בעולם הכוונות
מעשה התיקון והקרבת קורבנות
אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של עניין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", כי ממלכת כוהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כוהנים, דהיינו כמו שהכוהנים אין להם חלק ונחלה ושום קניין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' ית'. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצוות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו.
שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכוהנים היו עושים בבית המקדש, כי מה לי העסק במצווה של הקרבת עולה לה' שהיא מצוות עשה, ומה לי אם מקיים מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות י"ד ט"ו, עיין שם היטב)
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)
מדוע המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" חשובה יותר מהקרבת קורבן לה', שהוא המעשה הנעלה ביותר שהאדם יכול לעשות בכל המציאות כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא? מפני ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא המעשה שמביא את האדם לתיקון. ורק אחריו הוא יכול לנקוט במעשה הקרבה, שהוא אותו התיקון דלהשפיע שיש ב"ואהבת לרעך כמוך".
ומהו מעשה הקורבן עצמו? כל פעם שהאדם מתקן רצון מסויים מתר"ך הרצונות שלו בכוונה על מנת להשפיע, הריהו עושה קורבן לה', שעל ידי התיקון הזה הוא מתקרב לה'. "קורבן" הוא מהמילה קרוב, להתקרב.
לכן הקרבת הקורבנות שנעשית בעולם הזה בדומם, בצומח ובחי, כוונתה לתיקון הדרגתי של כל תר"ך הרצונות של האדם בכוונה על מנת להשפיע, ולא לציוויים הגשמיים שיש לבצע כלפי בהמות, חיטה, יין וכו', כלומר לא לצורה שמקבלת הקרבת הקורבנות בעולם שלנו. הצביון האמיתי שלהן הוא ברוחניות, המורה על תיקון הנשמה הכלולה מתר"ך רצונות.
בעל הסולם אומר שבמה שקשור לתיקון הרצונות, המצוות בין אדם לחברו מועילות יותר ממצוות בין אדם למקום. וזאת משום שהאדם מחויב לתקן את כוונות הרצונות שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ובעבודתו עם חברים, שקרובים אליו לפי השתוות הצורה, לפי המטרה, הוא יכול לעשות את התיקון הזה בצורה מועילה יותר מאשר עם הבורא. שכן הבורא נסתר, ותגובותיו לא מורגשות בנו.
הקשר עם הבורא יכול להיווצר רק אם הוא מבוסס על יחס קבוע כלפיו; היחס אליו חייב להיות קבוע כמו כל חוקי-ההשפעה הקבועים שלו כלפינו. ואילו אנחנו נמצאים עדיין בכלים לא מתוקנים, במצבים שכל הזמן משתנים, נעלמים, ובצורה כזאת אי-אפשר להתקשר אתו, או לבנות קשר מועיל שיפעל עלינו. לכן המעשה המועיל והמקדם ביותר לתיקון שנותר לאדם הוא רק הקשר שבין חברים.
ולכן מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. במילים אחרות "ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה החשובה ביותר, יותר מכל "הקרבת הקורבנות" ושאר היחסים, כולל בין האדם לבורא. שכן הקשרים עם החברים קודמים, מפני שהם מועילים יותר לתיקון הנשמה.
בין אדם לאדם ובין אדם למקום
"מצוות בין אדם למקום" חלות אחרי שכל הכלים של האדם כבר מתוקנים, ואז בכל הכלים המתוקנים האלה הוא עושה זיווג דהכאה עם האור העליון.
בסך הכל האדם אמור לעשות שתי פעולות:
א) תיקון הכלים.
ב) מילוי הכלים.
תיקון הכלים הוא המועיל ביותר, והוא נעשה על ידי אהבת הזולת. תיקון הכלים הוא החיבור בין חלקי "אדם הראשון", וכדי להביא לחיבור הזה דרוש הבורא, האור העליון, שיתן כוח, דבק, בין הנשמות, שיחבר אותן לכלי אחד. משתמשים בו כדי לבנות יחס נכון ושווה בין החברים, בין כל האנושות, כך שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" יכלול את כל העולם.
לצורך זה האדם זקוק רק לכוח עליון, לבורא: כדי להשתמש בו עבור תיקונים. בשלבי התיקון, שאז התיקונים הם החשובים, מתייחסים לבורא רק כמסייע לתיקון. ואחרי שגומרים את התיקונים, מתחילים להתייחס ישירות אל הבורא. עם האור שבא מהבורא עושים "זיווג דהכאה" בכלי המתוקן, ומתחילים למלא את הכלים באור.
מי האמצעי להשגת הכלי הזה: הבורא או החברה?
מתחילת הדרך ועד סופה, האדם חייב הן בחברה והן בבורא. אי אפשר להיות בקשר רק עם הבורא, בלי חברים ובלי חברה. גם בהמשך הדרך, האדם לא יכול להיות בקשר רק עם הבורא בלי חברה. אבל תלוי מה האדם עושה, מה מקום העבודה שלו. בשלב הראשון מקום העבודה הוא בין החברים, שם הבחירה היחידה לתיקון הכלים. ולאחר שנעשה תיקון הכלים, היינו כאשר משיגים כלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד", ויותר לא צריך לחשוב על החיבור הזה, מגיע השלב השני, שהוא הזיווג דהכאה עם האור העליון שממלא את הכלי.
אם העבודה היא עבודת האדם, מדוע היא נקראת עבודת ה'?
האדם מגלה שהבורא עושה את העבודה, שהבורא מבצע אותה, בכוח שלו. והרצון, ההזמנה לעבודה, העלאת המ"ן, הם מצד האדם. עבודת ה' היא להגיע לדרגת הבורא. שני השלבים נקראים עבודת ה', כי בשניהם האדם מתכוון מלכתחילה להידמות לבורא.
מצד אחד צריכים להתכוון לבורא ואחר כך לַחֲבר, ומצד שני העבודה היא בסדר הפוך: קודם עם החבר ואחר כך עם הבורא.
"סוף מעשה במחשבה תחילה", ולכן חייבים כל הזמן לאחוז במטרה הסופית, וכל מה שעושים באמצע הדרך הוא רק שימוש באמצעים. אם האדם לא חושב על המטרה הסופית, התוצאות של הפעולות שלו בדרך יכולות להיות הפוכות לגמרי מהמטרה.
והדוגמה שבעל הסולם מביא לכך היא הקומוניזם, אחד מבין אותם רעיונות שבאמצעותם האנושות חשבה להיטיב לעצמה על ידי שימוש בכלל של "ואהבת לרעך כמוך". בדומה לכך, היו ותמיד ישנם נסיונות בחברות אחרות להשתמש גם בעשרת הדיברות כאמצעי ליצור מסגרות חברתיות שמיטיבות רק לעצמן, ומהשימוש הזה יצא רק רע והרס. מפני שהמצוות האלה לא כוונו על ידם למטרה הסופית שלשמה הותקנו, שלשמה נברא כל הטבע וכל המציאות.
בכל דבר שהאדם רוצה להשתמש בו, וזה שייך לדרגת האנוש שבו, שהיא מעל דרגת הדומם, הצומח והחי, בכל עניין שיש לו לגביו בחירה חופשית, הוא חייב להשתמש, להגשים את עצמו בדרגת האנוש כראוי. אם האדם לא מגשים את עצמו, ומשתמש בדרגת האנוש שבו שלא מתוך מטרה להגיע לדבקות עם הבורא, כל פעולה של האדם ולוא הקטנה ביותר מביאה להרס מידי של המציאות. וככל שהפעולה גדולה וחשובה יותר היא הופכת למזיקה יותר.
שהרי כל המציאות נבראה רק לצורך זה, שאת הבחירה החופשית שלו להגיע לדבקות עם הבורא, ידביק האדם לכל מה שהוא פועל במציאות כבן-אנוש. בכך כל המציאות תחזור להיות דבוקה בבורא, בכל הפעולות של האדם ולו הקטנות ביותר, ששייכות לדרגת אדם, ולא תהיה דבוקה רק לגופו הגשמי של האדם כמו אצל כל יצור חי בטבע.
אין כמעט דבר בעולם שלא נכלל בפעולות הדרגה האנושית. אז אם מתחילים לחשוב במה איננו פועלים כבני אדם, יוצא שגם מה שמוגדר כ"הכרחיות", כצרכים מחוייבים מן הטבע, שעליהם אין לא דין, לא שכר ולא עונש, גם הם משוייכים לדרגה האנושית. כי גם את ההכרחיות שלו, האדם מודד בעצמו כל פעם מחדש מה היא. לפיכך רק הפעולות הגופניות או התוך-גופיות כמו בתאים, שמבצע הגוף הגשמי, רק הן מבוצעות ללא הכרת האדם. וודאי שהאדם לא מודע גם לפעולות פחות מורכבות של גופו, ולכל פעולות הטבע שמסביבו, שם הפעולות הן ללא שכר וללא עונש, כלומר ללא יכולת להשתמש בהן עם כוונה.
לכן לא צריך לשנות שום פעולה, אלא רק לכוון נכון את כל הפעולות שאנו כבר עושים בחיים. ההבדל הוא רק בכיוון. אין לאדם פעולות טובות או רעות. כל הרצונות נשארים כפי שהם, ואמורים להתמלא במילוי שלהם. לפני צמצום א' היתה מלכות מלאה, וגם בגמר תיקון היא מלאה. צמצום א' פועל לא יותר מכדי שנרכיב על כל רצון ורצון כוונה על מנת להשפיע.
האדם בכלל לא אמור לחשוב על הפעולות שלו, לכן בקבלה לא עוצרים בו ולא אוסרים עליו, אלא רק מלמדים אותו את הקשר עם הבורא. מתוך רצון להסדיר את הקשר שלו עם הבורא, וכדי להשיג דבקות בשלב הסופי, המטרה לעת עתה היא למצוא את הקשר, את קצה החוט; האדם לומד איך לתפוס את קצה החבל, ואחר כך איך להתמיד ולטפס בחבל הזה של הכוונות, מה שקרוי לעלות מדרגות מעולם לעולם, וכך עד שהוא מגיע לכוונה שלמה ולקשר מלא.
ואז הרצונות יהיו בהתאם לכוונות. תשתנה בהם מהות הפעולה, אבל הפעולות עצמן תישארנה כמו שהן. האדם ימשיך לאכול ולשתות ולהוליד ילדים ולעבוד, הכל ישאר כשהיה. אלא שהוא בצורה טבעית יעשה בירורים גם על הפעולות שלו רק לפי הכוונות, ולא יהיה לו צורך להגביל את עצמו, אלא הפנימיות שלו תעשה סינון מסויים ותקבע יחס שונה בין מחשבות לפעולות. מתוך התפתחות פנימית שלו, בלי שגורם חיצוני כלשהו יכפה את זה עליו.
אנו רואים שהדיכוי אינו עוזר, בשום צורה ובשום מקום, ולא רדיפה של משטרה ולא השהות בבתי סוהר משנים את האדם. החינוך יכול להיות רק מתוך מתן דוגמה, ורק כדי לתת לאדם קשר עם הכוח העליון, שממנו הוא מקבל הכל. ומתוך הקשר הזה האדם משתנה. אי אפשר לשנות את האדם בשום אמצעי אחר. במשך ההיסטוריה פותחו כל השיטות, ואף אחת לא הועילה, מפני שאין לנו למען מה לפעול במציאות, חוץ מאשר לשנות את הכוונה.
איך האדם קושר את המעשה הנוכחי הקטן שלו לסוף הדרך?
כשהאדם עושה מעשה, עליו לקוות שעל ידי הפעולה שלו יבוא אליו כוח ויקדם אותו, שעל ידי המעשה הזה הוא ימצא קשר עם האלוקות, עם הכוח העליון; שהוא יגלה אותו, שהכוח הזה יתגלה אליו.
האדם יכול להגיע למחשבה הזאת גם שמזכיר לעצמו בצורה מלאכותית, ואם הוא לא נזכר במחשבה הזאת, סימן שהקבוצה סביבו לא עובדת כמו שצריך. אם האדם נזכר בדרך כלשהי, אפילו בלי רצון, שזה המצב המועיל ביותר, בפעולה הפנימית שעליו לעשות, שעליו לצרף לכל העבודה ולכל רגע בחייו את המטרה הסופית, שהיא להגיע לדבקות ולצאת לנצחיות ושלמות, אפילו שבאותו רגע אין לו רצון והרעיון הזה שנוא עליו ואפילו מאוס, עדיין נחשב שהוא נמצא בקשר עם העליון. אבל אם הוא נמצא בניתוק מהתכלית, סימן שהחברה שלו לא עובדת מספיק טוב כדי לעורר בו בכל רגע את המחשבות האלו.
הכוונה משנה את המעשה
לפני כל פעולה צריך לצרף כוונה נכונה, ובזמן הפעולה עצמה לחדש אותה בכל רגע, מפני שהכוונה כל הזמן חומקת. ההבדל בין שניה לשניה הוא בשינוי הכוונה. רק עליה יש לחשוב ורק לה לשים לב. אם חושבים רק על כוונה, מגלים שהכוונה משנה את המעשה. מגלים שעל ידי הכוונה משנים את המציאות, ולא על ידי המעשים. האדם מגלה שהוא נמצא בעולם של כוונות; שהשדה שהוא נמצא בו, שיש בו רגשות טוב או רע, תענוגים או יסורים, מידע, מידות והתאמות, ויחסים למיניהם, אינו אלא שדה של כוונה. השדה הזה הוא כל היחסים וההתאמות בין האדם לבורא, והוא משתרע מיחס שהוא "מאה אחוז נוגד לבורא" ועד ל"מאה אחוז תואם לבורא". ופרט לשדה הזה שום דבר לא קיים.
ככל שהכוונה של האדם נעשית דומה לבורא, כך הוא רואה שהפעולה כבר בעיצומה, שהוא כבר נמצא בה. למעשה, פעולות לא קיימות בפני עצמן, בנפרד מהכוונות, אלא הוא כבר רואה שהפעולות מתבצעות ככוונות. גם בעולם שלנו אין פעולות. ומה שלכאורה נראה לנו שעלינו לעשות עוד איזה מעשים, נובע מחוסר התאמה בין הכוונה למעשה, בין הכוונה הרצויה לבין הכוונה שלנו.
וכך, כבר בגילוי הקטן ביותר, מתגלה לאדם בעת מעבר המחסום, שכל העולם נמצא בתוך אותו שדה אחד, וכולם מבצעים את פקודות השדה בהתאם למקום שהם תופסים בו; כל אחד לפי הפוטנציאל שלו, לפי הנשמה שלו כלפי השדה הזה, מבצע את הפקודות הללו עד תום. וכשהוא משנה את המיקום שלו בשדה, הוא מבצע משהו אחר בהתאם למיקומו החדש.
לעיתים האדם חש, שכל מה שראה, כל מה שהרגיש וידע, פתאום נעלם ממנו. כאילו הוציאו לו את הדיסק, כמו במחשב, הכל נמחק, ריק. אחרי כמה רגעים או כמה שעות, מכניסים בו משהו אחר, והוא כמו בובה שהפעילו אותה: פתאום חוזר ומתמלא. לפני שאדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא זוכר ושולט בעצמו, ולאחר שהתחיל ללמוד, פתאום הוא מתרוקן לגמרי, פתאום הוא מתמלא. הוא נכנס למצבים שמרגיש שהוא לא שולט במתרחש, כאילו שהוא לא הוא, כאילו מכניסים ומוציאים ממנו את הדיסק המפעיל.
ממה נובעת תחושה זו? אדם שעובר תהליך שינוי, עובר ממקום אחד בשדה למקום שני. הוא כמו כלי: מתמלא בהתאם למיקום שהוא נמצא בו. אדם שמשתנה, כלומר נע למקום אחר בתוך השדה, מקבל את המילוי שלו מהמקום החדש הזה, לכן הוא מרגיש מרוקן, נעלמת לו ההרגשה, הפנימיות שלו נעלמת, הוא בקושי מכיר את עצמו. ופתאום הוא מגלה שהוא נמצא במצב אחר, במילוי אחר. כי האדם הוא כלי, והשדה הוא האור. המקום של האדם, היכן הוא יהיה, תלוי בכוונה שלו ובמה שימלא אותו. אז האדם מרגיש שהכוונה היא שמזיזה אותו בתוך השדה, ובהתאם לכוונה שלו הוא מתמלא.
החיים בתוך הכוונה
אדם שנשאר במצב הזה 24 שעות, משמעו שעבר מחסום ונכנס לעולם הרוחני. כי העולם הרוחני הוא יחס האדם לבורא, יחס שמתקיים על פי הכוונה של האדם כלפי הבורא. הוא מתמלא עם משהו של הבורא, יש לו דאגה אחרת: הוא דואג לכוונה, הוא חי בתוך הכוונה.
מאיפה האדם מקבל כוחות להיות ממוקד 24 שעות בכוונה?
החברה יכולה לחייב את האדם. לא בכוח, אלא להשפיע עליו, שירצה להיות בכוונה נכונה, שכל היום וכל הלילה יהיה נעול עליה ולא יעזוב אותה. שבמקום מעשים, האדם יכנס למימד אחר: לחיים בתוך הכוונה. הוא לא חי בתוך מעשים ויחסים אלא בכוונות, תמיד בתוך "אני והבורא" ו"איך אני מתייחס אל הבורא".
ואין מה לפחד מהמצב הזה. בכל מה שהאדם עושה בעולם הזה, לומד, אוכל, שותה, מבלה, הוא נמצא עם הכוונה הזאת. המעבר לכוונה הוא קל וטוב ומעניק לאדם תחושת נצחיות, תחושת חיים ומילוי. המעבר לכוונה לא מכביד על האדם, להפך: הוא מרגיש שהכוונה היא החיים.
מה האדם מרגיש לפני שהוא מרגיש שהכוונה זה חיים?
לפני שהאדם מרגיש, שלחיות בתוך הכוונה זה חיים, נראה לו שזה מוות. ואז עליו לבקש עזרה מהקבוצה, מהחברה. אין לו ברירה. הוא בעצמו לעולם לא ירצה בה.
לחיות לפי הכוונה, לפי היחס לכוח העליון, זה מה שנקרא לעלות מרמה גשמית לרמה רוחנית. האדם מגלה את הבורא, חש אותו, חי בו, ונמצא בהרגשה של חיים נצחיים. המימד הזה מביא לאדם יחס שונה לגמרי לכל דבר. אם כל החיים, משך 24 שעות ביממה, האדם נעשה נעול על הבורא, הוא חי בקיום מסוג אחר, באותו מישור עם הבורא.
איך פונים לחברה?
מהחברה צריך לדרוש, לא לבקש, להכניס בה את הנחיצות להגיע לכוונה נכונה. גם אם הנחיצות הזאת לא קיימת באדם עצמו, הוא יכול ללחוץ על החברים. הרי תמיד אנחנו לוחצים על מישהו, ומתוך האגו רוצים לכפות את דעתנו על אחרים. ואם האדם לוחץ על החברים, הלחץ שלו שב אליו ככוח שכנוע מצדם.
אחדות של נשמות
האם עניין הערבות עולה בקנה אחד עם מבנה הפירמידה שקיים בחברה?
מבנה הפירמידה שעל פיו בנויה החברה אינו נוגד את הערבות. כמו שנשמות שונות נמצאות כולן בנשמה אחת "כאיש אחד בלב אחד" ללא שום הבדל ביניהן, כך גם כל אחד בחברה מתמלא במלואו, ותורם כמו כולם, למרות השוני ביניהם. כשנמצאים במערכת אחת, בהתכללות שבה "אחד (כלול) בכולם" ו"כולם (כלולים) באחד", אז המבנה של כל אחד הוא כמו המבנה הכללי, אין הבדל.
כל ההבדל הוא "חוכמה דכתר" או "כתר דחוכמה". כולם תומכים באותו מבנה יחיד. אבל מה יותר חשוב, להיות חוכמה דכתר או להיות כתר דחוכמה? כביכול חוכמה דכתר יותר חשובה, כי חוכמה דכתר היא רמת כתר כנגד רוח דיחידה, שזה הרבה יותר גבוה מנפש דחיה.
אבל אור "רוח דיחידה" לא יכול להופיע אלא רק אחרי אור "נפש דחיה", כי נפש תמיד לפני רוח. אז מי חשוב יותר? גם בחיים זה כך: הילד הקטן במשפחהש הוא "ראש המשפחה", מפני שכל המשפחה מקיימת את דברו.
אמנם קיים שוני בין הנשמות, ב"נקודות" שלהן, ביסוד, בנקודת היסוד, ב"נקודה שבלב", ששונה בכל נשמה ונשמה. אבל ט' ספירות ראשונות )ט"ר( שהן רוכשות, הן כולן אותו דבר. לכן בכל נקודת יסוד יש התכללות באופן זהה, וכך יוצא שהמבנה של כל אחד, של כל נשמה, הוא אותו מבנה: "אני" והתכללות הט"ר, "אתה" והתכללות הט"ר, "הוא" והתכללות הט"ר, וכן הלאה.
אז מה מקור השוני שבין הנשמות?
השוני בא מהבורא. עליו נאמר: "לך לאומן שעשאני".כלומר, האדם לא יכול לבטל את השוני הזה. האם השוני הזה ייעלם? אי אפשר לומר, כי זה עניין שהוא מעבר לנלמד. האם ההרגשה הזאת של "רוב", "הרבה" אי פעם תעלם, ובמקומה תופיע הרגשה על קיומו של נברא אחד בלבד? אין לדעת, אפשר להגיד גם כך וגם אחרת. למעשה השאלה הזאת כלל לא נוגעת לתיקון שלנו.
ידיעת החוק הכללי
במה תלויה הכוונה בבאדם עצמו או בקבוצה, בחברה?
הכוונה תלויה בחשיבות הכוח העליון, והקבוצה והחברה חייבת כל הזמן לעורר את האדם אל החשיבות הזאת, שאי אפשר להתקיים בלי קשר עם הכוח העליון וללא ידיעת החוק הכללי של המציאות שהאדם נמצא תחתיו. הכוח הזה מקיף את כל המציאות, והאדם, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, הוא נמצא בו, ומקיים מה שמחייב אותו הכוח הזה. הכוח הזה לא משתנה, הוא חוק כללי, שכולל את כל החוקים האחרים.
כמו חוקי הטבע של העולם הזה, שלעולם אינם משתנים, גם אם האדם לא לגמרי מכיר אותם ולא למד את כולם או עדיין לא גילה אותם במלואם, כך גם החוק הכללי הזה: ללא ידיעת החוק הכללי האדם לא יכול לדעת איך לחיות, והוא תמיד יהיה שרוי ברע.
ידיעה זאת לא תלויה באדם אלא בחברה. החברה חייבת להקנות לאדם את העובדה הזאת, את הנחיצות להכיר את הכוח העליון. זה תלוי מה היא משפיעה על האדם; ואילו איך האדם מתפעל מהחברה ומה היא משפיעה עליוש זה תלוי באדם, בהשקעה שלו, איך הוא משפיע על החברה שתשפיע עליו. ההשפעה היא הדדית.
האם המעבר למימד הכוונה לא גורם לזלזול בפעולות פיסיות?
ייתכן שכן, אבל אין בכך כל רע, כי אם האדם היה עוצר את התפתחות המעשים שלו לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, והיה מתפתח בכיוון של הכוונות, הוא היה הרבה פחות אומלל.
היום אנו נוכחים לדעת שעם כל הישגיו, לא היה בכוחו של המדע לבטל את היסורים או להמתיק את המכות שבאות על האדם. כל שפע הגילויים בתחומי המדע השונים לא הפכו את העולם נאור יותר ולא את האנשים שמחים יותר. כלומר, האושר הפנימי של האדם לא תלוי בהתפתחות המדע, שכן לפני חמש מאות שנה אנשים לא היו פחות מאושרים, ובעוד חמש מאות שנה יאמר גם על דורנו שהיה פרימיטיבי. כי מה שחשוב הוא לצאת לרמה נצחית, ואז כל יתר הדברים יתבטלו מאליהם.
האם המעבר מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע הוא מעבר חד או תהליך הדרגתי?
התהליך הזה של המעבר לכוונת השפעה נקרא "עיבור", "יניקה", "מוחין". אלה שינויים הדרגתיים בכוונה, והמבחן שלהם הוא לא בביצוע מעשים. פרצוף רוחני שמתמלא, מתמלא ממה שהכוונה מתמלאת, מההתממשות שלה. כלומר הפרצוף מתמלא על ידי הכוונות ולא על ידי פעולות פיסיות. כאשר עושים "זיווג דהכאה" בכוונה בעל מנת להשפיע בא מילוי, המילוי הזה הוא איך הכוונה התממשה, עד כמה בניתי עם הבורא חלק משותף. ביחס שלי כלפיו ושלו כלפי, בנינו מקום מסויים שבו אנחנו יחד, מקום שנקרא "תוך הפרצוף".
היחס של האדם לבורא נקרא ה"ראש" של הפרצוף הרוחני שלו. עד כמה שהאדם לא מסוגל להיות ביחס הזה, נקרא ה"סוף" של הפרצוף, ועד כמה שהאדם נמצא יחד עם הבורא, נקרא ה"תוך" של הפרצוף. המקום הזה הוא מימוש הכוונה, כביכול סיום הכוונות, שהאדם בתוך הפרצוף רואה ויודע שלכך התכוון. לכן תמיד מדובר על כוונות ולא על מעשים. גם כשהאדם נמצא בעולם הזה וגם כשהוא מת ונפטר מהגוף הגשמי ומכל שהיה לו בעולם הזה, גם אז לא נגמר, הוא נמצא בכוונות שבהן החיים ורואה שהעולם הזה הוא רק המצב לפני שרוכשים כוונה. על כך כותב הרב ברוך שלום אשלג ב"שלבי הסולם", מאמר "עד איזה דרגה אדם צריך להגיע כדי לא להתגלגל פעם שניה?".
אדם שעובר לכוונה ומתחיל ליצור לעצמו פרצוף רוחני, הוא לא צריך את החיים האלה. אבל בשביל מה הוא צריך לחיות חיים מתחת לרמת הכוונה? כדי להגיע לרמת הכוונה מבחירה חופשית. לפני הכוונות, האדם צריך להיות במצב שהוא לא שייך אליהן ובהרגשת קיום גשמית של הגוף. ולמרות הרגשת הקיום הזאת, הוא רוצה להגיע בעצמו לכוונות ולהיכנס לעולם הרוחני, לפיתוח הכוונה, ולהמשיך לעלות בה. לכן חייבת להיות מציאות שנקראת "העולם הזה", שהיא לפני הכוונה, שמתוכה האדם מתחיל לבדו.
אבל ברגע שהאדם רוכש את המכשיר הזה של הכוונה, יש לו "ראש" "תוך" "סוף", והוא ממשיך אתו ולא זקוק לעולם הזה, כי הפעולות בעולם הזה לא יכולות לעזור לו. אלא שהמציאות בעולם הזה לא מפריעה לו לחיות בכוונה, בעולם הרוחני. הוא יכול לשבת בשיעור עם כל הבעיות שיש לו, ולהיות בעולם האצילות, בפרצוף שעובד בכל העוצמה. ולהיפך, הוא יכול להיות רק בפרצוף רוחני, ובלי גוף.
הדבר תלוי בתפקידו כלפי יתר הנשמות, עד כמה הוא יכול להיות איתן בקשר, מה תפקידו כלפיהן, ואם הוא חייב עדיין להיות בגוף גשמי או לא. אם לפי תפקידו הוא חייב, הוא יתגלגל שוב גם אם בשביל עצמו הוא לא צריך להתגלגל. כי החשבונות עם מקובלים גדולים הם אחרים. כמו אותה נשמה אחת שהתגלגלה מאדם הראשון, לאברהם אבינו, למשה, לרבי שמעון, להאר"י, לבעל הסולם, שהיא בעצמה כלל לא היתה צריכה להתגלגל שוב. אלא הוא אומר, שהיא "לייקא דחמרא", נשמה מיוחדת.
הנחיצות להכרת החלק החסר
איך מגיעים להבנה שיש חוק כללי שפרוש על כל החיים?
מגיעים להכרת החוק הזה משלילה. השאלה היא רק כמה נצטרך עוד לסבול מכך שמה שלא עושים, אף פעם לא מצליחים בו. וזה במכוון, כדי להכיר שיש חוק. זה סימן שאנחנו לא רואים את כל המציאות, ודווקא את החלק החשוב שלה. וחוסר ההבנה וחוסר הקליטה, חוסר הקשר עם הבורא, מביאים לכל הכישלונות שלנו. מתוך זה באה הנחיצות להכיר את החלק החסר, את אותו חלק המציאות שנקרא "הכוח העליון", ולא משהו אחר.
אם נכיר אותו, נדע איך להסתדר. ואם לא נדע, נסבול יותר, בצורה מעשית מאוד. נדע כיצד לשרוד ולא להיכנס להשמדה. כמו שבעל הסולם אומר, שאולי ישארו כמה אלפי אנשים מכל האנושות, אבל הם יקיימו מה שצריך. החשבון הוא לא עם גופים. בגוף אחד יכולות להתקיים מיליוני נשמות. נשמות הם עניין שנתון לשינויים, שלא שייך למספר גופים.
כיצד האדם יודע, בזמן שרע לו, על קיומו של דבר טוב יותר?
טוב יותר או פחות, זה עניין שדורש מהאדם להפעיל את שכלוֹ, עליו לשקול אם די באותם היסורים שיש לו, ולהשתדל למצוא בהם רעיון, הגיון, חוקיות. מה שהאדם רוצה מחייו זה לחיות טוב יותר. החיפוש הזה לא הולך נגד זרם החיים, הוא הולך עם החיים. אלא החיפוש נעשה על אותה פיסת מידע, שחסרה לאדם בעולמו כדי להיות מאושר, לדעת על חייו: מה תכליתם, למה הוא נולד, בשביל מה הוא חי, למה הוא סובל, למה הוא מת, ועוד אופנים שישנם. הוא לא יכול לברוח מלהתוודע לפיסת המידע הזו.
אדם שקץ בצער וביסורים, בשאלות ובמכות, בכל המצבים שהוא עובר, מתחיל להתייחס אליהם בצורה רצינית ומתחיל בחיפוש תשובה לשאלת קיומו. ואם לא די לו, הוא ממשיך בגישה של "נשתה ונאכל כי מחר נמות". אבל היום גם לגישה הזאת לא משאירים הזדמנויות רבות, כי המרירות קיימת כבר לפני כן. האדם כבר לא רוצה רק לשתות ולאכול כי מחר ימות, שזה לשכוח את המחר. ועל היום, מראש לא נותנים לו לשמוח. מזה התפתח באדם הצורך בסמים, כפתרון יחידי.
האם הדרך היחידה להוכיח את קיומו של החוק הכללי, היא לגלות שבלעדיו רע לנו?
יותר מכך לא צריך. לא דורשים מהאנושות לחפש פתאום רוחניות, כאיזה נושא תרבותי חדש. אלא להגיע אליה מתוך מאורעות החיים, מתוך יסורים, כי אחרת לא מגיעים. אמנם אז נותרת השאלה איך לחסוך סבל ולהגיע יותר מהר לדרך הנכונה המובילה לתכלית הבריאה.
באמצעות מכות מסוגלים לעשות מלמעלה עם האדם כל מה שרוצים. האדם הוא כחומר ביד היוצר. אבל נותנים לו רק אפשרות אחת קטנה, שאם הוא מגיע לשאלה "מהו הטעם בחיי?" מאפשרים לו מיד למצוא תשובה: וזאת דרך החברה. ואם אדם לא מוצא אותה, הוא מקבל שאלה שהולכת וגדלה ונעשית יותר ויותר כואבת.
אבל הבעיה היא אחרת: איך אלו שכבר יודעים את התשובה יעזרו לאלה שלא יודעים וסובלים. ובעניין זה החובה היא הדדית, שמי שמכיר את הפתרון חייב לפרסם אותו, ולדאוג שהאחרים יבינו אותו מהר יותר, שבתוך המכות קיימת שיטה, יש מקור, יש מטרה. שכל המכות מביאות את האדם להתעלות מעל החיים, להגיע מהמעשה לכוונה; שנכנס למימד אחר של חיים, למימד שבו נמצאות הנשמות. המימד הזה הוא קיום אחר. האדם כבר מזדהה עם השדה הכללי שנקרא "בורא" או "כוח עליון" או "החוק הכללי". ואז אין לא חיים ולא מוות וגם לא ערכים אחרים. הכל אחרת.
שכר הכוהנים
[..] אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף )כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות י"ב( אשר אחר כך יזכה בגללם לשכר האמיתי, שהיא הדבקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה )כנ"ל ב"מתן תורה" אות ו' עש"ה(. והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש", שעל ידי הדבקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.
והנך רואה שבמילים "ממלכת כוהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כוהנים שה' הוא נחלתם, ואין להם שום קניין עצמי מכל הקניינים הגשמיים, ובעל כורחנו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בעניין "ממלכת כוהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים? וכן בעניין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכוהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קניין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדבקות כנ"ל.
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)
"ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" הם שני שלבים. "ממלכת כוהנים" הוא שלב "התיקון", שלב של רכישת תכונות דהשפעה, בינה, גלגלתא ועיניים. בשלב הזה אין קשר ל"אדמה", כלומר לא מטפלים ברצונות, לא מתקנים אותם, אלא רוכשים כוונה "להשפיע על מנת להשפיע" על פני כל הרצונות; זהו מצב של "ממלכת כוהנים" הנקרא "רק לה'", שבו רוכשים אותן תכונות כמו לבינה, כמו לבורא.
ו"גוי" הם כלים דקבלה, שבשלב של "גוי קדוש" מתחילים להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר, שהכוונה ב"גוי קדוש" היא לשלב אשר בו משרתים לכל הגויים, חוץ מן הגוי שבנו. כלומר, בכל הכלים דקבלה האדם עובד בעל מנת להשפיע, להיות "אור לגויים".
כך בכל פעם שהאדם מתפתח, המבנה השלם הזה מתברר כולו כל פעם בדרגה חדשה. בדומה לתינוק שנולד בגוף שלם עם כל האיברים. למרות שבלידתו הוא לא משתמש ברגליו הן בכל זאת גדלות, לשם מה? כי צורת ההתפתחות היא שבכל שלב מתפתחים כל החלקים. אנחנו לא יודעים ולא מרגישים, אבל גם אותם חלקים שרק אחר כך נרגיש בהם, כבר עכשיו עוברים התפתחות פנימית בתוכנו.
ערבות במעשה
"סוף מעשה במחשבה תחילה". שום פעולה לא יכולה להתחיל לפני שמציבים לה את המטרה הסופית. המטרה חייבת להיות מוצבת בהתחלה. מה שיהיה בסוף חייב להיות בהתחלה, אחרת המעשה, או הכוונה, או המחשבה, הם לחלוטין גשמיים. אדם שלא יודע בשביל מה הוא עושה, שאין לו מטרה ברורה, נקרא "לא שפוי בדעתו". צריך לתאר את המטרה הסופית, ובאותה מידה שהיא מבוררת בתוכנו, לאחוז בה ולעבוד למענה, לבצע את מה שצריך, אבל כדי שבסוף המעשה נגיע למטרה.
האם ככל שהאדם מברר לעצמו את המטרה הסופית, הוא רוכש יותר כוחות ונחיצות להיכנס לערבות?
ככל שהאדם יותר מברר לעצמו את המטרה, הוא אמנם רוכש יותר כוחות והנחיצות שלו להיכנס לערבות ולעבודה בחברה ולתרום לה עולה, אבל זה עניין הדדי. כי גם אדם שנעול במטרה הסופית, לא יכול לקבל ממנה הרבה, אלא אם כן יקבל מהחברה את החשיבות כלפי המטרה הסופית.
לאדם עצמו אין כוחות, אין לו קשר עם הבורא, שיאיר לו מי הוא ומה הוא, רק החברים יכולים לספר לו שהבורא גדול. לכן אין טעם להתעמק לבד בשאלה מהי הדבקות הסופית. די בידיעה שיש מטרה כזאת, ושכדי להגדיל אותה, כדי שחשיבותה תחייב את האדם לפעולות, הוא צריך לפנות לחברה שתעלה לו את החשיבות, שתיתן לו חומר דלק, לחץ, נחיצות. אם יש לאדם מטרה, הוא חייב לבוא לחברה ולדרוש ממנה שתגדיל לו אותה, כדי שישתוקק אליה.
מהי הבדיקה אם נמצאים בכוונה או לא?
לפני כן יש לשאול: כלפי מי הכוונה? כלפי המצב שאני רוצה להיות בו, כפי שאני מתאר לי את המצב שאליו כדאי להגיע. אי אפשר לתאר את המצב שאליו אני רוצה להגיע כגמר תיקון, עולם אין-סוף, ש'מרחפים' לכאן או לכאן ללא שום הבחן, שהכל איכותי, לא כמותי, ללא מרחקים וכו'. תיאורים כאלה מוציאים את האדם מכל אחיזה מציאותית במצב. אלא עליו לתאר מצב שעבורו הוא הרצוי, ומתוכו להתחיל לפעול, ולא לצייר תמונות מופשטות לא ידועות.
איך מתבצעת הבדיקה?
הבדיקה היא פשוטה. אדם שרוצה להמשיך ולהתקרב לרוחניות כגלגל הצלה שיציל אותו מחייו, עליו לפנות לחברה כדי שתגדיל לו את החשיבות שבכניסה לרוחניות, שיהיה לו כוח לבצע את הצעד הזה. בכל פעולה בקרב החברים יחשבו איך יתעוררו יחד וירגישו את הכוח הכללי: מה הכוח הזה יעניק להם? מה האדם מרוויח מכל הפעולה הזאת, הרי למחרת הוא שוב יקבל ירידה? האם הירידה הזאת היא דבר רצוי? אולי טוב שמתווספים לו כלים חזקים, חדשים?
יש לו על מה לחשוב כל היום, והתוצאה תלויה במה שיחשוב, לא במה שיעשה. וזה נקרא לחיות במימד הכוונה. המעשה יכול להיות אותו מעשה, אלא שהתוצאה שלו היא רק לפי מה שאני רוצה ממנו.
מדוע מרגישים את מימד הכוונה כחסר חיים?
מדוע אי אפשר לחיות 24 שעות במחשבה על הבורא, איך אני אתו והוא אתי? מדוע איננו רואים במחשבה כזאת שום תועלת? מפני שאין לנו אחיזה בבורא, הוא לא מגולה, ולא מרגישים שהיחסים אתו הם החיים. אנחנו לא מתמלאים מהם, אנחנו לא חיים במימד הזה שבו כל הזמן נמצאים אתו, ולעומתו כל יתר הדברים, כולל כל העולם הזה, נראים לגמרי דוממים, ממש כמו שנראות אבנים. כרגע העולם הזה נראה אמנם מלא חיים והומה בני אדם. אבל אחר כך הוא ייראה שהם לא "בני אדם". מדוע? כי אין להם בחירה, הם קיימים כתוצאה מפעולות, ולא כבעלי הפעולה.
בהתאם לזה, כאשר האדם נכנס לעולם הכוונות, לעולמות של עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ואין-סוף, הוא מתחיל לראות שהכל כוונות. הוא מרגיש את החיים נצחיים ושלמים, ומתמלא יכולת להתפתח, להכיר, לבצע, ולרכוש יכולת אינסופית שאינה מוגבלת בהגבלות שאינן תלויות בו, אלא הכל תלוי בו. ואז אלה הם החיים. אבל בהתחלה, לפני שהאדם נכנס למימד הזה, המחשבה שיום ולילה צריך להיות נעול על הבורא, לחשוב עליו, מה הוא רוצה ממני, מה יש לי אליו, מורגשת בו כמוות. "מוות" משמעו שלא מקבלים שום מילוי.