151. מבנה הפירמידה
שיחה (21.10.03) על מאמר: "עניין חשיבות הכרת הרע - א'"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת בראשית, עמ' 5
הרב ברוך אשלג מנסה במאמריו לבנות גשר, אמצעי גישה לכתבי המקובלים שכתבו את מאמריהם באופן קשה להבנה, וגם לדברי התורה במשנה ובתלמוד על עבודת ה', עבודת הפרט ועבודת הכלל, ולקשר אותם עם ההסברים שלו על האופן שבו הנושא הזה מבואר שם.
הנושא של עבודת ה' בעבודת הפרט ובעבודת הכלל, הוא הנושא העיקרי שלנו. מטרת העבודה שלנו היא להגיע לגילוי הבורא בתוך הכלי שלנו. גילוי הבורא בתוך הכלי נקרא גילוי היחיד, גילוי שליטת היחיד, גילוי "הוא ושמו אחד", הגילוי שאין עוד מלבדו, גילוי רשות היחיד.
את הגילוי הזה מתחילים מהמצב ההפוך, מפני שאת הכלי לגילוי הבורא על האדם לבנות בכוחות עצמו. עליו להידמות לבורא בעצמו, בבחירתו וביגיעתו. יוצא שדרכו של האדם מתחילה ממצב של חוסר הכרה כלפי מציאותו בתוך ה', בתוך הבורא, בתוך מחשבת הבריאה, בתוך "רצונו להיטיב לנבראיו". קודם יש אור, ולאחר מכן מתהווה באור הזה הכלי.
בשלבים כאלה על אדם לגלות היכן הוא נמצא. קודם לכן הוא לא שואל את עצמו על מציאותו, כמו שקורה בדרגות דומם, צומח וחי, ואחר כך הוא מתחיל לשאול את עצמו היכן הוא נמצא, שאלה שמתפרשת בתוכו כ"מהו הטעם בחיי?" כשאלה על המקור שלומי נותן לי את החיים? מאין אני מקבל? למי אני חייב? מהו מקור החיים? לאן עלי להגיע? מהי המטרה שלי?
השאלה על המקור באה כשהאור מתחיל להראות את עצמו לכלי. כמו בבחינה א', שהאור מראה לה שהוא בא מבחינת שורש. שהוא לא רק תענוג שנמצא בתוך הכלי, אלא נותן התענוג, המקור, העליון. כך הוא מראה את עצמו לרצון לקבל, ואז הרצון לקבל, חוץ מלבקש תענוג, מתחיל לשאול מהי הסיבה לתענוג. כלומר, האדם השואל: "מהו הטעם בחיי?" כבר לא שואל למה יש לו או אין לו טעם בחיים, אלא השאלה שלו היא למעלה מהטעם, שאלה על המקור שממנו באים הייסורים או התענוגים.
והשאלה הזאת מובילה את האדם, באופן טבעי, לחקור את מציאותו, והיא מתעוררת בו בכל מיני מקרים בחייו. ואז הוא מתחיל לבדוק ולראות שהוא בהחלט רוצה ליהנות, רוצה להשיג, רוצה להבין, אלא שהעולם מפריע לו, כי בעולם הזה הוא לא מגלה את כוח היחיד. אבל כאשר האדם מתקדם בלימוד שיטת הקבלה, על ידי פעולות מכוונות הוא מזמין על עצמו אור מקיף, ודרכו הוא מגלה ורואה שיש כוח המעורר אותו לחיים.
ואז האדם מרגיש את עצמו כנגד הכוח הזה, ומתחילה להיווצר בו דרישה אליו. הוא תוהה למה הוא לא מקבל ממנו מה שהוא רוצה, מה שמגיע לו לפי היגיעה שלו ולפי הרצון שלו. בכך האדם מרגיש רשות היחיד של רשות עצמו, ש"האני" שלו שולט, מעט ממדרגת פרעה שאומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אבל לאט לאט ובהדרגה, כתוצאה מהשפעת האורות המקיפים, אם האדם עושה פעולות שהמקובלים ממליצים לו עליהן, הוא מתחיל להבין שהרשות אינה שלו, אלא שהיא רשות משותפת שלו ושל הבורא.
ואז האדם עובר לרצון להיות כמו הבורא. הוא מבין שאמנם יש אני והוא, אבל אני רוצה להיות כמוהו. ואם האדם נעשה כבורא, אם מתגלה בו, בתוך הכלים שלו, שליטה בלעדית של הבורא, הוא מגיע לגמר התיקון. כלומר, הדרך של האדם מתחילה מרשות היחיד שלו עצמו, ועוברת לרשות משותפת שלו ושל הבורא, וממנה לרשות הבורא. ובכל מצב ומצב באמצע הדרך ישנן הרבה הבחנות.
ועל העבודה הזאת, אומר רב"ש, להתגלות כעבודת הפרט וכעבודת הכלל. למה? בעל הסולם מסביר במאמר "דור האחרון", שאמנם הנשמה הכללית הנקראת "אדם" או "אדם הראשון" היא מערכת אחידה, שבה כל פרט חשוב, אבל לאחר שנחלקה לחלקים רבים, הנשמות מתפלגות לחשובות פחות ולחשובות יותר לפי סדר תיקונן, לפי חשיבות התכללותן. כמו בגוף.
אמנם הגוף לא יכול להיות שלם מבלי שתיתקן הנשמה האחרונה ותצטרף לגוף הכללי, אבל יש במבנה של הנשמה התפלגות של חשיבות, במבנה של פירמידה. הכלל נמצא בכמות גדולה בתחתית הפירמידה, ובראשה נמצא הפרט. ולכלל ולפרט תורה שונה, כלומר, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אבל זה כך רק בתהליך התיקון, בזמן התפתחות הנשמות, ולא בגמר התיקון.
לכן גם רשות היחיד שעלינו להשיג, קודם הפרט משיג את ההגדרה שלה, ואחר כך הכלל. וגם ההדרכה שיש לקבל כדי להשיגה שונה בין הפרט לכלל. זה לא שלוקחים לדרך הקבלה רק את הפרטים, את היחידים, את הנשמות המיוחדות, ונוטשים את כל היתר. אסור להשאיר את הכלל בלי הדרכה איך להתקרב למטרת הבריאה. חייבים לעשות הפצה רחבה ככל שניתן, אף על פי שמלמדים את הכלל ואת הפרט דברים שונים.
כמו שרב"ש אומר על ההבדל בין תפילה של כלל לתפילה של פרט. בתפילה של כלל האדם מתפלל שיהיה לו טוב, בלי שמסבירים לו מהם טוב ורע במובנם האמיתי, שטוב נקרא השתוות הצורה, תיקון פנימי, אלא מסבירים אחרת, כמו שרמב"ם אומר, של"קטנים", "נשים" ו"עבדים" מגלים לאט לאט מהו טוב, מהי רוחניות. שרוחניות היא השפעה, ביטול ה"יש", ריחוק מטבע הנברא והתקרבות לטבע הבורא, להשפעה. אבל גם מי שהולך בדרך הרוחנית יש בו כלל ופרט. וגם הנשמה, בתהליך ההתקדמות שלה, עולה מהכלל אל הפרט.
ובדור האחרון, אומר בעל הסולם, יישאר מבנה הפירמידה. יהיו כאלה שישתתפו רק מעצם הסכמתם להשתייך לדור האחרון. זה יספיק כדי לצרפם לתיקון, מפני שהם לא מסוגלים אחרת לפי המבנה הפנימי שלהם. הם דמו לחי, לצומח ולדומם, שמצרפים אותם גם בלי השתתפותם הפעילה.
אבל ישנם כאלה שחייבים לעבוד בהשתתפות מלאה, מפני שבלי השתתפותם הכלי הכללי, בעל מבנה הפירמידה, לא יהיה מושלם. כי יש עבודה לפי אור מקיף, שהיא עבודה כלפי הכלל, ויש עבודה לפי אור פנימי, כשהאדם משתוקק לאור פנימי ומבין ומרגיש את חסרונו בכלי שלו, שנמצא בעבודת הפרט.
לכן ישנן שתי צורות הדרכה, הדרכה שמיועדת לכלל, והדרכה לפרט. והן שונות זו מזו ואפילו הפוכות, כמו שכתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". כלומר, רב"ש מדגים זאת באומרו שתמיד צריך לומר לאדם מה שהוא רוצה לשמוע.
אם האדם רוצה להתקדם למטרת הבריאה, אם מטרתו לרכוש רוחניות בכל מחיר, מסבירים לו יותר ויותר נכון מהי רוחניות, ועוזרים לו לערוך ביקורת על מצבו הפרטי. והאדם הזה שמח על הביקורת שמעבירים עליו, הוא שמח מגילוי הרע שלו, מפני שהרע המתגלה בו עוזר לו להמשיך קדימה בעבודת הפרט ולראות חסרונות ולהשלימם בדרך כלשהי.
בניגוד לכך, לכלל לא מגלים את רע שיש בו. ההפך, נוהגים בו תמיד בשמחה, ללא שום ביקורת, מעניקים לו תחושה של שלמות. כלומר, שהכלל לא ירגיש חיסרון בכלי, אלא יימצא בכלי כביכול מתוקן. מפני שהכלל לא מסוגל לעסוק בתיקונים, אין לו חסרונות לזה. ואם אין חסרונות, אסור לגלות חיסרון מבחוץ למי שלא מסוגל להבין אותו, ועל אחת כמה וכמה לא מסוגל לתקן אותו.
ורב"ש נותן דוגמה על אדם שעומד לקנות חפץ, ובשלב הזה כבר אפשר לומר לו אם כדאי או לא כדאי שיקנה. אבל אחרי שקנה, חייבים לומר לו שעשה קנייה טובה. כלומר, צריך להעביר ביקורת בזהירות, ורק על אנשים שמסוגלים לתקן. מייעצים רק לאדם שעדיין לא קנה ועומד לקנות ורוצה לקנות דבר טוב ומסוגל לקנותו. אבל למי שלא מסוגל לקנות או שכבר קנה לא אומרים דבר, כדי לא להכשיל את חייו.
כמו שכתוב ב"מגילת אסתר": "כרצון כל איש ואיש". יש להתייחס לכל אחד לפי הרצון שלו. זאת הגישה הנכונה. אם הוא רוצה להתקדם ואם להישאר במצבו, העיקר שיהיה לו טוב. כלומר, אם הוא רוצה ללכת לכיוון האמת, על פי קנה המידה של אמת ושקר, ומזלזל בהרגשת הטוב ורע, או אם לא אכפת לו מאמת ושקר, העיקר להיות שרוי בהרגשה טובה.
כחינוך כללי לקבלה חייבים לעשות הפצה גם לכלל וגם לפרט. אבל לכלל יש לתת ידיעה כללית מבלי להדגיש חסרונות פרטיים, אלא להדגיש את חסרונות העם, את הסיבה שבשלה הוא סובל. יש לומר שכולם סובלים, כי "צרת רבים חצי נחמה", וכך הם לא יקבלו את זה באופן אישי. ביקורת על הפרט אפשר להעביר רק לאנשים הנמצאים בקבוצה שלומדת קבלה, וגם אז, לא כביקורת סתם, אלא ביקורת שנועדה לבנות יחד סביבה; שהאדם ירגיש מתוך נוכחותו בסביבה הזאת, מה חסר לו לתיקון הפרטי שלו. כי הכרת הרע מוטלת בכל זאת על האדם עצמו.
כל הדרך שהאדם הולך בה היא לגלות את רשות היחיד, ככל שהוא רוצה ומסוגל להתכלל בכוח היחיד. אבל בכל היכולת שלו להיות בו שותף אמיתי, נכון לכל דבר, עם כל הרע שמתעורר בו. הדרך היא שהאדם לוקח את עצמו בשתי ידיים, כשתי מושכות, ורשות היחיד משמשת לו דוגמה לפניו.
אדם כזה משתמש ברצון לקבל שלו מצד שמאל ובכוח התיקון מצד ימין, כדי להתכלל באופן המרבי והמועיל ביותר ברשות היחיד. להתכלל בה בכל כוחותיו ועם כל "האני" שלו, כשותף פעיל. המצב הזה נקרא שהאדם רוצה להגיע לשיתוף בין מלכות וזעיר אנפין דאצילות עד שיהיו שווים, בקומה שווה, בזיווג דלא פסיק.
כלומר, המטרה היא:
א)בלגלות את רשות היחיד.
ב)בלגלות עד כמה איננו מסוגלים להיות בה, עד כמה אנו רוצים להיות בה, כמה אנו מסוגלים להשתתף ברשות הזאת. ולאט לאט, דרגה אחר דרגה, להתכלל ברשות היחיד כשותפים פעילים.
ודרגות ההתכללות של האדם, עם כל הרצון שלו, עם כל היכולות שלו, הן שהוא נכלל בהדרגה ברשות היחיד, עובר מרשות הרבים של אני והבורא, לרשות היחיד רק של הבורא. הוא נצמד, נכלל, נדבק לאותה רשות בכל הרצונות שלו והמחשבות והמעשים. העבודה ההדרגתית הזאת היא סולם המדרגות שבו האדם מתקדם ונכלל בבורא, והיא מתחילה מרגע שהאדם מקבל את הטיפה הראשונה של הייחוד, הנקראת "אין עוד מלבדו".
וכל העבודה שאנחנו עושים, בקבוצה, בפנימיות, כל אחד לחוד, בעבודת הפרט, בעבודת הכלל, גם בתוכנו בכלל ובפרט, היא עבודת התכללות בלבד בתוך רשות היחיד. האדם אינו מתבטל בה, לא נעלם ונבלע בה, אלא מצטרף אליה בכוחו, בעצמו, ביכולתו ובהכרתו.
ולכן, בכל פעם שבה האדם מגלה את גדלות הבורא, את גדלות המטרה, את נכונותו להתכללות, היא מביאה לו שמחה והתרוממות רוח, עלייה. אם לאחריה באים זמנים קשים יותר, עליו להבין שכעת מתווספים לו רצונות, שעדיין לא נכללים בייחוד הזה, שעדיין לא צירף אותם להתכללות שלו בתוך הרעיון הזה, של "אין עוד מלבדו".
וכאשר מתעוררות ההפרעות הללו, יש לעבוד עליהן מיד וללא הרף, כדי להגיע גם איתן לאותו מצב כקודם, רק עם רצונות חדשים. לא למחוק אותן, אלא להבין שיש לעבוד איתן יחד. ואז הן הופכות למדרגה הבאה. כלומר, יש להימשך כל הזמן לייחוד, למרות ההפרעות. והעבודה הזאת נקראת "עבודה למעלה מהדעת", כשהפרעות הם דעתנו הנוכחית, והאמונה היא התכללות בתכונה על מנת להשפיע, למרות כל ההפרעות.
מה ההבדל בין כלל לפרט ביחס הקבוצה לציבור?
ההבדל בין פרט וכלל בעבודת הקבוצה הוא, שהפרט היא הקבוצה הפנימית, שהאדם נמצא בה עם החברים שבהם הוא משקיע והם משקיעים בו, כשכולם נמצאים במרכבה אחת, בקומנדו אחד, ונמשכים יחד למטרה. והכלל הוא היכן שהקבוצה מפזרת את הידיעה על תיקון העולם, על מטרת הבריאה, על מטרת החיים, על חובתו של האדם, ידיעה על הסיבה לכל הצרות שלנו, על החוק הכללי של הבריאה שמושך את האדם לתיקון. אם זה קורה בידיעתו ומתוך רצונו של האדם, הוא מרגיש את החיים שלו כטוב. אם זה מתרחש ללא ידיעתו וללא מודעותו, הוא מרגיש את השפעתו עליו כרע.
כל הדברים הכלליים שעל קבוצת קבלה להסביר לקהל הם ידיעת החיים, ידיעת העולם. אין בהם שום סודות, אין בהם שום ביקורת פרטית או אישית, והם לא מחייבים את האדם, אלא הוא פשוט מכיר טוב יותר את העולם שבו הוא חי, המונהג על ידי כוח אחד, מתנהג לפי חוק אחד ונמשך למטרה אחת. והאדם אם רוצה הוא ואם לא רוצה, כחלק מהבריאה הוא נמצא תחת ההנהגה הזאת, וגם חייו וגם מותו לא מנתקים אותו מהתהליך הזה. הוא נמצא בו כל הזמן, כי ההנהגה הזאת היא נצחית.
התהליך הזה יכול לעבור על האדם ללא ידיעתו, אבל הוא אינו פוטר אותו מייסורים, אלא אם כן הוא מתרחש בידיעתו, ואז האדם לפחות יודע מה מקור הייסורים שלו ולמה הם קורים. אדם שיש לו ייסורים בדרגה כזאת שכדאי לו להתעניין ולדעת למה הוא סובל, מתעניין. ואם אין לו, אז הוא לא מתעניין. וכמו בכל דבר, גם לתהליך זה יש מבנה של פירמידה.
ישנם אנשים שסובלים מאוד, ולמרות זאת לא מוכנים לשמוע דבר. ישנם אנשים שכביכול סובלים רק קצת, יש להם הכול בחיים והם מסתדרים ומסודרים, אבל המעט הזה של חוסר הרגשת השלמות, חוסר הרגשת התכלית בקיום מורגש כבר במידה כזאת, שהם מרגישים "טוב לי מותי מחיי", אף על פי שלמראית עין טוב להם ואין להם סיבה למות. כלומר, גם כאן רואים הבדל בגישה בין הפרט לבין הכלל.
ובהתאם לזה יש להתייחס לקהל. לא להעביר ביקורת, אלא ידיעה כללית. להסביר בצורה מדעית, כצד שלישי, הסברים מדעיים, איך בנויה המציאות, איך בנויים העולמות, הנשמות - אנחנו, איך פועל עלינו הכוח הכללי, מה הוא דורש מאיתנו, שאנו חייבים להיות בתוך התהליך הזה אם נרצה או לא נרצה, וממילא אנו נמצאים בתהליך ופועלים עלינו כוחות שמחייבים אותנו. ואם נציית להם, נרגיש טוב, ובמידה שלא נרצה, לא נכין את עצמנו לקראתם, נרגיש רע.
והכוח הכללי הזה שמקדם את האדם, בהתאם למה שהוא מכין בשבילו - את היוצרות של האדם, את ההכנות בו - הוא דורש מהאדם להשתתף בתהליך. כלומר, היחס של הכוח הכללי לעבודת האדם, להשתתפות שלו בתהליך, הוא לפי התפתחות האדם. לכן עם ישראל, כעם המפותח ביותר, ובהתאם לכך העם בעל המשימה המיוחדת ביותר, סובל יותר מכולם. כי עמים מפותחים יותר תמיד סובלים יותר מעמים מפותחים פחות. והסבל הזה לא צריך להיות חרפת רעב, אלא סבל הנובע מבהירות השאלה "מהו הטעם בחיינו?"
ואם מסבירים את העניין הזה לאנשים, הם יכולים לראות אותו ולהבין כל אחד בשטח שלו, ברמה שלו, באופן שבו הוא מתייחס לחיים, כי לכל אחד ואחד תפישת חשיבות שונה. כך חינוך הכלל. ובין חינוך הכלל לחינוך הפרט ישנן דרגות רבות, בהתאם להתפתחות. ככל שמתפתחים "נשים", "קטנים" ו"עבדים", כדברי הרמב"ם, כך מגלים להם רז זה לאט לאט. כלומר, ככל שיוצאים אנשים מתחתית הפירמידה ומתרוממים לפסגה, באים ועולים מהכלל לפרט, יש לפתוח להם עוד ועוד, בהתאם לדרגת התפתחותם, את החומר של לימוד הקבלה.
אף על פי שהחומר עצמו בנוי כך שכל אחד תופש אותו ומבין אותו לפי הכנת הכלי שלו. לכן ספרי הקבלה פתוחים בפני כולם, אבל כל אחד מבין רק במידה שבה הוא מסוגל לראות, כשמדובר בתפישת החומר הלימודי. אבל ההסבר על הקבלה עצמה חייב לבוא בהדרגה, וזה חשוב מאוד, מפני שרק כך האנשים יבינו אותה נכון.
אם נסביר לילד בכיתה א' חומר לימוד של ילד בכיתה ו', הוא יחשוב שיצאנו מדעתנו, שאנחנו לא מבינים כלום ושדברינו דמיוניים, לא קיימים. כל הסבר חייב לבוא בהתאם לדרגת ההתפתחות, אחרת האדם לא מסוגל לקלוט אותו ולא יכול להמשיך בדרך. לכן "אל תשים מכשול לפני עיוור" היא גישה נכונה מאוד בחינוך. החינוך נמצא היום בבעיה כללית, בכל העולם. צריך לדעת איך להגיש לעולם את שיטה קבלה כך שתהיה טובה לכל גיל ולכל רמת התפתחות.
ישנם אנשים בוגרים על פי גילם, שעשויים להיות אף חכמים, אבל לפי רמת ההתפתחות הנפשית שלהם, הם ילדים. וישנם כאלה שרמת ההתפתחות שלהם בוגרת, אבל הם אינם חכמים בשכלם, והגישה כלפיהם היא לא דרך מוחא, אלא דרך ליבא - דרך ההרגשה ולא דרך תבונה והתבוננות. גם בקבוצה גדולה של אנשים אפשר לראות מי תופש רק ברגש ומי חייב לצרף לזה שכל, אחרת החומר לא נתפש ולא נקלט אצלו. ישנם כאלה שחייב להיות אצלם שיתוף בין מוחא לליבא.
וגם הנשמות עוברות תקופות שונות של התפתחות, יותר במוחא או יותר בליבא. בעל הסולם כותב, שבזמן האר"י היתה תקופת מוחא, ובזמן הבעל-שם-טוב הייתה תקופת ליבא. ובזמננו יש התפתחות גם במוחא וגם בליבא, אבל הקהל עצמו והאדם עצמו עוברים מצבים משתנים.
מה אכפת לי מכל העולם, למה עלי לספר לכול על הקבלה?
מה לעשות שאני כלול מכולם? מה לעשות שאני תלוי בכולם? מה לעשות שאני שייך לאלה שקיבלו ידיעה והרגשה על המציאות הנכונה, ומחויב לספר ולהסביר ולהעביר זאת לאחרים? אני חייב זאת לפי מבנה הכלי הכללי, שבו כל אחד ערב לחברו, אם ירצה או לא ירצה הוא ערב.
אנחנו נמצאים במערכת שכבר נבנתה, בתהליך שכבר עוצב ובהתקדמות שנקבעה מראש. ביכולתנו רק ללכת בדרך מרצוננו או בניגוד לרצוננו, כשהרצון שלנו לא הולך בד בבד עם תהליך ההתפתחות. אבל כל החוקים הם מוחלטים ואינם משתנים בהתאם לרצון לפעול איתם או לא, אלא האדם מרגיש את עצמו אחרת אם הוא משתתף או לא משתתף בתהליך.
אפשר לדמות את המצב לאדם היושב ברכבת, שנוסעת ממקום א' למקום ב'. האדם עצמו רוצה להישאר במקום א', והרכבת נוסעת למקום ב'. וככל שהוא מתקרב יותר למקום ב', הוא מרגיש יותר משיכה למקום א', ולכן סובל יותר. וכך, ככל שהוא מתרחק ממקום א', הוא סובל יותר ויותר. אבל הרכבת דוהרת, והאדם, ככל שהוא מתרחק ורואה עד כמה התרחק, הריחוק הזה מורגש בו כסבל. כלומר, הפער בין ההתפתחות הפנימית שצריכה להיות באדם, לבין ההסכמה שלו להיות בה, מורגש אצלו כסבל, ואין לו ברירה.
אז אם אדם רוצה או לא רוצה לשים לב, להשתתף בתהליך, בסופו של דבר הסבל ישכנע אותו, מפני שהוא עשוי מחומר שמרגיש או טוב או רע, תענוג או ייסורים. בכל מקרה האדם ייאלץ להשתנות. הרכבת תתרחק עוד קצת ועוד קצת, והאדם יסבול עוד קצת ועוד קצת, עד שהסבל יהיה גדול כל כך, שהיציאה ממנו תהיה לאדם מטרה שתיתן לו מספיק חומר דלק, והוא יעשה כל שביכולתו, יבוא ללמוד בשלוש לפנות בוקר וישתתף בכל המעשים עם החברים, רק כדי לצאת מהסבל.
אפשר ללכת בדרך כזאת, שהיא דרך ייסורים, אבל ממליצים לנו ללכת בדרך תורה. במקום לשבת ברכבת הזאת וכל הזמן לסבול, גם פרעות, וגם שואה, וגם מכות יומיומיות, וכמה שבא סבל, זה עדיין לא מספיק. כשהאדם מרגיש רגע אחד של אושר ביום, הוא חושב שזה לא נורמאלי.
במקום המגמה להעביר את החיים בדרך עלובה כזאת של לסבול קצת פחות, המקובלים אומרים שאם האדם יידע היכן הוא נמצא, באיזו רכבת, מאין היא נוסעת ולאן, הוא יבין שהוא עוזב את מקום א' וחייב להגיע למקום ב'. ישנם אמצעים להתחיל לקבל את התהליך הזה ולגלות בו נועם וטוב ותענוגים אינסופיים. וכל התהליך הוא אכן לטובת האדם. צריך רק להשקיע בזה ולעשות שכנוע עצמי, ואמצעי העזר לכך הם קבוצה וספרים ומדריך.
את הידיעה הזאת עלינו להביא לכל העולם, וגם לעצמנו. הרכבת נוסעת כשכולנו עליה. דעת קהל משכנעת אותי, ועלי לפעול לשכנע את הקהל, אחרת אני עצמי לא אשתכנע. יש ערבות, שיתוף, מערכת כללית, שבה הכול נתון. אפשר לומר שלא אכפת לי מכל העולם, אבל היחס הזה לא יעזור לי אם יום בהיר אחד, אחרי עשרות שנות צער, פתאום אגלה שאיני יכול להגיע לטוב אם כל העולם שרוי ברע.
לכן הפצת הקבלה חייבת להיות נרחבת מאוד, וכל חבר יכול להשתלב בה לפי הנטיות שלו. ישנם אנשים שקל להם לעסוק בהפצה, הם מרגישים שבדרך הזאת הם בונים את עצמם, מקבלים כוחות, שיש להם כישרונות לזה. הם מגלים בזה גאווה, כוח שליטה ועוד. וישנם אנשים שקשה להם העמידה מול קהל, שאינם בנויים לזה, שאין להם נטייה למלא את עצמם על ידי אחרים, לא על ידי קהל ולא על ידי שכנוע. הם יכולים להתגאות בעצמם בסוג אחר של פעולה. לראות את "האני" שלהם לאו דווקא דרך שליטה בקהל.
האם לקבוצה רוחנית יש מבנה של פירמידה?
יש, אבל החברים עצמם אינם יכולים לעשות מיון כזה, כי הם לא מבינים ולא יודעים על פי מה לדרג. כל מבנה רוחני בנוי לפי דרגות חשיבות שונות - כלפי אמת ושקר, כלפי מר ומתוק, לפי סוגי אופי, גישה, וכולי. ודאי שלא כל החברים שווים, והשוני הזה דווקא בונה שלמות. אבל בקבוצה מתייחסים לכולם באופן שווה. היחס והחינוך בקבוצה הוא אחיד, אלא שכל אחד שומע לפי מה שהוא יכול ומסוגל.
החברים לא יכולים להשתמש בשוני ביניהם לטובת ההתקדמות של הקבוצה. רק בעתיד, כשהחברה תהיה ברמה גבוהה מאוד, כשהיא תגלה את עצמה ככלי אחד, אז תוכל להיות כמו החברה של רבי שמעון, שהייתה כעשר הספירות. כל אחד מעשרת תלמידיו, עשרת החברים, היה כתכונה עיקרית שיש ברוחניות. אבל בינתיים אין לזה חשיבות, וצריך להאמין שלא לחינם התאספו דווקא האנשים האלה. ומי שלא יכול להשתייך, נושר מהקבוצה בכל מיני דרכים.
אם אומרים לנו שחייבים לפתוח מרכזי לימוד ולהפיץ את החוכמה, האם זה סימן לכך שאנחנו מוכנים?
אנחנו מוכנים מפני שחכמי הקבלה הגדולים קבעו, שאנחנו נמצאים בדור המוכן לקבלה, בדור המשיח, בדור האחרון, הדור שחייב לגלות את הכוח הכללי לכולם. שכל העולם חייב לגלות את הרוחניות, ולחיות בדרגה שבה הוא כבר חייב להיות לפי ההכנות הפנימיות שלו. ולא שהפצת הקבלה מושכת את העולם למשהו, כשהוא עדיין אינו מוכן לו. מידת הייסורים שמתגלה בעולם אומרת בעצמה שהעולם חייב להיות בדרגה אחרת. כי מידת הייסורים היא מידת האיחור, מידת הפער בין המקום שבו נמצאת האנושות, לבין המקום שבו עליה להיות.
אם נמצאים בדרגה חמש במקום בדרגה עשר, הפיגור הזה בן חמש הדרגות לוחץ עלינו כייסורים, כחוסר, מפני שאותו אור מקיף בא אלינו עכשיו כייסורים, כי חלק יחסי ממנו כבר חייב להיכנס כאור פנימי לכלי המתוקן. לכן לפי התגברות הסבל בעולם, אנחנו חייבים להיות כבר במצב אחר לגמרי.
אם האדם מדביק את הפער בין מדרגה תחתונה למדרגה עליונה, בהתאם להתעוררות הרשימות שבו, הוא נמצא תמיד בשמחה, בהתרוממות, בטוב. הוא מקבל את הרע שמתגלה בו כרע מועיל. וכמו הפרט כך הכלל, על העולם ללכת כך בדרכו.
ואם הוא לא יכול, אם כל העולם נמצא בסבל בלתי פוסק ורק חולם איך לנתק את עצמו מכל החיים האלה באמצעות סמים, הסבל הזה מראה עד כמה אנו נמצאים בפיגור. ואז אין אפשרות אחרת חוץ מלהביא לעולם את שיטת התיקון למצבו. לא משהו מופשט כמו לתקן את הנשמות של כולנו, אלא לתקן את חיינו. מה פירוש לתקן? למלא את החיים של כולנו בתענוגים. זה מה שהקבלה מביאה לעולם. השיטה פשוטה והמטרה פשוטה.
למה העולם לא מוכן לקבל אותה? מצד הסבל הוא מוכן, אבל מצד ההכרה הוא לא מוכן. ובכך צריכה לעזור הפצת חוכמת הקבלה. לכן אומר בעל הסולם שיש לפתוח מרכזי לימוד ולהפיץ דעת בקרב העם ובקרב העולם.
עד כמה התקדמותו הרוחנית של אדם פרטי תלויה בהתקדמותו של העולם ולהיפך?
אדם פרטי בתוך הקבוצה הפנימית, ובתוך הקבוצה הכלל עולמית, ובתוך עם ישראל, ובתוך כל העולם - כולם מערכת אחת. אם מסוף המאה ה-02 כל האנושות צריכה להתעלות, ולא רק יחידים, היא תתעלה לפי אותו מבנה פירמידה. לכן קיים הבדל בין יהודי שיתעלה, לבין בן עם אחר, שלפי המבנה הזה עדיין לא הגיע להתפתחות שתכניס אותו לתהליך הרוחני.
אבל בכל זאת יש קשר בין כולם, ולא ייתכן שלפתע יתרחש עיוות בהתפתחות. אלא כעת כל המבנה של "אדם הראשון" כולו צריך להתקדם לאט לאט ובהדרגה להתפתחות רוחנית. ואז, עוד יותר מתמיד, העולם ידרוש לדעת מה עושים היהודים בקשר לכך. ואם בהתאם לכך נעשה את המוטל עלינו, נקדם את כל האנושות וגם נתקדם בעצמנו.
לדוגמה המקרה בו מדינה רחוקה גינתה פתאום דווקא את העם היהודי כולו, ולא את ישראל. היא טענה שהיהודים שולטים בעולם באמצעות מחשבותיהם. לא סתם מאשימים את היהודים בכל הצרות. ההצהרה הזאת חשובה מאוד. כי היא נועדה לצורך תיקון. אומות העולם הן לא האויב, האויב שלנו נמצא בפנים, בתוכנו. דרכם הבורא מגלה דברים חשובים מאוד, שכך הם אכן פני הדברים ואין טעם לצאת נגדם. הם אומרים דבר נכון, את הדעה שאכן מושרשת בעולם. אם לא נסכים איתם, נצא נגד חוק שהבורא קבע.
העולם אומר מה שכתוב בתלמוד ובתורה: "לא באה פורענות בעולם, אלא בגלל בני ישראל". לכן עלינו לפעול ולהפיץ את חוכמת הקבלה לכל העולם.
מהי מחויבותה של הקבוצה הפנימית כלפי כל העולם?
אי-אפשר לעשות עבודה רק בתוך קבוצה פנימית ולהתעלם מהעולם, אין בכך שום תועלת, מפני שהפירמידה היא דבר נתון. אי-אפשר להבליט את העבודה שלנו בלי להתייחס לאחרים. כך יכלו לעשות וכך עשו המקובלים בדורות הקודמים, שתפקידם היה אחר לגמרי. ומאמצע המאה ה-20 ואילך לאיש אין אפשרות להגיע לרוחניות, אלא לתפקיד כללי, שימשוך אחריו את כל העולם. כך על החברים בקבוצה הפנימית לראות את עצמם.
הסתיימה תקופת הירידה של הניצוצין. נגמרה תקופת ההתערבות של הניצוצין בכלים. נגמרה התקופה שבה הביאו את שיטת הקבלה עד הדרגות הנמוכות ביותר, "ונגלה לעינינו ספר "הזוהר"", כמו שכותב בעל הסולם. לא "פירוש הסולם" שכתב בעל הסולם הוא שנגלה, אלא התגלה הזוהר עצמו, האור הזה, העצמות הזאת, העוצמה התגלתה.
עלינו לגלות אותה, אבל הכול הגיע מלמעלה למטה, לדרגה האחרונה. ועכשיו על כל האנושות להתחיל לעלות, ואנו הראשונים שעולים. ובעלייה מלמטה למעלה מתרחש התיקון הכללי של כל הנשמה הזאת, שצריכה להתחיל להיתקן באופן כללי. לכן לא תועיל לנו ההתבודדות, כי בדרך הזאת לא נצליח.
אם מתכוונים לרכוש את תכונות ההשפעה, צריך להתייחס לבורא. להתייחס לבורא פירושו להתייחס לכלי שבנה. שם, בכלי הזה, האדם מגלה את יחסו לבורא ופוגש אותו כשהבורא ממלא את הכלי. והכלי הוא כל הפירמידה הזאת, הוא כל העולם, כל הנשמות מאוגדות יחד. לכן, בלי להתייחס היום לכל העולם אי-אפשר להתייחס לתפקיד שלנו ולא לבורא.
לא לחינם אנו שומעים תגובות ממלזיה או מפרו ומכל מיני ארצות שמעולם לא שמענו עליהן, כי העולם הופך אחד כדי שיהיה זמין לעבודה שלנו. אנו עוד נראה במו עינינו עד כמה עבודת ההשפעה שלנו לכל העולם תשנה אותו לחלוטין.