ו. החירות כמטרת חיים
מבוסס על מאמר "החירות" מאת בעל הסולם.
החירות היא יכולת שניחן בה האדם אשר מבדילה אותו מהותית משאר היקום. זהו מצב רוחני שאותו יכול להשיג האדם אם יצליח להשתחרר מהאגו שלו. לשם כך ניתנו "עשרת הדברות", עשרה חוקים רוחניים, וניתנה "התורה", האור שמשחרר את האדם משליטת האגו. על כך נאמר: "חרות על הלוחות-אל תקרא חרות אלא חירות" (שמות רבא), כלומר כל המטרה של עשרת הדברות היא שהאדם יחפש דרך להשיג חופש ועצמאות באמצעות האור הטמון בכתבי המקובלים: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (מסכת אבות).
בעל הסולם כותב שההנחיה הזו "אל תקרא חָרות אלא חֵירות"-דורשת ביאור הרבה יותר עמוק: מה המשמעות של החופש שאנחנו משיגים כאשר אנחנו מקיימים את עשרת הדברות: האם זה שחרור מהאגו? האם זה אותו חופש שאנו חולמים עליו?
בעל הסולם מביא את תשובת המדרש: "אל תקרי חרות אלא חירות מלמד שנעשו חירות ממלאך המוות", לאמור שחופש האדם מסתכם בעיקר בחופש מפני המוות. אילו האדם היה בן אלמוות, זה היה משנה באופן מהותי את היחס שלו כלפי עצמו, כלפי העולם, כלפי החיים. או אז כלל לא היינו מכנים את הקיום שלנו בתואר "חיים"... אבל אם נשאל אנשים, מהי בעצם חירות, או ננסה לרגע לחשוב על כך בעצמנו, לא נוכל להגדיר את המושג הזה באופן ברור; האם חירות היא החופש לעבוד, לנוח, ללדת ילדים? מה המשמעות של חירות, במה היא מסתכמת?
חירות מוחלטת-משמעה היעדר מוחלט של מגבלות כלשהן, כלומר היעדר המוות, היעדר כלשהו של סוף או גבול, משמעה ידיעה מוחלטת והנאה נצחית.
אם נאסוף את כל ההגדרות האלה, ונאחד אותן נוכל כנראה לקבל מצב שניתן לקרוא לו חירות, כלומר מצב שאינו מוגבל במאום. אנחנו צריכים קודם כל להבין מהי "חירות", מהו המצב הזה, ורק לאחר מכן להחליט האם הוא הכרחי עבורנו, כמה כוחות כדאי להשקיע עבורו, ומה כדאי להקריב למען השגתו.
כדי להבין שהחירות מסתכמת בחירות מהמוות, אנחנו חייבים להבין את מהות מושג היסוד שנקרא "חירות". החופש, העצמאות או החירות, קיימים כצורך אנושי בסיסי. אם כן מן הראוי הוא שנברר האם בכלל יש בפעולות שלנו איזושהי בחירה חופשית. שהרי אנחנו לא יודעים מה יקרה לנו בעוד רגע, אין לנו מושג מה עוד עלול להתרחש ומתי.
הכל נעשה מתוך הכרח
אם נסתכל על האדם, נראה שהוא מבצע את כל הפעולות שלו מתוך הכרח, ושאין לו בהן שום בחירה, מכיוון שהטבע הפנימי והסביבה החיצונית שלנו משפיעים עלינו בעזרת שני כוחות: התענוג או המכאוב. כתוצאה מכך, כל מי שחש את ההשפעה הזו, צמחים, בעלי חיים, בני אדם, אין לו חופש הבחירה, כיוון שבשום מקרה אינו מסוגל לבחור בסבל או לדחות את התענוג, שהרי כל המהות שלנו היא הרצון ליהנות. לכן כשאנחנו עושים בחירה כלשהי, היא תמיד מכוונת להשגת תענוג מקסימלי במינימום מאמץ.
לדוגמה, בבוקר אינני רוצה ללכת לעבודה, ובערב אני חוזר ממנה עייף, אבל אני יודע לפחות שבזה אני מפרנס את משפחתי. אני עושה חישוב פשוט, שכדי להתפרנס אני צריך לסבול כל היום ובסיכומו של דבר מחליף את הסבל, את היגיעה שלי, במה שנחוץ לי על מנת להתקיים.
בעל הסולם אומר שכל ההבדל בין האדם לבין בעל חיים הוא בכך שהאדם עושה שיקול יותר מעמיק; הוא לוקח בחשבון את "העתיד" ולכן הוא מוכן ללכת לקראת יסורים רבים, אם הוא רואה את הרווח שהוא עתיד לקבל.
בקרב בעלי חיים, ילדים קטנים ואנשים לא די מפותחים, השיקול לא נבנה בשילוב עם תחושת העתיד, שכן חסרה אצלם הרגשת העתיד הקרוב והרחוק ולכן הם פועלים רק לפי השיקול של הרגע הנתון.
מכל מקום, כל בעל חיים עושה את השיקול (סבל מול תענוג), כיוון שחש את חייו כקבלה של תענוג או כבריחה מסבל. רק לפי השיקול הזה של תענוג וסבל הוא חי, ואין לו שום שיטה אחרת לפיה ינהג.
כלומר, לכל אחד מאיתנו יש אופי משלו, תכונות מולדות, הבנות שרכש, חינוך שקיבל, חושים, הרגשה של לחץ חברתי וכו'. כל זה יוצר בתוכנו מנגנון שלפיו אנחנו פועלים ועושים את כל השיקולים.
לכן, אם טמונות באדם כל התכונות, ומבחוץ נתונות כל הנסיבות, מובן שאין לו שום חופש בחירה, כך שאינו מסוגל לבחור באופן חופשי, אלא רק תחת השפעת נתונים פנימיים או חיצוניים שהוגדרו מראש.
בעל הסולם אומר, שאיננו מבין מדוע האנושות אינה עוסקת בבעיה זו. כנראה, מפני שהאנושות אינה מסוגלת לפתור אותה.
אפשר אמנם להבין את ציבור המאמינים אשר יש להם הצדקה לקיום מסוג זה, כי קיים בורא שיצר את הכל וכולנו נמצאים תחת שליטתו, שהכל קורה מרצונו, ולכן לא חשוב אם הם מקיימים את הכל בעל כורחם או מרצונם החופשי.
ומה לגבי ציבור הלא מאמינים? עניין מסובך. הרי כאשר יהיו מודעים לכך שכל מעשיהם מוכתבים מראש, הן על ידי הטבע הפנימי והן על ידי הטבע החיצון, איזו הצדקה תהיה להם לדרכם, שכן אז תיעלם כל משמעות הקיום עבורם.
הרצון ליהנות
כל הטבע שלנו אינו אלא הרצון ליהנות. הרצון הזה נוצר על ידי הבורא "יש מאין". הוא נוצר כיוון שבבורא יש רצון ליהנות לנבראיו. הואיל וטבע הבורא הוא שלמות מוחלטת, הטבע הזה מאלץ אותו לתת. לשם כך הכרחי ליצור את מי שירצה לקבל ממנו את הדבר שרוצה לתת-את התענוג.
הבורא הוא שלם ויחיד. התענוג שהוא רוצה לתת לנבראים מאופיין על ידי תכונה אחת, שלמות. כלומר, מה שהוא רוצה לתת לנו הוא מצבו של הבורא. מלבד מצבו, לא קיים דבר שלם, ולכן, מכוח השלמות שלו הוא רוצה להעניק גם לנבראים. מטרת חיינו היא להשיג את שלמות הבורא.
כדי שהנברא יוכל להשיג את מצב הבורא, הבורא יצר את הנברא כך שיגיב למצבו, למצב השלמות. התגובה הזו נקראת "הרצון ליהנות". הטבע שלנו מסתכם ביכולת לחוש, פחות או יותר, את מצב השלמות. השלמות המוחלטת מתקבלת כהרגשת הבורא, והעדר הרגשת הבורא הוא חוסר השלמות המוחלטת.
בין אם נרצה בכך או לא, אנחנו משתוקקים לדבר אחד בלבד והוא להרגיש את הבורא, או כפי שהדבר נקרא בשפת הקבלה, להרגיש את "האור". מובן שהמטרה שלנו מסתכמת בהשוואת צורה מוחלטת עם הבורא, שבה המצב שלי ושלו שווים לחלוטין; לא רק דומה אלא שווה. לא ייתכן שיהיו שני מצבי שלמות דומים, או זהים, כי השלמות, לפי הגדרתה, כוללת הכל, ולכן אין שום דבר שידמה לה.
לפיכך, אנחנו מסוגלים רק להגיב לתענוג או להיעדר התענוג, שהוא הסבל. עם הרגשת השלמות, הרגשת ההנאה או הסבל, מופיע כלי נוסף והוא המוח. כלי זה משמש אותנו כדי שנוכל, בצורה יותר נכונה, מהירה ויעילה, להגיע למצבים טובים יותר-אל התענוג (מידה של שלמות שאותה אנחנו חשים כתענוג).
המוח הוא תוצר של התפתחות הרצון שלנו ליהנות. הרצון הוא שיוצר אותו כמערכת עזר לחיפוש דרכים להשגת תענוג. אנחנו רואים זאת בטבע שסביבנו: אם בצורת חיים כלשהי הרצון לקבל תענוג הוא קטן, בהתאם לכך גם המוח באותה צורת-חיים יהיה מפותח רק במידה מועטת. ככל שהרצון ליהנות חזק יותר, כך המוח גדול יותר.
לפיכך, האנושות מתפתחת, לא מפני שהיא רוצה להיות חכמה יותר, אלא מכיוון שהיא רוצה להשיג תענוגים גדולים יותר. החיפוש אחר הנאה דוחף את האנושות להתפתחותם של המוח, ההיגיון, המדע וכל השאר. כמו שאומרים: "האהבה והרעב שולטים בעולם". כלומר, ההשתוקקות שלנו לתענוג וההשתוקקות להימנע מסבל שולטים בעולם ובנו. ככל שאנחנו מרגישים צורך בתענוג, כך המוח שלנו מתפתח.
ההתפתחות שלנו תלויה באופן ישיר בתחושת הסבל. ככל שהאדם עובר יותר יסורים, ככל שהוא רוצה להשיג יותר, כך מתגלה בו צורך גדול יותר ביכולת שכלית, צורך לפתח את השכל. ולהיפך, יכול להיות שבאדם קיים מלכתחילה גרעין מאוד מפותח, אבל אם הוא מקבל הכל בחייו ללא מאמץ וסבל, המוח שלו אינו מתפתח אלא נסוג. לכן, לא כדאי לקנא בחברות השלוות: החברות האלו נמצאות בדרך לירידה בטיב ובאיכות, בתהליך של שקיעה. ההיסטוריה של עמנו מוכיחה את היעילות שיש בחיפוש המתמיד אחר האפשרות להתקיים.
החשיבה מתפתחת כהליך עזר להשגת תענוג. הטבע שלנו כולו חיפוש אחר תענוג, שבאופן בלתי מודע, מוגדר בתוכנו כהרגשת שלמות הבורא.
ארבעת הגורמים
כדי להבין בדיוק איך מתפתח בנו הרצון הזה להשגת מצב השלמות עצמו, בעל הסולם מחלק את כל התופעות בעולם שלנו, החומרי והרוחני, לארבעה גורמים, שבהשפעתם אנו מתפתחים. הגורם הראשון הוא "המצע"-הבסיס, הגנום.
הגורם השני הוא החוקים שלפיהם מתפתח "המצע", המהות שלנו. במהות שלנו, ביסודות שהוגדרו מראש, קיימים חוקי התפתחות שאינם ניתנים לשינוי. לדוגמה, כאשר זורעים זרע, אנחנו יודעים בוודאות לפי אילו חוקים הוא יתפתח. כלומר, המהות וחוקי ההתפתחות שלה קובעים מה תהיה התוצאה בסוף תהליך ההתפתחות.
אבל מלבד זאת, קיימים עוד שני גורמי התפתחות חיצוניים. ישנן עוד נסיבות חיצוניות שמשפיעות עלי, ומכתיבות לי, באיזו דרך אני צריך לשנות את עצמי. כלומר, מלבד עצמי (המצע-הגורם הראשון) ומלבד התוכנית הפנימית שלי (הגורם השני) ישנו גם גורם שלישי, גורם חיצוני שמשפיע על התוכנית הפנימית שלי. הגורם החיצוני הזה שמשפיע על תוכנית ההתפתחות הפנימית שלי, מתנהל לפי חוקי התפתחות משלו-חוקי ההתפתחות של החברה, הטבע, היקום.
כלומר ישנם שני גורמים פנימיים שלא משתנים וקבועים בי מראש, וישנו גורם שלישי, בתוכי, שמשתנה תחת השפעת הסביבה החיצונית, וגם הסביבה החיצונית משתנה לפי כללי התפתחות משלה ובכך משפיעה עלי.
את הנתונים הפנימיים והחיצוניים שלי, שנקבעו מראש, עם חוקי ההתפתחות שלהם-אין באפשרותי לשנות. אינני מסוגל להשפיע על הנסיבות החיצוניות, שגם הן משתנות לפי חוקי התפתחות משלהן, ואינני יכול להבינן. אני יכול לשנות רק את אותו כוח חיצוני שמשפיע על החלק הפנימי שלי, את הגורם השלישי שנקרא "סביבה". הקבלה אומרת שבדרך זו אני יכול לשנות את עצמי, לשלוט בעצמי, לשלוט בדרך שבה אני חש את העולם הזה, באינטראקציה שלי אתו, בדרך בה אני מחפש בו את המצב הטוב ביותר עבורי.
כלומר ישנו איזשהו מהלך, שבעזרתו אני יכול לשנות משהו. זה אומר שאינני רובוט שפועל לפי משתנים שהוגדרו מראש, אלא יש לי חופש בחירה. בכך שאני משנה את הגורם הזה אני, בעיקרון, יכול לשנות בעצמי את הכל, חוץ מהפרמטרים של הנשמה, הנתונים של המצע. מה נשאר איפוא? נשארת הדרך שלי, כל מה שצריך לקרות לי במהלך חיי.
סוד הגלגול
הגורם הראשון, שמגדיר את מצבו של האדם, "המצע", "החומר ההיולי", הוא החומר הבסיסי שלנו, שקיבלנו אותו מהבורא. הבורא ברא אותו "יש מאין". החומר הראשון הזה שקיים בתוכנו נתון ומוגדר מראש.
בדרגתנו, אין אנו במצב שמאפשר לנו לעקוב אחר מחזור החיים שלנו, על בסיס התכונות הרגילות שלנו. רק אם נצליח לצאת מדרגת העולם שלנו אל דרגה גבוהה יותר, אל העולם הרוחני, נוכל לראות מה יקרה אתנו בגלגולי החיים הבאים, שנסתרים מאתנו היום.
המהות שלנו דומה לזרע חיטה. אילו היינו נמצאים בדרגת הזרע הזה, לא היינו יכולים לעקוב אחר מחזור החיים שלו, אך מאחר שאנו בדרגה עליונה יותר מדרגת הצומח, אנחנו יכולים לעקוב אחר מחזור החיים של הזרע ולשלוט בו: אנחנו זורעים את הזרע, הוא נובט לקראת חיים חדשים או שהוא נרקב ומת.
כאשר הזרע נרקב לחלוטין, ולמעשה לא נשאר ממנו שום דבר חומרי, כאשר הוא הופך לעפר, לחומר לא חי, רק אז מתחילה להתפתח ממנו צורת חיים חדשה. הצורה הקודמת נעלמת לחלוטין, ונשארת רק הרוח-הכוח שמוציא לפועל חיים חדשים.
הזרע מת, נרקב, וביחס לחייו הקודמים, נעלם לחלוטין ואז הוא מתחיל לצמוח מן ההתחלה. כאשר צומח הזרע החדש, כל התכונות הבסיסיות של חייו הקודמים עוברים לחיים החדשים. אמנם דבר חומרי לא נשאר, והכל נרקב, אבל מהכוח הרוחני שנשאר, "מהנשמה", מתפתח נבט חדש ומתחיל מחזור חיים חדש.
מה נשאר מהמצב הקודם ועובר אל המצב הבא? כל מה שקורה עם הזרע דומה למה שקורה לנו בגופנו: הגוף נרקב, אנחנו מקבלים גוף חדש, והנשמה, הפוטנציאל הרוחני הקודם שלנו, נשאר בזרע כמו גֵן. כוח המידע עובר ממצב אחד, מן הגוף הישן, למצב הבא, אל הגוף החדש, באמצעות קרע גשמי: הזרע הישן מת ונרקב, וממנו, מהעבר, מתפתח זרע חדש. מדוע בזרע אנחנו רואים את המעבר מהחיים הישנים לחיים החדשים, ובתוך עצמנו אין אנו מזהים אותו תהליך? מכיוון שאנחנו צופים במחזור החיים מתוך אותו עולם. אנחנו רואים איך מחומר אחד נוצר החומר הבא. ולפני שהישן נרקב, החדש לא יוכל להתחיל להתפתח.
הנשמות שלנו עוברות תהליך קצת שונה. הנשמה שלנו אינה חלק מהגוף ואינה מלווה את חיי הגוף, אלא מהווה "חלק אלוק' ממעל". נשמה אינה תוצר של העולם הזה ואילו "הנשמה" שבתוך הזרע, היא כוח אינפורמטיבי מסוים בלבד, שורה של נתונים גנטיים מוגדרים.
נשמה אלוקית היא "מסך", "אור חוזר", חלק מהבורא, ויש לה תכונות רוחניות, שאין להן שורשים או הקבלות בעולם שלנו, כיוון שהן אלטרואיסטיות לחלוטין. ולמרות שאין אנו חשים בתוכנו את התכונות האלו, הן בלבד, במאור החלש שלהן, מחיות אותנו.
לכן ברגע שהנשמה נפרדת מן הגוף, היא יכולה לעבור מיד לגוף אחר. אין צורך לחכות להיעלמות הגוף הגשמי שלנו כדי שהנשמה תוכל להתגלגל בגוף אחר. גוף שמשתחרר מהנשמה, לא קשור אליה בשום דרך. ולמרות שכל הדתות והאמונות נוהגות להקנות לגוף הפיסי אי אלו תכונות עליונות, רבי יהודה אשלג אמר בפשטות: "כלל לא חשוב בעיני היכן יקברו את השק עם עצמותיי".
אני זוכר כאשר שאלו את רבי, הרב ברוך אשלג, היכן יהיה מקום קבורתו, ענה בפשטות: "מה זה משנה, בבית הקברות הקרוב!". גם הוא, כמו אביו הדגול, לא דאג כלל לעצמו למקום קבורה "מכובד".
הכוחות הרוחניים שעוברים מהחלק הקודם לחלק הבא נקראים "מצע", בסיס של מידע רוחני, המהות. אילו היה זה זרע של חיטה, הוא יישאר זרע של חיטה. אילו היתה זו נשמה מסוימת, היא תישאר אותה נשמה, אך בגוף אחר.
באיזה גוף היא תתגלגל? בגוף המתאים ביותר לצורך מימוש התוכנית הנתונה באותה נשמה. התכונות הפנימיות של הנשמה, המבנה שלה, והדרך שלה אל התיקון, הם שקובעים את התכונות של הגוף הגשמי שבו היא תתגלגל.
מכאן נובעים ההבדלים בתכונות האופי, בכשרונות ובנטיות, שאתם נולד האדם. כל אלה נקבעו על ידי התכונות הפנימיות של הנשמה, מתוך הצורך שלה לממש את התוכנית שלה בעולם הזה.
זאת הסיבה לכך שנולדים בעולם נכים, חולי נפש, ואנשים עם בעיות תורשתיות. הכל נקבע בהתאם לתכונות הנשמה, בהתאם לפרמטרים ההתחלתיים שלה. ואנחנו, שאיננו תופסים את התמונה הכוללת של גלגול הנשמות, איננו מצליחים להבין וכמובן איננו יכולים להצדיק את המקרים האלה של ההשגחה העליונה.
כדי להצדיק את פעולות הבורא, האדם חייב להבין את כל תמונת הבריאה. אחרת, בעל כורחו הוא ימצא פגמים בהשגחת הבורא, במידה זו או אחרת. לכן, רק מקובל שמתגלה בפניו כל הבריאה, יכול להיקרא "צדיק", בהיותו מצדיק את פעולות הבורא.
כדי שהאדם יוכל לעשות שימוש נכון בפרמטרים ההתחלתיים שלו, "המצע", הוא חייב להבין לפחות אותו תחום רוחני שבו הוא אמור לפעול. לכן, רק במידת ההתקדמות הרוחנית, מידת כניסתו לעולם העליון, ניתנת לאדם היכולת לבצע פעולות רוחניות: רק במידת קבלת ה"מסך", קבלת תכונות הבורא, האדם מתחיל "להחליף" את הבורא בהנהגת הבריאה. בכך מסתכמת מטרת הלימוד של חוכמת הקבלה.
לסיכום, הגורם הראשון בהתפתחות שלנו הוא ה"מצע", המהות שלנו. הגורם השני זו ההתפתחות הפונקציונלית של "המצע". הזרע שלנו חייב להתפתח בצורה מסוימת, ולעבור שלבי התפתחות. כל זרע, כל עצם שמתפתח, עובר שלבי התפתחות ייחודיים לו.
אם יהיה זה זרע, לא של חיטה אלא של תירס, הוא יתפתח לפי חוקים אחרים, בפרקי זמן שונים, בכמויות ובאיכויות אחרות. זה אומר, שמלבד המצע של הזרע שנרקב, גם חוקי ההתפתחות שלו, נשארים ומועברים הלאה.
כלומר, הגורם השני קובע באיזו דרך צריך להופיע הזרע החדש; האם יהיה זה גבעול בודד או גבעולים רבים שהם מאותו מין ובעלי אותה צורה, לפי חוקי התפתחות המהות שמוגדרים וקבועים מראש-הגורם הראשון. כמו המצע, כך גם חוקי ההתפתחות שלו נתונים מראש, ועוברים יחד עם המצע מצורתו הקודמת אל הצורה הבאה.
בעל הסולם אומר שישנם חוקים נוספים, שמשפיעים על התפתחותו ועל צורתו הסופית של המצע. אחד המאפיינים הייחודיים של ההשפעה על התפתחות המצע הוא בכך שבמעבר מחיים לחיים ישנו ניתוק, הגוף הפיסי נעלם. עקב כך מתאפשרים שינויים חדים בתכונות הצורה החדשה, החיים החדשים. הם מתאפשרים מכיוון שיש קרע בתוך המעטפת החומרית החיצונה (שהיא הלבוש על המצע) במעבר מהחיים הקודמים לחיים הנוכחיים.
בעל הסולם אומר שקיימים ארבעה גורמים בלבד שמגדירים באופן מוחלט את מצב הנברא בכל שלבי התפתחותו ואת המעברים שלו מחיים לחיים אחרים, וכו'. בכל דרגות הטבע, הן בעולם הרוחני והן בעולם שלנו, הגורמים האלה מאפיינים את הבריאה, והבריאה כוללת גם אותנו. אנחנו ההתהוות, התוצר של השפעת ארבעת הגורמים האלה.
אנחנו לומדים את כל זה כדי להבין, אם אנחנו יכולים להשפיע בצורה כלשהי, לפחות על אחד מגורמי ההשפעה האלה, ואם כן, באיזו מידה, ואיך ניתן לעשות זאת בצורה היעילה ביותר.
כאמור, הגורם השלישי משתנה בהשפעת התנאים החיצוניים. כלומר, אפשר שיהיו תנאים חיצוניים כאלה שישנו את כיוון ההתפתחות לטוב או לרע. ההתפתחות תימשך, כי היא בלתי נמנעת. אבל אופן ההתפתחות יכול להיות שונה מאוד בגלל השפעת התנאים החיצוניים, שהם הגורם השלישי.
לדוגמה-ניטע סוג אחד של חיטה בחלקות אדמה שונות, ונשפיע על כל אחת אחרת: חלקה אחת נכסה מקרני השמש, את החיטה בחלקה השנייה נותיר בלי מים, בשלישית יגדלו עשבי בר וכו'. ואז נראה, עד כמה הגורמים החיצוניים-שמש, מים, קור, עשבי בר-משפיעים על ההתפתחות.
תוכנית ההתפתחות הפנימית נתונה מראש, אבל תלויה גם בגורמים חיצוניים. מכאן, כפי שנראה בהמשך, אנו מגיעים למסקנה, שאם האדם מוצא לו סביבה חיצונית אופטימלית-חברה נכונה-הוא יוכל באופן היעיל ביותר לממש את התכונות המולדות שלו, המצע וחוקי ההתפתחות שלו, כלומר את הגורמים הראשון והשני.
באדם ייתכנו תכונות מאוד לא "נוחות"-מה שאנחנו מכנים בעיות תורשתיות, חולשה פיסית, מנטלית, פסיכולוגית, רוחנית. אך תכונות אלו נחוצות כדי שיתפתח באופן חיובי. אם ימצא, בדומה לזרע הדגן, חלקה נכונה להתפתחותו, יהיה נתון להשפעת גורמים חיצוניים חיוביים שיוכלו לשנות באופן מהותי את מצבו ולהביאו לתוצאות יוצאות דופן, בלי שום קשר לנתונים ההתחלתיים שלו. לפי נתונים אלה, אולי לא היתה לאותו אדם שום תקווה להתפתחות ראויה. אבל בהשפעת הסביבה, הוא מגיע להתפתחות חיובית להפליא. והכל בזכות זה שנמצא בזמן הנכון בסביבה הנכונה.
אפשר לראות זאת בבירור בדוגמה של החיטה. עלינו לשאול, מהי התוצאה הסופית שאותה אנו רוצים להשיג, ולנהוג מתוך ידיעתנו את חוקי התפתחות הזרע. יסדנו מדע שלם שעוסק בחקירת המינים המובחרים בצומח ובחי, כיוון שאנו רואים את הנחיצות שבדבר ומתארים לעצמנו בברור את התוצאה הרצויה, שאליה אנחנו שואפים. אנו בונים את כל שרשרת ההתפתחות של הזרע, מתכננים תהליך התפתחות קצר ואינטנסיבי שיספק לכל זרע כמות מסוימת של פחמימות, חלבונים, שומנים, שיקבעו את גודלו.
דווקא משום שאנחנו יודעים איך הזרע מתפתח בתנאים כאלה או אחרים, אנחנו מסוגלים ליצור את התנאים החיצוניים הידידותיים ביותר עבורו. אם נגביר את החום-הזרע יישרף, אם נשקה אותו יותר מדי-הזרע ירקב. כלומר, עלינו לדעת במדויק את כל הפרמטרים הדרושים לגידול כל סוג של דגן. ואז, אם נדע מה אנו מנסים להשיג , אכן נצליח להגיע למצב הנדרש.
מכאן, שאין די בכך שנבין את התכונות המולדות שלנו. אמנם אנחנו יכולים להשפיע על התכונות שלנו על ידי יצירת תנאים חיצוניים שונים, העניין הוא שלצורך כך עלינו לדעת את חוקי ההתפתחות של הטבע הפנימי שלנו. וכמו במקרה של הזרע, עלינו לדעת גם מהו יעודו הסופי של האדם-התוצאה שאליה רוצים להגיע.
השגת השלמות
פתרון הבעיה הזאת בצורה היעילה ביותר, משמעו השגת השלמות. מלכתחילה, אנחנו הננו הרצון לקבל תענוג. התענוג עבורנו הוא הרגשת האור-תחושת הבורא, כלומר השגת השלם. הרגשת הבורא, מתקבלת אצלנו כהרגשת התענוג. כדי להרגיש את הבורא עלינו להיות עמו בדבקות שלמה. או אז נחווה באופן מוחלט את מצב השלמות שבו נמצא הבורא.
הקבלה מסבירה לנו, שברוחניות, "להתקרב" למשהו, משמעו להשתוות אליו בתכונות. אדם אינו יכול להתקרב לבורא על ידי סגירת מרחקים פיסיים בעולם שלנו. על האדם להתגבר על ריחוק רוחני. הבורא אינו נסתר. אלא שלפי מידת שוני הצורה בינינו, לפי מידת ההבדל בין תכונותינו לתכונותיו, אנו מרוחקים ממנו ולכן לא מרגישים אותו.
הקבלה מסבירה שלאדם יש תכונות הפוכות לחלוטין מתכונות הבורא, ומשום כך הוא לא מרגיש אותו. להתחיל להרגיש אותו, משמעו להיכנס אל העולם הרוחני, העולם העליון. לאחר מכן , נוכל בהדרגה, תוך שינויים רוחניים, להגיע למצב בו אנו משתווים עמו לחלוטין, נמצאים אתו באותו מקום. לצורך כך, עלינו לאמץ את כל תכונותיו במלואן. או אז נשיג ידיעה נצחית, תענוג.
כדי להביא את עצמנו בצורה מודעת למצב הזה, נראה שעלינו ליצור סביבנו חברה מסוימת שתשפיע עלינו באופן שנוכל לקבל את תכונות הבורא. וכך נתחיל בהדרגה להתקרב אליו. היכן נמצא חברה כזו? אם נתחיל לחפש עלי אדמות, האם נמצא מקום כזה? בכל העולם אנשים מחפשים זאת כבר אלפי שנים... ועד כה לא מצאו דבר. הם כתבו ספרים רבים, הגו פילוסופיות רבות, אבל עדיין אין כמעט בני אדם מאושרים בעולמנו. נראה שחברה כזו כלל לא קיימת. ובכן מה לעשות כדי שנוכל להשפיע על עצמנו, ושההשפעה הזאת תקדם אותנו כל הזמן אל עבר השלמות?
האור המקיף
הבורא לא ברא מדינה או אי, שאליו יוכל להגיע כל מי שרוצה להשיג שלמות ולהתחבר לקבוצה שכל הזמן תראה לו, מהן תכונות הבורא ומה עליו להיות, ובאופן כזה תעזור לו להשתנות.
הבורא לא יצר את הגורם שישפיע על הטבע הפנימי של האדם באופן גלוי. במקום זה, הבורא יצר משהו אחר-הוא העניק לנו את הקבלה.
אם אדם רוצה להתחיל לשנות את הגורם השלישי שלו בהשפעת הגורם החיצוני, הוא יכול לעשות זאת. יש לו ספר. אם ילמד בו תוך כוונה שהספר יתקן אותו, הספר הזה אכן יתחיל לתקן אותו.
הספר יתקן את האדם בכך ש"אור מקיף" יתחיל להאיר עליו מבחוץ. האור המקיף הזה, הוא אותה סביבה חיצונית שהאדם יוצר סביבו באופן עצמאי, כדי שתשפיע על הגורם השלישי שלו ובסופו של דבר על התפתחותו, כדי שהזרע לא ירקב, אלא יתפתח באופן המופלא ביותר ויגיע לבשלות, למצב השלם והטוב ביותר.
הקבלה אומרת שקיימים ספרים רבים שבעזרתם ניתן ליצור סביבה כזאת, כלומר למשוך אלינו אור מקיף, שמתקן, ומפתח את האדם בצורה נכונה. לשם כך יש צורך להגדיל את עוצמת האור המקיף.
את האור המקיף אפשר למשוך רק בעזרת לימוד בספרי הקבלה המקוריים (אלה שכתובים בשפת הקבלה), כיוון שבהם טמון האור החזק ביותר (יותר מבשאר ספרי הקודש). הדבר החשוב אינו בלימוד הטקסטים עצמם, אלא בכוונה; בכך שהאדם רוצה לעבור תיקון. העיקר הוא בדרישה הפנימית מהטקסט "לקבל כוח" ובזה יוצר האדם לעצמו את הסביבה הטובה ביותר, "האור המקיף".
האור המקיף מאיר לאדם במידה שבה הוא משתוקק אליו. ואם אינו משתוקק אליו, כלומר אין בו הרצון לתקן עצמו, לרכוש תכונות רוחניות, האור אינו מאיר לו, גם אם יקרא את כל ספרי הקבלה או את כל ספרי הקודש (ספרים שכתבו מקובלים במצב של הרגשת העולם העליון) שמעוררים את האור המקיף על האדם. לכל אדם מזומנת מנת האור האישית שלו, שאותה הוא צריך לקבל אל תוך נשמתו-רצונו. אך בינתיים האור הזה מקיף את הנשמה ומחכה. לכן הוא נקרא האור המקיף.
אפשר לעורר את האור המקיף הזה, את הסביבה הזאת, ולהימצא בחברה הזו, אבל רק אם האדם דורש זאת. לשם כך האדם צריך יתר רצון לרוחניות. תוספת כזו של רצון אפשר לקבל מהקבוצה מהחברה שבה האדם לומד. אם אדם לומד בקבוצה, ומתחיל להרגיש את השפעת האחרים עליו, והוא עצמו מתחיל להשפיע על האחרים, הם מקנים לו תחושה של חשיבות המטרה, וכתוצאה מכך הוא מקבל רצון חזק יותר כלפי הרוחניות.
אם הרצון של האדם לרוחניות אינו חזק, אך עקבי, הקבוצה מאפשרת לו שלא להתרחק מהרצון הזה, אלא תמיד להיות בו ואף לחזקו, כלומר לדרוש מהבורא כל הזמן יותר עזרה.
בדרך זו, ובעזרת הכְוונה נכונה ממקובל, שנותן לאדם רצון נכון, הוא מתחיל למשוך על עצמו את האור המקיף ובזה מקיף את עצמו בסביבה חיצונית שיכולה לעזור לו להתפתח בצורה היעילה ביותר, כזרע בשדה שנהנה מתנאי הגידול הטובים ביותר.
זה כאילו שהאדם עוקר את עצמו מאדמה שאינה פוריה ושותל את עצמו בחלקת אדמה טובה יותר-היכן שיש שמש, מים, אוויר, ואין עשבי בר. אם האדם עושה את המעבר הזה, הוא יכול להגיע למטרה תוך שלוש עד חמש שנים. הוא יתחיל לחוש את הבורא, יקבל את תכונותיו, יעבור את המחסום ויעלה אל דרגת הדביקות הראשונה עם הבורא.
ואז יעלה לדרגה הבאה וכן הלאה: שש מאות עשרים דרגות כאלו בסך הכל. בעלייתו בדרגות האלו האדם מתקן בעצמו את שש מאות עשרים הרצונות שלו, בכל דרגה-רצון מסוים. מסתבר לנו איפוא שניתן לתקן את הרצונות שלנו רק תחת השפעה חיצונית. לכן כל עבודתנו היא בבחירת סביבה נכונה.
התלמוד מביא לנו דוגמה: בעיירה קטנה חי איש חכם, בין חכמים רבים. הנוכחות שלהם בעיר יצרה סביבה יחודית. מעיירה סמוכה הגיע איש עשיר, בא אל החכם העני ואמר: "אני אבנה לך ישיבה בעירי שלי, יהיו לך תלמידים רבים, אשלם את כל ההוצאות, אתה תהפוך למורה דגול, וכל מי שיחפוץ יוכל לבוא אליך ללמוד, וגם אני אתחיל ללמוד אצלך". אבל החכם סירב להצעה באמרו "אם אעקור למקום חדש, אצא מהשפעת הסביבה שלי, שבה התפתחתי והודות לה נעשיתי חכם, ואהיה נתון להשפעת החברה בעיר שלכם. אתה הנך דוגמה בולטת לחברה שלכם. לכן, חרף היותי חכם, שלמעשה אינו צריך ללמוד עוד מאיש, כי כבר הגעתי לחכמה, חרף זאת, החברה משפיעה על האדם ומתוך כך שאשהה בסביבה שלך, אאבד את הדרגה שלי, את התכונות וההשתוקקות שלי, ואעשה דומה לחברה שלכם."
למעשה, כך זה במציאות: האדם, שלא במודע, עלול להידרדר במהירות, בהשפעתה של חברה, ולאורך כל הדרך יצדיק את עצמו ואת החברה. כך הדבר בסביבה החומרית. ובסביבה הרוחנית, תחת השפעת הספרים והקבוצה, כל המצבים האלה משפיעים על האדם בעוצמות גדולות בהרבה, והאדם משתנה במהירות.
ישנו גם הגורם הרביעי. אלו הם התנאים החיצוניים של הגורם השלישי שמשפיע עלינו. גם תנאים אלה עשויים להשתנות, ובקיצוניות: עלולה להיות בצורת, או עלולים לרדת גשמים חזקים מדי, וכל הזרעים ימותו. כיום, בתקופת ההכנה, אין אנו יכולים לשלוט בגורם הזה ולכוון אותו, כיוון שמדובר כאן במצבים שנמצאים בינתיים מחוץ לתחום ההבנה וההשפעה שלנו. אבל לפחות אנחנו מחויבים להביא דוגמה לנסיבות האלו, כיוון שגם לגורם הרביעי משקל טבעי ואובייקטיבי בהתפתחות הרוחנית שלנו.
לסיכום, אדם רציני חייב לחשוב ולהיות מודע לגורמים משפיעים על התפתחותו בכל רגע נתון.
התקדמות מעשית
בעמוד ס"ג בספר "פרי חכם-אגרות" בעל הסולם מזהיר, במכתב, כי הדרך אל היכל הבורא, אל מטרת הבריאה, עוברת בשביל צר מאוד. האדם חייב כל הזמן לבחון את עצמו ואת מעשיו, לבדוק אם כל המחשבות שלו הן בכיוון הנכון, עליו לתקן אותן בכל צעד ושעל, כלומר עם כל מחשבה חדשה. אבל אדם שנתון להשפעת חברה לא נכונה, מובן שגם תיקונן לא יהיה נכון.
הפרעות שונות והשפעות שליליות של אחרים בולמות את ההתקדמות, מעכבות, עוצרות, מסיטות, מטעות ומשנות את כיוון ההתפתחות הרוחנית של האדם. אם אדם שלומד קבלה, עוסק במקביל גם בשיטות "התפתחות" אחרות, הוא מאבד לחלוטין כל כיוון, לא רק משום שנמצא תחת השפעותיה של איזו שיטה מיסטית, אלא שהשילוב הבלתי צפוי של חוכמת הקבלה ומיסטיקה, מביא את האדם למשהו לגמרי בלתי רצוי.
בחירת הסביבה קובעת ומשפיעה על עתיד האדם, בלי שום קשר לרמה הרוחנית שלו. החכם הגדול ביותר, גם זה שיודע איך להיזהר מהשפעות זרות-לא יסכים בשום אופן להיכנס להשפעתה של חברה זרה, מאחר שאינו יודע כיצד תשפיע עליו.
לשם יצירתה של סביבה חדשה בעולם, שתשפיע ברעיונות הרוחניים שלה, הוקם אתר אינטרנט מלא ומקיף ללימוד חוכמת הקבלה, ובו מידע על הוצאות ספרים לימודים ומאמרים בעיתונות.
כל מה שאנחנו עושים, נעשָה באופן שימושי כדי שנוכל להקים מקבוצות חיצוניות קטנות ומבודדים חברה ענקית, שתוכל בהדרגה לשנות את הפן הרוחני של העולם.
כל מי שרוצה להתקדם ברצינות צריך לדאוג לקבוצה שלו, כיוון שרק דרכה הוא יכול להשפיע על עצמו ועל ההתקדמות שלו. כשם שהאדם נותן לקבוצה-כך הוא יכול לקבל ממנה בחזרה, ובמידה זו היא יכולה להשפיע עליו. ואין הדבר תלוי בגודל הקבוצה או באיכות שלה. גודל ואיכות הקבוצה הם מושגים אובייקטיביים, ואילו כל מה שכל אחד מסוגל להפיק מהקבוצה-תלוי ביחסו הסובייקטיבי כלפיה.
כך גם במצבי הירידות הרוחניות: השפעת החברה, הקבוצה, על כל אחד מחבריה נועדה בדיוק למטרה זו. אם האדם נופל, עליה להרים אותו, ושוב להרים כשהוא שוב ייפול וכן הלאה, ועל ידי כך, לקצר את זמן הספיגה של כל מצב רוחני, במיוחד בתקופות השליליות.
החברה עוזרת לאדם להתגבר מהר מאוד על מצבים שונים, כיוון שהאינטנסיביות שלה ועוצמת ההשפעה שלה על מצבו של האדם, גדולות מאוד. דומה הדבר להימצאות בסביבת גידול אופטימלית, כאשר מקבלים הכל בכמויות נכונות-שמש, מים, דשן-והכל מתחיל לגדול הרבה יותר מהר.
מתוך ארבעת הגורמים שמשפיעים על האדם, רבי יהודה אשלג מורה שהסביבה שבה בחר להימצא בה היא הגורם היחיד שעליו האדם מסוגל להשפיע לצורך שינוי עצמו, כדי להגיע למטרת הבריאה.
אל לנו אפילו לחשוב על הגורמים האחרים: אין לחשוב שלפי הנתונים ההתחלתיים אין אנו מתאימים להשגת מטרת הבריאה, או כי אנו נמצאים בתנאים לא מתאימים, או שמשפיעות עלינו נסיבות חיצוניות שאין אנו מסוגלים לשלוט בהן. ישנו דבר אחד בלבד שבו יש לנו חופש בחירה, ורק בכיוון הזה עלינו לפעול-ליצור לעצמנו סביבה מתאימה.
יש סבורים, שקיימות דרכים רבות אל הבורא, והן כנראה לא צריכות להפריע זו לזו, האמנם? אכן, נאמר "הרבה דרכים למקום", אבל הפירוש הוא, שלכל נשמה יש מצבים אינדיבידואליים משלה. לכל נשמה השביל שלה אל הבורא. אבל השפעת החברה היא הגורם החשוב ביותר בהתקרבות אל הבורא.