אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 161. יצר הרע - המדריך הנאמן

שיחה (6.11.03) על מאמר: "מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 89

למה אסור לשמוע מאדם רע דבר טוב? איך בכלל יכול להיות טוב באדם רע? והאם יכול להיות ההפך, רע באדם טוב? נראה שכן. הפלא בבריאה הוא שהאדם מתקשה לקבל את העובדה, שאפשר להתקדם לשלמות ולנצחיות רק מתוך ההפך מהן. שהרצון לקבל, ביסודו אינו טוב ואינו רע, אלא על ידי כך שנכנס בו האור, הוא נותן לרצון לקבל כוונה להשפיע.

וללא כוונה להשפיע, הרצון לקבל הוא חומר. אין לו אפילו דרגות עביות. דרגות עביות מתחילות להיווצר ברצון לקבל במידה שהוא מתחיל להשתמש בכוונה. אם הכוונה היא על מנת לקבל, דרגות העביות הן שורש, א', ב', ג', ד' לעצמו. ואם הכוונה היא על מנת להשפיע, דרגות העביות הן שורש, א', ב', ג', ד' לבורא. והעביות עצמה היא לא לעצמו ולא לבורא, אלא החומר עצמו, שנהנה ומרגיש רק את מציאותו בעולם.

וכנגד החומר הזה אין דבר שצריך להתהפך או להשתנות, אלא מתוך הכוונות על מנת לקבל, שהחומר הזה מגלה שהן רוכבות עליו, הוא מגלה שהן לא טובות. הוא מגלה את הכרת הרע שבו בתוך החומר, מגלה שהכוונות הן רעות, שהוא לא יכול ליהנות בגלל שהכוונות שלו לא נכונות, כי הוא רוצה ליהנות רק לעצמו. ואז הוא משתדל להחליף את הכוונות לכאלה שבאמצעותן הוא אכן יכול ליהנות, ומגלה בהדרגה שהן כוונות על מנת להשפיע. הכוונות אינן שייכות לחומר עצמו.

והאדם לא מבין, ולא רוצה להסכים שהבורא ברא את הבריאה כך, שההפך מהתגלות האלוקות הוא מה שמעורר אותנו. שהיצר הרע הוא בעצם האמצעי היחיד, הנאמן, שמקרב את האדם למטרה. הוא זה שלא נותן לו להישאר כדומם, ללא תנועה, שמזיז אותו כל הזמן עוד ועוד לחפש ולמצוא ולראות עד כמה הוא מפסיד בגללו ולא מסוגל להשיג דבר טוב.

ובלי היצר הרע, האדם היה נעצר. כי אם הוא פועל על פי עצתו של היצר הרע, הוא מרגיש את עצמו נכנס לצרות, ואז מתחיל לשנוא את היצר הרע, ומגיע לפתרון הנכון. הוא רוצה להחליף את הכוונה על מנת לקבל, בכוונה על מנת להשפיע. ובכך היצר הרע מסיים את תפקידו.

לכן עלינו לאהוב את היצר הרע. אולי לא לאהוב אותו, אבל לכבד את תפקידו ולהעריך את מה שהוא עושה עבורנו, את האופנים השונים שבהם הוא פועל כלפינו כדי לסובבנו לכיוון הבורא ולהיות עזר כנגדו. לכן אברהם אומר ללוט: "אם תלך לשמאל, אני הימינה, ואם תלך ימינה, אני שמאלה". ולא מפני שאברהם לא ידע לאן ללכת, אלא אם לוט בוחר דרך, אברהם יודע שדרכו שלו תהיה הפוכה.

ובלעדי לוט הוא לא היה יודע. בלעדיו הוא היה נשאר חפץ חסד, במצב חסר כיוון. ורק לשם כך קיים היצר הרע. ואף על פי שהוא נראה לאדם לעיתים רע ולעיתים טוב, צריך תמיד לשמוע את ההפך מעצתו, ולראות איך הוא מכוון באמצעותה לכיוון הנכון.

ודאי שהבורא שהוא "כל יכול" יכול היה לברוא אחרת, אך אין ביכולתו של האדם לדמיין לעצמו למה הבורא ברא כך ולא אחרת, כי המחשבה הזאת קדמה לבריאת האדם, ואין ביכולתו להשיגה. וברור שביכולתו של הבורא לעשות זאת. אלא שעל פי תפישתנו ואם נשתמש במילים שלנו, בשפה שלנו, לבורא לא הייתה עצה אחרת, אפשרות אחרת לברוא נברא, מישהו מחוצה לו, ולכוון אותו אליו, שיהיה דומה לו בכל התכונות, בכל הקומה, בכל העוצמה, אם לא באמצעות חומר שמרגיש תענוג, וכוונה שמכוונת את החומר בצורה הפוכה.

אחרת החומר הזה היה נשאר תמיד בשליטת הבורא, ונדבק אליו בהתאם לעוצמת הרצון, ונמצא כל הזמן בעביות דשורש, בביטול עצמו, בעביות דשורש של עצמאות. אבל מפני שמגיעות לחומר הזה כוונות הפוכות משל הבורא, מצד אחד הוא מתרחק מהבורא, אבל מצד שני הוא מקבל את הכיוון איך להידבק אליו. ואז, בהתרחקותו, הוא רוכש עצמאות, ובדבקותו הוא רוכש מידת השתוות הצורה לבורא, ונעשה כמוהו. וללא עזרת היצר הרע, החומר של האדם, הרצון לקבל עצמו לעולם לא יכול היה להיות בקומה שווה עם המאציל.

מי מדריך את האדם איך ללכת?

היצר הרע הוא המדריך הנאמן של האדם, שבאמצעותו נגיע למטרת הבריאה. תלוי רק איך האדם מקבל את המדריך, אם הוא מקבל אותו בתוך הרצון לקבל שלו או שהוא מקבל אותו בצורה הפוכה, קורא אותו נכון, שהוא מדריך אותו איך לא ללכת.

אם היצר הרע עובד יחד עם הרצון לקבל ובא אל האדם בטבעיות, הוא מראה לו את כל הבורות בדרך, לאן הוא עלול ליפול. ואם האדם קורא אותו נכון, שהיצר הרע מושך אותו, רק לדברים רעים על מנת שיתגבר עליהם, ויעדיף במקומם להידבק בבורא, מתוך כך מתגלה לו העזרה הנכונה שלו.

אין דרך אחרת לבנות עצמאות פרט ליצר הרע המתחיל למשוך את האדם לצד כלשהו, והוא נוהג כמו אברהם, אם היצר הולך שמאלה, הוא יפנה ימינה, ואם ימינה, הוא יפנה שמאלה. הוא יודע שאם הוא יתגבר על המשיכה שלו לאותו כיוון, ליהנות ממשהו או לעשות משהו, ובמקום להימשך לכיוון הזה הוא ידבק בבורא, אז הוא הרוויח דבקות בבורא, את היגיעה הזאת.

והיצר הרע מושך אותו ימינה ושמאלה לכיוון כלשהו, אומר לו "בוא, נהנה שם". ואם הוא מתגבר עליו, אבל לא על ידי כך שהוא הורס את הרצון לקבל, מסתגר במנזר, וכולי, אלא הוא מעמיד כלפי כל מה שמושך אותואת הבורא, את הגדלות שלו, את נצחיותו ושלמותו כגדולים וחזקים יותר מהמשיכה הזאת. ואז עליו לבקש מהבורא שיתגלה, שייתן לו כוח, שייתן לו קבוצה, ושהקבוצה תשפיע עליו את גדלות הבורא. אז הוא לא יימשך לא ימינה ולא שמאלה, ולמרות כל המשיכות הללו הוא יישאר בכיוון הבורא וידבק בו.

וכך, בכל המשיכות שהיצר הרע מושך את האדם, ימינה ושמאלה לכל מיני תענוגים שונים באופיים ובתוכנם, הוא מעורר באדם בדיוק את אותם כיוונים, אותם אופנים שבאמצעותם הוא בונה את צורת המשיכה שלו לבורא. בכך הוא בונה את הפרצוף שלו, את כל הצורות שלו, את הפרצוף דקדושה שלו. והיצר הרע עושה בדיוק את העבודה הנכונה, בכמות ובאיכות, ובזה אחר זה, בסיבה ומסובב, ובכל הצורות שהוא מתגלה בו, ונותן לאדם בדיוק את אותם הפיתויים שאם האדם הופך אותם ועל פניהם משתוקק לבורא, הוא מוסיף ומוסיף לפרצוף דקדושה שלו.

האם תוצאה דומה יכולה לבוא מיצר טוב במקום מיצר רע?

איך יכול להיות באדם יצר טוב, אם הוא כולו תוצאה משבירת הכלי, שנשבר כליל? איך יכול להיות בו משהו טוב? גם הנקודה שבלב לא נקראת "טוב". הנקודה שבלב לא מושכת את האדם לדברים טובים. היא מושכת אותו לתענוגים שמעבר לאלה המלובשים סביבו בכסף, בכבוד, במושכלות וכולי, אבל אלה עדיין תענוגים.

ולהימשך סתם כך לתענוגים גדולים יותר, זה לא נקרא טוב. אדם הסתפק במשכורת של אלף דולר לחודש, ופתאום הוא נמשך למאה אלף דולר, רוצה בהם והולך לגנוב, מה טוב בזה? הוא פשוט נמשך ליותר. אבל "טוב" לא נקרא להימשך למשהו גדול יותר. אם יש לאדם מסך, רצון גדול יותר, זה טוב, אבל אם אין מסך, זה רע. סתם רצון לקבל גדול יותר לא נקרא "טוב". הוא גורם הכרחי שצריך להתגלות בדרך, אבל הוא לא חיובי. השאלה היא, אם בכוחנו לעשות ממנו חיובי.

סתם משיכה לדברים גדולים יותר יכולה להיות רעה מאוד. ואז "שב ואל תעשה" עדיף. הרבה פסוקים מדברים על כך. בקבלה מורים לאדם להישאר בצמצום עד שיהיה לו מסך לעשות על מנת להשפיע. לעורר רצון לקבל רק באותה מידה שבה הוא יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע. מטרת הבריאה היא להידבק לבורא, ולא סתם לשבת על שק של רצונות שאין להם שום תיקון. להיות בקדושה אפילו מעט, זה נקרא "טוב", ולא ההפך מזהלהיות בגדלות הקליפה.

מתי יגיעה מכוונת לכיוון הטוב?

המשפט הזה: "אם מעשה דורש יגיעה, נראה שהוא לכיוון הטוב. ואם הוא לא דורש יגיעה, נראה שהוא לכיוון הרע", אינו מגדיר נכון מהי יגיעה. לפעמים אדם מתאמץ ומזיע, אבל בתכנון איך לפרוץ בנק. כשלעצמו, אין זה עניין פשוט. נדרשים כמה אנשים שיעבדו ויכינו הכול - הרצון מחייב אותו. השאלה היא כנגד מה היגיעה. אם היגיעה הולכת יחד עם הרצון, כדי לבצע אותו וליהנות בלי שום קשר עם הבורא, זאת יגיעת היצר רע.

ובקבלה היא אינה נחשבת ליגיעה. האדם יכול להזיע כל חייו כדי להרוויח משהו שאותו הוא שם לעצמו כמטרת חיים, אבל המאמץ שלו לא נחשב יגיעה. ברוחניות היגיעה נחשבת רק למה שמביא את האדם לדבקות בבורא, שמשפר אותו ומקרב אותו להידמות לבורא. ויתר הדברים אינם יגיעה. בהתאם לכך לומדים דברים מעניינים בהלכות שבת. מהי "עבודת השבת"? בשבת ישנם מצבים שבהם האדם יכול להזיע, אבל זה לא נחשב שהפר את השבת, שחילל שבת, כי הם לא שייכים לעבודה כנגד יצר הרע, כדי להידבק בבורא.

איך בודקים אם המעשה נכון או לא?

אם האדם, במקום לשבת וללמוד, עושה עבודה אחרת שהגוף תומך בה יותר או שנעלמו לו הרצון או הכוונה, איך הוא בודק אם הוא עושה מעשה נכון או לא? קשה לומר. האדם לא יכול לעשות חשבון עם כל הסיבובים שלו, איך באמת החליט על משהו, והוא לא יכול לרדת לעומק דעתו מה הוא עושה כדי להחליט שכדאי לו או לא, וכמה ולמה. מעורבים בכך כבוד שהאדם מקבל מהחברה, נחיצות שהאדם מרגיש מתוך עצמו או מהחבר שמזמין אותו להצטרף לעבודה למען הקבוצה. מעורבים בכך אלף ואחד גורמים שמקיימים ביניהם יחסים ומדידות כאלה, שכרגע איננו מסוגלים לאמוד ולהעריך נכון.

אבל איך בכל זאת להחליט בכל מצב ומצב? אם המעשים לא נובעים מנחיצות של החברה, כי בחברה שמתקיימת, חייבים להיות סדרים קבועים וברורים של תורנות, אם המעשים לא באים כ"מצוות שהזמן גרמן", יש לבחור תמיד במעשים שבהם יכולים להיאחז עוד יותר בכוונה על מנת להשפיע, בכוונה להידבק במאציל. כי אם מתרחקים מהכוונה הזאת, אם מאבדים את הקשר הזה, אולי נמצאים במעשה מועיל ובעבודה למען הקבוצה וההפצה, שאז לא ההשתוקקות של האדם מעוררת אור מקיף, אלא האור מאיר מכללות היגיעה והעבודה שלו.

איך האדם יודע אם הוא משפיע או לא משפיע?

לראות אם אדם משפיע זה עניין קשה מאוד. לפני הכול, יש לראות למי משפיעים, ולגלות האם יש לו רצון לקבל את אשר אני רוצה להשפיע לו. ואז לראות אם אני משפיע, ואם הוא מקבל ונהנה מהשפעתי. ואם אני משפיע ומקבל תענוג מכך שהוא נהנה או שהתענוג בא מההנאה שלי, וזה לא נחשב שאני משפיע. כי המעשה הוא השפעה, אבל לצורך הנאה עצמית. יש ברצון להשפיע הרבה גורמים. כלומר, להיות משפיע זה מעמד שצריך לבנותו בהדרגה, על כל היסודות והמרכיבים שלו.

מה פירוש לאהוב את היצר רע?

"לאהוב את היצר הרע" הכוונה שצריך לאהוב אותו בשל עבודתו, לראות כמה המלאך הזה עובד עלינו בקפדנות, בנאמנות, ושוקד על משימתו לעורר אותנו לכיוון הנכון. אופן העבודה שלו הפוך ממה שהאדם צריך לעשות, אבל העבודה שלו עלינו מתמדת בצורה יוצאת דופן ממש.

ואפשר ללמוד ממנו. כלומר, לא צריך לעשות דבר חוץ מלהיות ער כל הזמן לאופן שבו המצבים הללו באים, ושהם באים לא על ידי החומר שלי, אלא על ידי כוח זר שנמצא בי, ומעורר אותי בלי הפסקה לכיוון ההפוך מהבורא. ואם האדם מתמיד ועושה ההפך ממנו, לקראת הבורא, הוא נמשך בדיוק לבורא. כך לפי הכמות, לפי האיכות, לפי האופי, ולפי סדר הפעולות שהוא מזמין בנו, של מחשבות ורצונות, הוא בונה באדם, תא אחרי תא, את הפרצוף הרוחני שלו.

האם יש הפסקות בפעולת היצר הרע?

אין הפסקות בפעולת יצר הרע. הוא הגן הרוחני שלנו שמתפתח. ומפני שהוא נמצא אחרי שבירת הכלים, הוא מושך אותנו לכיוונים ההפוכים מהבורא. עלינו רק לתקן את הכוונה על הגן הזה, ואז הוא יתפתח נכון. הגן עצמו מתפתח כל הזמן. הוא היה כרשימו פשוט, שעכשיו מתחיל לתפוח עוד ועוד כמו בצק, ועל האדם רק ליצור ממנו צורה.

מה קורה אם האדם יושב ולא עושה דבר?

אותו יצר הרע מעורר את האדם על ידי חסרונות לכל מיני מעשים. אם האדם הולך יד ביד עם היצר הרע ועושה את המעשים הללו, הוא מגיע למצב שרע לו, שהתוצאות שלו רעות. והתוצאות הרעות שלו מתגברות והולכות ומתחברות יחד עד למידה כזאת, שהאדם לא יכול לסבול אותן. ואז הוא לא מסכים עוד עם צורת התפתחות כזאת ומתהפך, עושה מהפכה פנימית, עושה משהו עם עצמו ומשתנה. אבל לאחר זמן הוא שוב ממשיך והולך עם היצר הרע.

וכך הוא שוב ושוב ממשיך עם יצר הרע. בימינו אנו מגלים שאנו עומדים על סף מצב כזה, שאם נמשיך להתפתח עם היצר הרע, חיינו יהיו גרועים ממוות. ייאוש וסמים ימלאו את העולם. אנשים יהיו שקועים בייאוש או בסמים או בשניהם יחד, לא תהיה להם ברירה אחרת. ובכך, על ידי שנאה למצבו, האדם סוף סוף יגלה שהוא חייב לשנות את כל היחס שלו לחיים, למציאות ואל עצמו. ואז תגיע מהפכה פנימית בהסתכלות על כל החשבון שהאדם עושה, עם הטבע שלו ועם צורת ההתפתחות שלו.

ואז יתגלה לנו שמתחילת הבריאה, או יותר נכון, מאז חורבן בית ראשון ובית שני התפתחנו באופן מקולקל, שהקלקול התרחש כבר אז, ורק עכשיו הוא מתגלה. נגלה שלמעשה, אנו חייבים ללכת לא לפי עצת יצר הרע, אלא הפוך מעצתו. לקבל ממנו צורה ודרך, אבל בדיוק לכיוון ההפוך מזה שהוא מצביע עליולא לכיוון הרצון לקבל, אלא לכיוון המאציל. יצר הרע נותן עצה ממה ליהנות, אבל ליהנות לרצון לקבל. על ידי זה שהאדם הופך את אותה צורה, הוא מהנה את הבורא. היצר הרע נותן לאדם תבניות מוכנות לביצוע ולעשייה.

איך הופכים את היצר הרע לטוב לפני המחסום?

לפני המחסום האדם חייב להחליט שהוא רוצה רק להיות דבוק בבורא. להגיע למצב של "חולת אהבה אני".

מה לעשות אם נמשכים לכיוון כלשהו?

אם האדם מרגיש משיכה לכיוון מסוים, הבעיה שלו היא איך לא להיפרד מההכרה שעכשיו עובד עליו כוח מיוחד, שליח, שרוצה לכוון אותו לבורא. עליו לבדוק אם הוא נמצא בקשר מספיק עם הבורא או עם החברה, כדי שיעזרו לו לא להתנתק מהכיוון הנכון. ויתר הבירור מתקיים בתוך האדם.

העיקר הוא, בכל מצב ומצב, לא להרשות לעצמך, ככל שניתן, להתנתק מהקשר עם הבורא. בכך האדם עושה את העבודה יחד עם היצר רע לכיוון הנכון. יצר הרע מושך לכיוונים שונים, והאדם נשאר בקשר עם הבורא על פניהם.

ואם המחשבה על הקשר היא מלאכותית?

החברה צריכה לספק לאדם חשיבות מספקת להחזיק בקשר עם הבורא. שהחשיבות הזאת והפחד להתנתק מהקשר יתנו לאדם כוח, למרות כל ההפרעות, להישאר בקשר, במחשבה, בדבקות, ב"אין עוד מלבדו". המצבים הללו אינם פשוטים, ולוקח שנים עד שהאדם עובר אותם. ובינתיים, אף על פי שהאדם לא יכול לעשות חשבון עדיין, מספיק שיחזיק בקשר.

במה שונה עבודת השמירה על הקשר עם הבורא, בין הנמצאים בחברה רוחנית לבין אלו שמחוצה לה?

ההבדל בין היחס שלנו לבורא בעבודה הרוחנית, לבין יחסם של מי שנמצאים בחוץ, הוא שלהם אין הפרעות. הם לא מרגישים שזאת העבודה שלהם. הם לא מרגישים שלמרות כל ההפרעות הם צריכים רק דבר אחד - להישאר בקשר עם הבורא.

האדם אינו יודע עדיין איך אפשר להפוך את המעשים שהיצר הרע מעורר בו, ולבצעם בעל מנת להשפיע. הוא לא יכול לתאר לעצמו מה אמורה להיות הצורה הנכונה של המעשים. אבל בינתיים, הצורה הנכונה בשבילו היא רק להישאר בדבקות.

איך אפשר לשמור על ערנות במלחמה הזאת?

אפשר לא להיכנע למלחמה, כלומר, לא לשכוח זאת, ורק החברה יכולה לתת לאדם חשיבות כזאת. לאדם עצמו זה עולה בהרבה ייסורים להגיע לחשיבות הזאת, היא צריכה להיות חרוטה בבשרו וזה אורך שנים רבות. החברה יכולה להעלות לאדם את החשיבות לדרגה כזאת, שבה הוא כל הזמן ער ומפחד מניתוק, כמו שמתאר בעל הסולם, שניתוק לרגע אחד מהבורא הוא העונש הגדול ביותר בעולם.

איך נשאר האדם בנכונות לשמור על קשר עם הבורא כל הזמן?

אם הבורא חשוב לאדם, הוא שומר עמו על קשר. החברה צריכה לטפטף לאדם כל הזמן חשיבות, וגם האדם עצמו צריך לעשות כך. האדם צריך לא להתנתק מהבורא, ולשהות כמה שיותר בנקודת החיבור ולחפש אחריה. והאמצעי לזה הוא החשיבות של מצב החיבור לבורא.

ומאין האדם לוקח חשיבות? מכל מקור אפשרי. הוא קורא ספרים על כך, שומע מוזיקה, הרצאות וכולי. אומרים שהחברה משפיעה על האדם יותר מכול. כלומר, גם ספרים נקראים חברה. כל מה שהאדם מתרשם ממנו מבחוץ, לא מתוכו אלא מחוצה לו, הכול נקרא "חברה". אבל המשפיע ביותר על האדם היא דעת הקהל מסביבו. ועל החברה להיות גדולה וחשובה וחזקה דיה כדי להכניס בו את המודעות הזאת.

במה האדם קובע כאן משהו?

בכך שהוא בוחר את החברה, ומשכנע את עצמו שהחברה הזאת גדולה, טובה וחשובה מאין כמותה. ואז ממילא מה שהיא משפיעה לו נעשה חשוב וגדול בעיניו. כלומר, על האדם להכניע את עצמו כלפי החברה, ועל החברה לפרסם לו את הדרוש. ואם האדם מנתק את הקשר, הוא משול לבהמה, כי הבחירה היחידה שלו היא בחירה בחברה.

האם אפשר להתרשם מגודלה של כל חברה?

אפשר להתרשם אפילו מחברה קטנה, מפני שהשפעת החברה תלויה יותר במידה שבה האדם נכנע כלפיה. הגורם הזה חשוב יותר מסוג החברה. החברה יכולה להיות חברת תלמידים מתחילים, שלא יודעים דבר, אבל יש להם התפעלות תמימה כזאת, שהם רוצים משהו וזהו. ואז הגדול מתפעל מאותה התפעלות שיש בהם.

איך אם מתפעלת מהתינוק שלה, ממה שיש בו, מהרצון שלו, ממה הוא רוצה? על ידי האהבה, על ידי החשיבות. שהוא חשוב לה יותר מחייה. כך סידר זאת הטבע. ואז כל הגה שהוא מוציא מפיו ממלא את כל עולמה והיא לא רוצה דבר פרט לכך, רק לשמוע אותו, ורק למלא כל רצון קטן שהוא מביע. אז מה קובע, גודל התינוק? לא, קובעת מידת החשיבות, האהבה, ההערכה.

ואם אין את כל אלה?

ואם אין את כל אלה, זה נקרא ש"אין חברה", שהאדם נמצא בידיים של עצמו, כלומר, נתון לחסדי הטבע.

איך גורמים לחברה להיות בתוכי כל הזמן?

איך לגרום לכך שתהיה לנו חברה, שתשפיע לנו כל הזמן טוב ושתעלה את נושא חשיבות הבורא? אולי אם החברה עצמה לא עושה מספיק פרסום, צריך לקחת אנשי פרסום שיפרסמו למעננו אודות זה. צריך להתחיל לעבוד על כך באופן מלאכותי. צריך לראות ולשמוע. אין ברירה אחרת. אם האדם רוצה להתקדם בדרך מבוקרת, הוא יכול לעשות זאת רק על ידי מישהו חיצוני שמכוון אותו נכון.

האם צריך להעלות את חשיבות היגיעה כדי להפוך עצות של הרצון לקבל?

לא. חשיבות היגיעה היא רק בדיקה. אבל חייבת להיות המודעות שחשוב לעשות אחרת מעצות הרצון לקבל. שהרצון לקבל, כלומר הכוונה שיש בנו, המשיכה, הדחפים שאנו מקבלים, נועדו תמיד לנתק את האדם מהבורא. ועל האדם להתנגד להם. וצורת ההתנהגות הזאת, כיוון התנהגות הזה, הם המכתיבים את צורת היגיעה.

מהו "לבוש של תלמיד חכם"?

"לבוש של תלמיד חכם" נקרא כוונתו של התלמיד דלהשפיע - "טליתו של תלמיד חכם". בשבילה הוא לומד, היא העטרה שלו, בה הוא רוצה להתלבש. כי "תלמיד חכם" נקרא מי שלומד מ"חכם", לומד מהבורא את המחשבות והמעשים שלו.

האם כדאי לבדוק, לצורך התיקון, מאיזה צד ועל ידי מה בא היצר הרע?

לא. כי היצר הרע יכול להיראות ולהישמע בלבוש אם הבאה בטענות אל בנה. לכן העניין הוא לא ההתלבשות בלבושים החיצוניים: אישה, ילדים, חברים וכולי. הלבוש כלל לא חשוב, וגם האדם שדרכו זה בא לא אשם בכך, בלבוש החיצוני שלו. לשנוא אדם כלשהו על היותו "מלאך היצר הרע" זהו יחס מוטעה לחלוטין, כי הכול הוא יצר הרע שלנו, המתגלה על ידי מישהו אחר. כולם שליחים שאין בהם לא טוב ולא רע. אלא שכך האדם מגלה את הופעת הבורא כלפיו, וכך הוא מעורר אותו. אם האדם אומר "אין עוד מלבדו", יותר מזה הוא לא צריך לראות דבר.

מי הוא שמביא לאדם את ההתפעלות הרעה או הטובה?

איך אפשר לדבר על מישהו? הבורא מעורר הכול. מי אם לא הוא? האם אדם כלשהו הנמצא לצדי, יודע איך עליי לגדול, באמצעות אילו מעשים שלו, ומתכנן זאת לפי הנשמה שלו והנשמה שלי, ויודע בדיוק את המצב הרוחני הבא שלי, ושולח לי הפרעות ממין זה או אחר? איך אפשר לשייך את כל זה לאדם הנמצא לידי?

כל המצבים הללו, שיוצאים מתוך הנשמה הכללית, מסובכים מאוד. האדם מרגיש את המציאות דרך אדם אחר, ולכן נדמה לו שדרכו באות לו הפרעות שונות. אבל הן רק באות דרכו, כי אין לאדם חושים אחרים. אם היו לו חושים פנימיים יותר, הוא לא היה רואה את הדמויות. הוא היה רואה את הכוחות, רואה אם הוא מפעיל או אינו מפעיל אותם, ואיך הוא מבצע.

אם יש לאדם קשר עם כוחות, עם מחשבות, עם מחשבת הבורא שאוכפת ופועלת בעולם, ועם ה"אני" שלו, הוא יודע אם הוא יכול להצטרף אליה באופן עצמאי או שאינו מסוגל לכך, ובמה אינו מסוגל. ואם אינו מסוגל, הוא יודע אם זה הכוח שלו עצמו או שזה האופן שבו הבורא משחק איתו, כדי להראות לו עד כמה הבורא נמצא בו בצורה הפוכה. הבורא מעורר באדם את ההרגשה הזאת של עצמו, וכנגדו אור וכלי. כלי אינו סתם רצון לקבל, כלי הוא הכוונה, ההבדל שבין האדם לבין הבורא.