אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות בגמר התיקון / ואהבת לרעך כמוך

ובאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה על אפיה האחרון כמבואר בהמלות "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" הנה באמת היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל הקנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה' כהוראת המלות של "ממלכת כוהנים", בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיגדלו ויחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות" אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאת במלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין מתן השכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עוה"ז כבחי' כהנים, ולפיכך הגיעה אליו האזהרה ו"לא יותר" רק לסתום ולא לפרש כל בחי' מתן השכר הכלול במלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו ית' על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (במאמר "מתן תורה" אות י"ג) עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות", ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ט)

בתיקון הכלים גלגלתא עיניים ואח"פ, אדם צריך קודם כל לרכוש את תכונות הבינה, לא לעצמו, אלא להשפיע על מנת להשפיע, כי כל העבודה היא מתוך האדם כלפי חוץ, והבורא כביכול לא קיים. ולאחר שגומרים את התיקון הזה, שנקרא "ממלכת כוהנים", שמתבטא אצלנו במצב "ואהבת לרעך כמוך", מגיעים לשלב השני של מימוש התיקון, כשהמטרה אינה תיקון אלא אחרי שהכלי מתוקן, המטרה היא להשתמש בו בצורה נכונה הנקראת "גוי קדוש".

"גוי" נקרא כלים דקבלה. אבל כאשר התיקון הוא בכלים דהשפעה, ברכישת תכונת הבינה יחד עם המלכות, כשהן משתלבות בצורה נכונה, אז מגיעים למצב של "גוי קדוש", שמלכות מחוברת עם הבינה במלואה, ושתיהן עובדות בתוך האדם ללא שום הגבלה, כלומר, בשמירת החוקים של לקבל על מנת להשפיע, שהם להגיע לדבקות מרבית בכל מצב ומצב.

באות כ"ט בעל הסולם מסיים את מאמר "מתן תורה" ומאמר "הערבות" שהם מאמר אחד, מפני שבהם מגיעים למטרת הבריאה.

מדוע בעל הסולם מציין "לא פחות" או "לא יותר"?

זה נאמר ביחס לשיטה. "לא פחות" מתייחס ל"ממלכת כוהנים", לתיקון הכוונה "לא לעצמי". האדם 'נחתך' מהתעניינותו הפרטית בכל מה שיעשה, בכל מה שיבצע, בכל מה שיהיה; "האני" שלו כביכול לא קיים במציאות, אלא הדאגה שלו היא שהמציאות תתקיים, ולא לקיום ה"האני" שלו בה הוא דואג. המצב הזה נקרא "ממלכת כוהנים": והאדם אמור להשיג בדיוק את התיקון הזה, לא פחות.

ו"לא יותר" מתייחס לאופן העבודה עם האח"פ. את האח"פ אפשר לקחת תמיד רק בממדים, בעביות, של "לא יותר", כלומר, רק לצורך דבקות בעל מנת להשפיע. כך בעל הסולם מבטא את השוני בעבודה, עם כלים דהשפעה ב"לא פחות", ועם הכלים דקבלה ב"לא יותר".

עבדים, קטנים ונשים הם דרגות של רצון לקבל

אדם שתלוי ברצון לקבל שלו, שנאלץ לספק את דרישת הרצון לקבל שלו כדי להתקדם, נקרא "עבד" של הרצון. ובדרגת עבד ישנם שלושה מצבים:

"עבדים" הם אלה שכלל לא מודעים לכך שהם עבדים.

"קטנים" הם אלה שמודעים לחולשה שלהם כלפי הרצון לקבל שלהם, ויודעים שהוא השולט במוח וגם בלב. לעיתים הם מכירים בחוסר האונים שלהם, ולעיתים הם נופלים למצבים שהם רק מבצעים, כמו "קטן" שאין לו ראש.

"נשים" הם אלה שמרגישים תלות ברצון לקבל שלהם, בדומה לתלות האשה בבעלה, העומד בראש. הם מרגישים תלות, חיסרון, שחייבים למלא אותו, וממלאים אותו על ידי הרצון לקבל, כסוג של יחסים ששולטים באדם בלי שיוכל להתנער או להיחלץ מהם. הם משתמשים ברצון לקבל וחיים בצורה כזאת, הם אינם יכולים לחיות אחרת.

רוב האנשים מחפשים דרך להתמלא בתענוגים נוספים, במטרות שונות שהם מציבים לעצמם, כדי להרגיש שהם חיים, כמו משחק ספורט, או משחק אחר בחיים, או שינויים תכופים, פעם מעלים לכל העולם חשיבות של דבר אחד ופעם של דבר שני, כדי שהם ירגישו שהם חיים. כי בשבילם שינויים באופני התענוגים נקרא "חיים".

האדם בנוי כך שכל פעם הוא מחפש משהו חדש כדי לחיות את עצמו באמצעותו. צורך זה נקרא "אישה", שמרגישה תלות בגבר, ומסכימה עם התלות הזאת, רוצה את הגבר, כי אחרת מה היא תעשה? איך היא תתקיים? כמו שלומדים בתלמוד וב"תלמוד עשר הספירות", שהמלכות מעדיפה קב אחד ותלות, על פני ט' קבים וחופש.

בעולם שלנו סוגי התלות "עבדים", "קטנים" ו"נשים" מתבטאים בפסיכולוגיה, במבנה החברתי, בתפקוד בתוך החומר. ואפשר לדבר עליהם בפומבי, משום שאנשים מבינים אותם, ומהם להתחיל לעלות לסיבות ולשורשים הרוחניים. אבל האדם שנמצא במצבים אלה, מבין ולא מבין את עצמו, כמו תינוק או קטן, שלא מבין את מצבו, אלא אומר שהוא קטן, רק מפני שרואה את הגדולים. אך כדי לדעת מה פירוש הדבר להיות קטן, עליו לגדול ואז לחקור את המשמעות של היותו קטן.

מהמדרגה שלו האדם לא יכול להכיר את כל מדרגתו ולהקיף אותה. מדוע? כי הן הסיבה למדרגה שלו, והן כל הכוחות שמפעילים אותה, נמצאים במדרגה יותר עליונה. אפילו לא במדרגה הסמוכה היותר עליונה, אלא במדרגה שיש בה ראש, תוך, סוף, שפועלים במדרגה שלו. בן שנתיים, בן שלוש, או בן ארבע יכול להיות במדרגות שונות, ועדיין אין אלו מדרגות שמהן הוא יכול להכיר מה פירוש להיות תינוק או קטן.

לכן אנשים ששקועים באהבה עצמית, שנמצאים בשליטת הרצון לקבל, מפני שהם לא משוחררים ממנו, כדי לקדם אנשים אלה, כדי להוציא אותם מדרגה לדרגה, ממצב למצב, עד שהם יצאו ממנו, שיקלטו תכונות של בינה ויוכלו לבקר את הרצון לקבל, ובמידה מסויימת לקבוע יחס בלתי תלוי בו, צריך לגרום לרצון לקבל שלהם לסייע להם, לרצות את ההתקדמות, שיוכלו להתקדם על ידו. כלומר, כל פעם צריך לתת לרצון לקבל שלהם מילויים מתאימים.

חז"ל, שהיו מקובלים והבינו את טבע האדם, המליצו להסביר עניין ל"עבדים", ל"נשים" ול"קטנים" במלים רכות. "רכות" כלומר הרצון לקבל ירגיש שהוא הולך לקראת קבלת מילויים, קבלת תענוגים, מה שנראה לו עכשיו כטוב. ומדוע נהוג לשחק? מפני שעל ידי זה שמפתים אותם במילויים של היום, במתנות קטנות שהרצון לקבל רוצה עכשיו, מגדלים את הרצון לקבל והוא מתפתח.

ובהתפתחותו מגיע הרצון לקבל למצבים שגדל בו חלקם של הבינה, ההבנה, השכל, הביקורת. וכך חוץ ממלכות, חוץ מרצון, יש לו גם בינה. ובקשר שביניהן, וגם בהתנגשות ביניהן, הוא מתחיל להבין את מצבו ולבקר אותו מצד הבינה, מהצד הבלתי משוחד, המאוזן, הבלתי תלוי במלכות, ברצון לקבל. ואז הוא בהכרח מחליף את כל המילויים שלו ורוצה מילוי שונה.

לדוגמא אביא את דברי מורי הרב"ש על הבת שמעדיפה לשחק בבובה ולא בתינוק קטן, חרף היותו ממשי. מתאימה לה בובה מפני שהיא הלבוש של התענוג שלה. אבל לאימא שלה הבובה לא מתאימה, היא רוצה תינוק חי, שהוא בשבילה "משחק". כל אחד מתמלא ממה שמתאים לו. אלא שגם ילד שמשחק במשחקים, מגיע על ידי המשחק להבנה שלא מספיקים לו המשחקים, אלא הוא רוצה משהו יותר רציני ואמיתי.

לכן כביכול משקרים לרצון לקבל של האנשים, ומבטיחים לו טוב. לא משקרים אותם שיהיה לאנשים הללו טוב. אלא לא אומרים להם, שהטוב הזה יהיה לא באותם הכלים שיש להם עכשיו, אלא בכלים שיצטרכו לגדל בתוכם. כי בכלים שיש להם עכשיו, טוב נחשב לקבל סוכריה, מכונית ועוד, ופיתיונות כאלה הכרח לתת להם מידי פעם, כדי שיתקדמו.

והאדם מתחיל להבין, כי בתהליך לימוד הקבלה יש עניין של שינויי כלים, שקורה בעולם שלנו רק כשהאדם מתקדם בדרך הרוחנית, וכי מה שעכשיו הוא חושב ומבין ורוצה, במטרה לקבל, למלא את עצמו, מחר יהיה אחרת, הוא בעצמו משחק עם הרצון לקבל שלו, שיאפשר לו להתקדם.

בהתחלה מעוררים את הרגשת הבושה מפני החברה, אם לא יבואו ללמוד, אם לא יעשו כמו כולם, אם אין במה להתגאות כלפי החברים. מפני שרק קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם, כלומר, מהדרגה הנוכחית לדרגה יותר גבוהה. שום דבר אחר לא יעזור לו.

וכך הלאה עד שבהדרגה מתגלה תופעה, שאינה תלויה באדם, אלא נגרמת על ידי האור, שבמקום לקבל תענוגים בכלים של קנאה, תאווה וכבוד, האדם מתחיל להעריך תענוגים שנובעים מיחסיו עם הבורא, מהאופן שבו הוא מתייחס לבורא ואיך הבורא מתייחס אליו, ומהי מידת השוואת הצורה שהוא צריך כדי להידמות לבורא, להיות קרוב אליו. האדם מתחיל לקבל כבוד עצמי בהתאם לכבוד ה'.

בהתחלה הרעיון נראה מופשט, כי עדיין לא מרגישים שהוא יכול להתלבש בחומר ולתת מילוי ממשי. אבל מאוחר יותר רואים, שהאידיאה הזאת יכולה למלא יותר מכל דבר אחר, ומוכנים להתמסר אליה בלב ובנפש. התהליך הזה מתרחש באופן הדרגתי, עד שמתחלפים באדם הכלים והמילוי, והוא עובר לעבוד עם מטרה אחרת, עם מילוי אחר.

המצב הזה נקרא שגדלים "עבדים", "נשים" ו"קטנים" ושומעים את הרז הזה; מגלים להם רז זה לאט לאט, "עד שתרבה דעתם" והם יקבלו את הרעיון הזה. בתהליך הזה האדם מעורב עם החברה וגם עם הגוף שלו, מתרחשים בו תהליכים שהוא יודע או לא יודע איך להשתמש בהם ולהנהיג את עצמו עם גופו ועם החברה שלו.

השינויים הם מהותיים כלפי המלכות, כלפי הרצון לקבל, שחלק מן הדרך האדם עובר בלי לנתק את עצמו מהמלכות, וחלק מהדרך הוא כבר יודע שיש בו מלכות, ומבקר אותה מפעם לפעם, מצד הבינה, מצד הנקודה שרוכש, שגדלה וגוברת בו יותר ויותר. עד שנעשה לשולט על המלכות, מצד המטרה, מצד הבינה. תחילה לא משתמש במלכות, מצב שנקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים", ולאחר מכן משתמש בה בצורה "ותהיו לגוי קדוש". זה כל התהליך.

איך משה ניצב לפני עם ישראל ומתנה להם תנאים כמו הבורא?

איך משה בא לעם ישראל ומתנה להם תנאים כאלה, כמו שהבורא דורש מתחילתו ועד סופו של התהליך, שהרי לומדים שצריך לפתוח בהדרגה את גילוי הבורא, ולא לתת מכשול לפני עיוור? איך ייתכן שנותנים לאדם מצבים כאלה? מתן תורה בהר סיני, שבו נדרש מעם ישראל להיות כלי "כאיש אחד בלב אחד", אחרת "כאן יהיה מקום קבורתכם", הוא מעמד. עם ישראל דהיום עדיין לא במעמד הזה.

"מעמד הר סיני" משמעו שיוצאים ממצרַים, מהרצון לקבל, בבריחה שנעשית בג"ר דחכמה, בכוח עליון, על ידי אתערותא דלעילא. לאחר שבירר מה זה, האדם חייב לקבל על עצמו את כל המצב הבא שהוא צריך לבוא בו, להיכנס אליו, שנקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

היציאה מהרצון לקבל והכניסה לעולם הרוחני חייבות להיות בכלים דהשפעה ולמטרת הדבקות בבורא, ללא שום פניה לעצמי. דבקות ללא פניה עצמית מושגת על ידי האמצעי שנקרא "ואהבת לרעך כמוך", על ידי החברה. ודבקות בה' מושגת על ידי עבודה עם הבורא. אחרי שאדם רוכש כלים דהשפעה, אז יש לו עסק עם הבורא. אבל מלכתחילה המטרה של כל פעולה צריכה להיות דבקות בבורא.

מי משתתף בהשגת הדבקות?

המסר הוא שהאדם אמור להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" כלפי עצמו, וכן כלפי קבוצת אנשים קטנה או גדולה, עד אומה, ועד כל העולם. וכך גם הקבוצה כלפי העולם, וגם אומה כלפי העולם. כל חלק וחלק בבריאה, ברצון לקבל, שמרגיש עצמו מסוגל ומבין ומשיג את החשיבות הזאת, משתתף בהשגת הדבקות לפי הכרת החשיבות, הן כלפי עצמו, והן כלפי התיקון שלו, כל יתר המציאות, כל יתר הנבראים, וכל יתר הנשמות, על מנת שכולם יגיעו לדרגת הדבקות בבורא.

האם "תהיו לי ממלכת כהנים" הוא סוף התהליך?

תיקון "תהיו לי ממלכת כהנים" הוא תיקון של בינה בתוך האדם, תיקון "לא לקבל לעצמו" שנקרא "חפץ חסד". התיקונים "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" הם שני תיקונים גדולים מאד, והם רכישת שתי המדרגות בגילוי פנים (התגלות הבורא) מעבר למחסום:

א) מדרגה ראשונה, "שכר ועונש" כנגד "ממלכת כהנים", שכוונתה להשפיע על מנת להשפיע.

ב) מדרגה שניה, "אהבה נצחית" כנגד "גוי קדוש", שכוונתה לקבל על מנת להשפיע.

למרות היותן מדרגות גבוהות ורחוקות מאוד מדרגתנו, מתברר שאי אפשר לזוז מהמדרגה הקטנה ביותר, אם האדם לא מביא בחשבון לאן בסופו של דבר הוא רוצה להגיע. כי היגיעה הקטנה ביותר חייבת להיות מכוונת למדרגה הסופית, לפי מה שהאדם מבין אותה ממצבו הנוכחי.

בעל הסולם במאמרו "הדור האחרון", מסביר כי רוסיה או הקיבוצים בארץ לא הצליחו מפני שאת העבודה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיו מוכנים לבצע, לא יכלו לבצע, אלא להיפך, הם רק גילו את כל הקליפה שהיתה בעבודה שלהם, מפני שהעבודה לא היתה מכוונת למטרה הסופית. היא לא היתה ברורה להם כהכנה לדבקות עם הבורא.

התנאי הזה של דבקות בבורא צריך להיות מלכתחילה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה". הכוונה של השגת דבקות בבורא דרושה מכל פניה, מכל תנאי, מכל מעשה של האדם, אחרת המעשה הזה לא נכנס לכל הדרך, לתהליך, לשביל הזה של התיקון.

איך מחזיקים בשני הקצוות של הסוף ושל ההתחלה?

בעבודה הרוחנית צריך לדאוג כל הזמן להעלות את חשיבותו וגדלותו של הבורא בעיני החברים, שיהיה ברור בקבוצה, בחברה, שכל מה שעושים הוא למען להגיע אליו כמטרה סופית. ולעת עתה עושים פעולות שונות, כדי לשלוט קודם כל ברצון לקבל, למען השגת דבקות בבורא. שליטה ברצון לקבל מתבטאת בראש ובראשונה ביציאה משליטתו של הרצון לקבל על האדם והתחלת השליטה של האדם עליו. שליטה זו אפשרית רק כאשר נמצאים בחברה, בתמיכה, בתהליך מסויים בתוך החברה, כי שליטה אמיתית על הרצון לקבל מושגת בעבודה של "ואהבת לרעך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" הוא התהליך, וגם המצב הסופי, בתיקון הכלים דקבלה בלהשפיע על מנת להשפיע. אין לאדם שום פניה למען עצמו, אלא רק למען האחרים. חובתו לא סתם לנדב לאחרים ממה שיש לו, ולא לדרוש מאחרים להתחלק עמם שווה בשווה. אלא למסור את הכרית, האחת והיחידה שיש לו, ולתת את הכיסא היחיד שלו. כי כל חישוב של קח ותן הוא עבודה עם כלים דקבלה לתועלת אנוכית, שבה האדם רואה שכדי שיהיה לו טוב, עליו למלא את כולם, אחרת הם יבואו ויקחו ממנו, ורק חשש זה ממריץ אותו להיות מעוניין שלכולם יהיה בשווה.

אחת הטעויות של התפיסה החברתית, שגרסה שכולם שווים ולכולם יש אותו דבר, שניסו להנהיג ברוסיה ובקיבוצים, היא שהם לא הבינו כי לא מספיק לתקן את הרצון לקבל. הרצון לקבל חייב להיות מנותק מעצמו. כי המטרה הסופית שלו היא להידבק בבורא, להיות תואם לבורא. ולבורא אין מחשבה על עצמו ש"יהיה לי כמו להם ולהם כמו לי".

לכן התיקון חייב להיות כריתת "האני" כאילו איננו קיים. כלומר, למלא את "האני", לתת לו מילוי כזה, תיקון כזה, שהוא לא יקפוץ בנו, שלא נרגיש שהוא קיים. משיגים את התיקון על ידי מילוי מלמעלה, שמגיע לאדם וסותם אותו בצורה כזאת, שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו. "האני" שלו מתרומם וזה נקרא "למעלה מהדעת", ובמצב זה לא מרגישים יותר את הרצון לקבל. האדם אמנם מרגיש את הרצון לקבל, אבל הוא דואג שהרצון שלו יהיה מלא בצורה כזאת, שאין לו שום צורך יותר בדבר והוא נותן הכל ולא דואג למילוי שלו כלפי האחרים. המילוי כלל לא מעניין אותו. בסופו של דבר אין לו כביכול רצון לקבל.

להתרומם מעל "האני" זה התנאי של "ממלכת כוהנים". תנאי זה נראה מנוגד לטבע, בלתי מושג. אבל צריך להביא בחשבון שהאורות בונים את הכלים, מנענעים את הכלים, וממלאים אותם. והאורות באים מלמעלה. אור חזק שבא לצורך תיקון הכלים, כמו שברא את הכלי והכין בו כל מה שצריך כדי להביאו עד למצב הסופי, הוא גם יודע לתקן אותו. אלא שהאור מתקן את הכלי לפי החלטת האדם, לפי בקשה קודמת שלו, שנקראת "העלאת מ"ן".

האדם משתתף בבריאה כתינוק שיושב על ברכיו של אדם יותר מבוגר, ורק אומר מה הוא רוצה, והגדול, הבורא, מבצע את הרצון שלנו. רק צריך לדעת מה לבקש, שיהיה תואם לפעולות, לצורת ההתקדמות, לאופני ההתקדמות, שהגדול תכנן עבורנו כדי שנבין את השכל שלו. כי הגדול רוצה שנכיר את פעולותיו ונהיה כמוהו; רוצה שהאדם יעבור מקַטנות לגַדלות, איך? כל פעם ירצה מה שהבורא יהא נותן לו, את מה שהבורא מוכן ורוצה בכל מצב ומצב לתת לו, כדי שלאדם יהיה רצון משלו להיות כמו הבורא. משמעו שכל פעולה של האדם, ולו הקטנה ביותר, חייבת להיות למען דבקות בבורא.