155. הפער בין הדורות
שיחה (27.10.03) על מאמר: "מהו מבול מים, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 36
במאמרי הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א', השייכים לפרשת נוח, מביא הרב"ש את פירושיו ופירושי בעל הסולם לספר "הזוהר" בחלק העוסק בנושא התיבה, סביב עניין כוח הבינה והאמונה שהאדם רוכש בתחילת התפתחותו הרוחנית. בלי כוח הבינה האדם לא יכול להתקדם; הוא היסוד, עמוד התווך שאותו האדם בונה וסביבו הוא מתקיים בבירור ובתיקון יתר ההבחנות.
כוח הבינה, הדומה לתיבה, הוא כוח שעל האדם לבנות בתוכו, מסביבו כקבוצה, וסביב כל האנושות. הכוח הזה נקרא "ערבות", כוח שהאדם רוכש כתוצאה מעבודה על ההפרעות שבאות אליו, משאֵלות מי ומה שבאות אליו ושהוא מחויב לתרץ אותן. כוח אמונה הוא הכוח שעוזר לאדם להינצל. הוא נעזר בכוח הזה, כדי להתרחק מכל ההפרעות שבאות לו מהרצון לקבל. האדם הנמצא בהסתרה מהבורא נצמד רק לכוח האמונה שלמעלה מהדעת.
ובבניית הכוח הזה, האדם בונה את היסוד, כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". אם הוא רכש את כוח הבינה, את כוח האמונה, ובמידה שיש לו כלים דהשפעה, הוא מצרף אליהם כלים דקבלה, כלומר, מתחיל לתקן את הרצון שלו, ולתקן את עצמו. אבל קודם לכן עליו לרכוש את תכונות הבורא, את כוחות הבינה, כי רק בתנאי שהאדם רוכש את תכונות הבורא, הוא יכול לאחר מכן לצרף אליהן את תכונותיו עצמו.
וזאת היא נקודת המפנה ביחסו של האדם לעצמו ולקבוצה, עליו להיות מנותק מהרצון לקבל שלו בתחילת העבודה, לא להביאו בחשבון, לא להיכנס לבירורים ולא לעבוד עם ההפרעות עצמן, אלא רק לרכב על גבן.
עליו לראות את הקבוצה ואת העולם מתוקנים, ולדעת שההפרעות המגיעות אליו, באות מהבורא. והפרעות הללו באות רק כדי שיצדיק את הבורא, כמו שאומר הכתוב, שצדיק "באמונתו יחיה". כלומר, למרות כל ההפרעות והשאלות "מי ומה" שהבורא שולח לו, והוא רואה אותן בעולם, ובהתנהגות החברים שנראית לו לא מתוקנת, האדם הולך מעליהן.
האדם לא טובע ב"מי המבול". אלא ההפך, רוצה להינצל מהם, סוגר את עצמו, לא נכנס לביקורת ולחשבונות שמביאים לו הרצון לקבל שלו וכל החושים והשכל שלו, אלא מצדיק את הבורא, ששולח לו אותם רק כדי שילך מעליהם ויצדיק אותו ויצדיק את הסביבה. ורק כאשר האדם מתייחס כך למה שקורה לו, הוא מגדל את הגלגלתא ועיניים שלו, את הכלים דהשפעה.
לאחר שהאדם רוכש את תכונת הבורא, יש לו יסוד, "צדיק יסוד עולם". הוא רכש את הכלים דהשפעה, את האמונה כ"יסוד עולם". ועל יסוד זה הוא יכול להתחיל לברר גם את הכלים דקבלה, שהם בעצם הכלים האמיתיים שלו, אבל לאחר שרכש כלים מהבורא, את האמונה, הוא יכול לצרף אליה כלים דקבלה, כאח"פ דעליה, ולהתחיל לתקן אותם. אבל רק לאחר שיש לו יסוד.
אמנם כלים דהשפעה קטנים הם, חפץ חסד, בחינת ישראל, שהיא הקטנה מבין האומות, אבל בלי היסוד שלהם אין לאדם יכולת לעבוד עם כלים דקבלה. ולכן את כל ההפרעות יש לקחת רק כדי לבנות מעליהן, באמונה שלמעלה מהדעת, את היסוד הזה, כלים דהשפעה בלבד. ואחרי שהיסוד נמצא, ומהווה בסיס איתן, אז אפשר להתחיל לתקן את הכלים שלנו, להתייחס להפרעות, לשאלות מי ומה, ביעילות.
אלא שהיעילות מתבטאת אחרת. כלומר, אנו לוקחים את השאלות האלה, את ההפרעות, ומתחילים לעבוד איתן. מגלים את היכולת להשתמש בהן בעל מנת להשפיע. לראות במצבים הגרועים ובתכונות הלא מתוקנות אפשרויות לעבודה כדי להתקדם מעלה, אל הבורא - כאח"פ דעליה. אבל זאת כבר עבודה אחרת.
מתוך זה לומדים איך יש להתייחס לא רק לקבוצה הקטנה, אלא גם לקבוצה הגדולה, הרחבה יותר. לומדים שלא חשוב מי האנשים שם ולא חשוב מה ההכנה שלהם, מה עומק ההבנה והידיעה שלהם, אלא חייבים לקבל אותם כשותפים לדרך ולא למתוח עליהם ביקורת. יש להתייחס לכולם ביחס שווה, כאל אנשים מתוקנים וצדיקים גמורים. מעל כל ההפרעות והשאלות שיש לו על התנהגותם, האדם בונה את היחס שלו כלפיהם כמו היחס של הבורא, רק בבחינת ההשפעה.
ואז, לאחר שבונים את היחס הזה, נעשים לעמוד התווך, שסביב היסוד הזה יתקבצו ויבואו כל המשתוקקים לבורא וידבקו בו, והעמוד הזה אכן יהיה "יסוד עולם". ואם מתבוננים במבט לא מתוקן על אנשים לא מתוקנים, שרק מתחילים את דרכם לכיוון התיקון, לכיוון הבורא, נכנסים ל"מי מריבה" ול"מים זדונים" ולכל ההבחנות הללו שבבינה, שלא מביאות לתיקון ולא מביאות תועלת. ודאי שהגישה הזאת אינה מומלצת על ידי המקובלים.
מה הן השאלות "מי" ו"מה"?
שתי השאלות העיקריות האלה: "מה העבודה הזאת לכם?" ו"מי ה' אשר אשמע בקולו?" הן שאלות של פרעה. "פרעה" נקרא הרצון לקבל הכללי של האדם, ואלה השאלות שהוא שואל. אין עוד שאלות פרט לשתי אלה: "בשביל מה אתם צריכים עבודה דלהשפיע?" ואם כן, "מי מחייב אתכם? מי הוא? מה הוא?" כלומר, יש ללכת עוד יותר באמונה שלמעלה מהדעת, בעבודה הזאת. שאלת פרעה היא כנגד ההסתר הכפול שיש לאדם.
כל השאלות של האדם וכל ההפרעות שלו נכללות בשתי השאלות הללו:
א)בהשאלה הראשונה - "מה העבודה הזאת לכם?"אם האדם מתייצב מול הרצון לקבל שלו, אם הוא מסתכל עליו, אין לו תשובה, כפי שאין תשובה לטענות של אם לבנה: "בשביל מה אתה צריך את זה?אתה מוצלח, יש לך עסק, אישה, ילדים, בית... בשביל מה להרוס את החיים, את ההצלחה, להזיק לבריאות, לקום מוקדם בבוקר, לנסוע לכל מיני מקומות?"ואין מה לענות על כך. נגד הרצון לקבל הפשוט, ששואל בלי אכזריות, בצורה אנושית, "מה קרה לך?", אין מה להשיב על כך וגם לא להסביר.
לכן, כנגד השאלות הללו, של "מה העבודה הזאת לכם?"שהעבודה הזאת לא מועילה לרצון לקבל, אין מה לענות. אין מה לומר ל"אימא". העבודה הזאת היא אכן מנוגדת כל היגיון. ולכן, כשהרצון לקבל צודק והאדם נמצא בו, הוא לא יכול לענות לו ולא יכול לזוז ולא נותר לו אלא לציית בדיוק למה שהרצון לקבל אומר לו, כי הוא צודק.
בעולם הזה, הוא השולט בכול: בהיגיון, בכוח, בחוקיות של העולם הזה. "פרעה" אומר, כאילו בתמימות: "הראה לי שזה כדאי, ואז אצטרף גם אני." הוא שואל: "איך ייתכן דבר כזה, הרי אתה רואה איך מצליחים בעולם הזה, ואתה נוהג הפוך, נגד חוקי הטבע?"
ולכן השאלה "מה העבודה הזאת לכם?" היא שאלה מהותית, הכוללת הרבה הפרעות, וניצבת בפני האדם למשך זמן ארוך. וחייבים לעמוד נגדה, מול שאלת הנצח הזאת, ואם עומדים מולה פנים אל פנים, אין מה לענות. כי השאלה הזאת היא כל חוקי הטבע של העולם הזה, החוקים שלפיהם מתקיים החי בכל הדרגות שלו, דומם, צומח וחי.
אבל אם רוצים להיות "מדבר", שיש לו חלק שמעל הטבע, והחלק הזה כבר דורש קיום, אף על פי שאינו נראה לעין, אין לאדם ברירה, לפי הדרישה הזאת הוא מחפש עולם שונה, אחר. לא חוקים של העולם הזה ולא קיום בעולם הזה הוא מחפש, אלא את העולם הרוחני עבור החלק ה"מדבר" שבו. הוא מחפש סביבת חיים אחרת, שאינה נגלית לעין ולא נתפשת ברצון לקבל כמשהו מציאותי שאכן קיים.
בנקודה הזאת נמצאים הפער והנתק בין אלו שיש בהם השתוקקות לבורא לבין אלה שעדיין אין להם, שחיים בדרגות דומם, צומח וחי, ועדיין לא מרגישים בתוכם בחינת מדבר. איתם אין מה לעשות, אלא רק לומר להם: "אני מרגיש שאני חייב, סלחו לי." לכן נאמר, ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "בעלי בתים" הם כל מי שמרגיש שיש רק חוקיות דעולם הזה, שבה בלבד חייבים להתקיים. ו"דעת תורה" היא הפוכה, האנשים הללו נמשכים לאור ורוצים להשיגו כדי שיהיה סביבם ויקיף את עולמם.
לכן על השאלה "מה העבודה הזאת לכם" - אין תשובה. וה"זוהר" אומר: "הקהה את שיניו". שאם מופיעה באדם שאלת ה"מה" של פרעה, צריך "לתת לו בשיניים". כלומר, לומר לרצון לקבל שהעבודה הרוחנית שלך היא לא עניינו, ושימשיך להתקיים כמו כל חיה מן הטבע, ולקבל כמוה, ולא יותר. ואז הגוף שואל: "למה מגיע לי רק קיום פשוט?"
האם הגוף צודק בשאלתו? לא צודק, כי אם מתייחסים לדרגות דומם, צומח וחי כנטיות הטבעיות של האדם, החיה לעולם לא תאכל יותר ממה שהיא צריכה לקיומה הבריא. רואים איך כלבים וחתולים, אם יש להם עודף מזון, חופרים בור, מטמינים את המזון ומכסים באדמה, כדי לשמור לאחר כך. הם לעולם אינם אוכלים יותר משהם נזקקים לו, ואילו האדם יושב וממשיך לאכול.
וזה כך לא רק בענייני אוכל. האנושות עוד מוסיפה כל מיני טעמים. אצל אף חיה אין אכילה בשל טעם, היא אוכלת לבריאותה בלבד. היא מרגישה שהיא צריכה לאכול את העשב המסוים הזה או לטרוף את הבשר הזה, ויודעת גם איזו כמות נדרשת לה.
ואם האדם מתייחס כך לדרגת דומם, צומח וחי שבו, הוא לא סובל. הוא לא גונב מהגוף, הוא לא מכניס בו את בחינת המדבר, את ה"עודף" הזה, שממית את בחינות דומם, צומח וחי. לגוף צריך לתת כמו לכל חיית בית או בהמה - אורח חיים בריא, תזונה נכונה, ועוד, אבל בלי לשים לב לטעמים ולכל מיני דברים מיוחדים. למעשה לא דרגת ה"בהמה" שלו היא השואלת את האדם: "מה איתי?" אלא האדם רוצה, כביכול באמצעות גופו הגשמי, להרוויח רוחניות, התכללות, בחינה ד' בבחינה ג', ואז באות לו השאלות הללו של הגוף.
והתשובה ברורה. הבחינות הללו, שהאדם רוצה להכניס לגוף הגשמי כבחינות רוחניות, ולהרוויח בעולם הזה עודפים מעל החיים הגשמיים הנורמאליים - לחיות לא יותר מדרגת "בהמה" ושכל הרוחניות תהיה בעולם הרוחני - אם האדם מקיים אותן כך, זה הכי בריא לו.
יתר העודפים שהאנושות רצה ומפתחת בעולם הזה עומדים כולם לרעתה, ומהם לא מגיעים לטוב. אנשים שמחים פחות ומצליחים ופחות וחולים יותר ומעמידים את עצמם יותר בסכנות, ורק נמצאים בצרות. ואם היינו חיים כמו חיות ובהמות, כשכל אחד צורך רק לפי דרישת הגוף הטבעית, היינו מסופקים והרבה יותר מאושרים.
ובאמת, לגוף עצמו אין תביעה אמיתית, דרישותיו אינן שייכות לגוף, אלא באות מפני שהאדם רוצה להכניס לתוך חייו הגשמיים חלק מהחיים הרוחניים, שהתשובה עליהם נמצאת רק מעבר לעולם הזה, ברמה של חיים רוחניים. והשאלה "מה העבודה הזאת לכם?" כוונתה, למה ללכת לרכוש כלי של אמונה, אם יש כלים דקבלה, כלים של ידיעה, שאפשר למלאם.
ב)בהשאלה השנייה - "מי ה' אשר אשמע בקולו?"היא שאלה על המהות, על המניע לעבודה הזאת, שהיא הרבה יותר מסובכת. האדם הולך לרוחניות מפני שהוא מרגיש דחף אליה או מתוך סקרנות או מתוך דחפים פנימיים שהוא לא יודע מה מקורם - לאחד בא כדורגל, לשני רוחניות - כלומר, מקרב אלה הנמשכים לרוחניות יש לחלקם שאלה נוספת: "מי ה' אשר אשמע בקולו?"
והאדם צריך לענות לעצמו מה דוחף אותו - מה הסיבה המדויקת המניעה אותו ללכת לרוחניות. הוא פונה לרוחניות כדי לגייס מלאכים שיעבדו בשבילו - יביאו לו שכר בעולם הבא או שכר בעולם הזה, או שהוא מתחיל להתייחס לכל ההתפתחות הרוחנית שלו כדבקות בבורא, במטרה "להיות עבד ה'". שאז הבורא הוא המחייב, ולא הרצון לקבל והסקרנות והרצון לבלוע את העולם הזה ואת העולם הבא.
זאת שאלה מסוג אחר, שמתחילה להתברר כבר אצל תלמידים מתחילים. ומתוך השאלה השנייה ניגשים חזרה לשאלה הראשונה: "מה העבודה הזאת לכם?" ומבררים לשם מה רוצים את כל ההתפתחות הזאת. ושתי השאלות צריכות לבוא יחד.
וכל זמן שהאדם לא תיקן את הרצון לקבל שלו, והוא נמצא בין אבי"ע דקליפה ואבי"ע דקדושה, יש לו את השאלות הללו, שהן כנגד מוחא וליבא בכל מיני אופנים. רק שתי שאלות, אחת כנגד הרצון לקבל, ושנייה כנגד הבורא. אין יותר משתי ההבחנות העיקריות האלה - רצון לקבל, ובורא כנגדו.
שתי שאלות הללו שצצות לאדם, על השימוש הנכון בבורא וברצון לקבל - "למה אתה עומד להשתמש גם בבורא וגם ברצון לקבל באופן שמנוגד לטבע שלך?"התשובה על שתיהן היא רק "לתת לו בשיניים". כי אין תשובה הגיונית אם נמצאים ברצון לקבל. כשנמצאים ברצון לקבל, הוא הצודק, ואם נמצאים ברצון להשפיע, הוא הצודק, ובאמצע, במעבר מרצון אחד לרצון שני, נותר רק לקבוע עובדה שכך הם פני הדברים, וזהו.
האדם חייב להחליט כך כלפי עצמו כל הזמן. והבורא גורם לו הפרעות, מביא לו את כל הטבע כהפרעה, כדי שעל פניו יבנה האדם את האמונה. וההפרעות האלה הן הפרעות כנגד מוחא וליבא, כנגד השאלות "מה העבודה?" ו"מי ה'?" כלומר, האדם מסתכל על מה מתבססת העבודה שלו ותמה על מעשיו: "איזה בסיס יש לי לבוא ולהתווכח עם אנשים שמרוויחים כסף רב, מיומנים ומהימנים, בעלי עסקים מבוססים, חזקים, פוליטיקאים ואנשי מעשה, צבא ומשטרה וכולי? על פי איזה כלל אני עובד כנגדם? איך אני יכול לשכנע אותם במשהו? אין לי מה לומר להם."
האדם לא צריך לשכנע אותם, אלא את ההתכללות שלהם בו, שהוא חייב כביכול להתמודד איתם. כאשר באה השאלה, היא נמצאת בתוכו, והאנשים כאילו נמצאים בתוכו ושואלים אותו מבפנים. והאדם מרגיש את עצמו חלש כל כך, נטול יכולת לענות. ובאמת, אין מה לענות, אלא רק "לתת בשיניים", כלומר, לברר ולראות שהבורא אכן הביא אותו לגורל הנכון - "שם ידו על גורל הטוב" - ועתה עליו להתחזק. שלמרות הכול הבורא נתן לו לראות שההתפתחות צריכה להתרחש בשביל אחר, בנתיב אחר.
וגם החיים שלנו מתחילים להוכיח לאדם שכך הם פני הדברים. בעבר, לימוד הקבלה היה מיועד רק לנשמות הגבוהות ביותר, והיום, כשכולם צריכים להגיע לעבודה הזאת, נפתחות שכבות תחתונות יותר של הרצון לקבל, וגם בהן מתגלה עד כמה השיטה של הרצון לקבל למלא את עצמו ולעבוד לפי הבנתו מביאה רק הרס.
מפליא לראות איך הידיעה החילונית לחלוטין של אנשי מדע, מתקרבת היום להבנת הרוחניות בצורה נכונה ופשוטה שהכול מחשבה אחת שכוללת הכול. הפיסיקאים והמתמטיקאים, שהם בדרך כלל אנשים של נתונים יבשים, נטולי דחף פנימי לעבור מגישה מדעית לסגנון חקירה אחר, מגלים היום שחייבת להתפתח גישה אחרת.
כלומר, קל הרבה יותר "לתת בשיניים" לרצון לקבל, כי בסופו של דבר הוא לא מספק את האדם, והדרישות שלנו גבוהות הרבה יותר. אם האדם הולך בדרכו של הרצון לקבל הוא לא מתמלא אפילו בגוף הבהמי ומפסיד אפילו בגשמיות. אם האדם היה מבדיל בין הגוף הגשמי-בהמי לבין כסף, כבוד, מושכלות, וממלא גם את הדחפים שלו לכסף, כבוד ומושכלות באמצעות רוחניות, הגוף הבהמי שלו היה חי חיים בטוחים, והיה נמצא בסיפוק מלא. אבל מפני שהאדם רוצה להגיע ולרכוש את כל העולם עם התכונות האנושיות שלו, מתרחש כל ההרס בעולם הזה.
הדחפים של האדם הנמשך לרוחניות, לכסף, לכבוד ולמושכלות מתחילים גם הם להשתוקק ולהיות מכוונים לאותה המטרה. אדם רוצה חיים פשוטים ונורמאליים בעולם הזה כדי להתקיים, והוא לא צריך יותר מזה וגם לא רוצה יותר. רק שיתנו לו לחיות בדרך מינימאלית, שידע שהוא חי ובטוח וזהו. והוא רוצה שכל היתר, הלב והמוח וכל המודעות שלו, יהיו מעל לצרכיו הגשמיים, שיהיו מכוונים לרוחניות.
אם גם התכונות האנושיות, הרצונות האנושיים בכסף, כבוד ומושכלות, יהיו מכוונים לרוחניות, החיים הגשמיים של האדם יהיו טובים. כבר היום ידוע, שאם העולם היה משתמש בכוחות שלו כדי לספק לכל האנושות חיים גשמיים נורמאליים, ואת כל יתר הדחפים היינו מפנים להשגה הרוחנית, לכולנו היה הכול מיד, לחם ובגד וחיים בטוחים ומספקים.
למה אסור להעמיד תנאים בפנייה לבורא?
"לא להעמיד תנאים לבורא" פירושו, שלכל ההפרעות שבאות אל האדם, הוא מתייחס כמועילות, כשמעליהן עליו לרכוש יחס של השפעה. ההפרעות הללו בתוך הרצון לקבל של האדם נועדו להראות לו איפה ברצון לקבל שלו קיימות נישות, מקומות שלא תיקן אותם בעל מנת להשפיע. איפה עדיין לא כיסה עם האמונה, איפה הוא עדיין לא מצדיק את הבורא, ומתחיל לדרוש ולבקר את מה שקורה.
כל חוסר סיפוק שיש לאדם מעולמו ומקיומו, לבטח בא מהבורא. הבורא הוא הגורם להרגשה הלא נעימה הזאת, שבאה דרך הפרעות שונות. ועל מה מצביעה ההרגשה הזאת? שבמקום שבו האדם מרגיש הרגשה לא נעימה, שם אין כיסוי של בינה, אין תיקון של חפץ חסד.
האם הרגשה לא טובה משמעותה שיחסי לבורא לא טוב ושיש לי טענות כלפיו?
הרגשה לא טובה פירושה שאיני צדיק עדיין, שאני לא מצדיק מה שעושה הבורא. במקום שבו אני מרגיש שהבורא לא בסדר, שהוא לא צדיק, במקום הזה אני איני צדיק. במקום הזה עדיין חסרה לאדם בחינת האמונה, תיקון של חפץ חסד. לכן כל הפרעה שבאה מחברים, מהעולם או מכל גורם אחר נועדה להצביע על התכונה שעדיין לא מתוקנת על ידי הבינה.
ומיהו "צדיק"? אדם שכל הרצון לקבל שלו התגלה כבר, ועל כל הרצון לקבל שלו יש לו כיסוי של בינה. ואז הוא נקרא "צדיק גמור", כלומר גמר את כל התיקון של הצדיק, של הבינה, על עצמו, רכש את כל הגלגלתא ועיניים שלו, כל האח"פ שלו אמיתי והוא לא משתמש בו, אלא בונה עליו גלגלתא ועיניים ומצמצם את האח"פ. ואז יש לו את כל הנשמה, את כל הגוף של הפרצוף, ובאח"פ הוא לא משתמש ובגלגלתא ועיניים משתמש. וזו דרגת "אדם הראשון", לפני החטא.
אם כך, למה כתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים"? מפני ש"בעלי תשובה" היא דרגה גבוהה עוד יותר. מאותו רגע האדם מתחיל להיות "בעל התשובה", כלומר, הוא לוקח את האח"פ ומתחיל לתקן גם אותו בעל מנת להשפיע. הוא מחזיר בהדרגה את הכיסוי של הבינה לתיקון האח"פים שלו.
לכן עבודת האדם מתחילה בכך, שעל כל ההפרעות שבאות אליו הוא עושה תיקונים של "אין עוד מלבדו", שהכול בא ממנו, שהבורא טוב ומיטיב. ועד שהאדם לא רואה את העולם כך, הוא עדיין לא תיקן את האמונה שבו. והיחס הזה הוא היחס שעל האדם לפתח כלפי המציאות שלו בעולם הזה.
כמו בדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז), שבו מתחייב התלמיד בתחילת הלימוד להתחזק באמונתו, ושלבו יהיה סמוך ובטוח שיש מי שמספק לו את כוחו ואת כל צורכו, וש"מתוך לא לשמה יבוא לשמה". כלומר, האדם חייב להתייגע רק בלכוון את עצמו לראות את הבורא כמנהל את כל העולם בצורה הטובה ביותר.
ועליו גם לראות את עצמו כמי שרואה את הדברים כלא טובים בגלל ראייתו המקולקלת, בגלל רצונו המקולקל. ושבדרך הזאת הבורא מראה לו היכן הוא צריך תיקון, כיסוי של חפץ חסד, כיסוי של תכונת הבינה. ואם האדם מתכוון לזה, ממשיך ואומר בעל הסולם, הוא רוכש עם הזמן את תכונת הבינה ונכנס לחיים רוחניים. הכול תלוי באיכות היגיעה בזמן הלימוד.
מהיכן לוקחים כוח לתיקון הראשון של חפץ חסד?
האדם לוקח את הכוח מההתפעלות שלו, הוא מתפעל עד כמה החברים והוא עצמו רוצים את התיקון הזה. וההתפעלות צריכה להיות כזאת שהיא נשמרת באדם לזמן ארוך, ושגם ביציאה לחיים הרגילים הוא לא שוכח מהעניין הזה.
הכוח הזה נמצא בחברה, ובחברה גדולה הוא חזק עוד יותר, והוא הכוח שמניע את האדם לדרוש את המילוי הזה. היום אנחנו נמצאים במצב שבו אם אין לנו הרגשה כזאת, רע לנו. אבל להרגשה הזאת אפשר להגיע רק בתנאי שהקבוצה לא עומדת לבדה, אלא מרגישה חיבור ליתר הקבוצות. כלומר, נותנים לנו מלמעלה תנאים כאלה הדומים למצבו של אדם רעב או חולה או מכור לסמים, שנמשך לסם ומאמין בכל ישותו שבלעדיו הוא לא יכול להתקיים.
ומעכשיו, זה יהיה מצבנו, לא נוכל להתקיים בלי להרגיש שייכות להשתוקקות לרוחניות, ומצב פחות ממנו יורגש בנו כרע. המצב הזה, של השתוקקות תמידית לרוחניות, נקרא "צדיק באמונתו יחיה", שהצדיק חי מהשתוקקות. אחרת הוא לא מרגיש חי, הוא נחנק, רע לו, הוא מרגיש עצמו חולה. וכך על כולנו להרגיש. לצורך זה עושים תיקונים כאלה, שמתווספים ומתחברים יחד, ולזמן מה מרגישים מילוי חזק, והמילוי הזה חייב לתת לאדם אפשרות להצטרף אליו כל הזמן, וגם למשוך את כולנו לאותה רמה של חיים.
האם אין סכנה שהעיסוק בהפרעות יביא לבריחה מהרע?
העיסוק בהפרעות לא הופך לבריחה מהרע, כי ישנה מראש הבנה שהרע הזה מועיל, ולא בא כדי שנברח ממנו, אלא כדי שמעליו נבנה יחס אחר לרוחניות. לכן זאת אינה בריחה, אלא לרע הזה יש תפקיד גדול מאוד, כי פוסעים מעליו כמו על מדרגה ומתרוממים מעליו.
ולא כמו שחושבים בעולם, שתפקיד הרע לגרום לנו להיות שקועים בו ובכל הרצונות הגשמיים, ואז לעבור שוב ושוב אותם הכישלונות, שהאנושות כושלת בהם מדור לדור, וכל הזמן חוזרת על אותה טעות. אנו איננו צריכים לחזור על אותן טעויות, לנו זה מספיק. אנחנו משתמשים ברע שמתגלה בנו כאמצעי לגילוי הבורא, ודווקא על פניו רוכשים את כוח האמונה, את תכונת האמונה. לצורך זה בלבד קיים הרע. ואם כל האנושות הייתה משתמשת ברע לצורך הזה, לכולנו היו חיים שלווים ושלמים.
מה משמעותו של צמצום השימוש ברצון לקבל?
האדם מצמצם את הרצון לקבל, ומשתמש בו רק במידה ההכרחית. וממילא יוצא כך, שאם האדם משתוקק לרוחניות ורוצה לחיות בה ולחוות אותה, הוא בהכרח משתמש בכל מה שפחות ממנה, במידה הנחוצה לו בלבד. הוא לא צריך להגביל את עצמו כמה לאכול, כמה לשתות, כמה לישון, אלא הגישה שבה הוא מתייחס לצרכים הגשמיים כהכרח בלבד מכתיבה לו את כל צורת השימוש בעולם הזה. אמנם עכשיו הוא זקוק לכמה מיליארדים טובים כדי לרכוש את המכשור הכי טוב בעולם ואלפי אנשים שיעבדו בשבילו, אבל למען מטרה רוחנית, למען הפצת חוכמת הקבלה, כדי להביא תיקון לעולם. ולצורך הזה עליו להשתמש בכל מה שיש בעולם הזה.
איך חברה לא מתוקנת יכולה לתת לי כיוון נכון?
החברה הלא מתוקנת נותנת לי כיוון דווקא בגלל שהיא לא מתוקנת. אם החברה הזאת הייתה מתוקנת, במה הייתי רואה שאני מקולקל? איך יכול האדם להעריך את התכונות המתוקנות של חבריו? אם מסתכלים על מקובלים מתוקנים, הם לא נראים בהכרח מתוקנים. אלא ההפך, האדם גדל מקליפות, הן מזינות אותו. ההזנה הזאת נעשית בצורה כה מתוחכמת ופשוטה, שאי-אפשר להבין איך ניתן היה לתכנן דבר כזה.
בכך שהחברה לא מתוקנת, בכך שהיא נראית לי לא מתוקנת, דווקא כך היא יכולה לבוא אלי בדרישה להתחיל לקרוא את המצבים הללו בצורה ההפוכה, שהחברה היא מתוקנת, אבל אני לא מתוקן, ולכן אני מפרש אותה במידה לא מתוקנת. כלומר, אחת מהשתיים, אם אני צדיק, הם אינם צדיקים, ואם הם צדיקים, אני איני צדיק. ועל האדם להחליט מה הגישה שלו.
האם החברה יכולה לכוון נכון יותר מהרב?
אין ספק שהחברה מכוונת נכון הרבה יותר מהרב. ואם החברה מכוונת נכון, ואם מכוונים נכון זה כלפי זה, אין צורך ביותר מכך. והרב רק עומד מהצד ומשגיח כמו גננת, שהילדים ישחקו נכון. את היתר לומדים תוך כדי משחק הדדי. והאדם לומד מתוך עצמו, מתוך מה שמתברר לו ומתגלה בו.
איך משלבים את "כבד את אביך ואת אמך" עם לימוד הקבלה?
מצד אחד כתוב שצריך לכבד את אביך ואת אמך. ומצד אחר, האדם הוא אגואיסט ועכשיו הוא רוצה להתעסק ברוחניות, ולא אכפת לו מכלום. הוא עוזב את המשפחה ומזלזל בה, בקושי רואה את הקרובים וגם לא רוצה לראותם, ומזלזל בעבודה ובכל יתר העניינים שהעסיקו אותו עד כה. איך האדם יכול להרשות לעצמו התנהגות כזאת?
באופן טבעי, ההורים באים בטענה: "גידלנו אותך, נתנו לך את כל הנשמה וכל מה שהיה לנו, ובמקום להיות בבית איתנו, אתה נוסע לאיזו קבוצה?" כך זה נראה מבחוץ. שואלים: "מה אתה עושה?" דואגים: "מה קרה?", חושבים שמשהו רע קרה לו. מה לעשות?
אין מה לעשות. כל אחד ואחד צריך לנהוג כפי שהוא חושב. בעל הסולם כותב שהכול נובע מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?" בשביל מה אני חי? אם האדם יכול להשתיק את השאלה הזאת, ולחיות לפי רצון הקרובים לו, שיחיה כך. אם האדם מבין שהוא לא מסוגל לחיות לפי רצונם, ושהוא גדל והתרחב מעבר לזה ושאינו חי כדי לקיים את רצונם של אביו ואמו, המצויים בדרגה הקודמת, במצב הקודם, ושעליו ללכת הלאה, הוא ילך הלאה.
למה ההורים מתקשים יותר לקבל את לימוד קבלה של ילדיהם, מאשר את עיסוקיהם האחרים?
אם האדם פונה לתחומים אחרים, העולם מסכים, כי ברור לו מה קורה. ואז, מבחינתם, כלהשינוי הוא בסדר. אך לימוד הקבלה לא מתקבל אצלם. אך השאלה היא אחרת: האם רק בעניין לימוד הקבלה האדם לא שומע לאביו ואמו, או גם בעניינים אחרים? למה דווקא עכשיו הוא מתחיל לחשוב על צערה של אמו ומרחם עליה?
אנשים עושים בחייהם דברים אכזריים רבים כלפי הוריהם, בלי טיפת צער. הם מתחתנים מבלי לקבל את הסכמתם, בוחרים מקצוע בניגוד לדעתם, מחליטים היכן לגור, נוסעים לאן שרוצים. לרוב מה שהאדם עושה בחייו, ההורים שלו אינם מסכימים, כי הם שייכים לדור אחר. הבעיה הזאת, של אבות ובנים, הייתה תמיד, ולא נוצרה היום. היא טבע. דור חדש תמיד מפותח יותר מהדור שלפניו, ואסור לחיות לפי תפישת ההורים.
כך נקבע גם בחוקי המדינה ובחוקי העולם. האדם גדל ועוזב את ביתו, ומעכשיו והלאה הוא חייב להיות לבד. הוא חייב להתחתן ולחיות את חייו. בן צריך לכבד את הוריו, אבל לא בכך שיחיה לפי התוכנית שלהם. חובתו לעזור להם ולתמוך בהם בצורה גשמית בלבד. ההורים נותנים לנו חיים בדרגה ה"בהמית", ולא בדרגה האנושית. בדרגה האנושית כל דור מוסיף על פני הדור הקודם, ואין בכך כל חדש. כאשר מדובר בפנייה לרוחניות, פתאום צריך למצוא הצדקה למה לא להמשיך כמו הדור הקודם. אבל זה לא עוזר, כי ההורים שייכים לדרגה קודמת. לכן יש לכבד אותם בדרגה שלהם, של החיים הגשמיים. כך מחייבת גם התורה.
באיזה אופן יכול האדם לתקן את עצמו לפני המחסום?
באופן טבעי, האדם רואה את החברה ואת העולם ואת כל המתרחש בהם בצורה לא מתוקנת, כי טבע האדם הוא להצדיק את עצמו ולהרגיש תמיד צדיק. וכל מה שהוא רואה בצורה לא נכונה הוא מייחס לחיצוניות, ובעצם, בתת ההכרה ומבלי דעת הוא מייחס זאת לבורא. היחס הזה נקרא להאשים את הבורא.
והשאלה היא איך אפשר לשנות את הגישה הטבעית הזאת, את נקודת המבט הטבעית שלנו לראות את השלילה מחוצה לנו, ובמקום זאת להתחיל לשייך את השלילה לרצונות ולתכונות הלא מתוקנים שלנו.
איך יכול האדם לתפוס את עצמו ולקרוא את התמונה הנכונה, שמחוץ לו הכול מושלם ונמצא במצב גמר תיקון, ושכל הקלקול נמצא בו?
רק החברה יכולה להזכיר זאת לאדם. אם השמועה, הדעה, הרעיון הכללי הזה, נמצאים בחברה, הם כבר מעוררים כל חבר וחבר. אפשר להתעורר אליו גם על ידי "ספרים וסופרים", שגם הם נחשבים לחברה, למה שמחוץ לאדם, אלא שכך קשה יותר להתעורר. אבל אם הרעיון הזה בוער בחברה, נמצא סביב באוויר, כל אחד ואחד מהחברים נזכר פעמים רבות ביום שעליו להתייחס לכולם, שהם נמצאים בצורתם המתוקנת, ושמה שנראה לו רע בהם זה הצורה הלא מתוקנת שלו.
אלא שכאן יש לעשות "תיקון קריאה". כלומר, להתייחס רק לחברים שנמצאים יחד איתי בדרך כאל נמצאים בגמר התיקון ובצורתם המתוקנת, ולא אל אלה שאף על פי שהם נמצאים בחברה, הם מתבטלים או אולי אף מזיקים לה. עלי להתייחס כך רק לאלה שהולכים איתי לאותו כיוון. ולכל יתר העולם איני מתייחס כך, כי כרגע זאת לא העבודה שלי. בעתיד, הגישה הזאת תהיה כלפי כולם.
אחרי שהאדם נזכר שכך יש להתייחס לכל החברים בדרך, ומשתדל כל הזמן להחזיר את עצמו בכוח לצורת ההסתכלות הזאת כלפי הכול, אם הוא באמת משתדל, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא מתייחס כך אליהם. הוא מתחיל להרגיש זאת כמחשבה וככוח כללי שנמצא בצורה כזאת בעולם. ואז הוא כבר חי ברמה אחרת של התקשרות.
ומה עליו לעשות עם השינוי הזה? מה התוצאה מהיחס שהשתנה בו כלפי החברה? שמכאן והלאה הוא מחפש איך לשמור על הסתכלות כזאת על עצמו ועל העולם. הוא לא מתחיל לאכול את עצמו מה לא בסדר אצלו, כי אז האדם שקוע ברע שלו. אלא הוא נמצא בחיפוש תמידי אחרי הסתכלות מרוממת כזאת, כי החיפוש מדביק אותו לנקודת מבט טובה, נכונה. ואז בא אור מקיף ומתקן אותו. האדם מדמה את עצמו אל הבורא, רוצה להיות קרוב אליו, רוצה לחיות בו, בערכים שלו, ואז האור הזה פועל עליו.
אם האדם שקוע במחשבות קשות על כמה הוא גרוע ולא בסדר, הוא מתרחק מאור מקיף. הוא נמצא בשלילה ושקוע בדברי הבל, כי הוא עצמו גם כבר מתוקן, וההפרעות שהוא מקבל נועדו רק לשנות את היחס שלו, את הכוונה. אין בו רצונות טובים או רעים. אם האדם מתייחס לרצונות שלו, נדמה לו שיש בו טוב ורע, אבל הכוונה היא כל השוני בין מעשה טוב למעשה רע. וכוונה היא "למה אני נדבק".
לכן חשוב לא להיכנס לרע, לא לחשוב על הרע ולא ללכת לתקן את הרע, אלא להידבק כל הזמן לטוב ולראות הכול מנקודת ההסתכלות של הבורא. הגישה הזאת היא המביאה אור מקיף. היא נקראת להשתוקק לאמונה - "צדיק באמונתו יחיה". ובפעולה הזאת האדם מעורר את האורות המקיפים, האור המחזיר למוטב, וכבר הוא בעיצומו של תיקון, שנעשה לא על ידי האדם עצמו ולא על ידי נקיפות מצפון ולא בכל מיני אמצעים, אלא על ידי האור שבא ומתקן. האדם מתקרב התקרבות מכסימלית לאור, והאור עושה את עבודת התיקון.
מה פירוש שהאור מתקן?
האור מביא לאדם חשיבות, מראה לו את חשיבות הרוחניות כך שהאדם מקבל את כוח האמונה. אמונה אינה מה שמקובל לחשוב בציבור, מעין הליכה בעיניים עצומות מתוך קנאות, מבלי להקשיב לאיש ולצעוק ללא הרף אותם דברים. זאת אינה אמונה.
אמונה היא כוח הרוכב על הרצון לקבל כולו, שלוקח בחשבון את הרצון לקבל, ולא מבטל אותו כמו שהכלל מבטל את הרצון לקבל, ולכן המצב שלו נקרא "אמונה למטה מהדעת". בעבודה רוחנית האמונה היא למעלה מהדעת, כי האדם כל הזמן מקבל תוספת של רצון לקבל, ואף על פי שהאדם מרגיש אותו, הוא כל הזמן עולה מעליו.
האדם רואה את כל המשקעים שלו ואת כל ההפרעות וכל הקלקולים, ויחד איתם נדבק לבורא, רוצה להיות ברצון להשפיע. וכך יוצא, שגלגלתא ועיניים גדלים על פני האח"פ, שאותו האדם רק מצמצם, ועדיין לא משתמש בו, אבל הוא נמצא בו ובהכרתו. ולכן המצב הזה נקרא "אמונה", כוח הגלגלתא ועיניים שהאדם רוכש מעל האח"פ, מעל הדעת.
על אחת כמה וכמה לכלל אסור לשאול על ההפרעות ואסור לראותן, רק לקבל תפישה מסוימת ולהיות בה. לכן היחס שלהם נקרא "אמונה למטה מהדעת". אמנם גם הגישה שלהם נקראת "אמונה", כלומר, בכל דת באשר היא מכבדים את תכונות ההשפעה, הנתינה, המסירות, אבל עושים את הפעולות הללו למטה מהדעת. זה ההבדל המהותי בין השימוש במושג האמונה בקבלה, לבין השימוש במושג הזה בכל הדתות האחרות, ללא יוצאת דופן, שאצל כולן הגישה היא פנאטית. אמנם יש ביניהן הבדלים מסוימים, אבל לעומת הקבלה כולן "כבהמות נדמו".
מה מתקן האור המתקן?
האור המתקן נותן לאדם את הרגשת החשיבות, ומתוך זה האדם מעריך את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה, יותר מהכלים שלו. בכך הוא עוזר לאדם לרכב עליהם. בכך האדם מגדיל את הגלגלתא ועיניים, את ההשפעה על פני הקבלה, כשהאדם בונה גלגלתא ועיניים מעל האח"פ. אין זאת בניית קובייה על קובייה. הערכים שיש לאדם כלפי גלגלתא ועיניים גדולים לאין ערוך מאלה שיש לאדם כלפי האח"פ.