160. קביעת תקנון בחברה
שיחה (5.11.03) על מאמר: "עניין החסד"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 83
הרצון לקבל הוא כל החומר של הבריאה, אבל רק במידה שהוא מתוקן בתכונת הבינה, בעל מנת להשפיע, אפשר להשתמש בו נכון ולהביאו לשלמות ונצחיות. ולכן אברהם, שהגיע ראשון לתיקון הנקרא "אב האומה", וקיבל תוספת "ה" - מ"אברם" ל"אברהם", השיג את תכונת הבינה.
והוא, כראשון שקיבל את תכונת הבינה, נקרא "תכונת חסד". כי בינה שייכת לג"ר, וכאשר היא מוסרת את התכונה שלה לז"ת, לכלים דקבלה של התחתונים, תכונתה היא חסד. ותכונת החסד היא מה שעל האדם לרכוש כדי לעשות תיקון לכלי הנשמה שלו.
במידה שבה הוא רוכש את התיקון של בינה על המלכות שלו, כך נמדדת הרמה הרוחנית שלו והיכולת שלו לקבל על מנת להשפיע. כלומר, הכול נמדד לא לפי המלכות, אלא לפי המידה שבה אפשר להשתמש במלכות בהתאם לתיקון של הבינה בה.
וכדי להביא את הנברא למצב שבו יוכל לעסוק בתיקון המלכות על ידי הבינה, באמצעות שבירת הכלים כל תכונות הבינה נכנסות לתכונות המלכות, ומתערבבות זו בזו לפי הרצון לקבל של המלכות. שבכל מקום במלכות, שנמצאת בו תכונת הבינה, היא נמצאת בו במידה שבה המלכות מסוגלת לקלוט אותה, לרכוש את התכונה הזאת לטובת עצמה.
לא די שהערבוביה הזאת בין בינה למלכות תהיה בדרגה הרוחנית, אלא עליה להיות גם בדרגה הנמוכה ביותר לפי רצונה של מלכות. כי רק כך ניתן לברר ולתקן את המלכות, שבכל מצב ובכל רצון תשתמש בתכונת הבינה, כדי לאמץ לעצמה אופי של בינה, במקום לשייך את הבינה לעצמה.
כלומר, במקום להיות קליפה, במקום להשתמש בקדושה לטובת קבלה לעצמה, עליה לעשות אחרת. להדביק את עצמה לבינה, ולהשתמש קודם רק בתכונות הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, ולאחר מכן לשתף את עצמה בתכונות הבינה, לקבל על מנת להשפיע.
השימוש הנכון בבינה הוא כל עבודת האדם. עליו מוטל לברר, לבצע ולממש את תכונת הבינה. לקנות את תכונת החסד ולעשותה התכונה הראשית, הגבוהה והמכובדת מכל יתר התכונות, הבחינות וההבחנות. ואז מתגלה לאדם שהרצון לקבל נברא כאמצעי להגיע לדרגת הבורא. מפני שעם כל עוצמתו הוא מצטרף לתכונת החסד, לתכונת הבינה, לתכונת הבורא, מצטרף אל להשפיע.
הנברא מצטרף לבורא. כאשר המלכות מצטרפת לבינה היא מגיעה לכתר. היא משתמשת בתכונת הבינה בכל עוצמתה. מכאן רואים שכל העניין הזה, של שיתוף מלכות ובינה, חוץ מהיותו כל הדרך שלנו וכל עבודתנו הרוחנית, שייך לציווי שהבורא מצווה על אברהם - "לך לך". כי לאדם שמקבל לטבע שלו תוספת בינה, יש כבר אפשרות לעבוד. בידיו נמצאים שני האמצעים, ודי בהתמזגות נכונה ביניהם ובעבודה נכונה איתם כדי להגיע למטרת הבריאה.
מה פירוש שבינה היא תכונת החסד?
בינה היא תכונת הבורא. ג"ר - כתר, חוכמה, בינה. הן שייכות אל למעלה מהגוף, למעלה מהנברא. והנברא מתחיל מז"ת, כמו שלומדים מ-ד' בחינות דאור ישר. מהבורא מתפשט אור, ההתפשטות הזאת נקראת "בחינת שורש" או "כתר". "יש מאין" מוציא בחינה א', רצון ליהנות מן האור.
הרצון הזה בא ישירות מן האור, ולכן מכנים אותו "ד' בחינות דאור ישר". ודאי שהרצון הזה אינו עצמאי, הוא כלול כולו באורהאור מתפשט ובתוכו מתהווה בהדרגה הרצון. כלומר, אי-אפשר לומר שעדיין יש בו משהו פרט לאור, לכן התהליך עצמו נקרא ד' בחינות "דאור ישר".
ומה שקורה בדרך הזאת של התפשטות האור הוא, שבאור וברצון המתהווה ממנו נוצרת תגובה על האור, הרצון רוצה להידמות לאור. הרצון רוצה להידבק חזרה באור, שזו בחינה ב'. ברגע שהרצון מרגיש שונה מן האור, אבל מתפשט יחד עמו, הוא חוזר, רוצה להידבק לאור. התכונה הזאת באה לו מהאור.
והרצון הזה, שרוצה להידבק לאור, שיש לו תגובה מסוימת משלו, אף על פי שגם היא אינה שלו אלא תגובה ישירה מפעולת האור על הרצון, אבל היא תגובת נגד על הראשונה, תוספת על הראשונה והפוכה ממנה, הוא מתחיל לחשוב איך יוכל להיות כמו האור. חוץ מהרצון שלו, הוא חושב אם ביכולתו לעשות אותה פעולה כמו האור. ואז הפעולה שהוא עושה נקראת בחינה ג'"זעיר אנפין", שהיא כבר התחלת הנברא, שורש לנברא.
ובקבלה לומדים, שבזעיר אנפין ישנן שש בחינות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. לאחר שנוצרה תגובה בזעיר אנפין, התפתחות מצדו, בא רצון נוסף, להמשיך את התענוג מעבר לתענוג שהיה בבחינה א' ובחינה ב' ובבחינה ג', להמשיך את התענוג שיש בשורש, באור עצמו - בחינה ד'.
והנברא מתחיל מז"ת דבינה, שהיא הראש שלו, והוא עצמו מתחיל מתכונת החסד. לכן, כאשר באה התפתחות מהשורשים לענפים שנמצאים בעולם הזה, כאשר מסתיים כל התהליך של ההתפתחות מ"אדם הראשון" דרך "נוח" ל"אברהם", אברהם הוא בחינת החסד. "אדם הראשון" ו"נוח" שייכים לראש המדרגה, ו"אברהם", חסד, הוא התגשמות תכונת ההשפעה במקובל הראשון, שהתחיל, לכן, לפתח את השגת הבורא ולממש אותה ולמסור אותה לאחרים.
כל עבודת ה', כל השאיפה להשגת הרוחניות, כל הידיעה על עולם שמעבר לעולם שאנו מרגישים, שבו אנחנו קיימים גם עכשיו וגם בטרם התלבשנו בגוף וגם לאחר יציאת הנשמה מן הגוף, כל הגישה והשיטה באה מאברהם אבינו. הוא החוקר, הוא המקובל הראשון, הוא הראשון שבו התממש באופן פעיל הקשר בין בינה לבין מלכות.
מתוך הקשר הזה הוא התחיל להרגיש את השאלה "מהו הטעם בחיינו?", לשאול את עצמו "היש מנהיג לבירה?"לשאול על הכוח הכללי, על הבורא, על מי שברא ומנהל את כל הטבע. ומתוך השאלות הללו, אומר המדרש, הוא הגיע לחקירה ולגילוי הבורא. בעזרת מה? מתוך שהתגלה בו הקשר בין בינה לבין מלכות.
בנקודת ההתנגשות בין שתי התכונות בינה ומלכות, בהשוואה ביניהן, האדם חוקר ומבין מה השוני ומה הקשר בין שני סוגי הבריאה, בין בינה שהיא הרוחניות, לבין מלכות שהיא הגשמיות. ובגבול ביניהן, בשילוב ביניהן, הוא בונה את עצמו.
לכן אברהם נקרא ה"יהודי" הראשון. הראשון שהגיע לייחוד עם הבורא, על ידי שילוב נכון, תיקון נכון של המלכות על ידי הבינה. זו הסיבה שנכתב עליו: "לך לך מארצך" - מהרצון של המלכות ועד לרצון של הבינה. ומפני שבו התגלה הייחוד כמו בשורש, הוא נקרא "אב האומה", המקובל הראשון, שייסד בחייו את כל אותם התנאים והכללים שלפיהם נוהגים עד היום כל המקובלים בלימוד שיטת הקבלה ובהפצתה. רואים שכל מה שיש בעיסוק הזה, כבר קרה והיה לאברהם.
למה היה צריך "לברוא את העולם במידת הדין"?
קודם נבראה המלכות, ואחר כך הצטרפה אליה הבינה בצורה מקולקלת. אבל איך יכולה בינה להיות מקולקלת? בינה לא התקלקלה, אלא מלכות משתמשת בתכונה של בינה לפי רצונה, כדי ליהנות יותר באמצעותה. השימוש בבינה להנאת המלכות נקרא "שבירת הכלים" - "צורה מקולקלת".
אמנם אפשר לטעון, שהבורא יכול היה לעשות התערבות אחרת בין בינה למלכות, כדי ששתיהן לא יתקלקלו, אלא יתערבבו בצורה נכונה. אלא שאם הייתה מעורבות נכונה ביניהן, האדם לא היה משיג דבר, כי המצב לא היה בשליטתו, לא היה שלו, אלא של הבורא. ובנוסף לכך, לא הייתה לאדם יכולת להבדיל בין התכונות הללו, לבחור איך להשתמש בהן, להגיע לעצמאות.
ובמצב המקולקל, אם מתוך המלכות האדם בוחר להיות בשליטת הבינה, בוחר לרכוש אותה ודווקא להידבק לתכונתה, בכך הוא בוחר לצאת מטבע אחד לטבע השני. וזאת כל הבחירה, כל בניית האדם שבנו. כי גם במלכות וגם בבינה אין שום דבר מצדנו, מפני שמלכות היא תכונה שהבורא ברא לפני שברא אותנו, וגם בינה היא תכונה שהבורא ייסד.
ומצד האדם, נותר לו רק לבחור, לברור ולהעדיף את תכונת הבינה על פני תכונת המלכות. לשים את המלכות תחת שליטת הבינה, ולא להפך, כמו התוצאה שלאחר שבירת הכלים, שבינה נמצאת בשבי של מלכות.
איך יכול האדם להשיג את מחשבות הבורא אם הוא לעולם אינו נמצא שם?
כמו שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". אם האדם עושה אותם מעשי השפעה כמו שבינה עושה, כמו שבינה רוצה לעשות, הוא לומד להכיר את מחשבות הבורא. מה אומרת בחינה ב'? "אני רוצה להיות כמוך". מה פירוש "כמוך"? כמו כתר. לאחר שבחינה ב' מגלה בתוך חוכמה את פעולת הכתר, היא לא רוצה להיות כחוכמה, ולא רוצה ליהנות מאור החוכמה שממלא את כלי דחוכמה, אלא רוצה להיות כמו השורש, כתר, שנותן תענוג לחוכמה.
ובינה, שרוצה להגיע לפעולה כמו כתר, מבצעת את הפעולה הזאת בזעיר אנפין. היא נותנת ומשפיעה כמו כתר, ובכך מגיעה להבנה מה הם התענוגים שיש בכתר - תענוגים ליהנות. ואז היא רוצה ליהנות דווקא מהתענוגים האלה. לכן מלכות רוצה ליהנות מדרגת הבורא, מדרגת הכתר, מזה שהוא נותן.
כמו תינוק, שהגיע ליהנות ממה שאמו נותנת לו, וחושב איך לתת לאימא את ההנאה שלו. הוא עושה משהו בשבילה כדי שיהיה לה טוב. אבל מתוך המעשה הזה הוא מגיע להבנה עד כמה אימא נהנית מהנתינה שלה אליו, שתענוג "המשפיע", הנאת האם מנתינת הסוכרייה אינה מהתענוג שהתינוק מרגיש בסוכרייה ולא התענוג שהוא מעביר לה בזמן שהוא מוצץ אותה, אלא כאשר הוא מקבל ממנה סוכרייה ונהנה, התענוג שלו נמדד אצל אמו כאילו מצץ מיליון סוכריות.
ואז התינוק עצמו רוצה ליהנות מהתענוג הזה, של פי מיליון סוכריות, שמתגלה באמו. הרצון הזה נקרא שיש לנברא במלכות, בבחינה ד', רצון נוסף שלא היה קודם לכן, שהנברא עצמו השיג אותו. לכן הבחינה הזאת נקראת "מלכות", בחינה שלא באה בצורה ישירה מהבורא, שהיא שורש הנבראים. היא עדיין קשורה לבורא, היא עדיין מלאה באור ולא נבדלת מן האור, אבל הרצון שבה לא בא ישירות מן האור.
התינוק השיג שאמו נהנית פי מיליון מהסוכרייה שנתנה לו. למה היא נהנית כל כך? כי היא אוהבת אותו, היא רוצה להשפיע, יש לה מידת השפעה עצומה. ואז גם התינוק רוצה ליהנות כמו אימא. ולכן, על הרצון הנוסף הזה, שלא בא ישירות מבחינת שורש, הנברא לא יכול לעשות מסך. הוא לא יכול לומר שהוא רוצה להשפיע, להיות כמו בורא, כי הוא לא מסוגל.
עכשיו הוא רוצה ליהנות מההשפעה - כמו שהבורא נהנה מהשפעה, הנברא רוצה ליהנות ממנה, להרגיש את ההנאה הזאת וליהנות ממנה ברצון לקבל שלו. ולכן ביכולתו רק לעשות צמצום. וכאן נשאלת שאלה גדולה, מאין הוא מגיע לכוחות לעשות צמצום. כלומר, מתגלה פער בינו לבין הבורא, הנקרא "בושה", ובעניין זה ישנן עוד שאלות לא פשוטות, ובכל זאת, הוא מבצע צמצום.
אלא שלאחר הצמצום הנברא לא מסוגל לעשות פעולה דומה לפעולתה של בינה בזעיר אנפין, לקחת את הרצון החדש שיש במלכות, ועם תכונת הבינה להפוך אותו בעל מנת להשפיע, כי גם מה שהנברא לומד מבינה, שהיא משפיעה, הוא לא לומד בצורה מספקת למלכות. בינה יכולה לאזן רצון שיש בחוכמה, אבל היא לא מסוגלת לתת למלכות את כל העוצמה להיות בלקבל על מנת להשפיע. כאן על האדם להבדיל למה הוא מסוגל ולמה אינו מסוגל. הרצון החדש שהוא קונה הוא ל"ב האבן.
מהו השורש לרצון המלכות להשיג את מעמד הבורא?
מלכות שרוצה ליהנות, כמו שבחינת שורש נהנית, מכך שהיא עומדת להשפיע, זה הרצון הראשון כלפי הנבראים - "רצונו להיטיב לנבראיו", והוא נקרא "מעמד הבורא". זאת תמצית ההרגשה שאם מרגישה כלפי התינוק שלה. אז הנברא מגלה את מעמד הנותן, את המצב שיש בנותן, ורואה איזה תענוג עצום זה להשפיע. לא לפי הסוכרייה שקיבל, שאותה הוא יכול להעריך ולהרגיש, אלא הוא מרגיש מה שקורה בתוך המשפיע, בפנימיותו.
למה הרצון להשפיע הזה לא היה בבחינה ב'?
כי רצון להשפיע של בחינה ב' נולד מהרגשת התענוג שמרגישים בבחינה א', מהרגשת הסוכרייה.
האם בחינת שורש היא המצב הגבוה ביותר?
בחינת שורש זה המצב הגבוה. ובמה שלמעלה מזה איננו יכולים לדון. היתר הוא רק פילוסופיה.
מה דוחף את האדם להשפעה?
הגורמים שדוחפים את האדם להשפעה:
א - הציפייה לתענוג המקווה
ב - הייסורים שהוא מרגיש במצבו
אבל אם האדם ההולך בדרך היה רואה תענוג גדול מהשפעה, אם היו מגלים לו רווח מהשפעה בתוך הרצון לקבל שלו והוא היה רץ כמו גנב אחרי תכונת ההשפעה כדי להרוויח תענוגים, היינו הולכים בעקבות הקליפות, היינו נכללים רק בריצה אחרי התענוגים של הקליפות, ולעולם לא יכולנו לצאת מהם.
לכן הדרך הרוחנית נקראת "כי מציון תצא תורה", דרך של "יציאות", של אכזבות, של בלבולים למיניהם, דרך נטולת תענוגים. כי אם היא משופעת בתענוגים, היא דרך הקליפות. הקליפה קונה את האדם, נותנת לו תענוג ומשעבדת אותו לעבוד בשבילה.
וכל זמן שזה לא קורה, סימן הוא שהאדם הולך בדרך הנכונה. שהפעולות שמבצעים עליו מלמעלה נועדו לבנות ממנו משפיע. הדרך הזאת אינה פשוטה, היא דרך קשה שעדיין לא יודעים איך ללכת בה, כי בכלים דקבלה, בראייה האגואיסטית שלנו, אי-אפשר לראות איך ללכת. אבל הדרך היא ודאי נטולת תענוגים. לא נותנים בה שום תשלום שכדאי לעבוד למענו. רק רעיון מופשט כמו גדלות הבורא, גדלות הקבוצה ועוד, ובפועל, אין לשם מה ללכת.
לכן, כדי למשוך אדם שמתחיל ללמוד קבלה, אומרים לו שעל ידי לימוד הקבלה הוא יתחיל מיד לגלות את המציאות, לדעת איך ללכת ולסובב את הגורל כרצונו. כל מה שיקרה לו, יקרה רק מעל המחסום. לאחר שיקבל שכל, שיקבל מודעות עליונה, שיידע איך צריך להתנהג ולשם מה כדאי לחיות, במידה שבה יהיה בהשוואת הצורה לבורא, כך יפתחו לו את היכולת לשלוט בעולם.
ולא משקרים לו, רק לא מסבירים שעליו לתקן את עצמו קודם לכן. שיהיה עליו להצטייד בסדר הנכון, בשכל הנכון ובהבנת כל התהליך וכל המציאות. אחרת מה הטעם? על איזה גורל ישלוט? האם יעשה זאת כדי להרוויח כסף בבורסה או לשקוע בתענוגים גשמיים? ודאי שלא. לכן לא מספרים לו. כמו שרב"ש מלמד, שצריך לספר רק על החצי השני. ועל החצי הראשון לא משקרים, פשוט לא מדברים עליו.
ואם האדם רואה שאינו מתקדם על ידי תענוגים, אין לו מה לחשוש, הוא לא יקבל תענוגים אלא רק במידה שיוכל לבצע פעולת השפעה, יוכל ליהנות ממנה רק בעל מנת להשפיע.
איך עובדים עם מושגים מופשטים ולא עם תענוג?
באים לקבוצה ודורשים מהחברים: "חבר'ה, אתם חייבים להשפיע עלי בלי הרף את גדלות הבורא". מה אכפת לי לדרוש מהם? הרי זה לא עולה לי כסף. אני לוחץ עם האגו שלי על החברים, שבשבילי הם כוח זר שאני יכול לדרוש ממנו. מעצמו האדם לא יכול לדרוש, אבל מהחברים הוא יכול לדרוש שישפיעו לו את גדלות הבורא, ואז החברים מתחילים להשפיע לו את גדלות הבורא, והאדם נכנע.
האם גם אז לא הולכים אחרי התענוג?
החברה משכנעת את האדם, מפני שהוא בנוי בצורה כזו שהוא נכנע לדעת החברה. ודאי שהוא מפיק תענוג מההתכללות בדעת הרבים, שנותנת לו ביטחון והרגשת שייכות, דברים שנמדדים בכלים דקבלה. והאדם מתחיל לרוץ אחרי גדלות הבורא, מפני שכדאי לו להיות לידו, אבל מבלי לראות את התענוגים הללו.
אם האדם היה רואה אותם, הוא היה רץ בעצמו. אבל הוא לא רואה, ולכן הוא זקוק לחברה שתספר לו שכדאי ללכת. זה כמו לשכנע ילד קטן שכדאי לו להיות מלומד ומכובד כפרופסור. הוא לא רואה תענוגים בלהיות פרופסור. אבל בהדרגה האדם מזמין בכך על עצמו אורות מקיפים, והם משנים אותו. הפעולה עצמה לא נעשית על ידי האדם, אבל את האמצעי עליו לספק.
האדם רוצה להשיג את הבורא רק מפני שהחברה מחייבת אותו להחשיב את גדלותו. הבורא נסתר, האדם לא זקוק לו, אבל החברה משכנעת אותו שהוא צריך את הבורא, ואז האדם כביכול זקוק, לבורא, בלי לדעת מי הוא ואיזו פעולה הוא עושה כלפיו. וכנגד הפעולה הזאת בא אור מקיף ומבצע בו את העבודה.
הכול נעשה בניתוק מהרצון לקבל. בפעולות הללו הרצון לקבל לא מרגיש דבר. בפועל אין לו שום רווח. מבחוץ זה יכול להיראות שבעבודה הרוחנית סובלים או אולי נהנים ממציאות עליונה שמעל לדרגה הבהמית, אבל למעשה אין לאדם דבר. וזה סימן שהוא מתקדם בצורה נכונה - ללא התערבות הרצון לקבל. כך זה נמשך עד שהאור מקיף בא ומשנה את האדם.
ואין מנוס מכך, ואין אמצעי אחר להגיע לזה. ולכן האדם מתייאש כל פעם מחדש, ואין לו במה להתגאות, והוא כלל לא יודע מה יהיה הסוף, ואיפה נמצא המחסום וכולי. מצד אחד, בכל פעם יש לו יותר כוחות והוא צובר ניסיון, ומצד שני לא ניתן לאדם שום בסיס להישען עליו. הכול במצב הזה נועד לנתק את הרצון לקבל מהתוצאה, שגם כך אינה שייכת לו. אלא עד שהוא אומר: "רוצה אני", עד שהוא מקבל מהאור מקיף חן דקדושה, שהוא רוצה ולא מסוגל אחרת. למה? אין תשובה. הוא קיבל חן, הוא פשוט אוהב.
האור בונה את המשיכה הזאת. אבל בשכל, בהרגשה נכונה, בהצדקה, אין שום יסודות לזה. הלוואי שכל אחד מאיתנו ישכנע את עצמו ללכת קדימה, כי את האחרים האדם משכנע מצד הגאווה והאגו שלו, שלוחץ עליהם.
מהו רווח?
רווח הוא מופשט. רווח יכול להיות רק כנגד רצון שכבר ישנו, שכנגדו האדם רואה איזה מילוי עתיד להגיע אליו, ושהוא יכול להרוויח אותו בהשקעה נמוכה לעומת התענוג שהוא מקבל. ואז זה נקרא "רווח" - הוא משקיע תשעים ותשעה ומקבל מאה. אבל על האדם לרצות בדבר, יותר ממה שהוא משער לעצמו את היגיעה שיהיה עליו להשקיע. אחרת החשבון שלו בתוך הרצון לקבל יהיה כזה, שהרצון לקבל לא יאפשר לו לתת יגיעה. כך אנחנו מתחשבנים כל פעם, עם כל התענוגים והחסרונות והמאמצים שלנו.
למה כשמתאספים החברים, צריך לדבר על רווחים?
את הרווח שהאדם רוצה לקבל מהתהליך שהוא עובר בעבודה רוחנית, לא ניתן להביא למישהו אחר. אם האדם נמצא עדיין בהשגת רווחים מאוכל, מנוחה, משפחה, מין, תענוגים גופניים או תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אי-אפשר להראות לו במקום התענוגים שחסרים לו, תענוגים מופשטים שלא לבושים במה שהוא מבין. הוא לא ירגיש אותם. הכלי שלו צריך להיות שונה.
מלכתחילה הכלים של האדם הם אלה שהוא מרגיש בהם תענוגים המלובשים בלבוש של העולם הזה - בשליטה, בידיעה, בדעת, בתענוגים גופניים, כאלה שמרגישים אותם בחמשת החושים. וככל שהתענוג קרוב יותר לאדם, כך הוא מוחשי וגדול יותר.
בהרגשת התענוגים הגשמיים, חוש המישוש וחוש הראייה הם הגדולים ביותר. אחריהם באים תענוגים מופשטים יותר, של כסף, כבוד, שליטה ועוד, דברים שכדי להרגישם דרושה התפתחות. אבל גם הם באים בלבושים - משתחווים לאדם, מכבדים אותו. דעת-מושכלות היא גם סוג של שליטה, קצת יותר מופשטת, אבל בכל זאת שייכת להתפתחות השליטה.
אבל אם התענוגים מופשטים עוד יותר, הם לא נאחזים ולא מתלבשים בתוך הכלים דקבלה. הם שייכים לבינה שבתוך המלכות. אפילו קליפות הם תענוגים שמתקבלים בבינה שבתוך מלכות, ולא במלכות עצמה. אותם כבר אי-אפשר להסביר לאנשים שאין להם את זה. חייבת להיות בהם התפתחות קודמת לזה.
לכן על השאלה למה מתגלה חוכמת הקבלה בדורנו עונים, שכולנו חיים במצב שבו איננו יודעים מה ילד יום, אנו מתקיימים בחיים לא טובים, נגררים לסמים, אין משפחה, הילדים לא קשורים להורים, איננו יודעים מה יתרחש עוד רגע ואנו מסתבכים כל כך בחיים עד שאנו חייבים לדעת מהי המציאות, איך לשלוט בגורל, ללמוד אילו פעולות יביאו לנו תענוג, ביטחון, חיים טובים. כי אי-אפשר להסביר להם אחרת, באופן מופשט יותר. את הצורה הזאת בני אדם מבינים.
ומי שמתעניין איך עושים זאת, מציעים לו לבוא וללמוד. כמו שצריך ללמוד כדי להשיג כל מקצוע. הכול פועל על פי ההיגיון בחיים האלה, אפילו במקצוע הסנדלרות ישנם כמה סודות שיש לגלותם, ללמוד איך לבצעם ולהתנסות בכך, ורק אחר כך לבצע. על אחת כמה וכמה בחוכמת הקבלה. כדי להיכנס למציאות הנכונה, האמיתית, וכדי להכיל את מלוא הנפח שלה, חייבים לרכוש טבע שני, נוסף. הרעיון הזה שייך להשתוות הצורה, ולא נתפש בשלבים הראשונים של הלימוד.
איך אפשר לשכנע את החברים להתקדם בדרך?
יש להכניס בהם באופן מלאכותי שמחה ומרץ. באים לחברה, שם כולנו יושבים שפופים, מפעילים רדיו, והוא מתחיל לנגן, כי הוא דומם ונענה לפקודות. אמנם החברים הם דרגת חי לעומת הדומם, אבל הדומם הזה יכול להפעיל אותם.
מהי שכינה?
"שכינה" היא מידת ההשפעה המתגלה במלכות. מלכות המחוברת עם בינה נקראת "שכינה". מלכות עצמה היא מלכות, בינה לעצמה היא מופשטת, תכונת דלהשפיע. ושכינה היא אוסף של כל הנשמות בצורתן המתוקנת - החיבור האידיאלי בין בינה לבין מלכות. ושם, בשכינה, הבורא מגולה.
האם הנאת האדם מהלימוד, מהחברה, מהתהליך, היא פסולה?
למעשה, השאלה היא - מה המחייב? מה הסיבה? הרבה האנשים באים לקבלה מפני שרע להם והם מחפשים אחר הטוב. הם באים מאלף ואחת סיבות, שמקור כולן הוא, בסופו של דבר, חוסר הרגשת העתיד, מה שנקרא אצלנו "ביטחון". וביטחון הוא תוצאה של השגת האמונה.
אבל השאלה אם זה הגורם שמפעיל אותנו, ואם אנחנו פועלים ממניע ש"רע לי עכשיו ויהיה לי טוב אחר כך", האם כל אחד מאיתנו משנה את הערכים שלו בדרך? האם האדם נשאר ברצון שיהיה לו טוב, באותה מידה, באותם כלים שהיו לו קודם לכן, או שהכלים שלו משתפרים כל הזמן? האם הוא בכל זאת נמשך למשהו שמעבר לחומר, ומתחיל להתקרב לחן דקדושה?
האם האדם כבר לא מפרש לעצמו את הטוב כמו בהתחלה, ש"טוב" פירושו למלא את עצמו בתענוגים בהמיים למיניהם, בעיקר של כבוד ושליטה, אבל גם מושכלות וידע? או שהוא כבר מתחיל לראות ששליטה ומושכלות לא מביאים אותו לתכלית, ומרגיש בעצמו עד כמה זה ריק?
אם ההרגשה הזאת נמצאת בתהליך, סימן שהאדם מתפתח. אבל אם לא, סימן שהוא נשאר כמו שהגיע, ואז הוא נפלט מהקבוצה. אם האדם לא משנה את הערכים שלו, הוא לא מסוגל להיות בקבוצה, הוא יהיה בשינוי הצורה וירגיש שהקבוצה פולטת אותו החוצה.
מהו התענוג היחיד?
התענוג היחיד יהיה בהשגת הקשר עם הבורא. האדם לא מכיר ולא יודע בדיוק מהו התענוג, אבל זה מין שיגעון כזה. למה? כי איש לא רואה זאת, גם האדם עצמו לא רואה ולא יודע, אלא נמשך לשם בלי הסבר. המצב הזה הוא תוצאה של אור מקיף שמאיר לו מרחוק ובונה באדם את ההשתוקקות אליו. כמו בתיאור של בעל הסולם: עד שמסתובב סביב הקוטב הזה כל היום וכל הלילה, מצב הנקרא "קישוי", שהאדם רוצה עד מאוד.
איך אנחנו יכולים לבנות תקנון?
אם הקבוצה לא תעשה לעצמה תקנון, מי יעשה? ילד ההולך לבית-ספר, נכנס לבניין שכבר נבנה, לכיתה שצוידה עבורו, ומתיישב. ישנם בכיתה הזאת עוד ילדים כמותו, יש שם מורה, ולוח. המורה הוא מוסמך ויודע את שהוא אומר, הוא מלמד את החומר הזה כבר עשרים שנה, ויש לו תוכניות לימוד המקובלות על הציבור. הציבור בודק אותו. הציבור שלח אותו ללמד ילדים. וכך יש ביטחון שהילדים נמצאים בידיים נכונות, והמורה הזה מקדם אותם למה שרוב הקהל, וההורים בתוכם, קובעים ומסכימים. כך בנויה מערכת החינוך.
ובחברה כשלנו, חברה שבה אנחנו שמים את חיינו בכפנו, באמצעות איזו תוכנית אנחנו מתקדמים? מי מקדם אותנו? איפה ההסכמה הכללית? ומי מסכים? אולי הבורא חתם על ההסכמה? היכן נמצאת חתימתו? תקנון לא נקבע עבור החיים כרגע. אם יכולים לקיים אותו, התקנון כבר נמצא בתוכנו, ואז אין צורך שיתנוסס לעין כל על הקיר. על הקיר צריך להיות כתוב מה שיש להשיג. המצב העתידי הקרוב ביותר אלינו חייב להיות מודפס ומתנוסס מול עינינו, כדוגמה.
אבל ייתכן שגם המצב העכשווי וגם המצב העתידי הקרוב אלינו ביותר צריכים להיות מודפסים מולנו. מי קובע איזה מצב צריך לייצג התקנון? אולי צריך איזה מורה דרך שמכיר ויודע בדיוק את המדרגה איקס ואת המדרגה איקס פלוס אחד, שיכתוב את התקנון? אולי הוא יכתוב אותו כל פעם מזווית ראייה של שתי המדרגות הללו, ויקדם אותנו באמצעות מדידת מדרגתנו לעומת המדרגה העליונה יותר?למה שהתקנון לא ייכתב בגישה של מורה, שכל יום מכניס בתלמידיו עוד מנה של ידע, עד שבתזוזה הדרגתית האדם גדל?
כי הדרך הרוחנית היא דרך שבה האדם בונה את עצמו במו ידיו. עליו למצוא את הרצונות ולברר אותם, ולבחור ביניהם מה נכון ומה לא נכון. החיפוש הזה הוא שבונה ממנו "אדם". בבית-ספר רגיל, ילד רוכש את הידיעות שכבר נמצאות בעולם, רק שהוא ילד קטן ועדיין אינו יודע אותן, אבל האחרים יודעים. ובעבודה הרוחנית עליי לבנות מעצמי אדם שאינו קיים עדיין, לא בגוף שלי ולא בכל הרצונות שלי ולא בכל התכונות שלי ולא בכל מה שיש בי. זהו אדם שאני בונה עכשיו בתוכי. האדם בונה מנקודה, פרצוף שלא קיים עדיין.
והאדם בונה אותו בעצמו רק על ידי ביקורת עצמית, ובאמצעות כל העבודה שלו בין בינה למלכות, בין כל מה שנותנים לו כתכונות ותנאים סביבתיים ואיש לא יכול להתערב לו בתוכו, אין מורה שיכול להיכנס לפנימיותו ולבנות משהו במקומו, כולל הבורא. כי האדם בונה בהדרגה בהבחנות שלו, מהנקודה, את הפרצוף.
מה לכתוב בתקנון?
איש לא יודע מה לכתוב בתקנון פרט לך. כתוב מה שאתה יודע, מה שאתה חושב לנכון. אל תשאל מה לכתוב. זכור רק שתקנון הוא המצב שלך כרגע ואיך אתה חושב שעליך להיראות במצב הבא שלך. יותר מזה אי-אפשר לומר לך. כי לא רק בחירה לוקחים ממך, אלא שאיש לא יכול לקבוע אותו במקומך. איך אפשר לקחת את השכל והלב שלך, ולהתחיל לחשוב ולעשות ולבצע במקומך? החיפוש הזה עצמו הוא שבונה את הכלים באדם.
גם רב יכול רק לייעץ לקבוצה בכללות, שיש לשקול מי אנו היום ומי עלינו להיות במצב הבא שלנו, בעוד יום, בעוד שבוע וכולי. לאיש אין יכולת להיכנס לעבודה הזאת במקום האדם עצמו.
האם התקנון צריך להתבסס על שאיפה פנימית?
משהו דומה מתרחש אצל מי שעוסק במוסיקה או בכל תחום אחר של אמנות. מלמדים את האדם, נותנים לו עצות חיצוניות, והוא מקיים אותן, ופתאום מתוכן הוא מתחיל להרגיש את החומר, יודע איך לבצע ואיך עליו להיות, ונכנס בעצמו ליצירתיות. ואז נוצר בו בפנים מה שנקרא "אמנות".
אבל אם הוא לא יבצע בעצמו ולא יידע, וייכשל פה, ויצליח שם, איך יבנה את עצמו? כך זה בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות, שבה אפילו אי-אפשר לתת דוגמאות. גם את הדוגמאות האדם צריך להוציא ולבצע בעצמו.
אם קביעת תקנון היא עניין אישי, איך אפשר להתאסף ולהחליט עליו?
אם האדם תלוי בחברה, עליו לדעת מי היא החברה, עליו לקבוע את פניה, כי החברה הזאת היא עתידו. לכן אי-אפשר לכתוב תקנון לעצמך, גם אם הוא אישי. מה יכול האדם לכתוב לעצמו? היום אני במצב מסוים, ומחר אני רוצה להיות במצב אחר? עליו להיעזר בחברה כדי לעבור למצב הזה מחר. אם האדם לא פונה לחברה, הוא לא יכול להתקדם ממצב איקס למדרגה איקס פלוס אחד.
רק אחרי שהאדם קובע שעליו לפנות לחברה כדי להגיע למצב טוב יותר, מתקדם יותר, הוא פונה לחברה וכותב עמה תקנון שבו יצוין איך צריכה החברה להשפיע עליו כדי שיתקדם דרגה אחת קדימה. איזה עוד אמצעי יש לו כדי להתקדם? האדם צריך להיות בטוח שהם ישפיעו עליו, וישפיעו עליו בהתאם למה שהוא רוצה שיהיה לו.
האדם עצמו קובע שהוא רוצה להיות בדרגה מסוימת, במצב מסוים הבא. ואז הוא צריך חברה שתעביר אותו מהמצב הזה למצב הבא. הוא עצמו צריך להגיד להם זאת, לקבוע בחברים את כל התהליכים שישפיעו עליו באמצעותה. ואם זה משתנה למחרת, יעשה זאת מחדש למחרת, ובכל יום ובכל רגע, כי זאת נקראת "עבודה". האדם חייב לשנות בכל רגע את התקנון שלו, בהתאם להבנתו. אם ברגע הבא הוא כבר מבין דברים אחרת, גם התקנון הפנימי שלו וגם היחס שלו לחברה והדרישה שלו ממנה חייבים להשתנות. בעל הסולם כותב על כך במאמר "בחירה חופשית", מאמר "החירות".
האם החברה תיחלש אם כל אחד יעשה חשבון רק מה הוא צריך מהחברה?
על כל אחד מהחברים לעשות חשבון מה הוא רוצה מעצמו. "לרצות מעצמו" נקרא גם להבין שהוא עצמו לא מסוגל לבצע זאת והוא זקוק לחברה לשם כך. ואז, אם האדם חייב חברה, אם היא נחוצה לו, הוא פונה אליה. אם האדם עצמו לא רוצה לעבור ממצב א' למצב ב', הוא לא יפנה לחברה, לא יהיה לו אכפת ממנה.
אבל אם הוא יודע שהוא לא יכול לעבור ממצב א' למצב ב', אלא רק באמצעות החברים, על ידי השפעתם, הוא פונה אליהם, ובמידה שהדבר נחוץ לו, הוא כבר לוחץ עליהם ודורש מהם ונכנס באכזריות ומשנה הכול, לפי מידת הנחיצות שלו להתקדם ממצב למצב. במידה שבה האדם מגלה שבלעדיהם הוא לא יכול להתקדם, כך הוא לוחץ ומשנה ודורש מהחברה להיערך כך שתשפיע עליו לעבור ממצב א' למצב ב'.
ואם אין לאדם נחיצות כזאת, הוא לא פונה לחברה ולא אכפת לו ממנה. עם החברים הוא עושה רק סעודות וחגיגות ובילויים.
איפה השפעתה של החברה על האדם מוגבלת?
מה פירוש שחברה משפיעה על האדם? חברה לא יכולה להשפיע על האדם אם הוא לא רוצה בהשפעתה. הוא לא יקלוט את ההשפעה הזאת. למשל אם החברה רוצה שירקוד, אז האדם עושה חשבון שכדאי לו לרקוד, שכן בינתיים הוא נמצא בין החברים שמתקדמים ומתגאים וכולי. יש לו כל מיני חשבונות פנימיים.
לכן אי-אפשר להתקדם בלי שהחברה תדאג שיהיה תקנון. מהו התקנון? דרישה של האדם מהחברה איך תשפיע עליו. בלי חברה המשפיעה ולוחצת, אי-אפשר להצליח. צריך שהחברים יבואו ויבקרו את העבודה של כל אחד, אם היא נכונה וטובה. ואז האדם מתפעל, נכנס ללחץ, וזה משפיע עליו להשתנות. צריך להרגיש כל הזמן לפחות לחץ כזה מהחברה, ואז כולנו נצליח.
ואפילו האדם נמצא במצב רדום, ולא דורש לעבור מצב א' למצב ב', החברה חייבת בכל אופן לנענע אותו. ואם גם אז האדם לא קם לתחייה, עליה לוותר עליו. הכול תלוי בחברה.