ד. למען הבורא או למען עצמי
אדם שבלבו אין נקודה שרוצה לקבל הנאה רוחנית, הנאה שלא ניתן לקבל בעולם הזה, מקבל הנאה דרך חמשת החושים שלו מתופעות שונות מסביבו. הוא ממלא את הכלי הגשמי שלו בעזרת חמשת החושים-ונהנה. אבל אם כבר ניתנה לאדם "הנקודה שבלב", ה"נבט" של הנשמה, הרצון להתמלא מאור הבורא, כי אז אפשר למלא אותה באור הזה בלבד. ניתן לקבל את האור רק מתוך הידמוּת לתכונות הבורא, המכונה בקבלה "השתוות הצורה".
הפעולה הראשונה להשגת השתוות הצורה, היא פעולת הצמצום. כשם שיש כרגע צמצום של האור העליון (אור הבורא), כך גם האדם צריך להעתיק את הצמצום הזה ולהכיל אותו. לאחר מכן יוכל לקבל את האור העליון.
הואיל והאור נסתר ממנו, עליו ליצור הסתרה בתוך עצמו. אז יתגלה האור. האור יתגלה כנותן, ובאותה המידה גם האדם צריך להפוך לנותן. אחרי כן, לפי חוק השתוות הצורה (השוואה עם תכונות הנותן) האור יכנס אל תוך נשמתו. העולמות נפתחים בפניו, במידה שהוא מצמצם את עצמו )משתווה עם תכונות הבורא(, כלומר אוסר על עצמו להשתמש ברצונות שלו עם הכוונה "רק לעצמו".
בהיותנו נתונים בתוך הכוונה האנוכית שלנו אין אנו יכולים עכשיו להבין שהמטרה האמיתית יכולה להיות הפוכה לכוונות שלנו. לכן, כאשר בא אלי מישהו ושואל: "למה בכלל ללמוד?", כאשר הוא עדיין אינו מבין ואינו מסוגל להפנים שכדאי לנסות, וללכת נגד הזרם של העולם הזה, אני ממליץ שימשיך לחיות כמו כולם. כיוון שעדיין לא התפתח בו הרצון למשהו גבוה מהעולם הזה.
מצבים כאלה יכולים להיות גם אצל אנשים שכבר נמצאים בדרך (בחיפוש הבורא); אבל הם מוכרחים להמשיך וללמוד בעקשנות, למרות כל המכשולים, כמו "שור לעול וחמור למשא". במצב זה תנצח העקשנות בלבד, ולא סוג הנשמה או היכולות השכליות.
הכלי שמרגיש דרך החוש השישי (שלא דרך חמשת החושים), לא שייך לעולם הזה, אלא לעולם הבא, העולם הרוחני. זה הכלי הרוחני, הנשמה, או הנקודה שבלב. אם נקודה הזו, הרצון לאור העליון, נמצאת בלב האדם, כי אז או שהוא מתכחש לכך ומנסה לשחות עם הזרם, לנהל שגרת חיים, או שהוא שובר את השגרה ומפתח את "הנקודה" הזו בעזרת הקבלה.
פיתוח הנקודה שבלב
עבודה זו מורכבת מכמה שלבים:
השלב הראשון, עבודה רק לעצמי ("שלא לשמה"),
השלב השני, עבודה למען הבורא ("לשמה"),
השלב הבא, עבודה "שלא על מנת לקבל פרס",
ומה לאחר מכן? לא ידוע לנו.
העבודה "שלא לשמה" גם היא מפתחת את הנקודה שבלב. זו התפתחות של הנקודה תחת השפעת לימוד הקבלה, השפעת הקבוצה, והשפעת הרב-מתחת למחסום. "שלא לשמה" זו התקדמות במודע לעבר מטרת הבריאה, עד כמה שהדבר יכול להיות במודע, במצב בו הבורא מוסתר מהאדם על ידי "הסתר כפול", או "הסתר רגיל".
בקבלה, אין מדובר כלל על המצב שקדם להופעת הנקודה שבלב. כאשר הנקודה שבלב איננה והאדם אינו מנסה לפתח אותה, כל מה שיעסוק בו יהיה לסיפוק בטחונו האישי, וכדי לקבל שכר, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. אין זה נקרא "לשמה", או "שלא לשמה"-משום שאין לזה שם כלל.
"שלא לשמה" הוא מצב של אדם שכבר קיימת בו הנקודה שבלב, והוא מתחיל לפתח אותה. אדם שנמצא בתחילת דרכו הרוחנית, מפתח את הנקודה שבלב, אבל המחשבות שלו מפוזרות עדיין בין העבודה הרוחנית לבין שאר הרצונות הגשמיים. אדם זה עובד בכוונה לקבל שכר, אבל יחד עם זאת הוא מפתח את הנקודה שבלב. במידה שבה הוא קולט את תכונות הבורא, במידה זו הוא משיג את מדרגת ה"לשמה" (הכוונה "למען הבורא") החל באפס אחוזים ועד ההשגה המלאה. "אחוזים" אלה מהווים מדרגות בהתקדמות הרוחנית.
מעבר בין המצבים
מהות המושג "למען הבורא" נמצאת במילים עצמן: כל המאמצים של האדם, כל כוונותיו, הן לשם הבורא. הבורא הוא זה שמקבל את תוצאות מאמציו. ישנו מושג נוסף: "שלא על-מנת לקבל פרס". זו מדרגה רוחנית גבוהה יותר, כאשר אין לכאורה שום קשר בין האדם לבין השכר, וכאשר כל ההנאה אינה מגיעה אליו, אלא חוזרת אל הבורא.
אלא שב"לא לשמה", האדם נמצא מתחת המחסום, מתחת לכל מדרגה רוחנית. לכן, אינו מסוגל להבין מה זה אומר לעבוד למען מישהו אחר, ללא שום תמורה לעצמו. כי אין זה משנה מה הוא חושב על התמורה, הוא רוצה אותה תמיד לעצמו בלבד.
"שלא לשמה"-זה המצב לפני המחסום (לפני היציאה אל העולם הרוחני). "לשמה"-זה המצב הרוחני לאחר מעבר המחסום. בין שני המצבים האלה קיים ה"צמצום", מצב בו האדם מצמצם את כל הרצונות שבהם הוא משתוקק לבורא לתועלת עצמו, ואינו משתמש בהם כלל. המצב הזה דומה לזרע שממנו מתפתח מצב חדש, אבל רק לפי מידת ההתאמה אל האור, רק במידת השתוות תכונותיו לבורא. זה נקרא מעבר המחסום ותחילתה של העליה.
כדי לעשות את הצמצום צריך האדם להתחיל לשנוא את מצב "שלא לשמה". הוא צריך להגיע לרמה כה גבוהה של "שלא לשמה", עד שיהא לו ברור ש"שלא לשמה"-זה מצב שקרי, ושהוא סולד מהשקר הזה. האדם מתחיל באמת לשנוא את המצב הזה, מכיוון שהוא יודע את האמת ורואה את השקר בבירור.
אם במצב "שלא לשמה" האדם מתחיל להרגיש את האור של מדרגת "לשמה", הוא רואה עד כמה עמוק מצב "שלא לשמה", והוא מוכרח לברוח ממנו-מוכרח, אך אינו מסוגל! הוא רואה כבר את הרוע שבדבר, זו "הכרת הרע". הוא צועק, כי אינו מסוגל לצאת מהמצב הזה בכוחות עצמו. ואז מתרחשת "יציאת מצרים". ניתן לדמות את המעבר מ"שלא לשמה" ל"לשמה" לזרע שנרקב ומתוכו נוצר משהו חדש.
אין אנו יודעים באמת, מה פירושו "לתת לבורא". אבל המחשבה הזו מגיעה לאדם מעצמה, הודות למאמצים שהוא משקיע בדרכו אל המטרה. כעקרון, לפני שמקבלים את היכולת לתת, אין שום דרך לדעת מה הדבר.. גילוי והשגת העולם הרוחני מתרחשים לפי הכלל: "טעמו וראו כי טוב ה'". תחילה נרקמת באדם תמונה ואחר כך הוא מתחיל להשיג אותה.
קיימים "מתווכים"-פעולות שעוזרות להתקדם אל עבר הבורא, שעליהם מתלבשת הכוונה "לשמה", הכוונה "על מנת להשפיע". כל פעולה צריכה להיות מלווה בכוונה, שדרכה אדם רוצה להגיע לבורא, ליצור אתו קשר. זו המוטיבציה העיקרית שלו ביחס אל הקבוצה. הרצון לקשר עם הבורא מחייב אותו לבנות קבוצה, ליצור קשרים עם החברים בה. בכך הוא מנצל בצורה נכונה את היכולת שלו לפעול.
אם אין הוא מסוגל לפעול "כמו שצריך", יפעל ככתוב: "שב ואל תעשה, עדיף". אם אדם עובד לא כדי להגיע אל הבורא-לשם מה לעבוד? אם אדם פועל מלכתחילה ללא הכוונה להתקרב אל הבורא, הוא עושה רע. פעילות כזו היא מיסודה הרס. בעולם שלנו צריכות להתרחש רק פעולות שבעזרתן ניתן להתקדם, להתקרב אל הבורא.
רצון הבורא הוא להיטיב עם נבראיו. במידה בה הנברא נמצא בהשתוות הצורה אתו (הם מותאמים בתכונותיהם) יכול הבורא להיטיב לו. אם אדם יכול לעזור לנבראים להתקרב בתכונותיהם אל הבורא, הוא עושה את הפעולה הרוחנית הטובה ביותר בעיני הבורא. זה הדבר שגורם לו את ההנאה הגדולה ביותר. באלו אמצעים ניתן לקרב את הנבראים לבורא? בעזרת הפצתה של חוכמת הקבלה בקרב הציבור הרחב. האמצעי הזה הוא היעיל ביותר להשגת מטרה זו.
כל זה רק בתנאי שעושים זאת כדי להתקרב אל הבורא, כדי לגרום לו בכך נחת רוח-זה האמצעי היעיל ביותר שמקרב אותנו בתכונותינו לבורא.
אם האדם מחפש, הוא ימצא את הדרך בה יוכל לרתום את המאמצים שלו למען המטרה. הוא אינו צריך אפילו לחפש: המחשבה על הבורא ועל הקשר אתו מביאה את האדם בהדרגה אל האמצעים, הפנימיים והחיצוניים.
לפני הפעולה לא ניתנה לאדם המחשבה על הבורא, והדבר נעשה במכוון, כדי לתת לו את המחשבה הזו באמצע הפעולה או בסופה. הדבר נעשה להשגת מטרות רבות. בכל אופן, אם אין אנחנו הולכים בשיטתיות לפי הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה", כלומר אם אין אנחנו חושבים, שהודות לפעולה הזו הקשר שלנו עם הבורא יתחזק, ואין מנסים להתקרב אליו, הרי כל הדרך הזאת היא "דרך של יסורים".
פעולות שלא מתבססות על "סוף מעשה במחשבה תחילה" מכניסות את האדם לדרך ללא מוצא, משם הוא צריך לשוב בחזרה ולחפש דרך אחרת אל המטרה, ומובן שזה גורם להתארכות הדרך.
צריך כל הזמן לחשוב על הקשר עם הבורא, כי כל הבעיות שיש לנו בעולם נובעות מחוסר קשר אתו. לאן שתפנה: לתוכך, לקבוצה, לחברה ולכלל האנושות, תיווכוח שרק זו הבעיה.