153. מדידה נכונה
שיחה (23.10.03) על מאמר: "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת בראשית, עמ' 25
יש רק מצב אחד טוב, והוא מצבו של הבורא. ומפני שהבורא הוא טוב, הוא רצה לברוא את הנברא כדי להיטיב לו. וכדי להיטיב לו, היה עליו להביא את הנברא למצב הטוב היחיד הקיים, כלומר להביאו למצבו. כדי לברוא את הנברא כמותו, על הנברא להיות דומה לבורא בהרגשה, בהכרה, בחוכמה, במילוי, בכל מה שיש בבורא, ולהשיג את המצב הזה במלואו. אך להשיג אותו אפשר רק מהמצב שכנגדו, ולכן הבורא נתן לנברא הרגשה של כנגדו, כדי שיגיע עם כל יכולתו להשתוות הצורה.
כדי לעזור לנברא להגיע להשתוות הצורה ומפני שהנברא נמצא במצב ההופכי, פועלים כאן שני כוחות, כוח המושך וכוח הדוחה, המורגשים בנברא או כתענוג או ייסורים. והנברא, באמצעות שני הכוחות הללו, מגיע להכרה שצריך ושכדאי לו להתקדם לדבקות באופן הכרתי, מפני שאחרת הוא מזמין על עצמו ייסורים.
אמנם גם כך וגם כך הוא מתקדם, או על ידי מכות שהוא מקבל מידי החוק הכללי המקדם את כל הבריאה למטרתה, העובר עליו ומחייב אותו, או על ידי השתתפותו העצמית. ההשתתפות העצמית היא בכך שהנברא משכנע את עצמו שהידמות לבורא, כלומר להיות בתכונה דלהשפיע ההפוכה מטבעו, היא הדבר המיוחד והנעלה ביותר. ואז כל ההתקדמות שלו וכל תהליך התיקון שלו והשגת המטרה מקבלים צביון אחר לחלוטין.
לכן, מלכתחילה הנברא קיים באותו מצב הנקרא "טוב ומיטיב", "מטרת הבריאה", "דבקות בבורא", שאין מצב אחר פרט לו. אבל כדי שהנברא יכיר את המצב הזה וירכוש אותו במלואו, הבורא נתן בהרגשת הנברא מין דמיון, שהוא נמצא במצב ההפוך. הוא נתן בו את הדמיון הזה כדי שהנברא ירצה להגיע למטרה בעצמו ויחקור בעצמו איך להשיגה ובעצמו ירכוש חיסרון להגיע למטרה ויבדוק אילו אמצעים יכולים להביאו אליה.
ומתוך כל החיפושים הללו, אם ייווצר בנברא חיסרון אמיתי למה שהבורא הכין לו, למצב האמיתי שבו הוא נמצא, אם יהיה לנברא חיסרון אמיתי, לפי מידת החיסרון הוא יגלה בהדרגה את מצבו האמיתי, עד שיגלה אותו במלואו. זאת תמונת המצב של הנברא.
איך יכול אדם לזהות את מצבו ולקרוא אותו נכון ולמדוד אותו, שיהיה כסיבה לתיקון?
האדם יכול למדוד את המצב שלו, את המצב של הרצון שלו (כי אין דבר חוץ מרצון), ולא להגיע לשום החלטה. האדם נמצא ברצון לקבל, והרצון לקבל מביא לו תענוג או ייסורים, ולפיהם הוא קובע אם הרצון לקבל הזה הוא טוב או רע.
ולפי המדד הזה הוא משתמש בו או לא משתמש בו, ומנסה להחליף אותו, לרכוש רצון לקבל הפועל באופן אחר. לרצות דבר מה אחר שממנו אפשר ליהנות, ולדכא את הרצון לדבר שממנו אי-אפשר ליהנות. כך עושה האדם כל הזמן.
האדם בוחר תמיד את הדבר שממנו יוכל ליהנות בצורה המועילה והקלה ביותר. הוא עושה חשבון איך להגיע בפחות יגיעה לתענוג המרבי, חשבון טבעי שלפיו כל אחד בוחר ומתפקד בכל רמות הטבע, מתפקוד של דומם, צומח, חי, ועד תפקודו של המדבר שבנו.
ואם האדם רוצה ללמוד איך ליהנות יותר, הוא מצטרף לכל מיני מערכות, לכל מיני חוגים, ולומד מאנשים אחרים, ומפתח את השימוש ברצון לקבל שלו כדי ליהנות יותר, שיאפשר לו ליהנות, באותה מידה שהחברה או העולם שהוא נמצא בו מאפשרים לו ליהנות. לא משנה אם ליהנות באופן חוקי או בלתי חוקי. האדם כל הזמן עושה חשבונות מה כדאי לו ומה לא, כאשר הנאה מרבית היא מטרתו. לפי זה אנשים בודקים את האחרים ומעריכים אותם.
אי-אפשר לדרוש מהאדם לעשות חשבון אחר, מפני שזה הטבע שלו. כך קובעים גם מדענים, ביולוגים ופסיכולוגים למיניהם. אם כך, למה מקבל האדם מכות מההשגחה העליונה, מהבורא? אם הבורא ברא את האדם כך שהוא עושה חשבון כזה, למה הוא מעניש אותו בשל כך? הבורא לא מעניש את האדם, אין לו כוונה להעניש, אלא ההרגשה הזאת נובעת מאותו החוק, שלא רק הרצון לקבל נמצא בנו, אלא גם הכנה לכוח האחר, לרצון להשפיע, שגם אותו עלינו להתחיל לקחת בחשבון.
כדי לחייב את האדם להתחיל ולעשות חשבון בין הרצון לקבל שלו לבין הרצון להשפיע, במידה שהאדם אינו מבצע את החשבון הנדרש ממנו לפי רמת התפתחותו, הוא מרגיש ייסורים. כלומר, אם האדם מעורר את עצמו לעשות חשבון לא רק לפי מידת רצונו ליהנות, אלא לפי כמה עליו ליהנות לאחרים, ועושה חשבון נכון של היחס בין לעצמו לבין לאחרים, בהתאם למידת התפתחותו, הוא שרוי בטוב ולא מרגיש ייסורים.
למשל, אם לפי רמת ההתפתחות שלו עליו לתת עשרים אחוז ולקבל שמונים אחוז, כאשר הוא עולה לרמת ההתפתחות הבאה, עליו לתת יותר ולקבל פחות. ובעלייה לדרגה שמעליה, עליו לתת עוד יותר ולקבל עוד פחות. אם האדם היה יודע את החוק הזה, יודע מה נדרש ממנו ומבצע בהתאם, הוא היה מרגיש עם עצמו נוח וטוב תמיד, כי זה החוק היחיד הפועל עליו.
ולמה לא רואים את החוק הזה? כדי שהאדם לא יחשב חשבונות כדי להרגיש טוב. כי המטרה אינה שנרגיש טוב ברצון לקבל, אלא שהחשבון כמה לי וכמה לאחרים לא יהיה מתוך רצון לקבל בלבד, אלא מתוך הרצון להידבק בבורא, להידמות לו. גם הרצון להשפיע אינו מטרה. המטרה היא להיות דומה לבורא, להיות כמותו. ולכן החוק הזה, שחוץ מלקבל האדם חייב גם להשפיע, לא מגולה לו.
איך יכול האדם למדוד את ההתקדמות שלו אם הבורא לא מגולה?
אם האדם רואה את עצמו כ"אני יחידי בעולם", "אני רק כלפי הבורא", ו"עלי לעבוד רק כלפיו", אז אין ביכולתו לדעת מי אני, מה אני, מי הוא הבורא ומה הוא עושה, כי הבורא נסתר. ואם הבורא נסתר, גם האדם נסתר. אין לו כלפי מה לבדוק את עצמו.
במצב שבו יש רק בורא ונברא, אין מה לעשות. יש נברא ויש בורא, ומה הלאה? איך להביא את הנברא לדרגת הבורא? אם הבורא יתגלה, הנברא יהיה לגמרי ברשותו, ובהכרח יעשה פעולות דלהשפיע. והוא לעולם לא יידע למה הוא עושה אותן, כמו הרצון לקבל ששולט בנו.
האדם חייב להיות בשליטת שני סוגי הטבע. אבל איך אפשר להישמע לשני סוגי הטבע בו בזמן? הרי האדם בהכרח בוחר במה שחזק בו יותר. אם האדם עצמו בנוי מרצון לקבל, מרצון ליהנות, הוא נהנה או מקבלה או מהשפעה, ואז גם את נוכחות הבורא הוא מפרש כתענוג. וכך הוא או קליפה או קדושה. הוא רוצה ליהנות בשניהם.
לכן, כדי שהאדם יגיע להיות עצמאי, הבורא חייב להסתיר את עצמו. אבל אם הבורא נסתר מהאדם, אין לו כלפי מי למדוד את עצמו, לבדוק את עצמו, לכוון את עצמו, אין לו כלפי מי לקרוא: "מי אני?" "מה אני?", אז איך יוכל להתקדם?
לכן הבורא, שנסתר מהאדם כדי לא לקנות אותו בתענוגים שיתמכר אליהם, הציב במקומו חברה. מצד אחד הוא עשה זאת מפני שלחברה האדם לא יכול להתמכר. החברה לא נותנת לו תענוגים כמו הבורא, וגם לא חיים וחיות כמוהו. ומצד שני, חברה היא כוח זר שמחוץ לנברא, לאדם, ואם על ידי היחס לחברה הוא רוצה לדבוק בבורא - על ידי האמצעי הזה שבו הוא מתחבר לחברה ומשפיע לה - הוא בהחלט מגיע לרכישת הכוונה האמיתית על מנת להשפיע, ובאמת יכול להידמות לבורא.
כלומר, האדם משתמש בהשפעה לזולת כדי להיות כמו הבורא. יש כאן שני עניינים:
פעולת ההשפעה
מעמד הבורא כ"משפיע"
האדם המבצע על החברה פעולת השפעה, ובכך בונה את הכלי שלו ומשתכלל בפעולת ההשפעה ונעשה משפיע כמו בורא, מגיע למעמד הבורא. כמו במשל של בעל הסולם על המלך, שרצה לרומם את העבד שלו, ולכן עשה לו תרגילים למיניהם, כדי שילמד מהמעשים הללו איך להיות מלך, ואז העבד נעשה כמו המלך.
ההשפעה עצמה אינה המטרה, אלא היא צורה חיצונית של התאמה לבורא. לכן, אם עובדים בחברה כדי להשפיע, מפני שהצורה הזאת היא הצורה החיצונית של הבורא כלפינו, אנו זוכים להיות כמותו בצורה הפנימית. ומהי צורה פנימית - אין ביכולתנו לומר אלא כשמגיעים אליה.
ואם הבורא היה נגלה, לא יכולנו לבצע זאת. אם הוא היה נמצא לפנינו, לא היינו מסוגלים לעשות זאת כלפיו, כי הוא היה שולט בנו. וכעת האדם נמצא במצב נטול תענוגים, כשההשפעה לא מושכת אותו, אלא דוחה אותו. וכנגד זה עליו להגדיל את הבורא, את האידיאל הזה, להידמות ולהשתוות לו.
ואז, כדי לבצע את פעולת דלהשפיע בחברה, האדם חייב בגילוי הבורא. אבל לא שהוא מגולה לו כתענוג, אלא מגולה לו בגדולתו, כנושא המטרה. ומתוך ההתגלות של גדלות הבורא, האדם מקבל כוח לעבוד עם החברה. הוא מוצא בגדלות הבורא חומר דלק להשפעה.
איך אפשר להיות במצב שבו לא נסבול עוד מייסורים?
הכול תלוי במידת ההכרה בנחיצות הדבר. ככל שהמטרה חשובה יותר, האדם מסתכל על כל האמצעים להשגת המטרה כטובים. הוא מסתכל עליהם כמו על תרופה שהוא מחכה ומצפה לה, ומוכן לשלם עליה הרבה כסף, ולא כעל מכה. אדם העומד לפני ניתוח שיציל את חייו, לא מפחד מהניתוח, ורוצה בו, ומוכן לשלם כל סכום לרופא טוב, ומצפה ומחכה לו. אדם שלא רואה ולא יודע ולא מרגיש ולא מכיר בניתוח כפעולת הצלה בשבילו, מפחד ומתנגד ובורח מהניתוח.
היחס של האדם לרצון לקבל, ולאמצעי שעל ידו הוא מיתקן, הופך בתוך האדם את הרגשת הייסורים להרגשת תענוגים. זה כל ההבדל. האדם עובר מרצון לקבל שלו, להשתוקקות להיות המשפיע, לרצון להשפיע. לכן את כל המכות שעוברות על הרצון לקבל הוא מרגיש כאמצעים להשיג את הרצון להשפיע. ואז כל המכות הללו נדמות לו מתוקות, ומורגשות מתוקות לחלוטין, והאדם לא רואה אותן כמכות, כייסורים. כי בהשתוקקות להשפיע הוא מתנתק מהרצון לקבל, ואז הוא לא מרגיש בו דבר שלילי.
התיאור הזה נשמע כמו חלק מתורת הפסיכולוגיה, אבל כך קורה עם החומר של הרצון לקבל בכל סוגי התענוגים, גם בעולם הזה וגם בעולמות הרוחניים, בכל מצב ומצב. אם האדם מחבר כל הרגשה טובה או רעה לעל מנת להשפיע לבורא, למטרה, כל מה שעומד לטובת המטרה הזאת מורגש אצלו כתענוג. ומטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו" היא להגיע לתענוגים, ולא לסבול מהשפעה, אלא לגלות בהשפעה תענוגים בלתי מוגבלים.
אבל עד שלא רוכשים את הטבע השני, ומכירים בכך שיש גם טבע להשפיע וגם טבע לקבל, אי-אפשר להבין ולהשיג מה קורה.
האם זה משנה אם משיגים את המטרה בדרך תורה או בדרך ייסורים?
יש דרך תורה ויש דרך ייסורים. האדם מתקדם על ידי מכות או על ידי השתוקקות להידמות לבורא. המטרה היא אותה מטרה. כמו שכתוב במאמר "השלום": "הכול נתון בעירבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו."
האדם בהכרח לוקח מה"חנות", מהחיים האלו. הוא חייב לקחת כדי לחיות, כדי ליהנות. אבל מאוחר יותר נפרעים מהאדם. לוקחים ממנו, ומחזירים את אשר לקח, "מדעתו או שלא מדעתו", וזה ההבדל שעליו מדבר בעל הסולם במאמר. או שהאדם לוקח מה"חנות", מהחיים האלה, כאילו אין שם בעל בית, נוטל וזהו, כי כך הוא בנוי, או שהאדם יודע שיש בעל בית, ומה שהוא לוקח, הוא לוקח כפיקדון שיהיה עליו להחזיר.
לבעל הבית לא חשוב כמה האדם לוקח. ה"חנות" פתוחה בשבילו, והכול למענו נועד. לא סתם כתוב בסוף המאמר: "והכל מתוקן לסעודה". מלכתחילה הכול בנוי בשבילנו, וודאי שבסוף נקבל הכול. אלא שחשוב לבעל הבית שהאדם יתייחס לכל ה"קניות" שלו בעולם הזה, ב"חנות" הזאת, בצורה מטרתית. למה? מפני שאז הוא מתייחס לבריאה כמו הבורא, וקונה ביחס הזה את דרגת הבורא. התענוג האמיתי הוא להיות במצבו של הבורא, ואל התענוג הזה הבורא רוצה שהאדם יגיע.
אבל אי-אפשר בלי שהאדם יגיע להכרת מצבו, ומהמצב התחלתי הראשוני הזה יכיר בבורא, ויעלה בהדרגה בדרגות ההכרה (הנקראות "התקדמות"), יכיר בדרגת הבורא, בעצמו, בהכרתו (לכן הדרגות האלה נקראות "לגלות", ולא לחוות וליהנות), יגלה את דרגת הבורא עד שיגיע למצב הבורא במלואו. הוא לא יכול לעקוף את המצבים האלה.
בהתקדמות אין דרך ייסורים. דרך ייסורים הם אותם המצבים שבהם האדם לא רוצה להתקדם בינתיים, לא מוצא כוחות להתקדם, לא מממש את החברה כבחירה היחידה העומדת לרשותו כדי להתקדם בצורה נכונה, ולכן הוא עדיין נמצא בהרגשת הייסורים. והייסורים הללו גוברים והולכים עד שמידת הייסורים מחייבת את האדם לחפש כל פעם איך לצאת מהם.
ועל ידי החיפוש הזה האדם מוצא את הדרך. והוא מוכן כבר להיכנס לחברה מחייבת, ואפילו מוכן לשלם לה כדי שתחייב אותו להתקדם, אחרת שוב יסבול ייסורים. עד שהאדם מתחיל להבין שהבעיה היא לא עניין הייסורים, אלא שרצוי שתהיה לו השתוקקות פרטית. ואם אין לו השתוקקות, חוסר הזה הוא גורם הייסורים שלו, במקום המכות הגשמיות. ובהתאם לכך האדם משנה גם את החברה, שתיתן לו התקדמות למטרה, לא מפחד המכות, אלא מפני שהמטרה נעלה.
האדם לא יכול להתקדם ממצב למצב על ידי הייסורים. הייסורים נועדו תמיד ובכל מצב רק לחייב את האדם לצאת ממנו. ואם האדם לא מסוגל לעשות זאת בעצמו, מעתה והלאה הוא יכול להתחיל לחשוב, לחקור, להשקיע את עצמו בחברה, כדי שהחברה תעורר אותו. וכך הוא נכנס למצב שבו הוא עצמו מחליף את איכות הייסורים, ועולה מדרגה לדרגה.
ואם האדם לא עושה זאת, הייסורים כביכול באים מעצמם. זה כל ההבדל. לכן, הבחירה החופשית היא בחירה בחברה, בגורם שיבוא אל האדם במקום המכות ויראה לו איך עליו להשתנות. כלומר, או שמכות מחייבות אותו להשתנות או שהחברה מחייבת אותו להשתנות. אלא שעל ידי החברה האדם משתנה מהר יותר, יעיל יותר וללא ייסורים.
בחברה האדם מרוויח רווח כפול, מסביר רב"ש, כי הוא מקצר את הזמנים. בכך שבכל המצבים שלו הוא משתדל להידמות לבורא, הוא מרגיש כבר עכשיו במשהו את מקומות הדמיון והחיבור עם הבורא. ובכל הדרך שלו האדם נמצא במידה מסוימת של גמר התיקון, אבל רק אם החברה מספקת לו נחיצות להתקדמות, לכיוון רכישת מעמד הבורא. אם החברה לא מספקת לו מה שנחוץ, הוא יסבול ייסורים ולעולם לא יידע איך לצאת מהטבע שלו ואיך לשנות את עצמו.
מה פירוש להיות במידה מסוימת של גמר התיקון?
שבכל פעם כשהאדם רוצה להשתמש בחברה כדי להתקדם, הוא מגלה בה את היכולת ואת הכוחות והנכונות לקבל השפעה ממנו, ולהשפיע לו חזרה את גדלות הבורא. ובמצב שבו האדם מרגיש דומה במעט לגמר התיקון, "מעין עולם הבא", החברה נותנת לו התערותא דלעילא, התעוררות חיצונית, שלו עצמו אין משלו.
איך אפשר למדוד נכון כל הרגשה ולהיות בטוחים בנכונותה?
האדם עצמו לא יכול לבטוח במדידות שלו אלא אם כן עשה זאת כלפי החברה. חברה היא המדד במקום הבורא, אם היחס של האדם כלפיה הוא להשפיע, אם היא דורשת ממנו להשפיע לה, אם היא מעלה את חשיבות המושג דלהשפיע הנקרא "גדלות המטרה", "גדלות הבורא", לרמה הגבוהה ביותר, ומראה לו שרק זה חשוב, וכל יתר התכונות והמצבים הם נבזיים, לכן כלפי כל אלה האדם יכול למדוד את עצמו, את המחשבות שלו, את הכוונות שלו, איך תכנן את הזמן שלו ואת חייו.
אבל אם החברה לא מציבה לו אמות מידה כאלה, כלפי מה ימדוד את עצמו? האדם עצמו יכול להציב קני מידה שונים, סרגלים או משקולות, ותמיד להצדיק את עצמו. אין לאדם שום אפשרות למדוד את עצמו אלא אם כן יבנה מדד חיצוני שנקרא "חברה".
האדם עצמו לא יכול לדעת איך למדוד. לכן כולם בטוחים שהם צדיקים, שהם משפיעים, ולכל היותר הם מעזים להודות "כולנו גנבים". איש לא חושב שהוא רשע, איש לא יכול לחשוב כך. האדם לא יכול להגיד לעצמו שהוא רשע. למה? כי בזה ה"אני" שלו מתבטל, נפגע עד כדי כך, שהאדם לא יכול לסבול את עצמו. וזאת האדם לא יכול להרשות לעצמו. ההרגשה היא נוראית, ומיד מכסים אותה במשהו, הצדקות עצמיות או תירוצים.
לכן, אם לא החברה שכל הזמן תדחוף את האדם, תעורר אותו לכיוון הנכון, תדרוש ממנו התקדמות ותיתן לו את קני המידה הנכונים איך עליו לנהוג, אין לאדם שום אפשרות להתקדם.
איך להתייחס לחברה נכון?
על החברה לעזור לאדם להבין איך להתייחס אליה נכון, ולתת לו כוחות לשנות את עצמו. החברה היא כמו הבורא, אבל בתוספת עוד רעיון אחד שעליה לדרוש מהאדם, לא סתם להשפיע זה לזה ולחיות היטב בקרב חברה טובה ויפה, כמו שמארגנים מועדון חברתי יוקרתי.
בחברה חייבת להיות מטרה ברורה, שכל הפעולות שהחברים עושים אינן לשם נוחיותם בחברה, אלא כדי להידמות לבורא, להגיע אליו, להידבק בו. ואז החברה תצליח. ואם אין לחברים את המטרה הזאת, החברה תיכשל כמו החברה ברוסיה הסובייטית או החברה הקיבוצית, כפי שמתאר בעל הסולם במאמר "השלום".
למה האדם לא יכול לעשות בכל רגע חשבון נכון של אני כלפי החברה?
מפני שחברה לא דורשת זאת מהאדם. ולמה החברה לא דורשת זאת מהאדם? כי הוא לא מצא את החברה הנכונה, הוא לא בנה אותה.
מה פירוש שהחברה נותנת לחבריה תמונה של מצבם?
בעל הסולם כותב במאמר "החירות", שהחברה היא הכול. החברה היא הבחירה היחידה של האדם. ככל שהחברים יכולים לבנות אותה ולייצב אותה כלפי עצמם בצורה נכונה, היא משמשת במקום כל האמצעים שחסרים לחברים להשגת המטרה.
איך חברה של אנשים שלא יודעים מהי המטרה הנכונה, יכולה לכוון את האדם למטרה הנכונה?
בעל הסולם אומר, שאם הרצון הכללי בחברה הוא חיפוש המטרה הנכונה, ללא הבנה או כיוון, זה מספיק כדי להתקדם למטרה בצורה נכונה, אם החברה מחייבת כל חבר וחבר להשפיע לחברה כדי להגיע לבורא, להידמות אליו.
התנאי הזה חייב להתקיים, כי האדם עומד להשפיע לחברה, וההשפעה שלו היא על מנת לקבל, שאינה השפעה כלל, והוא לא אוהב את החברים, הנמצאים גם הם במצבו. אבל האדם עושה לעצמו תנאי מיוחד, הוא עומד להשקיע את עצמו בחברה הזאת כדי להגיע לבורא.
בכך שהאדם הולך להשקיע את עצמו בחברה ובחברים, הוא מתנתק מהרצון לקבל שלו. הוא לא רואה בזה שום דבר טוב וכדאי. אבל משום שהבורא נעלם והוא משתוקק אליו, הוא מוכן להשקיע את עצמו בחברה. ואז, על אף שהוא משקיע בחברה כדי שיהיה לו טוב ממנה, בגלל שהוא מעמיד תנאי נוסף, שהוא רוצה להגיע לבורא, והבורא נעלם, והוא מרגיש בזה חוסר טעם - האדם מתנתק מהרצון לקבל - לא בפועל, אלא רק רוצה להתנתק, עד כדי כך שבהשפעה לחברה הוא מזמין על עצמו אור מקיף מהבורא.
האדם עושה פעולה שתואמת לפעולת השפעה, ואז האור מקיף פועל עליו. כי בכך האדם נכנס להתאמה מסוימת לאור. עדיין לא התאמה בפועל, לא בכלים, אין עדיין מסך ואין אור חוזר, אבל ההתאמה הזאת מספקת כדי למשוך עליו אור מקיף, שנקרא "אור המחזיר למוטב".
ואם האדם באמת משקיע בזה, תלוי עד כמה החברה נותנת לו ההתרוממות, התעוררות, רצון, חשיבות, כוח, דחף, בהתאם לזה הוא מושך הרבה מאוד אור מקיף "המחזיר למוטב", שהופך להיות "משיח". הוא מחזיר את האדם למוטב, מושך אותו למוטב.