י. אור לגויים

בתקופת בית המקדש, כל אדם, מכל אומה שהיא, גם לא יהודי, יכול היה להתיצב בבית המקדש, להצטרף למקריבי הקורבנות ולהשתתף בעבודת בית המקדש. השתתפות הגויים היתה חלק הכרחי ובלתי נפרד מקיום מעמדו של בית המקדש, וזאת, בהתאם למצב "בית המקדש" שבעולם הרוחני.

מבנה היחסים בין ישראל לעמים

מטרת האור העליון היא למלא את ה"רצון לקבל", את כלי הקבלה, שנקראים "אח"פ" (אוזניים, חוטם, פה), "גויים", או "אומות העולם". "ישראל" (מלשון ישר-אל) נקראים "גלגלתא ועיניים"-שהם כלים שכוונתם לתת, תפקידם להעביר את האור לאומות העולם, לכן הם נקראים "אור לגויים".

התכונה הרוחנית של "ישראל", הכוונה "למען הבורא" ("לתת"), מתפשטת בכל העמים, בכל הרצונות "לקבל", ומזה הבריאה נעשית מתוקנת. התיקון הוא בכך שלכל רצון מרצונות העמים תהיה כוונה של "ישראל".

כך נוצרת בריאה חדשה מתוקנת: רצון של "גוי" עם כוונה של "ישראל". מכאן ש"ישראל" והגויים דווקא משלימים אלה את אלה וקיומם אינו אלה על חשבון אלה. מכאן גם, שעם ישראל לא יתבטל לעולם.

כך גם מסופר במקורות: בראשית פנה הבורא לכל אחת משבעים אומות העולם, שמייצגות את 70 הרצונות לקבל שבבריאה, ורצה לתת להן את ה"תורה" (האור). אך אף לא אחת מהן הסכימה לקבלה, ולכן הוא הציע את תורתו לעם ישראל.

את התורה אפשר לקבל רק ב"רצון לקבל" אשר חוברה לו הכוונה "למען הבורא". בסיכומו של דבר נקרא הרצון הזה "לקבל למען הבורא" ("לקבל בשביל לתת"). בכך הבורא חיבר, כביכול, את "ישראל" עם שאר האומות, עם כל ה"רצונות לקבל". שכן אף אחד משבעים "הרצונות לקבל", לא נברא עם היכולת "לקבל למען הבורא". לכן, רק בשיתוף הרצון שלהם "לקבל" עם הכוונה של ישראל "לתת", אפשר להשיג את היכולת הזו.

כדי לחבר ל"רצון לקבל" הכללי שברא הבורא, את הכוונה "לתת", כוונה שבעצם מנוגדת לאופי הרצון הזה מטבע בריאתו, צריך לאסוף יחדיו את כל שבעים "הרצונות לקבל", ולערב כל אחד מהם עם הכוונה "לתת". אך מאחר שאת הרצון לקבל אי אפשר להעלות לרמה של ה"רצון לתת", כי הוא נברא כ"רצון לקבל" בלבד, נחוץ להוריד את הכוונה "לתת", לרמה של הרצון לקבל, לפגום כביכול בכוונה "לתת", להפוך אותה ל"לתת למען עצמי" (לתת בשביל לקבל), ואז ישראל, אשר תכונתו נפגמת והופכת להיות אגואיסטית, מתערב עם כל שבעים הרצונות האגואיסטיים של אומות העולם.

הנפילה הזו ממדרגת "ישראל" למדרגת הרצון של שבעים אומות העולם נקראת "גלות ישראל", פיזורו של ישראל בין כל אומות העולם. בסך הכל אמורות היו להיות ארבע גלויות בגלל ארבע בחינות העביות (חוזק הרצון) שקיימות בכל כלי.

כשתכונת ישראל מתערבבת עם הרצונות האגואיסטיים של שבעים האומות, היא נעשית גרועה מכל אומות העולם. "ישראל" כבר משתמש ביודעין ברצונות של אומות העולם, כדי ליטול מכולן את המקסימום האפשרי. זאת, מתוך כוונתו הפגומה "למען עצמי" והתחברותו עם כל הגויים. לכן נאמר, שאם נופל ישראל, הוא נופל חזק יותר מכל יתר הגויים.

לישראל כלי קבלה גדולים מאשר לאומות העולם. ישראל יודעים לנצל את תכונתם "לתת" בצורה הפוכה-כדי לקבל, ולכן מצליחים להרוויח הרבה יותר מהגויים. מכאן אפשר להבין מדוע הגויים הם פחות אגואיסטים בהרבה, וטובים מהיהודים שהתערבבו ביניהם.

אם אדם פועל מתוך חישוב לקבל לעצמו בלבד, זו פעולה חד-כיוונית, חד-מימדית, וכזהו הרצון של אומות העולם. אבל ישראל, אחרי שנפל רוחנית לדרגת אומות העולם, יצא לגלות, ורכש מהן את כל הרצונות, מצרף להם את תכונתו המקורית "למען הבורא", "לתת", ובכך נעשה נותן למען רווח עצמי. היות ונהנה מנתינה לכל האומות, ולא רק מנתינה לעצמו, נעשה ישראל גרוע, אגואיסטי משאר האומות.

אלא שנפילת ישראל לתכונות הגויים לא היתה למטרת רווח עצמי שלו, ולפיכך נתן הבורא לישראל את תורת התיקון. רק אחרי שיתר הרצונות סירבו ולא רצו לקבל את "תורה" זו, הוא העניק אותה לישראל. כלומר, ישראל בעצמו אינו זקוק ל"תורה". תפקידו להשתמש בה כדי לתקן את שאר העמים, להיות להם ל"אור". לכן, עתידם ואושרם של יתר העמים תלויים בישראל בלבד.

מעורבותו והשפעתו של ישראל על העולם הן עצומות. דבר זה מובן מאליו לאור תפקידו. הוא חייב להעמיד את כל העולם מול הצורך ההכרחי בתיקון. לפיכך, האומה הישראלית דינמית יותר ופוריה יותר בכל התחומים בהם האנושות מתפתחת. אנחנו אמנם גאים בכך שאנו מעורבים בכל מקום, אבל מעורבות מסוג זה מייצגת דווקא את הצורה הפגומה של השפעתנו על העולם. אין אנו מבינים שהיא מבטאת את הקלקול שבנו. במקום למלא את יעודנו ולשלוט בעתידנו, בכך שנלמד את העמים לגלות את העולם העליון ולהשיג את הדבקות בבורא, עדיין אנחנו טובעים באותם רצונות שנכנסו בנו מהעמים האחרים, וממשיכים להיות קשובים להם.

עם תום הגלות, ישראל נוטש את יתר העמים, אך משאיר בתוכם את כוונותיו המקולקלות, שכן עכשיו הן מקולקלות גם בישראל עצמו. העמים לומדים מה"גלגלתא ועיניים" שקיבלו מישראל. "גלגלתא ועיניים", אותן הכוונות לתת, דבוקות עכשיו בשבעים "הרצונות לקבל" אף כי עכשיו צורתן פגומה.

אומות העולם תמיד לומדות מישראל. אין הן יכולות להתפתח בכוחות עצמן, וגם אין להן צורך בכך, כי כל התפתחות או לימוד אינם נובעים מכוח הרצונות האגואיסטיים "למען עצמי", כי אם מהרצונות לתת מעצמך החוצה.

אין בכך מטרה לרומם את ישראל מעל העמים האחרים, אלא להיפך, לציין שהוא נמוך יותר מהיתר. רק אם ישלים את תפקידו, ולא יהיה יותר במצב שבו הוא מגלה את חוכמתו במעשיו וברצונותיו המקולקלים, רק אז יהיה ראוי לשבח.

לשום אדם ולשום אומה אין סיבה להתגאות בתכונות שקיבלו מהבורא בעת בריאתם, כי הגאווה יכולה להיות רק על מה שפעלו ועשו בכוחות עצמם. בגמר התיקון, כל העמים, יחד עם ישראל, נמצאים בשווה בחיבור עם הבורא, בלי כל סימני היכר שמבדילים ביניהם. כל ההבדלים ביניהם שייכים רק לתקופת התיקון ומיוחסים לאחריות: יש מי שמוטלת עליו אחריות גדולה יותר לתיקון, ויש מי שאחריותו פחותה.

על "אדמת ארץ ישראל"

בני ישראל עזבו את הגולה וקיבלו את ארץ ישראל. הכלי הרוחני שלהם, שנקרא "גלגלתא ועיניים", נשאר אצל הלא-יהודים. זה החלק הרוחני שהעביר ישראל לגויים כשחי ביניהם. לפי זה, ניתן לראות איזו אומה בשלה יותר להבין את הרובד הרוחני ופתוחה יותר לרוחניות מבחינה נפשית; אלה הן אותן מדינות שהיו מאוכלסות ביהודים רבים, מדינות מזרח אירופה, למשל.

עם ישראל השאיר בהן חלק מכלי ההשפעה שלו, את ה"גלגלתא ועיניים" שלו, ולכן גם כשהוא נמצא על אדמתו עדיין הוא קשור עם גויים. לכן, העולם אף פעם אינו נשאר אדיש למה שקורה במדינת ישראל. ההתערבבות של ישראל בין לא-יהודים כבר מוצתה, ועכשיו מוטל על היהודים לתקן את עצמם, ורק על ידי כך יתוקן החלק הנותר שלהם בשאר האומות.

אם ישראל יתקן את עצמו, אז בחלק הישראלי הזה שנותר בשבעים אומות העולם, בחלק ה"גלגלתא ועיניים" שלו, יתחיל התיקון גם של חלק האח"פ (אוזן-חוטם-פה) שלו, תיקון כלי הקבלה האגואיסטיים. דווקא לצורך תיקון כלי האח"פ נשברה נשמת אדם הראשון, ונחלקה לשניים: לישראל ולכל היתר. זו בדיוק גם מטרת האנושות בגלגל ההתפתחות-תיקון כלי הקבלה שלה. התיקון הרוחני מתחיל כאשר עם ישראל כבר נמצא פיסית בארצו וזו כבר עובדה קיימת. אם ישראל מתקן את עצמו, על ידי זה מתוקנים גם הלא-יהודים.

הגויים מרגישים שהם תלויים בנו. התלות הזו היא הסיבה לשנאה כלפינו, למרות שהם עצמם אינם מודעים לתלות הזו. אין בכך הצדקה לשונאינו, אך יש כאן טענה כלפי אותם אלה מעם ישראל שמעכבים את התיקון שלנו ואת הגאולה שלנו.

לעם היהודי אין מקום בטוח על פני כדור הארץ יותר מאשר כאן, בארץ ישראל. עד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי, בכל המקומות האחרים יהיה ליהודים רע יותר מאשר כאן-וזו רק שאלה של זמן.

בהתאם לחוק היקום הכללי יש לעם היהודי תפקיד מסוים-להעניק לאנושות את הידע על מבנה העולמות העליונים, על הבורא. בעולם שלנו הכל מורכב לפי עיקרון הפירמידה, והעם היהודי נמצא בפסגתה. והוא העם הנבחר שקיבל מהבורא ידע נסתר באמצעות חוכמת הקבלה, ובמשך אלפי שנים הוא שמר על הידע הזה בסתר.

לכדור הארץ יש תפקיד מוגדר. כולו מחולק לארצות, בהתאם לעמים שנמצאים בכל חלק שלו. יחסי הגומלין בין המדינות, בין חלקים שונים של כדור הארץ, מורכבים לפי אותו עיקרון של פירמידה השורר ביחסים בין העמים.

קיימת גיאוגרפיה קבלית שחוקרת באיזו צורה משפיעים כוחות רוחניים מסוימים, כמו "מלאכים", על כל חלק של כדור הארץ. מטבע הדברים, ארץ ישראל נמצאת בהשגחת כוח רוחני מיוחד. אם עם ישראל אינו תואם בתכונותיו הרוחניות את תכונות הכוח הזה, הוא מוגלה מן הארץ. אבל לאחר מכן, במידה שהנסיבות משתנות, אותו כוח מכריח את העם לחזור ארצה. כך בדיוק זה קרה במשך הגלות האחרונה.

הכל נמצא ביקום בהיררכיה ברורה ומוגדרת, מורכבת לפי מבנה וחוקים קבועים, והאדם חייב ללמוד אותם כדי שיהיה מסוגל להשפיע על המערכת הזו. הטבע יכריח אותנו להגיע לידע הזה. ברגע שנתחיל בעבודה הרוחנית שלנו, כל העולם יתחיל לעזור לנו. מכיוון שעליה רוחנית, גילוי והשגת הבורא, הם מה שמצפה מאתנו כלל האנושות, יש להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי-במובן הרוחני-תחילה בתוכנו, ואחר כך במקומו הפיסי; כל זאת בהרגשה הלא-מוּדעת שאפשר לקבל את ההשגה הזו רק דרך העם היהודי, ומקורה יהיה באדמת ארץ ישראל.