ג. שלמות
אנשים בעולם שלנו אינם מאושרים, אף על פי שכולם היו רוצים בכך. כדי להיות מאושר האדם צריך לדעת מה עליו לעשות כדי שיהיה לו טוב; הוא צריך לדעת איך להתנהג בעולם הזה, שהרי עצם קיומו משפיע על העולם בצורה זו או אחרת. לכן, עליו לרכוש את הידע כיצד משפיעים מעשיו בעולם.
הקבלה מלמדת אותו לכוון נכון את מחשבותיו ורצונותיו, לדעת מהו היחס הנכון שהוא צריך להפגין כלפי סביבתו. הקבלה מגלה לאדם עד כמה המחשבות שלו והיחס שלו למה שסובב אותו משפיעים למעשה יותר מאשר פעולותיו הפיסיות, אלא שככל שהאמצעים והכוחות חזקים יותר, הם פנימיים יותר, נסתרים יותר.
הטבע מרגיש את היחס שלנו כלפיו. למשל, צמח מרגיש אם אדם שנמצא לידו הוא טוב או רע. אם בעל-חיים רוצה לאכול את הצמח, הצמח אינו מגיב, ההתנהגות הזו מוטבעת בו מעצם בריאתו כי לשם כך יועד. אבל אם אדם חושב עליו בצורה שלילית, למרות שהוא מטפל בו ומשקה אותו, הצמח נובל.
האדם יכול להשפיע על העולם באמצעות ה"כוונה". אם ילמד לחשוב נכון, כלומר לחשוב בכוונה נכונה, הוא יוכל באמצעות המחשבות שלו להורות לטבע לבצע מעשים מועילים. אבל כדי לדעת איך אפשר להשפיע על כל העולם, על כל המציאות, צריך ללמוד הרבה מאוד, וכמו במדעים האחרים, לא כל אחד מוכן ללמוד כל-כך הרבה כדי להצליח בזה.
אבל אם אדם כבר התחיל בלימודי הקבלה, היחס של הטבע משתנה כלפיו לגמרי, כי הטבע מתייחס לאדם לפי הכוונות שלו ולא לפי מעשיו.
כיצד האור העליון מגיע לאדם
האור שמגיע אלינו הוא כה חלש, עד שאין אנו מסוגלים לקלוט אותו, אלא להימשך ללבושיו, לעצמים שונים שהוא מלובש בהם. בצורה הזאת אפשר לקבל את האור וליהנות ממנו לתועלתנו, אך רק בשיעור הזה ולא בעוצמת אור גדולה יותר. כדי להרגיש את האור לפחות כמו אלה שנמצאים, למשל, במצב של מוות קליני, אנו חייבים להתנתק מהרצון שלנו ליהנות. זה בדיוק מה שקורה להם, ובגלל זה הם מרגישים את האור העליון בצורה גלויה יותר.
אלא שגם אם יתנתק האדם לגמרי מהגוף שלו, ויעבור לצורה אחרת, הוא ירגיש את העליון, הנצחי, המושלם, פחות ממה שהוא יכול להרגיש אותו בהיותו בגוף הזה ובעולם הזה. דווקא מפני שהוא נמצא בעולם הזה בגופו, הוא יכול להתנתק ממנו ולעלות עם נשמתו עד רום המעלות.
קבלת האור העליון נעשית בשיטה מסוימת הנקראת "ג' קווים". "קו שמאל" הוא כל הרצונות של האדם ליהנות לעצמו. "קו ימין" הוא תכונות הבורא. ברור שהאדם אינו מתחיל להרגיש אותן מיד. כאשר האדם לומד בספרי קבלה הכתובים בשיטה מיוחדת, הוא מושך על עצמו "אור מקיף". את האור הזה הוא יוכל אחר-כך להרגיש בתוכו, לקבל אותו בצורת תענוג.
אלא שכל עוד האדם אינו מוכן, האור הזה נמצא מסביבו בצורה נסתרת ומחכה עד שיהיה מוכן לקבלו. מקובלים הם אנשים שמקבלים לתוכם את האור בצורתו הגלויה. כתיבת הספרים על ידם, הותירה בטקסט את הקשר עם האור שאותו הם הרגישו בזמן הכתיבה. לפיכך, אדם שלומד בספר של מקובל אמיתי ובשיטה נכונה, יכול למשוך על עצמו הארה יעילה יותר של אור מקיף המזכך אותו, ומכין אותו לקבל את האור בתוכו. או אז האדם יתמלא באור העליון וירגיש את עצמו מושלם ונצחי. התיקון תחת השפעת האור המקיף נעשה במנות, בצורה הדרגתית ולא בבת-אחת.
במידה שאדם סופג לתוכו את תכונות האור הבורא, האדם מתקן את עצמו, את ה"קו שמאל" שלו, ונעשה מסוגל לקבל אור. מנות התיקון האלה נקראות "מדרגות הסולם" הרוחני, שמעלות את האדם מהרגשת העולם שלנו, התחושה של עצמנו, עד להרגשת העולם הבא, הרגשת הבורא.
"הקו האמצעי" הוא השילוב הטוב ביותר בין הטבע המקבל של האדם לבין הכוחות שבאור העליון. הוא מתאם ביניהם כך, שהאדם יתקן את עצמו ויהיה דומה לאור במידה המירבית ביותר, ועם זה יישאר נברא עצמאי ופעיל.
הפניה אל הכוח העליון
המדע הגיע למסקנה שבבריאה פועל חוק כולל אחד, אשר חוכמת הקבלה מכנה אותו "בורא", "כוח עליון", או "אור עליון". אבל בניגוד למדען רגיל, המקובל מרגיש בחקירת כל המערכת של הבריאה, את החלק שאין אנו מרגישים, משום שפיתח חוש נוסף. לכן הוא מסוגל להרגיש, שהכוח המיוחד המנהיג את הכל הוא עשיר ברגשות-ולא כפי שנדמה לנו, שהטבע הוא נטול רגש.
לכוח הזה, שכולל גם רגשות, יש כוונה שאינה משתנה: להביא את כל המערכת של הבריאה לשלמות. כלומר, מבחינתו, כל מה שנמצא במציאות כבר קיים במצב השלמות העליונה ביותר.
כתוצאה מכך, על כל מי שאינו נמצא במצב השלמות הזה, הכוח העליון פועל בהתאמה, דוחף ומזרז אותו להגיע לשלמות. התהליך הזה פועל במידה שווה על כל חלקי הבריאה ופעולתו מורגשת בנו כיסורים.
הדבר דומה ללחץ שהורים מפעילים על ילדיהם מתוך רצון שיהיה להם טוב. אבל כל עוד הילד לא הגיע למה שהם רוצים, הוא מרגיש את הלחץ שלהם כיסורים. ברגע שהוא מגיע להיות מה שדורשים ממנו, מיד נעלם הלחץ-היסורים, והוא מרגיש רק את הטוב.
המצב ההתחלתי הלא מתוקן שלנו נברא מלמעלה על ידי הבורא בכוונה תחילה, כדי לתת לנו אפשרות לבחור בשלמות כדבר הרצוי לנו ולהשיג אותה בכוחות עצמנו. צורת ההתקדמות היחידה שקיימת היא פניה לעזרה אל הכוח העליון. מאחר שהטבע לא הטביע בנו את הכוח הזה, הרי כאשר אנו פונים לכוח העליון אין אנו מפרים את החוק שלו, אלא דווקא מבצעים את הפעולה הנכונה היחידה שניתן לבצע.
אלא שהקריאה לעזרה צריכה להיות מתוך מודעות: לצורך מה מבקשים עזרה? למען עצמנו, כדי למלא את הרצונות שלנו בעולם הזה, או כדי להתעלות רוחנית?. צריך לזכור למי אנו פונים, מי נתן לנו את היסורים האלה שגורמים לנו לצעוק. עלינו לזכור שהם ניתנו לנו כדי להגיע לצעקה הזאת, כדי שנפנה אליו מחוסר ברירה.
הבורא מרגיש מה נמצא בלבנו הרבה לפנינו. מכאן, שכל עוד אין אנו שלמים גם ההנהגה שלו מורגשת בנו כבלתי שלימה. לכן, צריך לבקש ממנו לא לשנות את הנהגתו אלא לשנות אותנו, כדי שנוכל להרגיש את הנהגתו השלימה.
אנחנו מתפללים אליו משום שרע לנו, כלומר מתוך מניע אגואיסטי-כדי שיהיה לנו טוב. אבל אם נבקש לשנות את עצמנו לא מפני שרע לנו, אלא משום שאנחנו מתייסרים מכך שבלבנו אנחנו מקללים את הבורא, זו כבר בקשה שאיננה לטובתנו אלא לטובתו. ולבקשה כזאת הבורא נענה מיד.
לשנות את היקום
הבורא התחיל את הבריאה בבריאת ה"רע", הקלקול-והאדם מסיים את הבריאה בתיקונה. בהתאם למידת יכולתו של האדם להנהיג את העולם, הבורא מעביר לו מידיו את הנהגת הבריאה. הבורא מגביר עליו את הלחץ כדי להכריח אותו לקחת לידיו את ההנהגה. מטעם זה העולם סביבנו כה רע-כדי שנתחיל לתקן אותו.
להנהיג פירושו להכיר את המערכת ולדעת להשפיע עליה באופן הרצוי. בתוך המערכת גורמים מין הפרעה, שנקראת אות, "סיגנל", וזה מחולל בה שינויים ותזוזות. כתוצאה מכך מפיקים מפעולת המערכת את התוצאה הרצויה. אין ספק כי האדם מניח שכך הוא פועל בכל פעולותיו תמיד, אבל השאלה היא עד כמה הוא מכיר את המערכת עליה הוא מנסה להשפיע. לעיתים קרובות האדם פועל בצורה מסוימת כי הוא רוצה להשיג תוצאה טובה בשבילו, אך בעצם הוא משיג תוצאה רעה, מכיוון שהוא מכיר רק חלק מהמערכת והתברר שהוא לא חישב נכון את התוצאה שצפויה ממעשיו. בעצם, האדם ניצב תמיד בפני מערכת היקום ועוסק רק בהשפעות עליה.
הקבלה מתבססת על ניסיון בלבד וכלל אינה מתבססת על השכל האנושי, גם לא על פילוסופיה או על שיקולים לוגיים. לדעתה, כל מה שנובע מן השכל ומן ההיגיון ולא מהניסיון, הוא חסר כל בסיס אמיתי, כי השכל שלנו הוא תוצאה מהרצון שלנו, מהטבע שלנו, ולכן אינו יכול לדון בשום עניין בצורה אובייקטיבית לא משוחדת.
אדם רגיל, שאיננו מקובל, אינו יכול לדון אף פעם בשום דבר בצורה עניינית אלא רק בצורה אישית, מתוך מה שהוא מכיר, כיוון שהוא אינו יכול לצאת מגבולות העולם שלנו לעולם רחב וכללי יותר.
מי שזוכה בזה נהיה מקובל, כלומר, הוא מקבל את הידיעה העליונה בדבר כל המציאות, רואה ומבין את החוקים הכלליים של הטבע, ולאן הטבע מוביל את היקום. ומי שלא נכנס למרחב הכללי של היקום, אינו מסוגל להבין על איזו מטרה בכלל מדובר והוא נולד, מוליד את הדומים לו ומת-חי ללא מודעוּת.
לכן, הקבלה כמדע מסרבת להסביר מהי מערכת היקום האמיתית ומהי המטרה שלנו על בסיס היכולת הנוכחית השקרית של האדם, אלא היא, מוציאה תחילה את האדם למרחב הרגשה אחר, לראייה של היקום כולו. ומי שהולך לפי דרכה רואה שהקבלה מכוונת למטרת הבריאה.
תפקידו של אדם יחיד דומה לתפקידו של כל היקום, כי בתוך כל אדם נמצאים כל מרכיבי היקום. בקבלה לומדים דבר זה בתחום של "שבירת הכלים", שהתרחשה לפני הבריאה שלנו. כתוצאה מהשבירה התערבבו כל החלקים של כל הנשמות, וכך בכל נשמה נמצאים חלקים של כל שאר הנשמות. מכאן נובעת האחריות ההדדית והקשר בין כל האנשים, שבהם כה מרבה הקבלה לעסוק.
אדם יחיד אינו מסוגל לצאת לעולם הרוחני. הדבר דומה לכך שיתחיל לפתח לבדו את מדע הפיסיקה או הכימיה ורק אז ישתמש בהם: או שיחיה כמו אדם קדמון ולא ישתמש בכל מה שהשיגה האנושות, עד שלא יקבל את הידע בעצמו.
שהרי תלמיד שמתחיל ללמוד, זקוק למורה שכבר נמצא בהרגשה, בהשגה של העולם העליון, ויכול ללמד אותו איך להשיג, בכל שלב בהתפתחותו, את העולם העליון. הקשר בין מורה לתלמיד הוא רוחני והתלמיד יבין את זה רק כאשר ישיג בעצמו את העולם העליון. אחדות עם המורה יכולה להיות אפילו בשלב התחלתי, כי הגופים שלהם נמצאים באותה רמה של העולם הזה. אבל אחדות עם הבורא אפשרית רק כאשר אדם יוצא לעולם העליון. קשר עם המורה מוביל איפוא לקשר עם הבורא. והמורה הוא המוביל.
השגת השלמות
הבחירה אינה בחירה של דרך, כי הדרך נקבעה כבר על ידי הבורא, ואל מטרת הבריאה מובילה דרך אחת בלבד, שהיא תיקון הרצון לקבל לרצון להשפיע, לתת, בעזרת ה"תורה", האור שבחוכמת הקבלה, כמו שנאמר: "בראתי יצר הרע-בראתי לו תורה תבלין".
אי-אפשר להבין תוצאה של תהליך, או להעריך אותו נכון, כאשר נמצאים בתחילתו, או במהלכו. רק לאחר שעוברים את כל הדרך, בסופו של התהליך, ניתן להתייחס בצורה נכונה לכל מה שהתרחש לאורך הדרך.
לא סתם כך קיימת האימרה: "לשוטה אין מראים חצי עבודה". רק מי שעובר את כל הדרך, ירכוש די שכל להעריך בצורה אמיתית את מה שמתרחש במציאות. ההליכה בדרך יוצרת באדם את ההרגשות ההכרחיות שמגמתה לקבל את התוצאה הסופית, את הרגשת הנצחיות והשלמות.
אם כך, מדוע הבורא לא ברא אותנו מלכתחילה שלמים ונצחיים? משום שבמקרה כזה לא היה ביכולתנו להרגיש את השלמות והנצחיות.
במהלך הדרך הזאת, עד שאנו מגיעים לבחירה חופשית בין המצב שלנו לבין המצב הרוחני, אנו לומדים בהדרגה להחשיב את הרוחניות באמת, ובוחרים בה. או אז, שלמות רוחנית ונצחיות הופכות בעינינו לדבר רצוי ואנחנו באמת מתענגים עליהן.
שלמות היא משהו שאינו ניתן להסבר, אבל אפשר להשיג אותו; אפשר לנסות להסביר מה מאפיין שלמות. שלמות יכולה להיות רק אחת, אי-אפשר שיהיו שתיים, כי אז או שאחת מהן אינה שלימה, או ששתיהן אינן שלמות. מאחר שהבורא הוא יחיד ועליון, השלמות היא מצב הבורא. איך להשיג את השלמות, כלומר איך להשיג את הבורא?- אלה תפקידו ומטרת חייו של כל אדם. השיטה להשגת השלמות נקראת קבלה. אם נתחיל ללמוד אותה צפויות לנו הרגשות נפלאות.