156. שינוי פנימי משנה את העולם
שיחה (30.10.03) על מאמר: "מהו שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 58
בקבלה לומדים, שהעולם כולו נמצא בתוך האדם, ומה שהאדם מגלה בחושים שלו נקרא "העולם שלו", ושיש לו, אם כך, קשר רק עם בורא. מכאן יוצא, ש"צדיקים" ו"רשעים" ו"רבותיי" ו"תלמידיי" הם כל המצבים של האדם.
ועל האדם ללמוד מכל מצב ומצב שהוא עובר, לחקור ולהעריך רק מצבים הקרובים יותר לתכלית ולכוון את עצמו אליהם, גם כשהוא נמצא במצבים רחוקים יותר כמו מצבי ירידה. עליו ללמוד ולהחזיק את המצב שהשיג בעלייה. כלומר, החשוב ביותר הוא, שהאדם יבחר תמיד בַּעיקר ויכוון את עצמו אליו ככל שניתן.
ואז, אם האדם משתוקק לעיקר ונמשך אליו, הוא עובר את המצבים שלו בצורה המהירה והמועילה ביותר. כמו שרב"ש כותב, שלכל אחד ישנה נקודה הנקראת "שורש נשמה", והאדם, מתוך מציאותו בעולם הזה, יכול על ידי ההפרעות שהוא מקבל דרך העולם הזה להגדיל את הנקודה הזאת פי תר"ך פעמים, ובמקום נקודה, לזכות להיות נשמה שלמה, עם כל המילוי שבה, הנקרא "בורא", "אור". זהו מצב שבו הכלי של הנשמה נמצא בדבקות ובהשוואת הצורה עם האור, במצב הסופי שהאדם צריך להגיע אליו.
וכל המטרה של עבודת האדם היא להגיע להשתוקק למצב הזה, להרגיש בעליות כמה שיותר קרוב אליו, ולא לברוח ממנו למטרות אחרות. ובירידות, לא להיכנס לייאוש ולחוסר מעש, אלא להימשך כל הזמן למטרה על ידי הלימוד ועל ידי החברים. וככל שהאדם נמשך למטרה הנכונה, הוא מקצר את הזמנים, "מקדש" אותם, וכמו שאומר הכתוב: "ישראל מקדשים את הזמנים" - מגיע מהר יותר למצבו הסופי.
וכל הייסורים והתענוגים של האדם סובבים סביב עניין זה, שהאדם מסוגל לכוון את עצמו למטרה על ידי תענוגים או ייסורים בלבד. ומכאן הצורך לבנות סביבו חברה, סביבה שתכוון את האדם למטרה באמצעות גדלות המטרה, על ידי הכרת נבזות מצבו בעולם הזה, כדי שבלי הקדם ייסורים הוא יימשך למטרה, עוד לפני שכוחות הטבע יפעלו עליו וידחפו אותו להתקדם לקראתה.
ובתהליך הזה, האחד לא יכול להכיר את משנהו, כי כל אדם, מקורו מנקודה אחרת של הנשמה הכללית, ועליו לעבור את כל השלבים, כל תר"ך התיקונים על תר"ך הרצונות שלו, הנקראים "תר"ך מדרגות", בצורה שונה ואחרת.
עבודתו הפרטית של האדם היא להיות ער למצבו הנוכחי ולמטרה המוצבת לפניו ככל שיוכל. כי רק הערנות הזאת, של הכרת חשיבות המטרה, היא שנותנת לאדם חומר דלק, דחף להתייגע ולעבוד. כלומר, בכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, הוא עצמו, או החברה שהוא מציב סביבו צריכים להזכיר לו מהו הדבר החשוב בחייו, ולפי המטרה הזאת לחייב אותו להתייגע ולתת כוחות למענה.
ובהתפתחותו עובר האדם את הדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, בדומה לדוגמאות שנותן רב"ש, שאדם אחד יושב בבית עם המשפחה, כי עדיין נמצא בדרגת התפתחות של דומם, והשני כבר רץ לכל מיני אסיפות לטובת הכלל, כי עלה לדרגת התפתחות של צומח, והשלישי לא מסתפק בלסדר את העולם על בני האדם הממלאים אותו, אלא מרגיש צורך לבוא לדרגה שמעל האנושות, שבה מתבצע תהליך קבלת ההחלטות על כל המעשים שנעשים.
ובדרגה הזאת האדם לא עובד עוד עם משפחתו ולא עם כלל האנושות, אלא מעל הכלל, עם הכוחות העל טבעיים, עם המטרות שהן מעל הטבע. איש לא יכול להבין מה מתחולל בתוך רעהו, גם לא האדם עצמו שעובר את המצבים הללו, שממצב למצב לא מבין מי הוא ומה הוא, כמו שקורה בין אנשים שונים. אלא תמיד, אומר רב"ש, בכל מצב שהאדם נמצא בו, עליו להימשך למצבים הגדולים, הטובים והנעלים שהיה בהם, ולהציב אותם לפניו כמטרה.
מה הם שלושת המצבים הללו באדם: מצב העלייה, מצב הירידה ומצב הקביעות?
במצב עלייה האדם מקבל אתערותא דלעילא, ובלי קשר לרצון שלו הוא מתעורר ומתחיל לעבוד. מלמעלה מעוררים אותו על ידי זה שנותנים לו תשוקה לדבר מסוים או מראים לו מטרה נעימה או מטרה גדולה או כל מטרה אחרת שאפשר להשיגה וליהנות ממנה. ואז האדם נמשך אליה ועובד כדי להשיגה. הוא נותן יגיעה ואז משיג, רואה, מרגיש איזה דבר, נמצא במגע עם משהו עליון יותר.
לאחר שהאדם הגיע והתקשר למה שרצה והוא נמצא בו, קורה לו מה שקורה לאדם רעב מאוד שמתחיל לאכול ארוחה. התיאבון שלו פוחת והולך בהדרגה, ועמו פוחת והולך התענוג, עד שנעלם לחלוטין. ואז מה עליו לעשות? להוסיף כלים, להוסיף תיאבון, להוסיף הרגשה של חוסר תענוגים. כאשר האדם מתחיל לקבל כלים חדשים, לפני שהוא ממלא אותם וממשיך הלאה, ההרגשה בכלים שעוד לא השיגו מילוי נקראת "ירידה" - תוספת תיאבון, הוספת כלים ריקים שעל האדם למלא. לעומת התענוגים שהיו לו, האדם מרגיש עצמו עכשיו ריק.
ואם האדם שרוי בהרגשת החיסרון, ולא בהבנה שהוא מקבל עכשיו כלים חדשים שהוא יכול למלאם, הוא קובע את מצבו כירידה. אבל למעשה, זו אינה ירידה. אנשים הולכים לבית הבראה, מקבלים חמש ארוחות ביום, ובמיוחד לפני האוכל הם עושים טיולים ופעילות גופנית כדי להרגיש רעבים ולבוא לארוחה עם תיאבון ועם תשוקה להפיק ממנה כמה שיותר טעמים, כדי לאכול יותר וליהנות יותר.
להליכה ולפעילות הגופנית שהם עושים הם לא קוראים "ירידה". למה? מפני שאם האדם יודע שאחרי הרגשת הריקנות יבואו לו תענוגים, והפעולה שהוא פועל עכשיו נועדה לגלות כלי לתענוג, גם הכלי הופך לחלק מהתענוג והאדם שמח שהוא רעב, מפני שעכשיו הוא יאכל ויתענג על האוכל. כלומר, תלוי איך האדם מתייחס לעליות ולירידות, מהי בשבילו עלייה ומהי ירידה. הכול נמדד יחסית למטרה.
אם המטרה שלו היא תענוגים, והוא יודע שאי-אפשר להשיג אותם בלי רעב ותיאבון, אז רעב ותיאבון הם שמחה בשבילו ולא ירידה, אלא חלק מהעלייה, כלי של עלייה. לכן כל הבעיה שלנו היא לראות את התהליך, להתבונן בו מן הצד, להכיר אותו כולו, ולתת חשיבות לכל מצב כגורם למצב הבא, שהוא טוב עוד יותר ונעלה עוד יותר. ואז לעולם לא יהיו לנו ירידות, אלא רק הבחנות מתי בונים את הרעב והתיאבון, ומתי ממלאים אותם בתענוגים.
ומהו "המצב הקבוע"? "המצב הקבוע" הוא מצב גרוע מאוד ואסור להיות בו. במצב הקבוע האדם לא משיג תענוגים ולא משיג כלים לתענוגים. זהו מצב מת, וצריך להיות בו כמה שפחות. כלומר, אם האדם מתנתק מהכוונה ומהמטרה, אם הוא פועל לפי הגוף ולא עושה פעולות לקראת המטרה, זה נקרא שהוא נמצא במצב הקבוע, במצב מת. לכן עליו להשתדל להיות במצבים הקיצוניים ביותר, כי הם המועילים ביותר.
באיזו מידה האדם קובע את המצבים שהוא עובר?
כל התהליך הזה נקוב מראש, חתום וחרוט בתוך הנשמה של האדם, ואין לו יכולת לשנות אף לא צעד אחד ממנו. כל המקרים שבהם האדם ייפול ויעלה, ומה יקרה איתו בכל מצב ומצב, הכול נמצא בתוך התכונות של האדם, שהוא קיבל אותם בצורה מסוימת ועליו להגיע איתם למצב מסוים. הדרך כבר סלולה, וכל המצבים שלה ידועים מראש.
אלא שביכולתו של האדם לעבור את אותם המצבים בהרגשה אחרת. במקום להרגיש שהוא סובל והולך לגווע ברעב, עליו להרגיש ההפך, לשמוח על שהוא הולך ומכין את הכלי שלו לקראת תענוג. ההבדל הזה נראה פסיכולוגי, אבל הוא הבדל מהותי, ותלוי במידת הקרבה לבורא, תלוי אם בכל המצבים הללו האדם מודה בכך שהוא נמצא בתהליך, בהתפתחות, בעלייה תמידית, בהתקדמות לקראת הדבקות, לקראת מצב של חיבור עם הבורא.
אם במצבים שהאדם עובר יש לו קשר עם התכלית, אין לו אף מצב נורא, אלא ההפך, כל מצב נראה לו מועיל. כי באמת, אין דבר שנברא שלא לצורך השגת המטרה. נכון שאין ביכולתנו לשנות את תהליך ההתפתחות שלנו, אבל על ידי שינוי היחס כלפיו, ההכרה בו, הערכה אליו, האדם משנה את ההתפעלות ממנו, את ההרגשה שלו, משנה את תמונת המצב מקצה לקצה - קורא אחרת לגמרי את המציאות - עובר מחיים של ייסורים קשים, גרועים ממוות, לחיים של תענוגים נפלאים ובלתי-פוסקים. הוא קשור למטרה והוא שמח, כי המטרה מאירה לו כאילו כבר נמצא בה.
אפשר לטעון שזאת בעצם אשליה, כי לא חשוב איך האדם מרגיש, רע או טוב, למעשה הוא עובר אותם מצבים. אלא ששינוי היחס כלפי המצבים הללו הוא מעבר מהרע הגרוע ביותר, לטוב והנפלא ביותר. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "הסתר וגילוי פנים של השם יתברך", איך היחס של האדם משנה בו את כל התמונה, ממצב שנראה כגיהינום ממש, להרגשה של גן עדן. והוא מסביר, שדבר לא משתנה באדם באמת. האדם נמצא תמיד במצב הסופי של מלכות דאין-סוף, אלא שמעבירים אותו דרך התרשמויות שונות, כדי שישנה את היחס שלו כלפיהן וכלפי מציאות הקבועה שהוא שרוי בה.
ולאדם אין יכולת לשנות בבת אחת את היחס למציאות הקבועה. לכן מעבירים אותו את המצבים אחד לאחד, כדי שישנה כל פעם את היחס שלו כלפי המצבים הללו, ליחס מטרתי. וכך, עד שהאדם מגיע למצב הסופי, ומבין שהיה בו כל העת, רק לא הרגיש אותו בגלל היחס שלו כלפיו. כלומר, כל מה שהאדם עובר ומרגיש וקורא לו "העולם שלי" אינו המקום שבו הוא נמצא, אלא היכן שנמצא היחס שלו.
האדם פותח את המציאות, חלק מתמונת המציאות, לפי מידת היחס שלו כלפיה. לחלקים האלה הוא קורא "עולמות". אבל אין עולמות, אין מדרגות, אין מצבים. היחס המשתנה של האדם למצב שהוא שרוי בו באופן קבוע, הוא שמשנה לו את התמונה, שאותה הוא מכנה "מדרגות", "עולמות".
לכן, ככל שהאדם משתדל להתייחס למציאות נכון יותר, כך הוא חוזר למציאות הנכונה, ומגלה איך היא באמת. כלומר, אם האדם לא עובד על שיפור היחס למצב שהוא נמצא בו, הוא נמצא ב"מצב הקבוע", שנחשב ל"מת", שאין בו שום קביעת יחס כלפי עולמו, מצבו. אבל ברגע שהאדם מתחיל לקבוע יחס למציאותו, ורוצה להעריך אותה אחרת, לפי ההכנות שהוא עובר, לפי עמדה אחרת, לפי מדידות שונות שלפיהן הוא קובע איך עליו להעריך את המצב, הוא נמצא בתהליך של התפתחות פנימית.
מכאן רואים שהעולם לא משתנה, האדם נמצא כל הזמן בגמר התיקון. הבורא לא ברא דבר חוץ מגמר התיקון. אלא הכול תלוי בהתפתחותו הפנימית של האדם בלבד. ולכן, בהתאם להתפתחות של האדם, בהתאם לשינוי היחס שלו למציאות, הוא רואה מציאות אחרת. זה לא שהמצב נראה לו נעים יותר או גרוע ורע יותר, אלא הוא רואה ותופש אותו אחרת בכל חושיו. היחס של האדם למציאות נקרא "כוונה".
השינוי בקביעת היחס כלפי המציאות, מתפישה שקיימת מציאות אחת להבנה שלא קיימת מציאות, אלא היא תוצאה מקביעת היחס שלנו כלפיה, השינוי הזה הוא היציאה של האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני. זאת התרוממות שלו מעל החומר, מעל התפישה שקיים עולם חומרי להבנה שהוא לא קיים, אלא שאנו, ביחס שלנו, בכוונה שלנו, קובעים מה קיים. המעבר הזה נקרא לעבור מחיצוניות לפנימיות, לעיסוק בפנימיות. ופנימיות נקראת "כוונות".
אנשים חושבים שלהתעסק בכוונות פירושו להתייחס בגישה פסיכולוגית אחרת, ואז להרגיש טוב יותר. אבל מדובר ביחס שונה לחלוטין מהיחס האנושי. האדם מתייחס למציאות שהוא נמצא בה מדרגת גמר התיקון, לא מתייחס אליה באופן רגוע יותר ומסכים איתה כמו שממליצים לו השכנים, הפסיכולוגים והרופאים, אלא מתייחס אליה במהות שונה ויודע שהמציאות שלמעשה הוא נמצא בה מתנהגת לפי חוקים אחרים. לא לפי חוקים של קבלה לעצמי, אלא לפי חוקים של השפעה לזולת.
ואז האדם מתחיל לראות את המציאות אחרת, ורואה קשר אחר לגמרי בין חלקיה. הוא רואה איך כל העולם וכל האנושות פועלים בהשפעה הדדית, בהתאמה מוחלטת לבורא. שהבורא מתלבש בהם וממלא אותם, וכולם צדיקים גמורים הנמצאים בגמר התיקון. הכול תלוי בקריאת האדם עצמו את תמונת המצב, דרך חוקים של השפעה או דרך חוקים שהוא רואה אותם כקבלה. אבל הוא עצמו רואה!
מה פירוש המונח "פותחים לי עולם"?
"פותחים לי עולם" נקרא שהאדם מצליח לקרוא את התמונה שהוא נמצא בה בהבנה אחרת של הקשר בין המרכיבים שלה. האדם רואה פתאום שבין החוקים בעולם הזה, בין האנשים בעולם שלנו, יש קשר אחר, בכוונה אחרת, במטרות אחרות. פתאום הוא מצליח לגלות שכבה פנימית יותר של המציאות, ואז נקרא שהיחס שלו לכל המציאות השתנה, והוא רואה עולם שונה.
איך אפשר לחזק את שינוי היחס הזה?
יש להשתוקק כל הזמן להיות בקריאה פנימית יותר, להשתדל לראות מה מסתתר אחרי הדברים. מה המשמעות של המונחים הללו, "אחרי המחסום" או "העולם הרוחני"? שאחרי תמונת העולם הזה מתחילים לגלות קשרים בין המרכיבים. הקשרים האלה הם מחשבת הבריאה, שמקשרת את כל הפריטים בעולם הזה. ואז רואים, שהכוונה שם שונה לחלוטין ממה שנראה מהצד הזה. שהקשר בין הדברים נקבע על פי נוסחאות שונות מאלה שחשבנו קודם לכן.
אם קוראים מהצד השני את הקשרים האמיתיים בין הפרטים, מגלים שכולם משפיעים זה לזה, שכולם אוהבים זה את זה, שאין בעולם דבר רע. רב"ש נותן דוגמה על אדם שנותנים לו רצון לכסף. למשל, נהג מונית שרק רוצה להרוויח כסף לא מפעיל מונה, מכפיל מחירים, וכולי. אבל מהצד השני פתאום מתגלה שכל רצונו הוא להשפיע ולעזור לזולת, שהוא כל הזמן רק חושב את מי להביא לאן, ומה לעשות כדי שלכל נוסע יהיה הכי טוב, ורק מבלבלים אותו שכאילו ירצה להרוויח כסף, ובאמת הוא לא רוצה להרוויח כסף, אלא קורא את מצבו בצורה לא נכונה, היחס שלו לא נכון עדיין. אם מסתכלים מצדה השני של התמונה, מעבר למחסום, רואים את היחס הנכון.
ומה שהאדם רואה במצבו הנוכחי משול לצד הפוך של מעשה רקמה, שהתמונה הרקומה לא ברורה והקשרים לא יפים וסבוכים. לא רואים את כל הקשרים אמיתיים, הנגלים בצד של הרקמה עצמה. אבל כאשר נפתחות בפני האדם האפשרויות לראות את צדה השני של ה"רקמה", הוא מגלה את היחס הנכון בין ה"חוטים", והתמונה אכן מרהיבה.
והפן הזה הוא החסר לנו, ורוכשים אותו כשפוסעים במדרגות, בדרך למצב הטוב ביותר, למצב שבו האדם רואה גם את תמונת העולם הזה, שאינה משתנה, "עולם כמנהגו נוהג", אבל יחד איתה הוא רואה גם את צדה השני, את כל הקשרים שישנם בין חלקי המציאות. ואז הוא יכול להצדיק את הבורא, ולדעת שהכול היה כך מלכתחילה, רק הראייה שלו לא הוכשרה עדיין לראות כך את פני המציאות.
האם שינוי פנימי, המשנה את העולם, הוא פסיכולוגי בלבד?
השינוי הוא לא מתחום הפסיכולוגיה האנושית, מפני שהאדם מסוגל לראות את העולם מצדו השני בהתאם למידה שבה הוא עצמו נמצא בצד השני, המידה שבה הוא נמצא בעל מנת להשפיע. אני מסוגל לראות את נהג המונית כעוזר לכולם ואוהב את כולם רק אם עיניי רואות מציאות כזאת, אחרת לא אראה את הפעולות שלו כך. האדם מגלה את המציאות לפי התכונות שלו.
אם האדם משתנה - העולם שלו משתנה. אין מה לדרוש מהעולם להשתנות מבלי לשנות את עצמי, הוא לא ישתנה לעולם. הסיכום הוא פשוט - אם האדם עובד על שיפור עצמו, הכול סביבו משתנה. ורק בשיפור ובשינוי האדם תלוי העולם, ולא בכך שהאחרים ישתנו. האדם מגלה שהם לא צריכים להשתנות, שכל העולם נמצא בגמר התיקון, ורק לו זה בא ומתגלה עכשיו. והאחרים לא יודעים עובדה זאת, אבל הוא כבר יודע.
בעל הסולם כותב בספר "שמעתי", במאמר "שני מצבים", שאז האדם רואה איך השכינה הקדושה מלובשת בכל העולם, ושכולם עוסקים בהשפעה ומנוחה.
לפי איזה צד של התמונה יש להתנהג לאויב, במציאות של העולם הזה?
איננו נמצאים במציאות שבה אנו רואים בעיניים רוחניות, אלא במציאות הגופנית, ואין ביכולתנו להצליב את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, לכן עלינו להתנהג בעולם הגשמי לפי חוקים של הגשם, לפי חוקים של גופים, ובעולם הרוחני לפי חוקים של הרוח.
כל עוד העולם לא מגיע כולו לגמר תיקון הכללי, ישנם בלבולים כאלה, מפני שיש עדיין פער בין ההתנהגות הגופנית להתנהגות הרוחנית. לכן המקובלים, אף על פי שהם נמצאים במדרגות עליונות, בכל זאת הם חולים ומתים בדרכים נוראיות, לפעמים, וסובלים בעולם הזה מהשמצות ומהתנפלויות חסרות רסן עליהם. אין קשר בין המצב הגשמי למצב הרוחני, מפני שהעולם עצמו עדיין לא נמצא בגמר התיקון.
אם ההכרה הכללית של כל העולם תעבור לצדה השני של התמונה, תסכים עם הבורא ותידבק בו, כלומר תידבק למבט שלו על המציאות. תעבור מנקודת המבט שלנו לנקודת המבט שלו, תעשה תיקונים על היחס שלה למציאות ותהיה כמותו, שני חלקי המציאות, הגשמי והרוחני ידבקו זה בזה. שני צדדי הרקמה יהיו כאחד כלפינו, כלפי המבט של כלל האנושות, כלפי כל הנשמות שבנשמת "אדם הראשון".
במצב הזה שנקרא "גמר תיקון הכללי" נביט כולנו יחד מנקודת מבטו של הבורא, יחד עם הבורא. ואז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות, גם בגופים וגם בנשמות. "בנשמות" הכוונה בקביעת היחס שלנו לתמונה, ו"בגופים" הכוונה היכן שנמצאים בגוף, ברצונות לא משתנים.
האם עלינו לנהוג לפי הכלל שכתוב בתורה: "הקם להורגך השכם להורגו"?
כתוב בתורה שאם באים להרוג אותך, עליך להרוג את הבא לפני שהוא מנסה להורגך. בתורה מתוארות מלחמות רבות שנהרגו בהן הרבה אנשים, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר, ובימי דוד המלך, שניהל מלחמות השכם והערב. ובימיו המלחמות לא היו כמו אלה של היום, אלא בכל יום נהרגו עשרות אלפי בני אדם בקרב מגע.
והמלחמות הקשות הללו נוהלו בידי אנשים שהיו במדרגות רוחניות גבוהות מאוד, בהכרת המציאות הנכונה. לפני בית ראשון, וגם אחריו, בימי בית שני.
מה ההבדל בין אהבה להרגשה?
האדם אוהב את ילדיו, אך לעתים הוא מכה אותם. אהבה לאדם היא מצב קבוע, ובהרגשה מתייחסים אליו לפי מעשיו בהתאם למה שעליו להיות. ואז, אף על פי שאני אוהב מישהו, אני מכה אותו. אני כביכול שונא אותו. לא אותו, אלא את הצורה החיצונית שלו, שאינה בהתאם לדרגה שהוא צריך היה להיות בה. השנאה היא לקלקול שלו, ולא אליו.
וכדי לתקן את הקלקול שלו, לקרוע אותו מעליו, להוציא אותו ממנו, אני מעניש אותו בדיוק במידה שתעזור לו להיפטר מהקלקול הזה. אני מגלה בו סבל בעוצמה כזאת, ומכוון כך שיבין מתוך סבלו שעליו להוציא מעצמו את הקלקול הזה. ואז הסבל שהוא מרגיש הוא הצלה בשבילו, חומר דלק, הבחנה ברורה מה עליו להוציא מעצמו עכשיו.
אם לא מענישים נכון, האדם לא מבין למה קיבל מכות, מה רוצים ממנו, ואז מתחיל לשנוא אותך. אבל אם נותנים מכה מכוונת כנגד הרע שבו, והוא יודע שעכשיו, על ידי המכה הזאת, הוא יידע בדיוק איך להיפטר מהרע הזה, איך לעקור אותו מהשורש, איך לחתוך אותו בדיוק ולהוציאו, הוא מודה לך. כך זה קורה בצורה האידיאלית.
הגישה הזאת מתגלה ביחס הבורא כלפינו. הוא ברא בנו רע, מידות רעות, ואחר כך נותן מכות, אבל מכוונות בדיוק להוציא את המידות הרעות הללו. ומה התועלת מכך שהוא בורא רע, נותן בגללו מכה שאומרת איפה הרע הזה, והמכה מוציאה את הרע ממני? ומי הוא האדם, רק נוכח שעוברים עליו כל המאורעות האלה? לשם מה האדם צריך זאת?
התועלת היא בכך, שהאדם באמצעות התהליך הזה, משנה את היחס שלו לכל התהליך. בכך שהוא לומד את פעולות הבורא, איך הוא ברא רע והוא נותן מכה כנגדו, כלומר, מראה לאדם את היחס שלו לרע הזה ועל ידי כך מביא אותו לצד השני, לצד הטוב, והאדם קונה את שכלו של הבורא. האם יכול האדם ללמוד את פעולות הבורא גם בלי מכות? כן, אם הוא משתדל להסתכל על כל התהליך שעובר עליו מנקודת מבטו של הבורא.