איך הגעתי לקבלה?
בהרצאות ובראיונות תמיד נשאלת משום מה השאלה, איך הגעתי לקבלה? אילו הקבלה היתה עניין כל כך שולי, מופשט, מיותר, הייתי מבין ביתר קלות את השאלה. אבל הקבלה היא חוכמת חיים, שקרובה לכל אחד מאתנו, ואינה דומה לעיסוק אזוטרי המצריך הסבר מיוחד על הדרך שמובילה אליו. ובכל זאת אני מוצא לנכון לענות על שאלה אחרת, שונה מעט: איך מצאתי בקבלה את התשובות לשאלות על עצמי ועל חיי.
עוד בילדותי, שאלתי את עצמי תכופות לשם מה אני קיים. שאלות קיומיות אלה ואחרות לא הפסיקו לנקר במוחי. לעתים הצלחתי לדחוק אותן הצידה על ידי רדיפה אחר תענוגות, אך בדרך כלל נאלצתי לקום בכל בוקר רדוף על ידי אותן שאלות. שאלות אלה לא הניחו לי, אף כי השתדלתי לדכא אותן על ידי מטרות בדויות. במשך שנים שמתי את מעייני ברכישת מקצוע מעניין ודבקתי בו. היעד לעלות ארצה העסיק אותי אף הוא שנים לא מעטות.
אבל גם אחרי שעליתי לארץ בשנת 1974 השאלה על מטרת חיי לא נתנה לי מנוח. חיפשתי כל הזמן משהו שלמענו כדאי לחיות. ניסיתי את עולם העסקים, הפוליטיקה ועוד. ניסיתי לנהל חיים דומים לחיי הרוב, ובכל זאת לא עלה בידי לחסל את השאלה שבתוכי, "למען מה אני עושה כל זאת?", "מה תיתן לי העובדה שאהיה דומה מבחינה חיצונית לכולם?!"
אחרי זעזועים נפשיים וחומריים אלה ואחרים, כשהגעתי להכרה שאינני יכול לברוח מהמציאות, החלטתי ב-1976 לנסות להתחיל לנהל אורח חיים דתי. חשבתי שאולי אורח החיים הדתי, על תפיסת העולם העומדת מאחוריו, יביא מרגוע לנפשי המתחבטת בשאלות קיומיות אינסופיות.
מעולם לא נמשכתי למדעי הרוח, ולא התעמקתי בנושאים פסיכולוגיים. גם הספרות לא היתה קרובה ללבי. הייתי תלמיד ממוצע למדי ולא הברקתי בעומק רגשי או מחשבתי. בילדותי האמנתי רק במדע מעשי.
ב-1978, נתקלתי במודעה על חוג לקבלה. נרשמתי מייד, קניתי ספרים, ומצאתי את עצמי שוקע בהם כל כולי. התחלתי לחפור בנשמתי פנימה, כדי לברר לעצמי באופן יסודי את כל השאלות, גם אם הדבר יצריך ישיבה של שבועות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהעניין מתאים לי וקשור בי.
התחלתי לחפש מורים אמיתיים. חיפשתי אותם בכל הארץ. אך קול פנימי אמר לי שזו לא קבלה אמיתית, מכיוון שהיא לא מדברת עלי, אלא על משהו מופשט. עזבתי את כל המורים, ולאחר שעניינתי מכר שלי, למדנו בערבים את כל ספרי הקבלה הקיימים. כך זה נמשך חודשים.
ערב חורפי אחד, קר וגשום, בשנת 1980, במקום לשבת לבד עם חברי וללמוד "פרדס רימונים" או "טל אורות", התייאשתי והצעתי לשותפי לנסוע לשיעור עם מורה. לפני כן הזדמן לי להגיע לבני ברק פעמיים או שלוש, בחיפושי אחר ספרי קבלה.
בבני ברק קידם אותנו מזג אוויר זועף. הרחובות היו רטובים וריקים מאדם. כשהגענו לצומת הרחובות רבי עקיבא וחזון איש, פתחתי את חלון המכונית ופניתי לאדם לבוש שחורים שעמד מעבר לכביש. "סליחה", שאלתי, "איפה לומדים פה קבלה?". למי שלא מכיר את האווירה בשכונות הדתיות ואת החברה הדתית, אסביר, שהשאלה היתה קצת מוזרה: כי קבלה לא נהוג ללמוד במוסד חינוכי או בישיבה. רק יחידים בעלי תעוזה ואומץ יעזו להודות בכלל שהם מתעניינים בקבלה. אך האיש לא התפלא, וענה בפשטות: "פנה שמאלה, תגיע לפרדס, ושם תראה בית כנסת שבו לומדים קבלה."
בהגיענו למקום, גילינו בניין חשוך. כשנכנסנו ראינו בחדר צדדי קטן, שולחן ארוך, שסביבו ישבו ארבעה או חמישה זקנים בעלי זקנים לבנים. הצגתי את עצמי, אמרתי שאנו מרחובות ורצוננו ללמוד קבלה. הזקן שישב בראש השולחן הזמין אותנו לשבת, ואמר שנדבר על כך בסוף השיעור. הם המשיכו לקרוא את פרשת השבוע מספר הזוהר, עם פירוש הסולם. הם בלעו את המילים כדרכם של זקנים, ודיברו חצאי משפטים ביידיש, כאנשים המבינים זה את זה בחצי מילה.
כשראיתי ושמעתי אותם, עברה במוחי המחשבה הנחרצת שהחבורה הזו, סתם מבזבזת זמן, וייטב לנו אם נמצא מקום אחר ללימוד קבלה עוד באותו ערב. אבל השותף שלי עצר בעדי מלקום וללכת באמצע, הוא אמר שאין זו התנהגות נאותה.
אחרי דקות ספורות הסתיים השיעור. הזקן ביקש את מספר הטלפון שלנו, אמר שיחשוב על מורה עבורנו ויודיע לנו על כך. לא רציתי להשאיר את מספר הטלפון שלי, כי חשבתי שאנו מבזבזים שם את זמננו. חברי השאיר דווקא את מספר הטלפון שלו. נפרדנו לשלום ונסענו.
למחרת בערב הגיע חברי אלי והודיע שהזקן התקשר והציע לנו מורה, וכבר הוסכם שנגיע באותו ערב. לא רציתי לבזבז על כך ערב נוסף, אך נכנעתי להפצרותיו של חברי.
בהגיענו, קרא הזקן לאדם מעט צעיר יותר בעל זקן לבן, אמר לו שתי מילים "אוף יידיש", והותיר אותנו אתו. המורה הציע לנו לשבת ולהתחיל ללמוד, הוא אמר שהוא מעדיף להתחיל את הלימודים מ"פתיחה לחוכמת הקבלה", שאותה ניסינו ללמוד, חברי ואני, לא פעם.
ישבנו סביב אחד השולחנות באולם בית הכנסת הריק. הוא התחיל לקרוא ולהסביר את הכתוב. מאז אני מנסה שוב ושוב להעלות בזיכרוני את הרגע הזה, את ההרגשה הפתאומית והמופלאה, שחלפה בי כהרף עין, שהנה לבסוף מצאתי, אחרי שנים רבות כל כך של חיפושים, את מה שתמיד רציתי למצוא, ועד לרגע זה לא עלה בידי!
אחרי השיעור סיכמנו שנגיע גם למחרת. למחרת הקלטתי את השיעורים במכשיר הקלטה. אחרי שנודע לנו שהלימודים העיקריים מתקיימים בין השעות שתים בלילה לשש בבוקר, התחלנו להגיע לשיעורים כל לילה.
אני, החוצפן שבינינו, נדחף על ידי רצון לברר לעצמי סוף כל סוף את הכל, התווכחתי לעיתים קרובות. הדבר נודע ככל הנראה לרב הראשי, הרב ברוך אשלג, אשר כפי שנתגלה בהמשך, התעניין בנו בקביעות. וכך, יום אחד, אמר לי לפתע המורה, שאחרי התפילה, בשבע בבוקר, הרב הראשי יכול ללמוד אתי מבוא לספר הזוהר.
אחרי שניים או שלושה שיעורים, הודיע לי הרב ברוך אשלג, באמצעות המורה שלנו, שהשיעורים האלה לא יתקיימו יותר, כי הוא רואה שאינני מבין כלום.
הייתי ממשיך ללמוד, אף כי הרגשתי שאינני מבין דבר. הייתי מוכן לקרוא כל חומר עם הרב ברוך אשלג, כי נדחפתי על ידי צורך להבין, בכל זאת, מה יש בהן בשורות האלה. אך הוא כנראה ידע שזמני טרם הגיע, ולמרבה עלבוני, הפסיק את השיעורים.
עברו כמה חודשים. בתיווכו של המורה שלי, נשאלתי אם אני יכול לקחת את הרב ברוך אשלג לביקור אצל רופא בתל אביב. אני כמובן הסכמתי. בדרך הוא דיבר על נושאים שונים, ואני גם ניסיתי לשאול על קבלה. הוא אמר כי לפי שעה אני לא מבין כלום, ולכן הוא יכול לדבר אתי על הכל. אבל בהמשך, כשאתחיל להבין, הוא יפסיק להיות כל כך גלוי אתי.
וכך היה. במשך שנים, במקום תשובות לשאלות ששיוועו לתשובה, קבלתי את המענה: "יש לך כבר למי לפנות?". הוא התכוון לבורא. "תצעק, תבקש תתלונן כמה שאתה רוצה. תפנה הכל אליו ותדרוש ממנו!"...
הטיפולים שקיבל הרב אצל הרופא לא הועילו. הרב, שסבל מדלקת באוזניו נאלץ להתאשפז בבית חולים לחודש ימים. מכיוון שבעבר ליוויתי אותו פעמים רבות לביקורים אצל רופאים, נשארתי אתו כשהתאשפז בבית החולים. במשך כל החודש הייתי מגיע לבית החולים בארבע בבוקר, מטפס על הגדר, עובר בחשאי בין החדרים, ולומד אצל הרב... כך במשך חודש!
מאז, הרב ברוך שלום הלוי אשלג , בנו בכורו של בעל הסולם, הפך להיות הרב שלי.
אחרי שיצא מבית החולים, היינו יוצאים לטיולים בפארק ובחורש. עם חזרתנו, הייתי רושם בקדחתנות את כל מה ששמעתי. הטיולים הקבועים האלה שנמשכו שלוש או ארבע שעות ביום, הפכו להרגל עם השנים.
בשנתיים הראשונות ביקשתי את אישורו של הרב לעבור לגור בסמוך אליו. אבל הוא ענה לי, שהוא לא רואה בזה צורך עדיין. לדבריו, עצם הגעתי מרחובות מהווה מאמץ המביא לי תועלת רוחנית. אחרי שנתיים, הוא עצמו הציע לי לעבור לגור בבני ברק. אני לעומת זאת, משום מה לא מיהרתי, עד שהרב עצמו מצא לי דירה בקרבתו, ודחק בי לעבור.
עוד כשגרתי ברחובות, ביקשתי את אישורו של הרב ללמד בכמה מקומות. באחד מהם, כאורח בהרצאות, הכרתי כמה אנשים שניסו ללמוד קבלה. הוא קיבל את זה ללא התלהבות יתרה, אך בהמשך שאל על השיעורים שלי. כשאמרתי לו שיש אפשרות שיבואו אלינו כמה בחורים משם, הוא הסכים בזהירות.
כך הגיעו לבית הכנסת שלנו, בבת אחת, כמה עשרות בחורים צעירים. במקום שהיה שקט וסגור עד אז, החיים געשו. חיי הרב קיבלו משמעות חדשה. הוא זהר בשמחה נוכח זרם האנשים שהשתוקקו ללמוד קבלה!
בדרך כלל היום שלנו היה מתחיל בשלוש בבוקר. למדנו בקבוצות אשר מנו עד ששה תלמידים, את כל השיעורים הקלטתי במכשיר הקלטה, ובמשך השנים הצטברו יותר מאלף קלטות.
בחמש השנים שאחרי 1987, הרב החליט שפעם בשבוע או בשבועיים ניסע, אני והוא, ליומיים לטבריה. כך התנתקנו הרב ואני, מדי פעם מכולם, מה שקרב בינינו אף יותר. הקירבה והשנים גרמו לי להכיר יותר ויותר בפער הרוחני העצום שבינינו. לא ידעתי איך להתגבר על הפער.
התהום הרוחנית הזאת נפערה בפני במלוא עומקה, כשהתבוננתי ברב השש לכל הזדמנות להתגבר על צרכי הגוף. הוא עמד איתן כסלע בכל החלטותיו, ובכל ההתחייבויות שלקח על עצמו. את סדר יומו לא שינה גם נוכח עייפות גדולה ומצוקה פיסית.
האדם הזה היה עובד עד שהיה קרוב לסף התמוטטות מרוב עייפות, אבל קיים את כל מה שתכנן עד לאחרון הפרטים. הוא מעולם לא ניסה להקל על עצמו ולהפחית את המטלות אליהן התחייב. הוא עשה מאמצים כבירים, עד שלא היה לו כוח לנשום. התעוררו אצלו קשיי נשימה, אך הוא לא ויתר על אף פגישה או שיעור, ולא העביר לאחרים את חובותיו.
התבוננתי בו ובמעשי הגבורה שלו, בקביעות, ובהדרגה איבדתי את בטחוני העצמי בהצלחתי. זאת, למרות שהבנתי שהכוחות העל אנושיים האלה, מופיעים רק עם הכרתה של גדולת המטרה וניתנים מלמעלה.
אינני יכול לשכוח אף רגע מהרגעים שבילינו יחדיו בטיולים בטבריה או במירון. ערבים ארוכים ישבתי מולו וספגתי בלבי את מבטיו, האזנתי לשיחותיו, לשירים ששר. כל החוויות האלה נצורות בלבי, ואין לי ספק שהן מכוונות את דרכי. המידע שהצטבר במשך שתים עשרה שנים של קשר הדדי יומיומי, במהלך עשר שעות בכל יום, פועל מאליו. הרב נהג לומר דברים סתומים לעיתים קרובות, וכשאמר אותם הוסיף, "בכדי שהאמור יצא לעולם, שהאמור יחיה באופן עצמאי ויפעל בעולם הזה".
מכיוון שבמשך מאות שנים ישבו מקובלים בחברותא, ביקשתי מהרב לארגן קבוצות כאלה לאנשים החדשים שהגיעו, ולהציג לנו את תוכנית ישיבת החברים בכתב. זה הביא לכך שהוא התחיל לכתוב מאמרים שבועיים.
כך נמשך הדבר, עד שהוא עזב אותנו, מותיר לנו כמה כרכים יוצאי דופן מבחינת תוכנם. החומר הזה והקלטות שלי מהווים אוסף פירושים לקבלה כולה.
בראש השנה הרב חש ברע, הוא הרגיש לחץ בחזהו. רק אחרי שכנועים רבים מצדי הוא הסכים להתאשפז ולקבל טיפול. הרופאים לא אבחנו דבר, אבל בשעה מוקדמת בבוקר בה' בתשרי תשנ"ב הוא נפטר.
מחברתו של הרב
בין כל הספרים והרישומים בהם השתמש רבי, האדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג (רב"ש) היתה מחברת אחת אותה הוא תמיד החזיק בכליו. במחברת זו הוא רשם את דברי אביו, המקובל רבי יהודה לייב הלוי אשלג, מחברם של "פירוש הסולם", הפירוש לספר הזוהר ב-12 כרכים; "תלמוד עשר הספירות", הפירוש לספרי גדול המקובלים האר"י ב-6 כרכים, ועוד ספרי קבלה רבים.
בראשית שנת תשנ"ב בשעות הערב המאוחרות, שעות ספורות לפני פטירתו, קרא לי הרב אל מיטת חוליו ומסר לידי את המחברת הזו באומרו: "קח ולמד ממנה". השכם בבוקר למחרת הלך לעולמו והותיר אותי ורבים מתלמידיו ללא מורה דרך בעולם הזה.
בחייו נהג להגיד: "אני חולם ללמד אתכם לא לפנות אלי, אלא לבורא - אל אותו כוח יחידי, המקור האחד לכל מה שקיים, שיכול לעזור לכם באמת ואף מצפה לכך שתפנו אליו ותבקשו עזרה בחיפוש הדרך להשתחרר מכלוב העולם הזה, עזרה בחיפוש דרכך להתעלות רוחנית אל מעבר ומעל לעולם הזה, עזרה בחיפוש אחר זהותך העצמית וייעודך - עזרה כזו יכול להעניק רק הבורא לבדו. שהרי הוא זה השולח לכם את כל השאיפות הללו בכדי שתפנו אליו, ורק הוא יכול לתת תשובה ולעזור".
בספריי השתדלתי למסור חלק מרישומי המחברת הזו, כפי שנשמעו לי. לא ניתן למסור את מה שכתוב בדיוק נמרץ אלא רק את מה שנקלט תוך כדי הקריאה. מכאן שכל אחד עשוי להבין את הכתוב בצורה שונה ויחודית לו, בהתאם לתכונות נשמתו. רישומים אלה משקפים את תחושותיה של כל נשמה ונשמה מהמגע עם האור העליון, ולכן, כאמור, כל נשמה קולטת אותם באופן אחר.
האינפורמציה הרוחנית עוברת למקובל מלמעלה ללא מילים. היא נקלטת בו, בו זמנית, בכל אבריו, חושיו ושכלו, ומושגת מיד בכל נפחה. מקובל יכול להעביר את האינפורמציה רק למקובל אחר הנמצא לפחות באותה רמה רוחנית. למי שלא נמצא ברמה הרוחנית המתאימה, או למי שטרם נכנס לעולם הרוחני, אי אפשר להעביר את האינפורמציה המורגשת באופן רגשי, בשל חוסר כלי החישה המתאימים.
לפעמים המורה מעלה באופן מלאכותי תלמיד מסויים לרמה הרוחנית שלו. זה נעשה בעזרת ה"מסך" של המורה. במקרה כזה, התלמיד יכול לקבל תמונה של כוחות רוחניים ופעולתם.
כשמעבירים אינפורמציה לאנשים שלא נכנסו עדיין לעולם הרוחני, משתמשים בכלי האינפורמציה הרגילים של העולם הזה: כתיבה, דיבור, קשר ודוגמה אישית. כידוע, מתיאור משמעות האותיות, ניתן להעביר תוכן פנימי, רוחני, של אינפורמציה מעבר למשמעות המילה. אך כל עוד חסרות לאדם ההרגשות המתאימות למשמעות הרוחנית של השמות והפעולות, קריאת המילים דומה לקריאת פתקים המונחים על צלחות ומכריזים על שם הכיבוד כתחליף לכיבוד עצמו.
חווית הקריאה
הקושי שבהנחלת חוכמת הקבלה והקושי שבלימוד חוכמה זו טמון בעובדה שלעולם הרוחני אין מקבילה בעולמנו. לכן, אפילו כאשר נושא הלימודים מתבהר ונעשה מובן, מדובר בהבנה זמנית בלבד. זאת משום שהנושא נתפש בחלקה הרוחני של תודעתנו, אשר מתחדשת מלמעלה שוב ושוב. וכך חומר שכבר הובן בעבר, חוזר ומצטייר לאדם שוב ושוב כבלתי מובן לגמרי. הכתוב עשוי להיראות לקורא פעם מלא במשמעות עמוקה, ופעם חסר כל תוכן, וזאת בהתאם למצב רוחו ולמצבו הרוחני באותו פרק זמן.
אין להתייאש מכך שנושא שרק אתמול התבהר ונעשה כה מובן, היום שוב סתום ומעורפל. אין להירתע ממפגש עם טקסט בלתי מובן, מוזר ולא הגיוני. הקבלה איננה מדע תיאורטי ואנליטי; קבלה לומדים בכדי לראות ולהרגיש. ראייתם והשגתם האישית של הכוחות הרוחניים, של האור והמדרגות הם אלה שיתנו בסופו של התהליך את הידיעה המוחלטת!
כל עוד האדם לא השיג בעצמו את האור העליון, את תחושת העצמים הרוחניים - הוא לא יבין כיצד מערכת הבריאה בנויה ופועלת, שכן אין בעולם הזה שום מקביל לדברים הנלמדים.
ספר זה נועד לעזור לעשות את הצעדים הראשונים בדרך להרגשת הכוחות הרוחניים. בשלב הבא, כמובן, אי-אפשר להסתדר ללא עזרה ישירה מצד המורה.
מומלץ שלא לקרוא בספר בהרגלי הקריאה הרגילים והשגורים, אלא לאמץ הרגלים חדשים. לדוגמא: לאחר עיון בפסקה כלשהי לעצור את שטף הקריאה ולהרהר בפסקה האחת תוך עירוב חוויות אישיות ודוגמאות מהחיים.
יש לחשוב ולהרהר על המשפט לא פעם ובעקשנות ולהשתדל להיכנס אל תוך רגשותיו של המחבר; לקרוא לאט, תוך הרגשת טעם הדברים ולשוב לתחילת המשפט. שיטה זו עוזרת להיכנס לנושאים ולעולמות המתוארים בחושיך שלך או לחוות חוויה של העדר תחושות, חוויה המהווה שלב מקדים חיוני בהתפתחות רוחנית.
הספר לא נועד לקריאה מרפרפת, אלא לקריאה מעמיקה ומגיבה רגשית. הוא מדבר על דבר אחד בלבד - על היחס לבורא, יחס המתואר מכיוונים רבים ושונים ובצורות מגוונות. זאת כדי שכל קורא יוכל למצוא בין שורותיו של הספר את הצורה המיוחדת המתאימה לו באופן אישי, את המילה שממנה יוכל להתחיל להתקדם לעומק הכתוב. אמנם רצונותיו ופעולותיו של האגואיזם מתוארים בספר בגוף שלישי, אך כל עוד האדם אינו מסוגל להפריד ברמת ההרגשה בין תודעתו לאגואיזם שלו, הוא תופש את שאיפותיו ורצונותיו של האגואיזם כאילו הם "שלו עצמו".
צריך לחזור ולקרוא בספר כמה פעמים, בנסיבות שונות ובמצבי רוח שונים. כך תגיע לידיעה טובה יותר את עצמך ואת תגובותיך על אותו הטקסט. אי-הסכמה לנקרא נתפסת כחיובית ממש כמו ההסכמה. העיקר לחוות את הכתוב. תחושת אי-ההסכמה, פירושה שלב מקדים ("אחוריים") של הידיעה ("פנים").
קליטה חושית איטית של המצבים המתוארים מפתחת את החושים ("הכלים") הנחוצים לשם הרגשת הכוחות הרוחניים. לתוך כלים אלה, לאחר מכן, יוכל להיכנס האור העליון, אשר נמצא בינתיים סביבנו ומקיף את נשמותינו בלי שנרגיש בו.
ספר זה לא נועד ללמידה בדרך השינון - אין צורך ללמוד ו"לדעת" אותו. הקורא לא צריך בשום אופן לבדוק את עצמו ולברר מה נותר בזיכרונו מהקריאה. טוב דווקא אם הכל נשכח, ובקריאה חוזרת הכתוב נראה בלתי מוכר לגמרי. במקרה זה משמעות הדבר היא שהאדם מילא עד תום את רגשותיו הקודמים והישנים אשר נסוגו ופינו את מקומם לעבודה: להתמלאות ברגשות חדשים שטרם נודעו. תהליך התפתחותם של חושים חדשים מתחולל ללא הרף. אלה מצטברים בתחום הרוחני והבלתי-מורגש של הנשמה. לכן העיקר הוא כיצד הקורא חש בהקשר לנקרא בזמן הקריאה - ולא לאחר מכן. החושים פעלו, והם יתגלו בתוך הלב והמוח לפי הצורך, לשם המשך התפתחות הנשמה.
קראו בנחת, אל תמהרו לסיים את הספר. בחרו בקטעים שבהם הוא מדבר אליכם במיוחד, והתמקדו בהם. רק כך יוכל הספר לעזור לכם ולהיות לכם למורה דרך בתחילת החיפושים אחר ההתעלות הרוחנית האישית שלכם.