אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / כוח הערבות / חוק ההסכמה ההדדית

במאמרו של בעל הסולם "הערבות", לומדים שכל מה שצריך לקרות לאדם, מבצעת החברה. היא זו שנותנת לאדם את הביטחון, את הרגשת הערבות, ופועל יוצא הוא שהאדם מוצא את עצמו מתחיל להשפיע. ובהתאם למה שהוא משפיע, הוא הופך להיות כלי לאור העליון. אם כך, מה חסר לאדם? רק להשתתף בחברה כזאת ולומר יחד עם כולם: "נעשה ונשמע".

לפי זה אפשר להבין, מהי הפעולה, מהו המקום ומהו היחס הטוב ביותר, שיכולה חברה לתת לאדם ואדם לחברה. כשאדם מקבל מהחברה יחס של ערבות, של השפעה, הוא מרגיש 'בשמַים'. הבעיה היא, שהוא לא יקבל יחס כזה מחברה, אם לא יפעל בתוך החברה לקראת זה. אבל אחרי שכל החברים מחליטים "נעשה ונשמע", אין צורך בשום דבר נוסף. מכאן ואילך המנוע של ההשפעה מופעל, והכל מתגלגל ומגיע דבר דבר. זו נקודת המוצא שממנה צריך לחשוב על תקנון החברה.

הסכמה - מעל הדעת

"וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, 'ואהבת לרעך כמוך'". מלכתחילה צריכה להיות הסכמה כללית, בעלמא. לא שהאדם נמצא במצב הזה, לא שהוא חייב, יכול או מסוגל, אלא הוא פשוט רוצה שכך יהיה.

אי אפשר לדעת מראש מה יהיה. מדובר על השגת תכונות חדשות. אי אפשר לדעת מהן לפני שמשיגים אותן. אף פעם אנו לא נמצאים במצב שאנו יודעים לקראת מה אנו הולכים. יש רק הסכמה, ולכן המצב הזה נקרא "נעשה ונשמע": למעלה מהדעת.

האדם מסכים ומוכן שיבצעו בו ניתוח, שיעשו בו מה שחושבים שטוב עבורו. דווקא הנכונות הזאת נקראת ללכת למדרגה יותר עליונה. רק בעולם האגואיסטי שלנו על כל דבר יש ידיעה מוקדמת. למשל, לפני שאדם מזמין ארוחה טובה במסעדה יש לו ידיעה מוקדמת עליה. יש באדם כבר את הטעמים, יש בו רשימות, כלומר היתה לו ידיעה קודמת על המצב הבא, ואז המצב הזה מגיע.

אבל ידיעה אינה טיפוס למדרגה יותר עליונה. כשמטפסים מלמטה למעלה אין אף פעם ידיעה מה נמצא למעלה. אם כך, מה המשמעות של לרצות? "אני רוצה" הכוונה היא למעלה מהדעת, למעלה מהשכל, למעלה מההרגשה; האדם לא יודע מה זה, אבל יש בו משהו שרוצה את המצב הזה. הרצון הזה נקרא להסכים.

"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה." איך כל אחד ואחד יכול להיות חסר-שכל עד כדי כך, שהוא מתחייב כלפי כולם שלאף אחד לא יחסר מאומה? מי הוא בורא? על סמך מה הוא מתחייב? מה הוא מסוגל לעשות? איך הוא יכול למלא מישהו במשהו? כלומר, ההסכמה היא בעלמא, והיא רצון להיות במצב הערבות, להיות בתכונה הזאת.

כל אחד יודע מראש שגם אם ירוץ מבוקר עד ערב, לא יצליח למלא את צרכיו של האחר אפילו באחוז אחד. אז מהי ההבטחה הזאת, שנותנים לכולם לדאוג להם? הרי היא כמו התחייבות של תינוק קטן לכל העולם, שאין מה לדאוג, כי הוא כבר ידאג לכולם?

האדם צריך להפסיק לדאוג, לגוף או לנשמה?

לא ידוע אם מדובר על צרכים גופניים או רוחניים, אלא מדובר על כך שאין לחברים מה לדאוג, הכל מסודר והם יכולים לשכוח את צרכי עצמם.

"אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטרכל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו". כיצד כל אחד מתחיל להאמין לכולם, שהרי קודם כל חובתו לבדוק אותם, כמה יש להם בבנק, מה מצבם הבריאותי, מה היכולת שלהם, אם יש להם קשרים במשרדי הממשלה וכו'? אז איך עושים את הסכם הערבות?

אם כל אחד מוכן להסכם הערבות, והחברה מקבלת עליה את ההסכם הזה, אז החברה משפיעה על האדם בעל כורחו לקבל את ההסכם. הדבר דומה לשטיפת מוח שעובר כל אחד שנכנס לחברה ומקבל את דעת החברה. כך האדם בנוי, זו הבחירה החופשית שלו. אם בונים חברה על בסיס של ערבות הדדית, החברה מחזירה לאדם אותו ביטחון שמספיק לו כדי לא לדאוג יותר לכלום. החברים כולם מקבלים בעל כורחם מהחברה את ההבטחה, שלאף אחד לא יחסר דבר. וההבטחה הזאת מרימה כל חבר מעל צרכי עצמו.

"ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו". הגוף יש לו תנאי, שהאדם חייב לסתום את צרכיו, אחרת האדם לא יוכל לעלות מעליו. החברה ממלאת אותו לאדם, ואז הוא מתרומם מעל הגוף, ומוקיר את החברים שעשו לו את התיקון, שהוא לבדו לא היה מסוגל לעשות. רק החברה יכולה לספק לאדם הבטחה, שהודות לה הגוף שלו רגוע ומאפשר לו לעסוק בהשפעה.

החברה יכולה להיות בנויה מעניים מרודים שאין להם כלום, קבוצה שחסר לה ממש לחם ומים. עם מה יצאו בחיפזון ממצרים? עם מעט קמח ומים. במה הם יכלו למלא איש את צרכי חברו? כמה צריך כדי למלא את הצרכים של הזולת? הרי כל העולם ומלואו לא יספיק לאף אחד.

גם אילו היה אדם נעשה מלך העולם, לא היה מסוגל למלא את צרכי הזולת, אז מה כבר אפשר להבטיח לזולת? בערבות לא מדובר בסיפוק גשמי שאין לו סוף, אלא בסיפוק רוחני, שאז האדם לא רוצה יותר, הוא כבר לא מרגיש חיסרון, יש לו די והותר.

האם "ואהבת לרעך כמוך" מחייב אדם לחשוב על כולם ולא על עצמו?

אי אפשר לדרוש מהאדם שלא יחשוב על עצמו. האדם לא יכול לחשוב על האחרים בלי לחשוב על עצמו, אלא אם יחשבו הם עליו, רק אז יחדל לחשוב על עצמו.

"ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל." אפילו אברהם, יצחק ויעקב לא יכלו לספק הבטחה למשפחה, לקבוצה, שמנתה רק כמה מאות איש. ואילו עם ישראל שיצא ממצרים, שברח מהמצרִים, במה הם מסוגלים להבטיח איש את רעהו, הרי הם נמצאים במדבר חסרי כל, עומדים באמצע הדרך בלי דעת מה יש באמתחתם, אילו הבטחות הם יכולים לספק לכל אחד?

וכאן בדרך כלל מתרחש דבר הפוך: האדם צועק לבורא שימלא את החסר לו, ולא יפקירו. דווקא כאן צץ לפתע עניין הקבוצה שאנשיה מתחייבים לספק זה לזה את כל מחסורם. איך ייתכן? האם מדובר בתמיכה פסיכולוגית מקיפה לכלל האומה, אשליה קבוצתית, שבה כל אחד דואג לזולת ואף אחד לא מרגיש שום חסרון? האם זה לא חסר כל היגיון? אחד צורך אלף קלוריות ליום, ואילו שני שחי כנווד במדבר, מסתפק בשלוש מאות קלוריות ליום. מרגע שכל אחד מהם ידע שהכמות המספיקה לו מובטחת לו, מאותו רגע ואילך הוא יוכל לעסוק בהשפעה בלי לחשוב על עצמו.

במאמר "מתן תורה", שהוא חלקו הראשון של מאמר "הערבות", בעל הסולם אומר, שכל אחד חייב לקבל בדיוק לפי כמה שהוא מרגיש שחסר לו, ואין זה משנה כמה או מה, וחובה על כל אחד למלא את כל רצונו של הזולת, ללא שום הגבלה, בלי לקבוע מה מספיק לו.

הצורך של האדם הוא אינסופי. הכלי של האדם הוא "אין-סוף", בלי גבול; וכולו רצון להיות מעל לכל. אבל פה מדובר בתיקון ולא במילוי הצרכים. גם אם אדם יקבל את כל מה שיש בעולם, זה לא ימלא אותו אף לא באחוז אחד. כי אין כוונה למלא את האדם בכל מה שקיים, אלא לתת לו, לרצון לקבל שלו, פיצוי, תיקון, מילוי, בצורה שהוא לא ידרוש ולא יתבע.

צרכיהם בידי הנכרים

"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצרִיִים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידיהנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל", אלא אם כן תהיה קבוצה שבה כולם אומרים פה אחד "נעשה ונשמע". ואם יש ביניהם כאלה שלא רוצים ולא מסוגלים לתנאי הזה, הם מקלקלים את המעמד וחובה לברוח מהם.

הצורך של ישראל הוא להידבק בבורא. להידבק בבורא על ידי יצירת כלי משותף: אהבת הזולת שמביאה לאהבת ה'. לאהבת הזולת אפשר להגיע אם יוצאים מאהבה עצמית. האדם יכול לצאת מאהבה עצמית כשהוא מרגיש מהחברה תיקון שנקרא "סיפוק צרכי". את התיקון הזה האדם יכול לקבל מהחברה, אם כל החברה, כולל האדם עצמו, מסכימים שהתיקון יהיה לכל אחד בנפרד. כלומר, כולם מסכימים לדאוג לכל אחד ואחד. ואם כי לאף אחד אין כלום, הרי אם כולם חושבים לדאוג לכולם, אז כולם מרגישים שיש להם הכל, ומוכנים ויכולים סוף סוף לא לדאוג לעצמם, ולהמשיך לעסוק באיחוד הקבוצה כלפי הבורא.

"כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם", מפני שבין ה"יהודים" ישנם "מצרִים", אלה שאינם חושבים על האחרים. "וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך". כל אחד נמצא במחשבות כמי שרודף אחר זנבו: "איך אני אדאג לאחרים אם אני דואג לעצמי?" "איך הם ידאגו לי, אם הם דואגים לעצמם?" "איך אנחנו נדאג לכולם, אם כל אחד נמצא בתוך עצמו?" לכן צריכה להיות כאן הסכמה שהמעמד הזה יתקיים, ואז הוא מתקיים.

אם כך איזו הסכמה צריכה להיות כדי שהערבות תתרחש? חברה שבה איש לא מסכים עם האחר, איך היא מסכימה פתאום לתנאי הערבות?

בעולם הזה זה לא יכול להסכים עם זה בשום דבר, כי אנחנו שונים זה מזה בכל. כל אדם הוא משורש נשמה אחר, עם רשימות אחרות, בדרגת התפתחות אחרת. לכן ברור שאין הסכמה בין אדם לאדם. ואם מגיעים להסכמה הרי זה מפני שמוותרים על משהו; ואז, כעבור רגע, כבר לא מוותרים עליו, ושוב יש אי הסכמה.

אלא שכאן מדובר על כך, שכולם רוצים להתעלות מעל לכל החשבונות וההשוואות בין אני, אתה, הוא והיא, ורוצים שיבוא מצב כזה לעולם, שעלי ועל כולם תרד ותנחת לפתע המחשבה, שכולם יתחילו לחשוב רק על האחרים ללא שום דאגה לעצמם.

איך נוהגות אימהות בתינוקות? על מה הן מדברות? רק על תינוקות. וכל מה שהן עושות, זה רק למלא את צרכי התינוק. כך פועל הטבע. נניח שלפי הטבע יתרחש עמנו תהליך דומה, שאז כל העולם יהיה כתינוק בידיים שלנו, ונדאג רק לו, ולעצמנו לא. העולם יהיה כל הדאגה שלנו.

בעולמנו רואים איך לפי הטבע, גדולים מרעיפים אהבה על תינוק קטן, שנעשה עבורם למרכז החיים, שאין יותר חוץ ממנו. מרגע שאישה מרגישה שהיא בהריון, כל המחשבות שלה הן רק על מה שגדל בתוכה, על מי שמתפתח בה, ולאחר שנולד, היא חושבת רק עליו.

מדוע לנו לא יהיה יחס כזה? אם הטבע נהג כך בגוף אחד, לבטח יש לו הכוח לעשות זאת גם בגוף נוסף. ואז לא יהיו חשבונות, שזה לא מסכים, וההוא לא רוצה, או שרוצה אחרת, אלא כפי שכתוב: "על כל פשעים תכסה האהבה", האדם נעשה מכור לאהבה הזאת וזהו. כלומר, "ואהבת לרעך כמוך" 'נוחת' על האדם כתיקון, והוא שרוי בו. שהרי בעל כורחו אי אפשר לחייב אותו באהבה.

"וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך". חייבים לספק לאדם מילוי, שלא ירגיש טִרדה מצד הגוף, שמורגשת כמו הַטְרדה של שכן רע או רשע. ועד שהגוף לא יניח לו, הוא יהיה נתון בדאגה עקב החובה כל הזמן לדאוג לו.

לכן אי אפשר לגעור באדם, על כך שהוא לא באהבת הזולת, ב"ואהבת לרעך כמוך". הוא לא יכול, הוא בנוי בצורה כזאת שהוא דואג לעצמו. יש לו מטריד פנימי, שלא נותן לו להסתכל על משהו אחר חוץ מאשר על עצמו. כמו אדם שיש לו שונא. אדם זה לא פנוי, מפני שהמוח כל הזמן עסוק בשמירה איך למנוע מהשונא שלו שלא יתנפל עליו. הוא לא חופשי. במצב כזה אי אפשר לחיות ולהתפנות לדברים אחרים. כל אחד מכיר את הטִרדות האלה בחיים. ואז אי אפשר לעסוק ב"ואהבת לרעך כמוך", הראש כולו טרוד בשונא.

ההכרה בגוף כגורם המרחיק מאהבת הזולת

אילו היה האדם מרגיש שהגוף שלו מונע ממנו להתפנות לאהבת הזולת, שממנה מגיעים לאהבת ה', היה מחפש דרך להיפטר ממנו. לפני כן הוא לא הוטרד איך להיפטר ממנו, אלא דאג למלא אותו. איך ניתן כעת לבצע את השלב הזה, לצאת מדאגה תמידית לגוף, ולהתחיל להתייחס אליו בצורה ביקורתית, לראות שהוא היצר הרע שלי?

יש להגיע להכרת הרע שהגוף הוא בור בלי תחתית, שכל הזמן דורש ואוכל את האדם, וכמה שהוא לא נותן לגוף, העבודה על הגוף שורפת ומכלה את ימיו, במקום שיפנה לעסוק בהשגת שלמות ונצחיות, במשהו נאור וגדול. יש לשנות את היחס לצרכי הגוף ולראותם כהטרדה וכהפרעה. על החברה לספק לאדם דוגמה מתוך דוגמאות של החברים, מתוך הרוח שישנה בהם, לספק לו יכולת הסתכלות על הגוף כמו על שונא.

לדוגמה, יש אמהות שמתלוננות, שהילד שלהן גונב כסף מהבית, הולך לשחק קלפים, וקונה סמים, ובכך הורס להן את החיים ואת הבית עם משטרה וצרות אחרות והן לא יודעות מה לעשות. אבל אין מה לומר לאמא כזאת, כי אין לה רצון לתקן את הבן שלה, כי כמו תמיד בחיים, האהבה אוטמת את השכל. לא נותר אלא להביא אותה למצב שבו היא תראה בעצמה, שהוא רע.

אם נותנים לה תרופה והיא קצת מפסיקה להרגיש, והמוח והלב מתחילים להיות יותר מאוזנים, היא מתבוננת בִבנה ומתחילה למתוח ביקורת על הילד הזה, איך הוא מתנהג לא יפה ומה הוא עושה לעומת ילדים אחרים. אם נותנים לה תרופה יותר חזקה, הביקורת שלה נעשית עוד יותר חריפה, והיא מוכנה לתקן אותו עד כדי כך שמוכנה אפילו להיפטר ממנו, שיקחו אותו לבית סוהר וינהגו בו כפי הדרוש, כדי שיותר הוא לא יתנהג כך. היא כבר מוכנה לצאת מהאהבה העיוורת שלה.

רק חברה, רק כוח זר, יכול לעשות פעולה כזאת, לייצב באדם יחס אחר, ולא שום הטפת מוסר כמו שנהוג בחינוך הרגיל: "תסתכל על עצמך איך אתה נראה, איזה בן אדם אתה" וכו', שכלל לא משפיעה עליו; אלא הדוגמה שהחברה נותנת לאדם, הדרך שבה החברה שוטפת לו את השכל, היא יכולה לגרום לו להסתכלות בריאה יותר על עצמו.

הכשרה לקבלת הערבות

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה." בפסוק זה נמצא התקנון הקובע איזו חברה צריך לבנות: חברה שתסלק את המצרים, ושהכל בה יגיעו למצב שבו הם מרגישים, שהכל מסור בידיהם ואין להם יותר מה לבוא ולהתלונן שהובטח להם שישיגו את גמר התיקון. "עכשיו, הכל מסור בידיכם!", אומר בעל הסולם ומעמיד את כולנו עם הגב אל הקיר.

האם לחברה יש בכלל כוח להעלות את עצמה מגשמיות לרוחניות?

לחברה יש הכוח הזה, והוא "אור מקיף": אם החברים באותה חברה רוצים להתייחס למצבם כבגמר התיקון, הם כבר נמצאים בו, אלא שהמצב הזה חתום בפניהם, נסתר מהם, ומאותו הסתר שבו הם נמצאים יחד, כגוף "האדם הראשון", הם מושכים אור מקיף.

בצורה שכלית והגיונית, אי אפשר בשום פנים ואופן למצוא כוח כזה בעולם שלנו. חברה, גם המשגשגת ביותר, אין לה יכולת לספק ולמלא ולו אדם אחד, ולו באחוז אחד. אלא להיפך, חברה שחיה בג'ונגל, שלכאורה, לפי השקפת עולמנו, אין לה כלום, האנשים בה שמחים באמת, לא חשוב להם כלום.

וכי מי קבע שצריך נכסים גדולים? אם הקיבוצים בארץ לא היו מתפתחים, אלא רק משתפרים כל הזמן בהתחברות לכוח העליון, אולי הם לא היו פורחים כלכלית, בתוצר שלהם, כמו שחלקם פורחים היום, אבל לא היה חסר להם מאומה. לא היו מרגישים מחסור במה שיש להם היום, כי לא היו נצרכים בזה.

שוב נשאלת איפוא השאלה איך חברה שאינה מעל הטבע, יכולה לעורר חוקים מעל הטבע שישפיעו עליה, בלי רצון וללא קשר אליהם? כל הנתונים הללו נמצאים בפנים בתוכה, והיא כביכול משתוקקת אליהם. מה המקור להשתוקקות הזאת? יש בה הכנה כזאת, הנקראת "אח"פ דעליון שנמצאים בגלגלתא עיניים דתחתון". והדוגמה לכך היא, שהתינוק בוכה והאם עושה, כמו שכתוב: "תבוא האם ותקנח את בנה". מדוע? כי הוא צורח, מבקש.

לשם כך קיימת מערכת שכבר בנויה. אנו שוגים בתפישה ש"צריך לעשות ולבצע". האדם לא מבצע בחייו שום דבר. הוא צריך רק לתת את הסכמתו, רק שתהיה נכונות. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "החרות", מהי בחירה? להתחזק במה שהבורא אומר: "לך רק בשביל הזה, אל תברח לשום מקום". והאדם מקפיד להתקדם רק בשביל הזה. רק שומר וכל הזמן צועק לבורא: "תחזיק אותי! תחזיק אותי!", כדי שיחזיק אותו בידו והוא יוכל להתקדם. כאשר יצעק, הבורא יבוא לעזרתו ויחזיק אותו. יותר מזה לא דרוש.

לא שהאדם עצמו מבצע, רואה היכן הדרך והולך בעצמו, אלא הכל ערוך ומוכן. וגם לחברה הכל ערוך ומוכן. בעל הסולם אומר מהו התנאי שהחברים צריכים למלא כדי להיכנס לדרגה הבאה: לא לבנות דרגות, לא לתכנן ולא לשפר את הטבע שלהם, כי מי הם שיעשו זאת, הרי האדם בעצמו לא יודע מי הוא, ומה יהיה אתו בעתיד. האדם צריך רק לתת מין הסכמה כזאת של "אני רוצה", כמו שתינוק צועק "אני רוצה", וזה די לקיום התנאי. לכן צורת ההסכמה הזאת חייבת להיות כלולה בתקנון.

איזו צעקה נחשבת הסכמה לערבות?

נדרשת צורת צעקה מסויימת. לא צעקה כזאת: "טוב, אז אני רוצה", כמו בדוגמה של רב"ש, שאם ילד צועק ברחוב, איש לא שם לב אליו. אבל אם מבוגר בוכה ברחוב, כל אחד יסתכל. מדוע? כנראה שקרה משהו. מדובר על רצינות הצעקה, שחייבת להתבסס על הטבע האנושי של האדם, על מה שיש לו.

אין טעם לצעוק: "בורא, אני רוצה אותך", בלי לדעת מי הוא זה שרוצה, מה הוא רוצה, ולאן הוא רוצה להגיע, אלא צריך לרצות את הבורא רק מתוך ההבחנות שהאדם מגלה בעצמו, ולא יותר: לא מעל הדרגה שלו. כדי לצעוק ולעורר את העליון, לא צריך להיות בדרגת העליון.

צריך רק להתחיל, ולא לברוח מהמערכה. כמו שבעל הסולם אומר בפשטות: להסכים, "נעשה ונשמע", בעלמא, מעל הדעת, לצעוק. ואז כולנו נראה, איך ה'שואב' הזה ישאב אותנו ישר פנימה לתוכו. הגישה הזאת נקראת להשתדל לעבור מחסום.

השגת הסכם הערבות

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה", כלומר, משיצאו ממצרים לא היו להם הפרעות אחרות, לא בכל אחד בתוך עצמו ולא ביניהם. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים", שהם בטוחים, שרק בהם, בידיהם, נמצא הפתרון, והם לא תלויים באף אחד אחר. אף אחד לא יכול לקלקל להם וגם לא לעזור או להוסיף, הכל בידיים שלהם. בכך הם נמצאים במצב, שביכולתם לספק לעצמם את כל הדרוש להמשך הדרך. שהרי בלי היכולת הזאת איך היו מגיעים ל"הר סיני"?

כל אחד ואחד מישראל הגיע לשלב שבו הוא בטוח ביכולתו ושהפתרון תלוי בו עצמו. והוא לא מחפש תירוצים. "אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה", אם הכל תלוי אך ורק בעצמם, והם מסוגלים, ואף אחד לא מפריע ולא יכול להפריע, ובתוכם הם נחרצים ודרוכים לזה, אז לא צריך יותר כלום. הם בעצם כבר בערבות ומקיימים את התנאי לקבלת התורה. "קבלת הערבות" משמעו שהאדם לא מוציא שום דבר מתוך עצמו, מ'הבטן' שלו, אלא נדרש ממנו רק 'להדק' קצת את עצמו.

את ההידוק הזה לא עושים בפעם אחת. החברים צריכים להכניס את עצמם למשחק, אבל לא ב"כאילו", אלא ברצינות גמורה, עליהם לרצות להגיע למצב שיקבלו כוח הנקרא "ערבות", שישפיע עליהם עד כדי כך, שסוף סוף הם לא יצטרכו לחשוב על עצמם, ויהיו משוחררים לעסוק בערבות, כלומר, יהיו פטורים מהדאגה לעצמם כדי לדאוג רק לזולת. לאיזה זולת? לכל מי ששייך לקבוצה, להיות מסור לו בלב ונפש, כדי להתחבר אתו לכלי קיבול להשראת הבורא.

"ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו". לאחר שהם רוצים להגיע להחלטה לקבל את הערבות ולהיות מועמדים לכוח העליון, להתעלות בפנימיות שלהם מעל כל המציאות, איך זה שלאחר שהם כבר החליטו פה אחד, שוב מתקלקל הכל? הסיבה לכך היא שנוסף להם רצון לקבל. הם עדיין לא נמצאים בגמר תיקון, אלא רק בקבלת התורה.

ואם באמת רוצים להגיע לערבות, מגיעים כמו שכתוב, או לקבלת התורה או "כאן יהיה מקום קבורתכם".ל7ם למצב הזה צריך להגיע. החברים צריכים להכניס את עצמם לרצון להשיג ערבות עד כדי כך, שההרגשה הזאת תבוא.

מה ניתן לעשות במי שלא רוצה להגיע לערבות?

בפועל מתקיים החוק הכללי הגדול ביותר ברוחניות, שנקרא "חוק השתוות הצורה". הבורא ברא מצב שהנברא שווה לו, לבורא. ומהרמה הגבוהה הזאת הכל הולך ומשתלשל כך שקיום החוק הזה הולך ופוחת, וכל מדרגה יותר תחתונה נמצאת ביתר קלקול.

אם החברים בקבוצה משתוקקים לקיום החוק הזה, להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, ברוחניות, בדבקות, כל אלה שאין בהם השתוקקות, יברחו מהקבוצה. הם יגלו בעצמם, שהם לא עם הקבוצה, והם בעצמם יפלו וילכו. ככל שהחברים בקבוצה יהיו יותר דרוכים להסכם הערבות, יותר מכוונים אליו, אלה שאינם משתוקקים יגיעו מהר יותר לנשירה ממנה.

לא צריך לדאוג ולהתחיל לסנן את החברה, לאחר שנבדיל מי בסדר ומי לא. לעומת זאת כשרואים מישהו, שמלכתחילה לא נמצא בראש אחד עם הקבוצה, ויש לו כל מיני חשבונות אחרים, אז יש לנהוג בלי רחמים, לנתקו ממנה באכזריות, כי מדובר בחיים ומוות והוא מהווה מכשול לפני כל החברים.

איך מבדילים בין סטיה מן הדרך לבין נפילה זמנית?

ההבדל בין מי שסוטה מן הדרך, שלפתע מתגלה שהוא בכלל לא נמצא בכיוון לבורא, לבין מצב רגיל של נפילה הוא פשוט: ברגע שאדם נופל, הוא משול למת, ואז גם בנפילתו אין לו שיקולים זרים: אולי תתגלה בו דאגה חולפת לכסף או לאיזה תענוג גופני מהצד, אבל הוא לא מחליף את מטרת החיים שלו למשהו אחר. מה שאין כך במי שמתגלה לפתע שהוא לא עם החברים, ורואים שיש לו מטרה אחרת, שהוא רוצה להשתמש בקבוצה למטרה אחרת, או מעוניין שהקבוצה תקבל צביון אחר. אדם זה נמצא בקבוצה כמו מצרי, שרוצה ליהנות על ידי ישראל.

"כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל": על אותם המעטים שהם מצרִים, הציבור לא ירחם כלל, אלא ישמיד אותם. "וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל": הם לא מפריעים לאדם לקיים "ואהבת לרעך כמוך", להגיע לתיקון, אלא בפנים בתוכו הם מכניסים את הרצונות שלהם, "באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה", לאלה שרוצים להגיע לערבות, "שישארו בזוהמתם באהבה עצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור". בעל הסולם אומר מה יקרה הלאה, בסיבוב השני, לאלה שהסכימו אך נחלשו.

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים". כלומר, קודם היו צריכים להיפרד ממצרִים, "והיו לאומה בפני עצמה", לבדם, בלי אלה שלא מסוגלים לקבל את הרעיון הזה. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה". ניתנה להם התורה, ומה הלאה? "ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית", כלומר, למרות שהם מישראל וגם קיבלו את התורה, בכל זאת הם נסוגו.

"מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית". כלומר, אלה שאחרי קבלת התורה מוכנים להמשיך בדרך, נקראים "שומרי תורה". אלה שאחרי קבלת התורה לא מסוגלים, מפני שעלה בהם הרצון לקבל, התחלפו בהם הרשימות, הם לא מצרִים, הם נקראים "פורקי עול", ואותם חייבים לתקן, או "להרוג", שגם זה תיקון.

איך יתכן שאחרי קבלת התורה תהיה בהם נסיגה?

כל רגע ורגע עולות רשימות חדשות ועולה הרצון לקבל, וחייבים להשיג תורה. מהי "קבלת התורה"? נותנים לאדם כוח להתחיל לתקן את הרצון לקבל, שבכל פעם עולה. וככל שהרצון לקבל עולה, גובר ההכרח לממש את התורה, להשתמש בה, על פני הרצון לקבל. השימוש בתורה על פני הרצון לקבל שהולך וגדל, מביא את האדם לתיקונים, לבנייה הדרגתית של פרצוף רוחני.

אבל אם הרצון לקבל עולה, והאדם לא יכול להשתמש בתורה כדי לתקן אותו, אז הרצון לקבל שלו נעשה יותר גדול מהתורה שהוא מקבל, והוא הופך ל"פורק עול". מה צריך לעשות? לתקן. כי מפני שהאדם נמצא בקשר אחד, במנגנון אחד עם כל יתר הנשמות הנקראות "ישראל", הקלקול שלו מקלקל את כולם, ולכן אי אפשר לסלק אותו, אלא חייבים לתקן אותו.

בהבדל ממנו, מי שנמצא בנפילה, בירידה, שלא מסוגל, כי "נפל תחת משאו", כתוב שצריך לעזור לו. ויש בזה חוקים. הגמרא אומרת, אם רואים בדרך, שהחמור שלו נפל, חייבים לעזור לו: לפרוק את המשא מהחמור ולהעמיד את החמור. ואם הוא נופל שוב, שוב צריך לפרוק אותו ולהעמיד אותו מחדש על הרגלים.

נחישות פנימית

אם מוסכם על החברים שהולכים בדרך, וברור להם שהסכם הערבות מתממש ביניהם, אז אלה שלא מוכנים לקיים לא את ההסכם ולא את התקנון, מיד נושרים, לא חשוב איך, אולי למעגל חיצוני יותר. ואילו החברים עצמם ממשיכים ופועלים בהתמדה מירבית כדי שיתקיים בהם כלל הערבות.

על ידי החיבור ביניהם החברים רוצים, וכל הזמן חושבים ומייחלים, לקבל את הכוח שנקרא "ערבות", שבו אף אחד לא ידאג לעצמו. ופתאום חבר אחד נופל, ואחריו שני ושלישי. אבל לאחר שיש הסכמה על הערבות, החברים חייבים להתייחס אליו כאל נופל בדרך, ולא כאל "עריק" או "מצרי", כלומר לחזק אותו ולטפל בו, מפני שהחברה כלולה ממנו והוא מהחברה, והמחלה מתפשטת.

הערבות צריכה להתבטא יותר ברצון הפנימי, בכוונה, במשיכה, בציפיה, ולא כל כך במעשים חיצוניים. בדרך כלל בחיצוניות עושים מספיק; הנחישות הפנימית היא הזקוקה לחיזוק. מעשים מרובים לא נותנים מקום לפעולה פנימית. חייבים קצת לנוח ולפנות מקום במוח למחשבה על הערבות. אבל נראה שגם הנחיצות הפנימית לערבות צריכה לנבוע מהחברה, כל פעם להתחזק על ידה, מהיחד, מהסכמת החברה.

הערבות צריכה להיות בראש דאגתו של האדם, כל זמן שהוא נמצא בעולם הזה. כדי שיקרה לו ולחֶברה שלו נס הערבות, כלומר: כדי שיקבל מהחברה הרגשה של ביטחון, את הרגשת הערבות, ויפסיק לדאוג לעצמו.

הביטחון הזה לא צריך לבוא מהבורא או מהלימוד כישועת ה', אלא האדם חייב להרגיש שהחברה מספקת לו אותו, עד כדי כך האדם נעשה מכור לחברה, ומסור לה בלי קשר לרצונו. הבורא כביכול הלך ולא משתתף, וכאילו העמיד תנאי, שאם רוצים שיתגלה, צריך ליצור מצב שהוא יהיה בפנים, בתוך הקשר בין החברים.

ה"ערבות" היא כוח שבא מהחברה אל האדם, שעוזר לו לא לדאוג לעצמו, והוא נעשה חופשי ופנוי לדאוג לחבריו. אם האדם רוצה לדאוג לזולת ולא לעצמו, ומתייגע כדי שזה יקרה, ומצפה לכוח הערבות, ועושה את המאמצים הללו יחד עם עוד ועוד אנשים שנמצאים אתו במעגל, הדבר קורה. ולא חשוב למי צועקים, יכולים לצעוק לבורא או לצעוק איש לרעהו, כל אמצעי הוא טוב, העיקר לצעוק יחד, ורק לכיוון קבלת הערבות.

מה עוד צריך לרצות בחיים, מלבד לקבל תורה? לכוח הערבות חייבים לדאוג 24 שעות ביממה. איך אדם יכול? הוא לא יכול. אלא החברה, בהקרנה הדדית של הרצונות הללו זה על זה, יכולה לספק לכל חבר את הנחיצות בערבות. חייבת להיות ברית כזאת. בני ישראל נקראים "עם ישראל" כי הם כולם מלוכדים, מאוחדים ישר לאל, בהשתוקקות שלהם לבורא, הנקראת "ישר" "אל".

הנחיצות להגיע לערבות היא מידית וניצבת לפנינו. עוד לפני 70 שנה עסק בה בעל הסולם ודן בה במאמר "הערבות" שהופץ ברבים.

כאשר קוראים במאמר "הערבות" ובמאמרים נוספים של בעל הסולם, לא אחת קורה, שמיד בורחים מהרעיון הזה, והאדם שוקע בתוך מחשבות ושאלות אחרות. איך בכל זאת אפשר להמשיך ולהחזיק באותו רעיון? לא די ששכל אחד חושש לצאת מתוך עצמו, ממשהו טוב שננעל עליו, לא די שסוף סוף הבין איך החיים שלו צריכים להתנהל, עוד נוסף החשש מכל אותן הפרעות שעלולות לבוא מהחיים האלה, החשש שבעולם החיצון, בעבודה ובבית, מדברים במילים אחרות. איך אפשר לשמור על הקו הדק הזה, שרק עכשיו תפסנו אותו, ועוד רגע הוא עלול להיעלם? הרי כבר אחרי דקה אף אחד לא זוכר על מה דיבר המאמר: מהי הערבות? ממי מקבלים? איך ולמה? אז איך אפשר לשמור על אותו רעיון לאורך זמן? איך אפשר להיזכר בו וללבן אותו?

צריך להבין שאף אחד לא מסוגל להחזיק ברעיון הזה, לא כל שכן מול ההפרעות, שהבורא שולח לנו בכוונה, והוא הרי יודע איך לבלבל את האדם. אבל אם כל החברים בקבוצה יחליטו שהם רוצים בערבות, נצליח להשיג אותה. בערבות הזאת צריך לנצח את הבורא, כדברי הכתוב: "ניצחוני בני". הניצחון הזה יבוא רק כשכולם יחליטו כקבוצה, שעושים הסכם ערבות, ולא שכל אחד ואחד יחליט לעצמו.

איך לבדוק מי מתאים להיכלל ברעיון הערבות?

תהליך הבדיקה פשוט מאוד. כל הגברים מגיל עשרים ומעלה נכללים במה שנקרא "עם ישראל". מה פירוש הדבר? אם מלכתחילה יש לאדם רצון, והוא בא ללמוד קבלה, אין לנו סמכות להתחיל לחטט בתוכו ולבדוק אותו. אם הוא בא ורוצה, ומסכים להיכלל בתקנון, הוא יכול להיכנס אליו.

התנאי הוא להיכנס לתקנון הרוחני של הקבוצה, ולהיות מוכן לקבל על עצמו שהתקנון יהיה בראש דאגתו ומחשבתו. שכל אשר כלול בו, הוא רוצה שיקרה לו. ומזה אפשר לקבוע תנאים חיצוניים. אבל כעיקרון זה התנאי שאמור להתמלא.

"מגיל עשרים ומעלה", הכוונה מהדרגה המינימלית שבה האדם נקרא "בוגר". "בוגר", הכוונה ראוי לתיקונים, ומי שראוי לתיקונים יכול להיכנס לקבוצת ערבות. הוא יכול להיות מתחיל, שלא יודע עדיין כלום, חוץ מרצון שיש בו, שזה נקרא על פי קבלה "גיל עשרים".

לעיון בנושא "תקנון קבוצה פנימית" ראה נספחים.