152. הכלי המרגיש את עצמו
שיחה (22.10.03) על מאמר: "מהו יום ולילה, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א'- בראשית, פרשת בראשית, עמ' 18
יום ולילה הם פעולת האור. מצד הבורא אין הבדל בפעולה הזאת, שהאדם מרגיש אותה כיום וכלילה, פעולה המורגשת הפוך לגמרי בעולמו של הבורא. גם יום וגם לילה הן אותה התקדמות, אותם השלבים למטרת הבריאה, שהיא להידבק בבורא. לכן כתוב שהמטרה היא להגיע למצב שבו אין יום ואין לילה, שהכול כאור אחד יתגלה, שהלילה יתגלה כחלק מהיום.
ב"מסכת פסחים" כתוב: "אור לארבע עשרה בודקים את החמץ". מה הכוונה "אור לארבע עשרה"? מתי יש לעשות בדיקת חמץ, באור או בלילה? הרי "אור לארבע עשרה" נקרא דווקא ערב, לילה, כשחושך שורר בחוץ. ובלילה שלפני תחילת הפסח בודקים את החמץ, אז למה כתוב "אור"? אור זה "אורתא", אבל אורתא הוא גם לילה, חושך. לכן "אור לארבע עשרה" הוא לילה ממש, כי לא ייתכן קיום האור אם לפניו אין חושך.
לכן בודקים את החמץ בלילה, עם נר, כדי להבדיל בין האור הקטן לבין כל החושך שבו האדם נמצא, שרק אז נקרא חושך. כלומר, צריך לעבוד קשה ולמשוך הרבה אור מקיף, כדי שייתן לאדם הרגשה של חושך במצבו, חושך כלפי המידה הנכונה. כי אי-אפשר להרגיש באותו מצב אור, אלא רק הרגשת החושך כלפי מטרת הבריאה, הרגשה של חוסר דבקות.
אם האדם מגיע למצב שבו הוא יכול לבדוק את עצמו ולראות שהוא נמצא בחושך, מפני שיש בו "חמץ", רצון לקבל, שהוא המבדיל אותו מהמטרה, והוא בודק אותו בחושך עם "נר" קטן, אור קטן מאוד, שמשך על עצמו מלמעלה על ידי יגיעה גדולה, הוא מוכן לצאת ממצרים. מוכן לצאת מהרצון לקבל, דרך המחסום, לעולם הרוחני.
לכן הרגשת הלילה והחושך היא הכרחית. היא הרגשת הכלי האמיתי, המקום שבו האדם נמצא. אף על פי שהבורא ברא את טבע האדם, על האדם עצמו לקבוע שטבעו הוא "לילה". מפני שברוחניות, ובכלל מחוץ לאדם, אין אור ואין לילה, לא חושך ולא אור. אין מצבים. כי אם אין אדם שיקבע לפי הרגשתו מהו המצב, אין מצב.
לכן, ראשית יש להגיע להרגשת הלילה כלפי מטרת הבריאה, להכיר בכך שנמצאים בהופכיות הצורה. לראות למה נמצאים בהופכיות הצורה, למה לא יכולים להתכלל בבורא, כלומר בתכונת דלהשפיע (ההשפעה). עלינו לקבוע שחוסר היכולת להשפיע הוא החושך, ולא עניין אחר. כלומר החושך הוא לא ההבחנה שאין בנו רוחניות, זו שאנו רוצים לקבל ממנה רק טוב, שאפשר יהיה לצאת מהצרות או להרגיש ממנה תענוגים שונים.
אם האדם קובע שהרוחניות שלו היא תכונת ההשפעה, ושהוא הפוך מהתכונה הזאת ואינו יכול להתכלל בה ולהידבק בה, הוא קובע את מצבו כמצב של לילה אמיתי. ומתוך שהוא מצטער על מצבו, הוא מגיע למצב שבו הופך את הירידה הזאת, את הלילה הזה, ליום. החושך מתחיל להביא לו אור. הכלי מתחיל להשתנות, לקבל כוונה על מנת להשפיע, והופך להיות כמו האור. המצב הזה נקרא "בגמר התיקון יהיה לא יום ולא לילה".
ועל האדם להיוותר בתוך כל מצב ומצב עד שיקבע אותו כטוב או רע כלפי מטרת הבריאה, ולא כלפי הרצון לקבל שלו. עד שיברר את מצבו לפי אמת ושקר, ולא לפי מר ומתוק. וככל שהאדם מברר מהר יותר את המצב שהוא נמצא בו, כך הוא מזרז את שלבי התפתחותו, את תדירות המעבר שלו ממצב למצב, את מימוש הרשימות שעליו לעבור בתוכו אחת לאחת עד שהוא מגיע לגמר העבודה.
ובזירוז התהליך ישנו מעמד פרטי של האדם ומעמד כללי של הקבוצה. אם האדם נמצא בסביבה שברור לה מהו יום ומהו לילה, שבה דבקות בבורא ורכישת תכונת ההשפעה ("דלהשפיע") נקראת "יום" והמשך ההימצאות ברצון לקבל וחשיבה על עצמי "אני קיים או לא", "מה יש לי", "מה יהיה לי" כלפי הכלי נקראות "לילה", מהר מאוד הוא מקבל ממנה את ההבחנות הללו, בהתאם למידה שבה הסביבה גדולה וחזקה בקביעת העמדה הזאת.
האדם רוכש את הידיעה הזאת למרות ההרגשה של מר ומתוק שסותרת אותה. הוא מקבל מהחברה הבחנה של אמת ושקר וכך הוא מחליף מצבים מהר מאוד ובא לידי תיקון.
לכן על האדם להשתדל, באמצעות הלימוד, החברה ועל ידי מאמצים שונים לקבוע לעצמו מהו יום ולילה בעבודה, במהירות האפשרית. כי הוא קיים בכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, עד שיקבע בדיוק מהו המצב. וברגע שהוא קובע, המצב מתחלף ומגיע מצב החדש.
הבעיה שלנו היא שאנחנו נמצאים יותר מדי זמן בהרגשה שמתוק נקרא "יום" ומר נקרא "לילה". כלומר, עובדים לפי ההרגשה, ולא יכולים לזכור ולהבין ולהרגיש, לא מתוך עצמנו ולא בעזרת החברה, שקביעת מצב לא עושים דרך הרגשה של מר ומתוק, אלא על ידי מדד של אמת ושקר. על ידי זה שמקבלים את מטרת הבריאה, את הדבקות בבורא, כאמת וכמטרה, אף על פי שזה עדיין לא מורגש בנו כמתוק. עליהן להיות חשובות יותר ממתוק. אנו צריכים להחליף את הבירור הגופני של מר ומתוק לבירור הרוחני של אמת ושקר.
ורק החברה יכולה להזכיר לאדם מהו קנה המידה האמיתי, איך עליו להתייחס למצבו, איך לבקר אותו ואיך לזרז אותו. רק החברה יכולה לקבוע את המצב הנכון, מהו לילה ומהו יום, ואז לעבור את המצבים כלילה-יום, לילה-יום, וחוזר חלילה. אם האדם קובע שהמצב שנראה לו לילה ומר, הוא מועיל ואמיתי, הלילה הופך ליום. כלומר, לא שיש במצב חלק אחד שהוא לילה, וממנו עוברים לחצי השני שהוא יום, אלא אותו מצב הלילה, אם האדם מתקן אותו, הופך ליום. הרגשת הלילה עצמה צריכה להתהפך ליום.
אם האדם קובע כלילה כלי לא מתוקן, כוונה בעל מנת לקבל, וכלי מתוקן, כוונה בעל מנת להשפיע הוא קובע כיום, כאשר הוא מביא את האור שמתקן את הכלי לכוונה בעל מנת להשפיע, האור מהפך בזאת את הכלי ליום. אותו מצב שקבע כלילה, מחוסר כוונה על מנת להשפיע, לאחר שהוא רוכש כוונה על מנת להשפיע, הוא קובע אותו כיום, ואז עובר את המצב. כלומר, התהפכות אותו הכלי מכלי דקבלה לכלי דהשפעה הוא מצב הלילה ומצב היום. אותו הכלי, רק ברכישת הכוונה עליו. כך בכל מדרגה ומדרגה.
ואם האדם לא עושה מאמצים לתקן את הכלי שקיבל לראות בו חושך אמיתי, שהוא על מנת לקבל, ולרצות לתקן אותו בעל מנת להשפיע, ובלילה מתאמץ להגיע לעל מנת להשפיע, וכשבא התיקון להרגיש אותו כיום אלא מחכה שהמצב הרע יהפוך מעצמו למצב טוב, הוא אינו מממש את הזמנים שניתנים לו, וזה לא נחשב שתיקן את המצבים שבאים אליו.
גם בדרך זו האדם מתקדם, אבל באטיות רבה, מתוך זה שהבורא מרחם עליו ומחליף לו את המצבים, ועל ידי החברה שעוזרת לו במעט, ולא על ידי מצבים פנימיים. קביעה מהירה של המצב כלילה וכיום, ההרגשה שהלילה הוא השתוקקות לתענוגים, ואחר כך הרצון בתיקונים כדי להגיע לעל מנת להשפיע, וההרגשה שיום הוא דבקות באמת במקום במתיקות זוהי כל עבודת האדם. כלומר, האדם קובע מהו יום ומהו לילה, ובאיזו חלק מהיממה הוא שרוי.
איך מגיעה החברה להחלטה מהו יום ומהו לילה?
החברה קובעת לעצמה מה הן אמות המידה הערכיות שלה. ומהי הרמה הגבוהה ביותר שלה? מהו קנה המידה האידיאלי? שהתכונה על מנת להשפיע כבורא היא המטרה, מצב שבו החברה רואה את עצמה בסוף הדרך.
ובכל פעם שבה יש לאדם חלק באותה מטרה של על מנת להשפיע, שהוא נמצא בתכונת ההשפעה, או שרוצה להימצא בה, אף על פי שעדיין לא נמצא, אלא קובע אותה כמטרה, מבין שהיא המצב הרצוי, כל מה ששייך לעל מנת להשפיע הוא קובע כיום. לא לפי הרגשתו, אלא לפי האמת.
וכל יתר המצבים שהם בהרגשתו מתוקים ומבלבלים ומושכים לכיוון קבלה עצמית, הוא קובע אותם כחושך, כלילה. כלומר, האדם יכול לקבוע מהם חושך ואור, לילה ויום, גם כלפי מצבו הפנימי, גם כלפי מטרת הבריאה, תכונות עצמו, תכונות הבורא והיחס שלו. אפשר להגיע עם הקביעה הזאת, של יום ולילה, לכל עניין.
איך יכולה החברה לעצב ערכים?
החברה חייבת לקבל את הערכים הללו כעובדה, כאמת מידה. מהי אמת מידה? שהאדם לא נמצא בה, אבל הוא מתחייב מעכשיו והלאה למדוד את עצמו ביחס לקנה המידה הזה, עד שיהיה בדיוק כמוהו. לכן הם נקראים קני מידה אידיאליים, כי הם דוגמה שאליה שואף האדם להידמות. ועל החברה כל הזמן לבדוק את עצמה ולשנות את התקנון הפנימי שלה, את האידיאל שלה, את הדבר שהיא שואפת להיות.
וחברה רוחנית צריכה להיות בנויה כך, שבכל פעם, במשך שלבי ההתפתחות של חבריה, הם ייצאו כמה שיותר מהר מהרגשת מר ומתוק, ובמקומה יעדיפו להיות באמת, מבלי להתחשב בטעם שהם מרגישים בה, וישאפו למצב הבא, שבו האמת תהיה מורגשת כמתוק. מפני שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו".
אם אדם יודע שהדבר הוא אמת, אבל סובל ממנו, הכלי שלו לא מתוקן. האדם חייב להגיע לתענוגים, למה שנקרא "תורת חיים", ליהנות מההשפעה, כמו שהבורא נהנה להשפיע. כי מטרת הבריאה היא ליהנות, "להיטיב לנבראיו", למלא אותם בתענוגים.
וכך קביעת המצבים בחברה משתנה כל הזמן.
איך מתבצעת ההבחנה בין אמת לשקר?
בחברה היא מתבצעת הרבה יותר מהר ממה שביכולתו של האדם לקבוע בעצמו, מפני שבחברה האדם מקבל תגובה מיידית מהחברים. הוא רואה איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם מתייחסים אליו, אם יש לו מידת השפעה ואם אין לו. ואז הוא רואה שהוא לא משפיע, אלא כל כולו מקבל, וכך הוא יכול לקבוע את מצבו מהר מאוד כלילה. כי החברה לא תומכת ברצון לקבל שלו, אלא רוצה לראות אותו כמשפיע.
מהר מאוד האדם מגיע לאבחן את המצבים והתכונות כיום או לילה, טוב או רע, אמת או שקר, מר או מתוק. על ידי תגובה מהחברה הוא קובע את מצבו מהר מאוד. אבל לא רק הוא מסתכל על החברה, אלא על החברה עצמה לספק לו כל הזמן תגובות ממנה, התעוררות שלה, סטנדרטים חדשים, קני מידה שמשתנים כל פעם ליותר ויותר מדויקים וגבוהים.
וכך החברה מעוררת תמיד את האדם, מנענעת אותו, אם ירצה ואם לא ירצה. ובלי השפעת החברה, אם האדם לא נמצא בחברה אלא מתאמץ לבדו, הזמן מתארך וחולפים חודשים ושנים עד שהוא משתנה ועובר ממצב למצב. ובחברה הוא מבקר תוך יום אחד את מצבו, בעזרת החברים, ורואה מה קורה.
באיזו מידה תלויה הביקורת של החברה בעבודת האדם?
הביקורת של החברה על האדם אינה תלויה בהכרח בעבודת האדם ובמצבים שהוא עובר. אלא מפני שהוא נכלל בחברה, הוא עובר מצבים פרטיים בהתאם למצבים הכלליים שהחברה עוברת. ואז במגע, בחיכוך, בביטוש בין שני המצבים הללו, הפרטיים שלו והכלליים של החברה, נוצרות ההבחנות הנכונות, המדויקות יותר.
מהו "כלי בינינו"?
"כלי בינינו" הוא היחס בין אחד לאחר, הדבק בין אחד לאחר. הדבק הזה שבין אחד לאחר נמצא אם הוא נוצר מכוונה על מנת להשפיע. איך יכול האדם להשיג דבקות עם החבר ולהיות עמו ככלי אחד? הכוונה שלו להשפיע לחבר והכוונה של החבר להשפיע לו מקרבות אותם זה לזה, עד שמדביקות אותם לכלי אחד.
כוונה על מנת להשפיע בין כל החברים צריך למצוא, לבקש מלמעלה לקבל אותה, לבקש אור שיתקן את החברים וייתן להם את הכוונה על מנת להשפיע, לבקש שתהיה להם כוונה כזאת, ואז נתאחד יחד ונהיה לכלי אחד. אם הכוונות על מנת להשפיע יהיו בין כל אחד ואחד, דווקא בכוונות הללו של האחד כלפי האחר יתיישב האור, כי הכוונות הללו דומות לאור. הן נמצאות בהשוואת הצורה לאור, ולא הכלים עצמם. הכלים עצמם קיימים רק כדי להביא, להוליד את הכוונה ביניהם.
כלומר, כולנו נמצאים בכלי אחד. כל אחד הוא "האני" או "מלכות". אבל אם עובדים זה כלפי זה בעל מנת להשפיע, היחס הזה של האחד כלפי האחר הופך להיות כלי, ובו, לפי השתוות הצורה, נכנס האור. מכאן, איננו מקבלים לעולם במלכויות של כל אחד מאיתנו, שהן כלים דקבלה, אלא מקבלים רק ב-ט' ראשונות, שהן תכונות הבורא. היחס שלי לחבר זה ט' ראשונות שלי, והיחס של החבר אלי הוא ט' ראשונות שלו. ביחס הדדי בינינו נבנה הכלי שבו נכנס האור.
לכן לא ייתכן שהאדם לבדו יכול ליצור את הכלי, מבלי להתייחס לנשמות האחרות, מבלי לקבוע כלפיהן את היחס שלו בעל מנת להשפיע להם. לא יעזור לו. עם הבורא אין לו מה לעשות. אין לו מה לעשות כלפי האור. הוא לא יכול לבצע כלפי הבורא את הפעולה הזאת של על מנת להשפיע. הוא לא יכול לבצע כלפי הבורא דבקות. כי הוא הכלי. כלי כלפי האור לא יכול לעשות דבקות. הוא יכול ליצור בו את תכונת הדבקות על ידי הכוונה, כשהכוונה שלו חלה רק כלפי עוד אחד נוסף.
ואפשר לתאר זאת גם אחרת: כל התיקון של האדם הוא תיקון כלפי יתר הכלים. אומרים שיש להידבק בבורא, בתכונת ההשפעה האידיאלית, שאין בה שום זכר לרצון לקבל. מאין אנו מכירים עניין זה ויודעים עליו? הרי לומדים שכל מה שהכלי מרגיש, הוא מרגיש מתוך עצמו. האדם לעולם לא מרגיש את האור, הוא מרגיש את התגובה שלו על משהו שממלא אותו.
כמו שקורה בחושים הגשמיים שלנו, שאיננו יודעים מה הם הצלילים מחוצה לנו, מה הן התמונות מחוצה לנו. ואם חוקרים את המציאות האמיתית מגלים, שמחוץ לאדם אין דבר פרט לאור העליון. וכל מה שנדמה לאדם שקורה סביבו אינו אלא תגובה פנימית שלו על האור העליון, תגובה מסוימת שנותנות לו הרשימות הנמצאות בו כרגע.
ובעוד רגע, כאשר יתחלפו בו הרשימות, הוא יגיב אחרת על אותו האור העליון. ואם שוב יתחלפו בו הרשימות לאחרות, שוב יגיב אחרת על האור העליון. וכך נדמה לאדם שיש סביבו משהו שנקרא "עולם", אבל הכול נמצא רק בפנים, בתוכו. נדמה לו שהעולם הזה משתנה, אך הוא לא משתנה מבחוץ, אלא משתנות הרשימות שבתוכו.
האדם מעולם לא הרגיש מהו האור, מהו הבורא. הוא הרגיש רק את הצורה המתוקנת שלו, הנקראת "אדם הראשון לפני החטא", ולאחריה את כל התהליכים שעברו עליו אחרי החטא. האדם מתחיל לתקן את התגובות שלו, את כלי הקליטה שלו, את החיישנים שלו כך שיהיו נכונים יותר, עדינים יותר כלפי הבחנה מיוחדת שנקראת "אמת ושקר", ולא כלפי מר ומתוק. אם האדם בודק את החיישן שלו כלפי מר ומתוק, הוא בודק אותו רק בתוכו, אבל אם הוא בודק אותו כלפי אמת ושקר, הוא בודק אותו לעומת משהו שנמצא כביכול מחוץ לו.
אבל גם כשהאדם מתקן אותו, הוא כל הזמן מתייחס לאיזה קנה מידה של הכלי, של תגובות שהיו בכלי. הוא לעולם לא יכול להתייחס למשהו שנמצא מחוץ לכלי לאור, ולבדוק את מהותו. הוא לא מסוגל להרגיש את הדבר הנקרא "עצמותו", ולא להבין אותו ולא לאבחן בו דבר. האדם מסוגל להרגיש רק את התגובות שלו עצמו.
לכן התגובה של האדם מנותקת מ"האני" שלו ונמצאת בניתוק מרבי מעצמו. אבל בהרגשה שלו, בהבנה שלו, היא דומה לאותו האור הנמצא מחוצה לו. להרגשה הזאת קוראים "דבקות". מהי דבקות? דבקות היא הרגשה פנימית. אומרים לנו שעלינו להגיע למצב הזה ושאם נרגיש כך, נהיה בגמר תיקון, מצב שבו האדם דומה לבורא. איננו יודעים מה זה ומי זה הבורא, אבל כך נקרא המצב הזה.
כלומר, הכלי מרגיש את עצמו, כתמיד. פרט לעצמו הוא אינו מרגיש דבר. רק לפי הרגשתו את עצמו הוא פועל. כך בנויים כל החושים הגופניים של האדם, וכך יוצרים את כל כלי המדידה בעולמנו. כך בנויים בנו כל כלי ההרגשה, וכך זה יישאר תמיד.
בעל הסולם קובע ואומר ב"מבוא לספר "הזוהר", שהמקובלים לא כותבים לעולם, באף ספר קבלה, על מה שלא מורגש ומועבר בתוך הכלים שלהם. הם כותבים רק על הרגשה שבתוך הכלי. על "חומר" ועל "צורה מלובשת בחומר". על הרצון לקבל, על כל הצורות והאופנים שבהם הרצון לקבל מקבל. כלומר, על מה שמרגיש המקובל ועל מה שעובר עליו בתוך עצמו. המקובל לעולם לא כותב על "צורה מופשטת", כי היא אינה נמצאת בתוך הכלי. ועל מה שמחוץ לכלי לעולם איננו יכולים לקבוע דבר. אל לנו לדמיין שמשהו נמצא מחוץ לכלים.
עד כדי כך עלינו להיות דבוקים בחברה. אם לא הכלי הזר הזה, שאפשר לעבוד כלפיו כמו כלפי הבורא, לא יכולנו להשיג את היכולת לצאת מעצמנו, לא לרכוש את התכונה להשפיע, ולא יחס דלהשפיע כלפי משהו או מישהו. אבל בכך שהבורא שבר את הכלי, ובעצם שבר אותנו לאלפי חתיכות; שעכשיו אנו מרגישים את אלפי החתיכות הללו כחלקים שאינם שייכים לנו, הוא נתן לנו, כמו לכלי, כמי שלא יכולים להרגיש אף דבר מחוץ לעצמנו יכולת להרגיש את החלקים האחרים שלנו, שאז ביחס שלנו אליהם, נרגיש בדיוק את היחס שלנו כלפי הבורא. הוא נתן לנו יכולת כזאת. הוא עיצב לנו מצב מיוחד מאוד.
אם לא הייתה לנו יכולת כזאת, לעולם לא יכולנו לסדר יחסים של השפעה כלפי הבורא. הרי האדם לא מרגיש את הבורא, מי הוא ומה הוא. הוא לא יודע מה יש מחוץ לעצמו. אבל עכשיו יש מחוצה לו חלקים שהוא מסוגל לחוש אותם, לעבוד איתם, להגיב אליהם והם אליו, במדרגות ובמצבים שונים, מהמדרגה הנמוכה ביותר, הבהמית, ועד המדרגות הגבוהות ביותר.
יש לו חושים משותפים איתם, תקשורת, קשר כלשהו, והוא נמצא איתם בהבנה הדדית. ולכלים שמטבעם לא יכולים לצאת מעצמם זאת יכולת מיוחדת, הזדמנות יחידה לרכוש משהו מחוץ לעצמם, את הכוונה על מנת להשפיע.
האם הכלי הרוחני לעולם אינו שלי?
הכלי הרוחני לא נמצא בי, הכלי הוא בקשר בינינו, בין הכלים. רק הוא כלי לאור, כי האור הוא מחוץ לכלים. ואם האדם מתכוון למשהו שמחוצה לו, הוא מתייחס באותו יחס לכל מה שמחוצה לו, לאור או לכלי זר, כאל שונה ואחר ממנו, וכך הוא רוכש אותה תכונה כמו של האור.
ברעיון הזה ישנה עמקות גדולה מאוד. אחר כך הוא נראה פשוט כל כך, "ואהבת לרעך כמוך", רעיון יפה שניתן לנסותו ולבדוק אותו. אבל למעשה, באמצעי הזה בונים חוש נוסף, שאחרת אי-אפשר לבנותו. האדם מדמה את עצמו למה שמחוץ לו, אחרת לעולם לא יוכל לצאת מחוץ לעצמו. הרעיון עצמו הוא מדהים. עדיין לא למדנו איך עבדה השבירה בתוך הכלים, אבל זה דבר עמוק מאוד.
אחרת הנברא סגור בתוך עצמו, ללא שום תקווה לצאת מההרגשה. על ידי זה שיש לו כלים זרים, והוא יכול להתייחס אליהם כזרים, הוא מפתח לפיהם יחס של אמת ושקר, פרט למר ומתוק. כי אמת ושקר נמדדים כלפי היחס שלו לאחרים, לעומת מר ומתוק שהם ההרגשה הגופנית האישית שלו.
וכך יוצא בירור נוסף, בירור חיצון. מה זה חיצון? בירור פנימי בכלי, שהוא רצון ליהנות, יכול להיות רק מר ומתוק. אם האדם רוצה ליהנות, אין לו עוד בירורים, הוא נהנה או לא נהנה. ואם האדם הוא רק רצון ליהנות, הוא לא יודע מהם אמת ושקר. אבל מתוך זה שיש עוד מישהו פרט לו, והוא מתחיל לכונן עמו יחסים מיוחדים כנמצא מחוצה לו, את היחסים ההדדיים איתו שלא מתבטאים בהרגשה של מר ומתוק, הוא מכנה אמת ושקר. וכך האדם רוכש בירור אלוקי, בירור שנעשה מחוץ לרצון לקבל.
איך אפשר להגדיר בקיצור את ההבדל ביניהם?
ההבדל ביניהם הוא הבדל בין הרגשה לכוונה. מה שנמצא בתוך הכלי, מר ומתוק, זה הרגשה, "דעת", ומה שהאדם מתייחס אליו על פי אמת מידה של אמת ושקר, זה יחס לכוונה, כלי שונה שנקרא "למעלה מהדעת". "למעלה" אם אני קובע שהוא למעלה מההרגשה שלי. גבוה יותר, חשוב יותר.
איך ניתן להחליף מצבים במהירות וביעילות המרביים, מבלי לטעות?
כל הדברים הללו לא באים על ידי כך שהאדם יודע מה לעשות או קובע מהו המצב הבא שלו. הוא לא יודע ולא בוחר את הדרך הקצרה ביותר. אלא אם כן הוא עובד רק בכיוון של יציאה מעצמו, להיות בתוך החברה מחוץ לעצמו, אז ככל שהאדם משתדל יותר לעשות זאת בכל כוחו ובמאמץ פנימי, זה נחשב שהוא מבצע את הפעולה המועילה ביותר להתקדמותו ולהתקדמות החברה.
בהתאם לכך הוא יכול לגלות מיד עד כמה הוא לא שייך לתכונת ההשפעה, כמה הוא לא רוצה להשפיע, כמה הוא נרתע מהשפעה וכמה חזק החברים מגיבים על זה. אין פעולה מועילה יותר מזאת, והיא פשוטה מאוד, פעולה שכל אחד יכול לבצע ושלא נדרש שכל לביצועה.
איזה מנגנון צריך לבנות שיחייב את האדם להיות ער לשינויי המצבים?
המנגנון הוא חברה. מה פרט לחברה יכול לעורר את האדם? הוא לא יכול לבנות בתוכו מנגנון שכל הזמן יעורר אותו. אין לו דבר כזה. הגוף שלנו הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. אם יש לו די אספקה של תענוגים, ואין לו די ייסורים כדי לשנות את המצב, הוא יישב או ישכב ולא ישנה את המצב. זה הטבע שלו. כדי לשנות את המצב חייבים לבנות מצבים חיצוניים, שאינם מורגשים עדיין, לא נמצאים בגוף, ושיחייבו אותו להשתנות.
אם מייצבים את מצב הזה כך, שאני רצון לקבל שנמצא במצב מסוים, ועלי לבנות כלפי המטרה מצב שבו הרצון שלי ירגיש דחף למטרה, איך ניתן לעשות זאת אם אני רק רצון ליהנות? צריך שהרצון לקבל יגיע למצב כזה, שבו לא נוח לו אם הוא לא זז לכיוון המטרה. מה אפשר לעשות כדי לייצר מצב כזה? לתת לגוף מכות, ואז הרצון לקבל מתחיל לזוז ולחפש משהו טוב כדי לצאת מהרע הזה. מה נחשב "טוב" בעיניו? לצאת לסרט, ללכת לשתות בפאב, לצפות במשחק כדורגל, לצאת למועדון ריקודים. אבל בכל מצב הוא לא רואה מספיק תענוגים, והכול אפל. ואז הוא חושב, "הו, בטח יש איזה מקום מואר."
אז יש לבנות את ההבחנות הללו בתוך הרצון לקבל, שיתעורר רק לתענוג שיש בחיפוש האמת, ושיקבל מזה די חומר דלק, כלומר, לחץ, הרגשת הייסורים, כדי שיצא מהמצב שלו וילך להשיג דווקא את האמת. שהאמת תהיה בשבילו כמתוק ושתהיה לו סביבה, חברה שתעודד אותו, שתהיה לו דרך קלה, שיוכל פשוט להיגרר ולהימשך אליה. זה לא פשוט.
כאשר אנו מתחילים לבנות את כל המנגנון הזה, אנו רואים במה אנו תלויים: באופי שלנו, שכל פעם משתנה לכזה או אחר, בחברים, בסביבה שאומרת כך וכך ומטלטלת אותנו הנה והנה וכולי. האדם הולך ובודק את כל המצבים הללו ומגיע למסקנה של בעל הסולם ב"מאמר החירות", שיש אני עם תכונותיי המשתנות ויש סביבה שתכונותיה משתנות, ואין יותר.
על אני ותכונותיי איננו יכולים לשלוט, ואת הסביבה ותכונותיה אולי נוכל לשנות להחליף את החברה או להשפיע על החברים והם ישפיעו עלינו אבל יש כאן גורם שיכול להשפיע עלינו. האדם הוא לא בעל הבית של עצמו. הוא חושב: כבר ראיתי את זה, כבר גמרתי לעבוד עם עצמי, ראיתי שלעולם איני מצליח לסדר משהו בתוכי, שזה מעל לכוחי.
מי שיכול לשנות את האדם זאת החברה. באמצעות רגשות בושה, על ידי מכות, על ידי ההיזקקות לחברים וכולי. החברים יכולים לשנותו, ואז האדם מסכים לקבל מהם מכות והכוונות, העיקר שיהיו לכיוון הנכון. אם האדם מסכים לזה, מגיע לו לבוא לחברה הנכונה. ואז הוא בוחר את החברה שתשנה אותו לכיוון הנכון ותלחץ עליו, ומוכן לשלם לה על זה ביגיעה שלו, בשירותה ועוד.
הכול בא מנחיצות ומהכרה שהבחירה החופשית היחידה שלנו היא בחירה בחברה שתדחוף אותנו לכיוון הנכון. לאדם אין שעון מעורר בתוכו, שיעורר אותו להחליף מצבים פתאום, וגם לא חסרונות שיעלו מתוכו במעין אטיות טבעית והוא יתקדם רק על ידי ייסורים. רק חברה יכולה למשוך את האדם קדימה, רק הסביבה. אם האדם מתחיל להבין זאת, הוא יכול לזרז את המצבים שלו.
מה לעשות אם החברה אינה בוערת?
אם האדם מרגיש שהחברה לא בוערת, עליו להבעיר אותה, לא משנה באילו אמצעים. שיצעק על החברים, שיכה אותם, שיקנה להם מתנות, אבל שיעשה משהו. שיתחיל לחפש, יישב וידבר עם החברים ויתחיל לעורר אותם.
מהו מנגנון חיצוני?
מנגנון חיצוני הוא חיצוני בדיוק כלפיי, שכל הזמן ידחוף אותי לשינויים. אבל ברגע שהאדם מרגיש שהוא זקוק לשינויים, עליו להשקיע את עצמו בחברה. אחר כך החברה תחזיר לו את ההשקעה שלו בה, בעוצמה של פי כמה מזאת שהשקיע הוא בה, ביחס למספר החברים שיש בה ולחוזק הקשר ביניהם, וכולי.
האם החברה עצמה צריכה מנגנון חיצוני?
חברה לא צריכה מנגנון חיצוני נוסף. חברה מחזיקה את עצמה. החברה עצמה יכולה להשתנות ללא גורם חיצוני. היא כוללת הרבה רצונות לקבל בודדים, לא מתוקנים, ביחסים שונים זה עם זה, כשכל אחד מהם נמצא בעליות ובירידות. ומתוך זה החברה נמצאת תמיד בתנועה פנימית משלה.
לכן היא לא זקוקה לעוד מנגנון חיצוני נוסף פרט לה. יש לה שינויים פנימיים מתוך הטבע שלה, כי היא כלולה מהרבה כוחות זרים זה לזה ומשתנים. אחד עולה, אחד יורד, ולכן החברה משתנה כל הזמן. השינויים הללו גורמים לה יחס שונה לכל החברים.
מהי הנקודה הקובעת בהתקדמות החברה?
איכות היחס של האנשים כלפי החברה עצמה. המידה שבה הם מבינים שהחברה הזאת היא ההצלה היחידה שלהם, לפי אותו כלל, שהאדם לא יכול להרגיש דבר מחוץ לעצמו. הוא בנוי בצורה סגורה כך שאינו יכול להרגיש את הבורא ולא יכול להרגיש את האור. אלא מה הוא מרגיש? האדם יכול להרגיש כלים כמותו, שונים, שנראים לו זרים, מפני שעל הכלים האלה נעשתה פעולה מיוחדת מאוד, שנקראת "שבירה".
הבורא הכניס לתוך הכלים הללו הרגשה של זרות זה כלפי זה. הוא החדיר בהם תכונת שבירה מיוחדת. מה הוא עשה? הכניס לתוך הכלים את האחוריים שלו, צורה הפוכה מהשפעה, מאהבה, שנקראת אצלנו "שבירה". ואם אנחנו מדלגים עליה, אנו הופכים את תכונת ה"לקבל" ל"להשפיע". אנו הופכים את האחוריים של הבורא, לפנים. הבורא הכניס את עצמו בינינו בצורה ההפוכה, ואומר: "עכשיו תעבדו. אני הוא, בעצם, מי שמבדיל ביניכם". האור עשה את השבירה.