבה יותר מהר בחברה, כי החברה היא דבר חי וספרים בכל זאת שייכים לדרגה אחרת.
האדם מקבל כל הזמן מהסביבה ומהחברים, ביקורת ושינויי מצבים, שלו כלפי החברים, ושלהם כלפיו. ובתוך החברה נמצא מורה שמשפיע לו דרכה. והלימוד שלו בתוך החברה מתקיים בצורה אחרת. כלומר, הכול חייב לעבור דרך יתר הנשמות, שממילא הוא כלול בהן וקשור איתן.
אילו פעולות חייבת הקבוצה לבצע כלפי החבר?
החברה חייבת לבצע את אותה הפעולה שהאדם רוצה שתבצע כלפיו, אם הוא מתחייב לבצע את הפעולות שלו כלפי החברה. מדובר בפעולות חיצוניות ובפעולות פנימיות. פעולות חיצוניות בלבד הופכות את העבודה בקבוצה דומה לעבודה במפעל, ולא יותר מכך.
מה הן הפעולות הפנימיות?
פעולות פנימיות הן הדבר שאותו מבקש האדם מהחברה להשפיע לו. האדם לא סתם מכניס בחברה את הרצון שלו, את המרץ שלו, את היגיעה שלו. הוא רוצה באמצעות מאמציו להגיע למשהו. על ידי המעשים שלו בחברה האדם דורש ממנה להיענות לציפיותיו, שתקדם אותו ותעורר אותו.
אחרת, לשם מה לו לעשות עם החברים הללו כל מיני דברים, האם זה סתם, כדי להעביר את חייו באופן נחמד יותר? האדם חייב לקבל משהו מהחברה, תלוי מה הוא דורש ממנה. החברה מלמדת את האדם מה עליו לדרוש ממנה, והיא צריכה לעשות זאת בצורה מודעת. כך כותב רב"ש במאמרי החברה הראשונים משנת תשמ"ה.
אם האדם התאכזב ממה שקיבל מהחברה, במי האשם, בו או בחברה?
אם האדם לא מקבל מהחברה מה שהוא חושב שעליה לתת לו, נראה שהחברה לא מספיק ערה כלפיו או שאינה ערנית כלל לכך שמתפקידה לעורר כל חבר וחבר, ומסתפקת רק בפעולות חיצוניות. אולי חבריה לא מכניסים די מרץ וכוח במחשבה הכללית, ברצון הכללי. הם לא ערים לכך שאש חייבת לבעור בין כל החברים. הבעירה צריכה להיות מורגשת באוויר, ולא לעבור באמצעות מילים או מיני מעשים חיצוניים. על האש לבעור בתוך-תוכם של החברים, בפנימיותם, עד כדי כך שאיש מהחברים לא יוכל להרגיע את עצמו עד שלא ייכנס לכל המערבולת הזאת.
לכן, האדם עצמו אשם בכך שזאת החברה שלו, כי הוא לא מעורר אותה. וגם החברה כולה אשמה, כי היא כלולה מכולם. היא אוסף של כל הרצונות והציפיות של חבריה.
מאין יש להתחיל לתקן?
איך מתקנים? כל החברים מתאספים וקובעים מה הוא רצונם. ואז, ברגע שמרגישים ירידה, כל אחד מהחברים מתחיל לעורר את החברה כדי שלא תרד מהרמה שקבעה לעצמה ומהפעולות החיצוניות שנקבעו, שאמנם הן רק גורם לליכוד הפנימי ולאש הפנימית. כי החברים לא מתפעלים מזה שעושים אלף ואחת עבודות יחד, אף על פי שבחיצוניות זה נראה כך, אלא מתפעלים מהיגיעה שאותה מוכן כל חבר לתת לחברה כדי להתקדם איתה ולקדם אותה.
איך יכול חבר לדרוש משהו מהחברה כשהוא עצמו לא מתנהג כשורה?
אם התנהגותו של האדם הזה הייתה בסדר, הוא לא היה דורש מהחברים דבר. למה הוא נכנס לחברה מלכתחילה? הוא נכנס לחברה מפני שחש בחולשתו ובחוסר יכולתו להתקדם בעצמו, ושמע שרק על ידי החברה אפשר להתקדם, והוא מקווה שהחברים יחייבו אותו. הוא מצפה למצוא בהם משהו, מצפה שהם יספקו לו את אותם הנתונים החסרים לו כדי להגיע למטרה.
האדם צריך כלים נוספים שבתוכם יגלה את הבורא, והכלים הללו נמצאים בחברים שלו. לכן הוא נכנס לחברה, וחש מחויב לקבל מהם את כל ההתרשמויות שלהם וכל הרצונות וכל המחשבות. הוא חייב לרכוש אותם ויכול לרכוש אותם רק אם יתייחס אל החברים שלו בעל מנת להשפיע. וככל שהאדם יתייחס לחברים שלו כמי שמוכן להשפיע להם, כך יקנה מהם את צורות ההשפעה.
ואם הוא מתייחס אליהם בעל מנת לקבל, הוא מקבל מהם את הרצונות האגואיסטיים שלהם, שאין לו צורך בהם. חבר אחד נהנה מעישון סיגריות, שני משתיית משקאות, שלישי אוהד כדורגל והרביעי אוהב לשחק בינגו. ואז האדם נמשך אחרי הרצונות של כל אחד ואחד מהם, והם מלמדים אותו איך ליהנות מהחיים. אם האדם נכנס לחברה לשם ההנאה, הוא לומד מחבריו את דרכי ההנאה של כל אחד ואחד מחבריה.
אבל אם הוא נכנס לחברה כדי ללמוד מהחברים את צורת ההשפעה, הוא לוקח מכל אחד ואחד את ההשתוקקות שלו וההתרוממות שלו כלפי הבורא. העבודה של האדם היא איך להתייחס לחברה, מה לרצות ממנה. והחברה, מצדה, צריכה להתייחס לאדם כך שתחייב אותו להתייחס אליה נכון. אם הוא בא אליה בגישה אגואיסטית, על החברה להתנגד לגישה הזאת, ולטובתו, לסובב אותו להתייחס לחברה בצורה של השפעה. אם הוא רוצה להשפיע לחברים, הוא מוזמן להצטרף, ואם הוא רוצה לקבל מהם, עדיף שמראש לא יצטרף אליה.
למה? מפני שאם האדם בא לחברה כדי לקבל ממנה, אין לה מה לתת לו. כי הרצון לקבל של אדם כזה רק יגדל, והוא ירצה לשלוט בחברה ולעצב אותה על פי הרצון האנוכי שלו. לכן תפקידה של החברה לעזור לחבריה להתייחס אליה נכון.