158. חיפוש אחר הרווח
שיחה (3.11.03) על מאמר: "לך לך מארצך"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 75
האדם צריך לצאת מכל הרצונות, מהארציות שלו - "ממולדתך", "מבית אביך", מכל התכונות שהוא נמצא בהן, ולקנות מעמד חדש הנקרא "ארץ אשר אראך". והאדם לא יודע מראש מה הן התכונות הללו שעליו לרכוש, אלא הבורא מתגלה אליו, והתגלות הבורא נותנת לאדם להבין מה הן התכונות הנדרשות ממנו, ובכך נותנת לאדם כוח לקבל את השינוי הזה, והבנה איך לבצע אותו. ואז גם התכונות עצמן מתבצעות בתוך האדם, ואז נקרא שהאדם "רוכש" אותן, כלומר, נכנס לרצונות, לכוונות החדשות, ל"ארץ אשר אראך".
ולפני שהבורא מתגלה ומראה לאדם גם את השינוי וגם את התכונות החדשות, האדם לא מסוגל לדעת אותן. אלא רק הבורא בכבודו ובעצמו חייב להראות לאדם את השינוי ממצב למצב. וכך קורה בכל דרגה ודרגה שבה האדם משנה את עצמו. ובמיוחד נכון וחייב שזה יקרה במדרגה הראשונה, שהאדם יעבור לרצון להשפיע. אבל גם לאחר מכן, כשהוא גדל, האדם גדל בכל פעם לפי כל השינויים שהעליון מראה לו, לפי הדוגמאות שנותן לו העליון, לפי צורות הרצון שהעליון מראה לו - אילו רצונות, אילו כוונות מיוחדות חייבות להיות באדם כדי לרכוש את המצב הבא.
ולעולם האדם אינו יכול להבין את המדרגה הבאה, אלא עליו לקבל ממנה תמיד דוגמה, וגם את הכוח לקבל אותה. וזה מה שהבורא אומר לאברהם, שהוא יקבל את הרצונות החדשים שהוא עומד להשיג, ממנו. הוא עצמו יראה לו אותם, ויעביר אותו למצב הבא שלו. ולמה דווקא "מארצך", "ממולדתך", "מבית אביך"? כי גם את הרצונות שישנם בו עכשיו, האדם קיבל מהבורא, גם אותן הבורא בנה בו, כל אותן התכונות שנראות לו כעת בזויות כביכול, לא טובות כלפי המדרגה הבאה. אבל האדם לא יכול לחשוב ולהתכונן למדרגה הבאה, ל"ארץ אשר אראך", מבלי לצאת מ"בית אביך".
השינוי הזה הוא מה שבונה באדם את כל אותם הכלים, שבהם יקבל מאוחר יותר את התגלות האלוקות. כלומר, אף על פי שהמצבים הנוכחיים נראים לאדם לא טובים, עליו לכבד את המצבים הללו, את התכונות הרעות שמתגלות בו לעומת המדרגות הבאות, שנראות לו נאורות וטובות, ולהבין שהוא רק עובר בין המצבים הללו על ידי השינויים, הכוחות, ההבנות שהעליון מראה לו, כדי לאסוף מכל השינויים הללו השכלה עליונה. ידיעת השינויים הללו עוזרת לאדם להבין את הבורא ולהידמות לו.
זה כמו שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, שהפרצוף מחליף את המצב שלו בהתפשטותו מלמעלה למטה, שנקרא "טעמים", עד שהוא מגיע לביטוש האורות ויוצאים פרצופי נקודות, כל אחד ביציאות וכניסות, עד שמזדכך פרצוף טעמים כולו. מכל המצבים הללו הכלים והאורות מעורבבים, ורשימות עולות ויורדות בתוך הכלים. וכל זה הוא כדי לבנות בפרצוף מצבים, כלים, הבחנות, הרגשות חדשות, שאלה בעצם הכלים האמיתיים שהפרצוף רוכש.
כך גם ברכישת המדרגה הבאה. לא מצב "בית אביך" ולא מצב "ארץ אשר אראך" הם העיקר, אלא שהמעברים הללו, של "לך לך", הם אלה הבונים בתוך האדם את הכלים המיוחדים, שדווקא בהם, בפגישות בין המצבים המנוגדים, בין השינויים החדים הללו, האדם רוכש הבחנות חדשות "כיתרון אור מתוך חושך", וזוכה לכלי שלם, להרגשת תכלית הבריאה.
מהו העיקר?
כתוב "שעיקר הגדלות הוא המעשה", ובשיעורים לומדים, שעיקר הגדלות היא הכוונה. מהו המעשה ומהו הכוונה? ברוחניות הכוונה היא המעשה.
האם צריך או לא צריך לחשוב על רווח?
צריך לחשוב על הרווח. כל ההבדל הוא במה הרווח. מה רע בחיפוש רווחים גדולים ככל שניתן, שיתנוססו לפני האדם כמטרה? אם ויתור על שכר נחשב מטרה, רווח, אם האדם מגיע למצב הזה, בעיניו הוא הרוויח.
לא מוותרים על השכר, אלא תלוי מהו השכר - הגדרת השכר היא המשתנה. האדם חייב תמיד לעבוד לשם משהו. בעל הסולם אומר, רק תינוק או לא שפוי בדעתו עובדים ללא מטרה. אי-אפשר לעבוד ללא מטרה, הגוף שלנו חייב להשתמש במטרה כחומר דלק. מאין הוא מקבל חומר דלק? מחשיבות המטרה. אם המטרה נראית לו חשובה, אם היא מאירה לו מרחוק, הוא עובד לשם המטרה הזאת. אחרת אינו יכול לעבוד.
הרצון לקבל לא נעלם, הוא נשאר ועובד תמיד כדי למלא את עצמו. השאלה היא רק למען איזה מילוי. העבודה עם הרצון לקבל תמיד נשארת עבודה למען שכר, אפילו כאשר מכנים אותו רצון להשפיע. לא עובדים עם המקום הריק ועם רעיון מופשט, אלא חייבים לעשות ממנו ציור פנימי מושך דיו, שיאפשר לעשות מאמצים גדולים מאוד, עד כדי כך שהרצון יהיה חזק מאוד וגדול מאוד, ויעבוד. עלינו להצליח להזיז "עגלה" גדולה מאוד, מערכת שאין כמותה לא בכובד ולא בעובי. ואם לא מגדילים את המטרה, אין כוחות להזיז אותה. לכן הכול תלוי בהגדרת המטרה.
אדם שלא חושב על עצמו, האם אכפת לו אם יקבל מילוי?
מה פירוש לחשוב או לא לחשוב על עצמי? גם כשהאדם מתאר לעצמו מצב אחר הוא תמיד עובד עם עצמו, עם הכלים שלו. אין בורא שנמצא מחוץ לאדם. כל מה שהאדם מתאר לעצמו, הוא מתאר בתוך הכלים שלו. כך גם את הקבוצה ואת כל הכוחות שהוא מדמיין כחיצוניים לו, הכול הוא מתאר בתוכו. אין דבר חוץ מכלי.
בקבלה אומרים, שהעולם שהאדם רואה ומרגיש הוא רק תגובת החושים שלו על מה שקורה מחוץ לו. ומבחוץ לא קורה דבר, אלא האדם מרגיש שכביכול משהו קורה מחוצה לו. אבל למעשה, אלה רק שינויים פנימיים שלו. אם כך, מי הן כל התכונות הללו, אברהם, בורא, וכולי? הן כולם פנימיות באדם. אז איך האדם לא יעבוד עם הכלי שלו? הוא תמיד עובד עם הכלי שלו, אפילו כשהוא מגדיר את מצבו כנמצא בצמצום או כלא מקבל.
ואפשר לומר גם אחרת, שאותו כלי אין-סוף, שמלכתחילה נמצא בגמר התיקון, מתאר לעצמו לאחר מכן שהוא לא מקבל, ואז שהוא מקבל קצת ובונה את העולמות, בונה את הנשמה. וכל המצבים הללו הם בסך הכול תיאורים שאותו כלי אין-סוף מדמיין לעצמו שהוא כביכול נמצא בהם. אבל הוא נמצא תמיד רק במצב הראשוני.
וכל המצב השני, שהכלי עובר בתוכו, הוא איך לקבוע יחס נכון למצב הראשון, והוא נקרא המצב השלישי. והוא לעולם לא יוצא מהכלי, אלא הוא מתאר לעצמו בתוך הכלי הבחנות שונות, פנימיות יותר, חיצוניות יותר, נברא, בורא. הכול בתוך הכלי.
האם החברה היא חוק כפי שהבורא הוא חוק?
איך שהאדם מתאר לעצמו מה היא חברה ומה הוא בורא, מי היא חברה ומי הוא בורא, כך הם בשבילו. הבורא הוא לא משהו שנמצא מחוץ לנו, אלא הוא האופן שבו יכול האדם לתאר לעצמו את התכונה הזאת.
הבורא הוא תכונת ההשפעה, ומהי החברה?
הבורא הוא תכונת ההשפעה, וחברה אינה תכונת ההשפעה. החברה היא כמוני, אנשים שאני מקבל אותם כדוגמה, ומהווים דוגמה בשבילי למשהו בחיים, למשהו בקיום שלי. ומפני שהבורא נסתר, האדם לא יכול לתאר אותו, ככל שינסה לעשות זאת. הוא משתדל לבנות את דמותו, ולא מסוגל. לכן במקום זה הוא מחליט לעשות מהחברה כוח מחייב, כוח עליון שיביא אותו להכרת הבורא הנסתר, שאותו הוא לא מסוגל לתאר לעצמו. אם האדם היה מתאר אותו לעצמו, הוא לא היה זקוק לחברה.
איך יכולה החברה לתת דוגמה, אם היא מורכבת מאנשים כמוני וכמוך?
מפני שמלכתחילה האדם בנוי כך שהוא תלוי בחברים. יש לו אגו, יש לו קנאה, יש לו כבוד עצמי, שהוא תלוי בהם כדי למלא את הכלים הללו.
מהי הקנאה הזאת בחברים?
קנאה היא הפחד שיהיה לחברים יותר ממה שיש לי.
במה אני מקנא בהם?
אני עושה השוואה כביכול, מה יש לי בתוך הכלים שלי לעומת מה שנמצא בכלים שלהם. מפני שכולנו נמצאים בתכונות דומות, כאשר האדם נמצא בחסרונות, הוא מתייסר כשהוא רואה שהאחר שרוי בטוב.
אם הצרה היא צרת רבים, היא חצי נחמה - אם לכולם רע, זה לא כל כך נורא, לכולם, והאדם לא מגדיל את הכלי שלו באמצעות האחרים. אבל אם יש לו קצת פחות מאשר לאחרים, האדם מרגיש זאת כמצב נוראי, וזאת מפני שהכלים שלו כוללים את החיסרון שלו ואת החיסרון של האחרים.
מלכתחילה, משבירת הכלים, יש לכל אדם את ההכנה הזאת, להרגיש את הזולת. את התכונה הזאת יש רק לאדם, ואין לדומם, לצומח ולחי. אין בהם קנאה. הם פשוט לא מרגישים.
איך צריך לבנות חברה מתקנת?
עלינו להשתמש בכוחות הללו, שמלכתחילה עושים אותנו ליצורים חברתיים, קנאה, שנאה, כבוד עצמי. יש להשתמש נכון בכל התכונות הללו, בכל החסרונות הללו, שיש לאדם לעומת הציבור, לעומת החיצוניים. כי האדם, רוצה או לא רוצה, מקנא באחר, מודד את עצמו לעומת האחר, כמה יש לו לעומתו. האדם לא יכול לתאר לעצמו יותר רווחים ממה שיש לכל העולם.
לכל אדם יש אותו חלום ידוע, שאין עוד אנשים בעולם, אלא רק הוא לבדו נמצא שם. אני עובר ברחובות, הכול שלי, אני נכנס לכל הבתים, לכל החנויות, ואין אדם מלבדי. האדם לא יכול לתאר לעצמו משהו שהוא יותר מהכלי הזה, אבל אליו הוא נמשך.
ובדחפים הללו משתמשים כאשר בונים חברה. כלומר, התכונות הטבעיות הללו נמצאות באדם, ועכשיו עליו רק להשתמש בהן למטרה הנכונה, לבנות מערכת שתחייב אותו להתאמץ בתכונות האלה כמה שיותר. כלומר, לפעול ההפך, לקבוע תנאי כזה שהחברה תטפל בו, ותטפל בתכונות שלו שהוא מעוניין לשפר. שכנגד התכונות הללו החברה תפעיל את הבושה שהוא מרגיש כלפיה, את הכבוד העצמי וכולי. שלא תהיה לאדם ברירה אלא לטפל ברצונות הדורשים טיפול.
האם העבודה הזאת מחייבת את החברים להיחשף זה בפני זה?
לא צריך להיחשף זה בפני זה. תלוי איך האדם מסדר את עצמו מבפנים כלפי החברה. ובחוץ החברה צריכה רק לקחת את המידות שאליהם היא רוצה להגיע בכללות, ולטפח אותם כערכים החשובים ביותר. ואז כל אדם שלא קונה את הערכים הללו יתבייש מפניה, יפחד להיפגע מהחברה. הוא יראה שהוא פחות מהחברה, וירצה לקנות אותם.
אם החברה תעלה את הערכים הללו של גדלות הבורא, גדלות המטרה, השתוקקות למטרה, השקעה בחברה, אהבת הזולת, התעניינות באחרים, כדבר הגבוה והנעלה ביותר, האדם יפחד שלא יהיו בו הערכים הללו כי החברה תבזה אותו.
האם החברה צריכה לחשוף את עצמה בפני האדם?
הכול תלוי באופן שבו החברה מסדרת את עצמה, ואיך האדם מסדר את עצמו כלפי חברה. העבודה הזאת של האדם לא חייבת להתבצע מצדו בגלוי. אבל מצד החברה, הדרישה שלה צריכה להיות גלויה. היא חייבת לדבר על כך שקנה המידה שלה הוא גדלות הבורא, גדלות החברה, גדלות ההשפעה, גדלות האהבה, וכולי. ומצד האדם אין צורך בכך. הוא לא חייב לגלות את ההרגשה שלו כלפי החברה, אלא עליו להרגיש אותה בתוך עצמו, ועל פניה להשפיע מיד לחברה את מה שהיא דורשת ממנו, את גדלות החברה, גדלות המטרה וכולי.
האם חברה שמחייבת את האדם, לא לוקחת ממנו את החופש שלו?
איזה חופש החברה לוקחת ממנו? הרי קודם לכן הוא היה שפוט של טבעו הגשמי, נטול כל חופש, וגם כעת אין לו חופש. גם קודם הוא היה תחת ההשפעה של איזושהי חברה, בלי יכולת לבחור מי שולט בו, ואילו כעת הוא בוחר בחברה כדי להגיע לחופש. אבל בינתיים, ודאי שאינו חופשי. הוא נמצא עדיין במצב שבו עדיין לא רכש תכונה של חופש.
התכונה שלו יכולה להיות חופש רק בתנאי שהוא ירכוש התאמה כלשהי לבורא. אין דבר כזה להיות חופשי, האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל או בשליטת רצון להשפיע. ואת מה שבאמצע מכנים "שליש אמצעי דתפארת", ומתוך זה על האדם להחליט. כאשר האדם בונה את השייכות לבורא במקום את השייכות לרצון לקבל, הוא בונה בכך את השליש אמצעי דתפארת - "קו אמצעי".
קו אמצעי נבנה מפני שהאדם עצמו בוחר להיות דומה לבורא, להיות בכלים שלו, לקחת על עצמו את טבע הבורא. אבל הבחירה הזאת היא חופשית, כי הבורא לא מחייב בכך את האדם. מצדו, אין חובה להגיע אליו. הוא לוחץ על האדם ומחייב אותו רק לעמוד בפני בחירה. אבל כשהאדם מגיע לבחירה, הוא עוזב אותו לנפשו ולא מפעיל עליו כל לחץ.
איך מגיע האדם למצב שבו הוא בוחר בחירה חופשית לדמות לבורא?
איך ניתן לתאר מצב כזה, שבו האדם חופשי לחלוטין, נמצא בין שני הכוחות ולא נמצא בשליטת אף אחד מהם, ובכל זאת בוחר להידמות לאחד מהם? על סמך מה, אם כך, האדם בוחר? האדם יוצא למישור אחר של בחירה. הבחירה שלו היא לא בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע. הבחירה שלו היא להידמות לבעל הבית, לנותן. לא להיות משפיע, אלא להיות כנותן, דבר שבכלל לא שייך לכלים שלו.
ואחרי שהוא בוחר להיות כנותן, הוא מסתכל בכלי שלו ורואה, שכדי להיות כנותן עליו להשתמש בכלי שלו, בלקבל על מנת להשפיע, ואז הוא עושה את הפעולה הזאת. ואם הוא יכול היה לפעול אחרת, הוא היה מנסה להידמות לבורא בצורה אחרת. המעשה כבר לא חשוב, השימוש בכלי שלו הופך להיות רק אמצעי.
מה ההבדל בין להיות משפיע לבין להיות הנותן?
ההבדל בין המשפיע לבין הנותן הוא, שהאדם מתחיל להשתמש אז בכלים שלו כבאמצעים, כבמעמד המשפיע, כמו הבורא שרצה להיטיב לנבראיו, ולכן ברא את הרצון לקבל כגורם הכרחי כדי להיטיב. אבל במחשבת הבריאה הרצון לקבל הזה לא קיים. קיים רק השורש, הרצון להיטיב. ובשורש הזה מתחילה להיות מעין נקודה כהה, התחלת הרצון לקבל. אבל היא הופיעה כתוצאה ממחשבת הבריאה.
כך גם בעניין הבחירה. האדם מגיע להחלטה שהוא רוצה להיות כמו בורא. מה פירוש כמותו? המשפיע. ומה פירוש הדבר להיות המשפיע, במצבנו? להשתמש בכלים דקבלה. לכן הבחירה החופשית היא למעלה מהרצון לקבל, מה שלומדים שיש בראש הפרצוף. בראש לא עוסקים במחשבה הראשונה איך להפעיל את הגוף, אלא בהתחלה עוסקים בדרך האפשרית להיות כמותו, ברצון להיות כמותו.
למה בחברה רוחנית קשה כל כך לעבוד על גדלות החבר?
לכל חברה חיצונית יש דרישות מאנשיה, ולפיהן היא מטפלת בחבריה ומחנכת אותם. בחברה האנושית ישנן חברות רבות כאלה, ועוד בונים חברות מיוחדות: ממשלה, משרד החינוך, משטרה, כוחות עזר שונים, חברות סוציאליות למיניהן, בית-ספר, גן ילדים. לגבי האדם, כולם מהווים חברה, סביבה. השאלה כמה הסביבה הזאת דורשת מהאדם.
ואם חברה שעוסקת בעבודה רוחנית אינה דורשת מספיק מכל אחד מחבריה, אז האדם לא מרגיש שאם הוא לא מקיים את דרישותיה, הוא ניזוק - מתבייש, שה"אני" שלו נפגע מהחברה, אלא מוצא לעצמו תירוצים שונים כדי לא לבצע את שהחברה שמה לה למטרה, כאמת מידה שיש לקיימה. החברה הזאת לא עומדת די על דרישותיה מכל אחד ואחד מחבריה.
ואז הכול בוער על אש קטנה, ולא נותן דחף גדול להתקדמות, שדרכו האדם מרגיש שהוא חייב לדעת מה דרישות החברה ממנו, כי אם הוא לא יעשה את הנדרש ממנו, לא יוכל לחיות בין החברים הללו. הם יביישו אותו, ילעגו לו ויפגעו בו. כלומר, על החברה להשתמש בתכונות האלה של האדם, שהן חשובות לו, כדי שהאדם יוכל להילחם נגד עצמו.
למה בחברה החיצונית, עבודה עם חברים מועילה הרבה יותר מאשר בחברה שעוסקת בעבודה רוחנית?
בחוץ האדם עובד עם כלים שאינם משתנים, וכלפי החברה הזאת הכלים שלו לא משתנים. בעבודה בקבוצה רוחנית יש כל הזמן שינוי בכלים. האדם מגלה כל פעם יותר ויותר עד כמה הוא מגושם, עד כמה הוא נמצא באגו שלו, כמה לא אכפת לו מהחברה. הכול משתנה בו כדי לקדם אותו בשיפור עצמו. לכן נראה לו כל פעם מחדש שהוא נמצא בכישלונות. אבל אלה לא כישלונות, אלא מוסיפים ומוסיפים לו עוד ועוד הכבדת הלב. אין ברירה אחרת.
איך עובד תקנון?
"תקנון" נקרא שבוחרים את הדברים החשובים. ומהדברים החשובים הללו בוחרים, נניח, שלוש דרגות, דברים שהם הכרחיים, דברים מומלצים ואת אלה הפחות דרושים, אך הרצויים. ואחרי שבוחרים אותם ומגיעים לסיכום, יש להסכים על אופן אכיפת הדרישה ולקיים אותה כמו חוקי מדינה - חברה אחת קובעת שמי שגונב פרוטה, כורתים את ידו, ובחברה אחרת קובעים שגניבה של עד מאה שקל אינה נחשבת לגניבה, כי כולם עושים זאת, וכן הלאה.
כלומר, בנוסף לקביעה מהי דרגת החשיבות של כל דרישה כלפי כל חבר וחבר, יש לקבוע מהי דרגת הדרישה - דרגת העונש. כמה נבזה את היחס שלו אם יהיה שונה מהרמה הנדרשת בחברה שלנו, ולבדוק זאת כל פעם. הדברים הללו חייבים להופיע בתקנון כמו בספר חוקים, כמה מאסר האדם יקבל, כמה מכות, כמה מדליות וכולי. חייבים לעשות את כל הדירוג הזה.
וזו הדרך היחידה לתת לחברה מושג עד כמה היא בונה בתוך האדם סולם ערכים. וככל שהיא עומדת עליו, כך היא בונה את האדם.
לפי מה נקבע סדר החשיבות בתקנון?
סדר החשיבות בתקנון נקבע לפי מה שנראה חשוב לחברים בקבוצה להשגת המטרה העיקרית. אם חשובה לחברה אהבת חברים, אז מה שקרוב ומועיל יותר לערך הזה יקבל שכר ועונש גדולים ומשמעותיים, בהתאם. ואם הערך הזה פחות חשוב, גם השכר וגם העונש יהיו פחותים, בהתאם.
אבל איך יודעים על מה לשים דגש ועל מה לא? צריך לקיים דיון בחברה עד כמה הדברים חשובים להשגת המטרה, או שאינם חשובים להשגתה. מה זניח לעומת יתר הדברים, שעליהם החברה כלל לא נתנה את הדעת, מי מקיים אותם ומי לא מקיים, וכולי.
צריך לעשות זאת, ואפילו להסתכן בטעות. ואז לחרוש את המאמרים וללבן את אמות המידה הללו עם חברים, וכך לראות מבפנים ממה אנחנו כלולים ועל מה לשים דגש. צריך להקדיש זמן לבנייה של תקנון. הוא לא יכול להיות קבוע ונצחי.
כמה זמן רצוי להקדיש לבניית תקנון?
מדי פעם כדאי להקדיש זמן לראות מי אנחנו ומה אנחנו. בניית התקנון היא מעין בדיקה עצמית. תקנון הוא בדיקה למידת התקדמותנו לעבר קני המידה שהצבנו לעצמנו. כי כמו בשאלה הראשונה "מי זה הבורא?" שהאדם מתאר לעצמו תכונה כלשהי ונותן לה שם "בורא", כך שואלים מי היא החברה, ובהתאם לכך בונים לה דמות מסוימת.
מה החברה צריכה להיות? מצד אחד, דוגמה בשבילי, ומצד אחר, כוח המחייב אותי להגיע לאותה דוגמה, כשבעצם, במעשה החיצוני של האדם כלפי החברה, הוא בסופו של דבר מדמה את עצמו לבורא. ההבדל הוא זה, האדם עובד כלפי החברה, אבל למעשה הוא נעשה דומה לבורא. בדומה לשתי זרועות של מספריים הפועלות זו כלפי זו.
למה החברה מפחדת להשתמש בעונשים כמו ביוש בפומבי?
מפני שמפחדים מדרך של עונשים. הפחד הזה מגיע לאדם מתוך התפתחותו הפנימית. אבל אם מדברים על ענישה כזאת בחברה, אם מתחילים להעריך את העונשים הללו בחברה, כבר מזמינים אורות מקיפים כלליים, והם משפיעים על כל חבר וחבר, ומבפנים הוא מתחיל להיות רגיש. החברה עצמה לא צריכה להפעיל כוחות. אם החברה מקדישה תשומת לב להבחנות הללו, אז מההארה הכללית שהטיפול של החברה מעורר עליה מלמעלה, האדם מקבל רגישות אליו.
אם מעלים בחברה מידת חשיבות כלפי משהו, למשל, שחשוב שכולם ישחקו. כולם יחשבו וידברו על הנושא מההיבט החיובי שלו, ולא השלילי. הם ידברו על כך שלשחק זה תנאי הכרחי שמחייב את כולם, בלי ללחוץ על אותם שאינם משחקים. אבל הם לא יוכלו להתקיים בחברה, הם ישחקו או יעזבו את הקבוצה, כי דעת החברה, וחוץ ממנה גם האור שמעוררים כנגד ההבחנה הזאת מלמעלה, ישפיעו עליהם, והם יראו מיד את ההכרח שבכך.
או למשל, בעניין תכונות. אם מעלים תכונה מיוחדת מסוימת כלפי החברה או כלפי הבורא, לגובה הרם ביותר האפשרי, מיד תעלה הרגישות של כל החברה לתכונה הזאת. לא צריך עונשים. האדם מרגיש פחד מתוך עצמו לא להיות כלול בתכונה המועדפת ולכן לא להשתייך לחברה. החברה מחייבת אותו.
למה נכשלים למרות הניסיונות וההכנות? האם אין די כוחות לפרוץ את המצב?
האדם תמיד ירגיש את עצמו חלש, חסר יכולת, ירגיש שאפילו ילחצו ויצעקו עליו, הוא עדיין יזלזל. במשך חודשים תהיה מוצבת מולו אמת מידה, דרישה, שהוא לא יהיה מסוגל לגעת בה ולשפר את עצמו כלפיה. כך היא הדרך. עד שההרגשה הזאת תגבר באדם למידה כזאת, שיהיה עליו לשבור אותה מתוך שנאה אליה. כך עובדים כנגד כל תכונה ותכונה. העבודה הזאת יכולה לארוך שנים - האדם מזלזל במשהו או מתנגד לו, לא מסוגל, לא יכול. הוא נמצא בתוך הרע ולא מסוגל להרוס אותו. ברור לו שהוא לא עושה, וכולם דורשים ממנו לעשות, והוא אינו יכול.
איך אפשר לקצר את הזמן, להפעיל את עצמי ולא לשרות ברע הזה?
ניתן לעשות זאת רק אם לוחצים באמצעות החברה. מעלים את הסטנדרט, את היחס של החברה כלפי אותה תכונה. האדם יכול לשהות בתוך משהו רע שהוא חייב לבצע בו שינוי, ובמשך חודשים הוא לא יבצע אותו. הוא יודע שעליו לעשות זאת, ואינו יכול. הוא לא מסוגל להקים את עצמו ולעשות שינוי. רק אם החברה תעלה את השינוי כדבר חשוב ביותר, האדם יסבול ויעשה. ובדרך אחרת זה יכול לארוך זמן רב, עד שהסבל הזה יצטרף בו למידה כזאת שהוא יבצע שינוי.
אומלל האדם הנמצא בחברה שאינה מעוררת בו רצון להתגבר על מעשים שהוא חייב לשנותם או תכונות שהוא חייב לתקן. חברה כזאת לא מועילה לאדם. חברה חייבת לתת לאדם הרגשת כאב כנגד כל דבר שהוא מזניח אפילו לרגע, ולא מטפל בו. זאת בעצם העזרה העיקרית שהאדם צריך מהחברה, מצד השלילה, מצד הביקורת. ומצד החיוב הוא זקוק לקיים את האהבה, את ההשתתפות.
לכל חבר וחבר בחברה יש בעיה כזאת. הוא יודע מה עליו לתקן, לשפר, לעשות, אפילו רק במעשה, ולא בכוונה או בעבודה פנימית, ואינו יכול. והמצב יימשך כך שנים אם החברה לא תעמוד על כך ותדרוש ממנו להשתנות. אבל צריך להבדיל אם הבעיה שייכת לאופי של אדם או להתקדמות שלו כלפי המטרה. יש ללמוד להבדיל אם הקושי נובע מהאופי או מגודל הרצון.
האם חשוב לעבוד רק על ערך אחד?
לא, אי-אפשר לעבוד רק על ערך אחד ולזנוח את יתר הערכים, הגישה הזאת לא עובדת. צריך לבנות סולם ערכים שכולל את מגוון הפעולות של הקבוצה, שבסופו של דבר, כולן עניין אחד, לבצע בחברה את המעבר מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"ואהבת את ה' אלקיך".
איך אפשר להחזיק זאת במודעות?
האדם חייב לבצע בחברה את המשימה "ואהבת לרעך כמוך", בתנאי ש"ואהבת את ה' אלקיך" ניצב מההתחלה כמטרה, ובסוף כהשגתה. ובאמצע "ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי.
בהתחלה יש לברר אם החברה מסכימה לתנאי הזה. חשיבות השגת המטרה, דבקות בבורא, היא העניין הגדול, הנעלה, שחייב להיות חרוט לאורך כל הדרך במוחם ובלבם של החברים. אבל האדם לא מסוגל בעצמו להגיע לתכונה הזאת, אין לו שום נגיעה אליה, אלא רק בתנאי שהוא בונה כלי עם החברים, עם נשמות "אדם הראשון".
וכך, עם הכוונה הזאת, האדם חייב להתייחס לאותה קבוצת אנשים, שבמידה שהם מקבלים את המשימה הזאת, הם נקראים חברת מקובלים. ובהתאם לכך הם קובעים יחד את אופי הקיום שלהם, את החיים שלהםמהו המניע, מה האמצעי ומה היא המטרה.
והם קובעים גם לאילו חלקים, לאילו פעולות נחלק האמצעי עצמו, כדי שהאדם אכן ישיג את מה שנקבע בלבו מהתחלה, שעליו להגיע ל"ואהבת לה' אלקיך". כלומר, איך עליו לבנות את החברה ממה שנמצא לפניו כרגע, ואיך עליו להפעיל תהליך של התקדמות החברה, שיביא גם להתקדמות שלו בתוכה. שהאדם, ממצב של כוונה בלבד להגיע "לאהבת ה' אלקיך", יבוא בעזרת החברה למימוש של הכוונה הזאת, התוכנית הזאת שלו.
על האדם לחשוב איך החברה תוביל אותו מהמצב שהוא נמצא בו עכשיו כאגואיסט, שבו הוא רק חושב שהוא מסכים במשהו להגיע ל"אהבת ה' אלקיך", עד למצב שבו החברה משכנעת אותו, מטפלת בו, משנה אותו באמצעות השתנותה בעצמה, בדרישותיה, בהכרת המטרה וכולי. החברה מושכת את עצמה, ויחד איתה מושכת את האדם קדימה.
למה לא לעזור לכל אחד לראות במה אינו מסוגל לעשות את השינוי?
ביקורת כלפי האדם לא עוזרת. אפשר לצעוק עליו, לחייב אותו במעשה טכני. אבל אם הוא שייך לתיקון רוחני, אסור לגעת בו. אסור לומר לאדם שחסרה לו אהבת חברים או לשאול אותו בכללות למה הוא לא מתעסק באהבת הזולת. אפשר לברר למה הוא לא בא לשיעור בוקר, למה לא ביצע את שמוטל עליו בתורנות. כי אלה עניינים הנחוצים לקיום החברה, שיש למלא אותם כמו חיילים הממלאים פקודה. מי שמקבל משימה, חייב לבצע אותה. אבל אסור לבוא בדרישות פנימיות.
כל שינוי פנימי צריך לנבוע רק מתוך הכרת האדם, לפי האופן שבו הוא מגלה בתוכו את החסרונות. אם הוא לא גילה עדיין חסרונות כאלה ומטיפים לו, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. זה יהיה כמו להטיף לחתול, שלא נמצא בדרגה שבה הוא שומע ומבחין. אין מה לדרוש מהאדם הזה, אם לא התפתח מבפנים, ואפילו נשאר לו רק עוד מילימטר אחד עד שיתחיל להרגיש. המילימטר הזה מספיק כדי שלא ישמע. רק אם יעבור אותו, הוא ישמע מתוך עצמו.
לכן אסור להראות זה לזה דברים שנראים פגומים. צריך לראות פגמים בתפקוד חיצוני, אבל על תפקוד פנימי לא לבוא בשום דרישה. צריכה להיות דרישה כלפי החברה שתפתח את המשיכה הכללית שלה, ואז כל אחד יתקדם בה. אבל כלפי כל חבר וחבר אסור להתייחס לפנימיות, לרוחניות, לבקר את המאמצים הפנימיים שלו. לא לגעת במידה שבה הוא משקיע ורוצה את טובת החברה והמטרה, בזה כל אחד צריך להישפט כצדיק, ורק בעניינים טכניים, כרשע.
אי-אפשר להתייחס לרוחניות של החבר בשום צורה אחרת חוץ מלתת לו דוגמה חיצונית, שמתוכה יבין שהוא חייב לבדוק את עצמו. לא בודקים אותו, אלא רק נותנים לכולם דוגמה אישית. מי הם, עליהם לבדוק בעצמם.
האם על החברה לדרוש מהאדם בעניינים חיצוניים?
על החברה לדאוג לתפקידים לכל אחד ואחד, כדי שעל ידי זה ירגיש אם הוא רוצה או לא רוצה להשתייך לחברה, אבל לא להתחיל להטיף לו מוסר על המאמצים הפנימיים, הרוחניים שלו. רק על הדרך החיצונית.
אסור לבוא ולומר לאדם שאין לו אהבת חברים, לא חשוב באיזו צורה. גם כשרואים שזה כך. אסור אפילו לראות שזה כך. רק אם אדם מגלה בפרהסיה שהוא מזלזל בכולם, שהוא שונא את כולם, מקיאים אותו החוצה מהחברה.
איך החברה מעוררת את האדם?
חינוך היחיד על ידי חברה מתבצע בשני מישורים:
א) במישור החושי - האדם מרגיש שהוא לא נמצא ברמה שבה החברה נמצאת. הוא מגלה בחושים שלו, שהחברים גבוהים יותר ממנו. החברים לא אומרים לו על זה דבר, אלא הוא רואה זאת במו עיניו, עד כמה הם מחזיקים במשהו גבוה יותר, טוב יותר, רוחני יותר, והוא עצמו לא מחזיק בזה.
אין צורך להטיף מוסר לאדם על זה. למשל, כולם מסכימים לא לזרוק משהו על הרצפה, וכולם מבצעים זאת בקפדנות, ומי שלא נוהג כך, מרגיש מיד שהתנהגותו יוצאת דופן. וככל שהחברים מחזיקים בתנאי הזה, האדם רואה את עצמו נבזה יותר, נמוך יותר, פגוע מכולם. כלומר, במישור הרגיל, הפשוט, האדם רואה בחושים שלו עד כמה הוא רחוק מגובה החברה.
ב) במישור הרוחני - החברה מחזיקה בתכונה רוחנית מסוימת כחשובה, אף על פי שעדיין אינה קיימת בחברה, אבל היא משתוקקת אליה, מכבדת אותה, מעוררת ברצון שלה אור מקיף. והאור מקיף הזה פועל על החברה בכללות ומקדם אותה מבפנים. ואז כל אחד ואחד בתוך החברה, שלא מצטרף לאותה המשיכה אלא נמצא פחות ממנה, מרגיש בהתאם הבדל בינו לבין כלל החברה כלפי אותה התכונה שרוצים להשיג בחברה, שמכבדים אותה במיוחד.
האדם לא רואה דוגמאות בחושים שלו, אלא מרגיש זאת מבפנים. הכול תלוי בהסכמה חברתית בלבד. אם החברים מסכימים שמשהו מסוים הוא קדוש בשבילם, ואז האנשים שלא יכולים להסכים עם זה, שלא נמצאים בזה, ירגישו רע בעצמם, מבלי שיהיה צורך לומר להם אף מילה.
גם אם האדם קם ואומר שאינו מסכים להחלטה הזאת?
אם אין הסכמה כללית של החברה לכבד תכונה מיוחדת שרוצים להחזיק בה, אם אין הסכמה חברתית, מה עשינו? חייבת להיות הסכמה חברתית כללית. אפילו של אותם האנשים שלא נמצאים בה, או לא יודעים שהם לא נמצאים בה, ונדמה להם שהם כן בזה. פתאום כשהחברה מתחילה להחזיק בתכונה הזאת, ולעורר כנגדה אור מקיף, ולטפח מידה של חשיבות כלפיה, אותו אדם שנדמה לו שגם הוא איתם מתחיל להרגיש עד כמה אינו נמצא בזה.
אבל מי שלא מסכים עם החלטה כזאת, אין לו מקום בחברה. לא ייתכן שהוא לא יסכים, הוא ירגיש גיהינום. הוא ירצה לעשות כל דבר אפשרי כדי להרוס בתוכו את ההתנגדות ולהתקשר לחברה. התהליך הזה נקרא "חינוך". האדם ירגיש שנאה כזאת לתכונתו שמתנגדת, שהשנאה הזאת תקרע אותו ממנה ותעבירו למצב אחר.
אולי הבעיה היא בשונות של האנשים בתוך החברה?
החברה היא מגוונת מאוד. היא עדיין לא כוללת מספיק כל מיני חלקים, אפילו מנוגדים, שונים, זרים זה לזה. בעל הסולם כותב, שהחברה חייבת להיות קטנה, שכוללת בתוכה את האופי של כל הקיים בעולם, שהכול יימצא בה, ואז היא מתקדמת.
לא מדובר בקבוצה, אלא על החברה הרוחנית הכללית. כי הקבוצה מתחילה להיעלם. עוד מעט אי-אפשר יהיה לעשות משהו בחברה הקטנה מבלי לקחת בחשבון את כל יתר הקבוצות. החברים ירגישו בתוכם שהם כבר לא מסוגלים אחרת, מטעם בושה, פחד מחוסר התחשבות, פחד מתגובה ומלחצים שונים.
היום החברה צריכה להיות כלולה מכל סוגי האופי, המנטאליות, הדרישות, והרמות של הנכונות להתקדם, אין ברירה, ולכן זה לא הלך בקבוצות קטנות. אנחנו בנויים כך ונמצאים במצב כזה, בזמן כזה, שעלינו לבצע את התהליך דווקא בגוש גדול ומאוד מאוד עשיר בכל הסוגים והדחפים, שיש לו נכונות למטרה אחת או לבניית מטרה אחת, לבניית קבוצה אחת.
מלכתחילה אין מה לדרוש יותר מנכונות כזאת. והיתר זה כבר עבודה של הקבוצה הפנימית. וככל שיהיה נעים לנו או לא נעים, אל לנו לזלזל באף פלח מכל המערכת הזאת, לא בקבוצה, לא באדם, איש לא יודע למה דווקא הם מצטרפים אלינו. עוד נראה אילו אנשים מוזרים כביכול יצטרפו אלינו, נורמאליים והנמצאים ברצון נורמאלי, אך שונים מאיתנו מאוד. כי בבהמיות ההבדל הוא עצום, אך בפנים הנקודה שבלב היא אותה השתוקקות - ישראל. אבל בחיצוניות קשה להעריך זאת. בחוץ האדם יכול להיות כמו אותו כומר מבולגריה החובש כובע ולבוש כמו אפיפיור, אבל אם מדברים איתו ומרגישים אותו, מגלים בו חבר קרוב ביותר.