ז. היחס לזולת
כולנו חלקים של נשמה כללית אחת הנקראת "אדם", או "אדם הראשון". המטרה של כל הטבע היא להביא את הנשמה הכללית הזאת למצב המושלם ביותר, הכולל את כל הנשמות. המטרה הזאת אינה יכולה להתממש אם כל נשמה פרטית לא תגיע לתיקון המביא אותה לשלמותה. לכל אדם לתקן את החלק הפרטי שלו שנמצא בשאר הנשמות. לכן, המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא הבסיס להתקדמות. אי-אפשר להשיג שום התעלות ללא התחברות עם הנשמות האחרות ותיקון משותף איתן.
יחס אנושי לזולת אינו אמיתי אם אינו נבנה על השגות רוחניות. אנחנו רואים איך בימינו מושג המשפחה הולך ונעלם, ובעוד חמש-שש שנים לא יתקיים כלל. במשפחות רבות באירופה, כל אחד מבני הזוג עובד בעיר אחרת, והם נפגשים רק בסופי שבוע.
ה"רצון לקבל" (האגואיזם) יגדל עד כדי כך שאפילו תא קטן כזה כמו משפחה לא יהיה מסוגל יותר להתקיים. ההתפוררות הזו תימשך עד שהאנושות תגיע להכרה ותבין, שהיא חייבת להתקיים ב"השוואת הצורה" למערכת העליונה. רק אז היא תהיה מאושרת, רק אז היא תבין ותוכל לפעול במשהו לטובת עצמה. ואז גם המשפחה תחזור להיות משפחה.
משפחה יכולה להתקיים בצורה נכונה רק בתנאי שהיא מתפקדת בדומה למבנה הרוחני הזה. אנשים ישקעו כה עמוק ביסורים שלהם, עד שיגיעו להחלטה לבנות את היחסים שלהם על יסודות רוחניים. השגה רוחנית כזאת תגלה לאדם את השלמות, כדי שיוכל לבצע מצב דומה בעולם שלנו. עד אז לא יהיה שום יחס אוהד בין בני האדם ובינם לבין עצמם.
נשאלת השאלה האם לא די בכך שנהיה טובים לזולת, שלא נקלל ושלא נגנוב?-בהחלט לא. לא זה מה שדורש מאתנו הבורא. התכונות הרוחניות שאנחנו חייבים להשיג שונות לחלוטין ממה שנחשב בחברה שלנו תכונות טובות.
בעולם שלנו בנינו הגדרות להתנהגות מקובלת: "איך לא להציק איש לרעהו". זה נקרא אצלנו חברה מתורבתת. האמת היא, שזה שימוש עדין יותר באגואיזם קבוצתי, אבל אלה אינן התכונות הרוחניות שעלינו להשיג.
אנחנו צריכים לפתח בתוכנו תכונות רוחניות בהשפעתו של האור העליון, שמאיר לנו ומשפיע עלינו דרך לימוד בספרי קבלה בלבד, כי מי שכתב אותם היה מצוי באותו זמן בדרגה רוחנית, ובקשר עם האור הזה.
אין אנו יכולים לתקן שום דבר בעולם שלנו בגישה ישירה אלא דרך העולם העליון בלבד. אם אנחנו מנסים לעשות משהו בצורה ישירה, מלמעלה משפיעים עלינו כך, שאנחנו מתחילים להרגיש יותר יסורים, חוסר תועלת ואומללות.
הסתירה היא בכך, שעד כמה שאנחנו מנסים לעשות את העולם שלנו טוב יותר, הוא הופך להיות רע יותר ומצמיח "היטלרים" חדשים. לכן, עלינו להפסיק לנסות לשפר את העולם שלנו בדרך הזאת, כי כל מה שאנו עושים הופך לרע!
אם אדם חולה, הוא מתייעץ ברופאים. לרופא ניתנה הרשות לרפא. זה חוק רוחני מוגדר. במסגרת העולם שלנו, אנחנו חייבים להקים מערכות סיעוד. אבל אין אלו מערכות לצורך תיקון העולם. שהרי תיקון העולם יכול להתבצע רק מלמעלה, רק מהמקום שממנו הוא נשלט.
"לשנות", או "להשתנות", משמעו להיות כמו האור העליון. לכן רק בעזרת האור העליון שמאיר לאדם מלמעלה ניתן לבצע את התיקון.
במידת ההיטהרות של האדם, כלומר במידת התיקון שלו, הוא מקבל זכות להשפיע על גורלו, אם הדבר לא יהיה תלוי במידת התיקון שלו, הוא עלול להזיק לעצמו ולאחרים.
כך גם הטבע אינו מעניק את כוחותיו לילד, מחשש שיזיק לעצמו.
בחוכמת הקבלה, אף פעם לא יתנו לאדם להיכנס לעולם הרוחני, לפעול בו, יותר ממידת תיקונו, אחרת יזיק לעצמו ולאחרים. לכן, הכוחות הרוחניים, שמתקנים את האדם, מעמידים אותו על מדרגה רוחנית מסוימת, שבמידה הזאת בלבד הוא נכלל בצורה טבעית במערכת ההנהגה. לכן אין מקום לחשש, כי האדם אינו מסוגל לעשות דבר מתוך בחירתו עצמו, אלא מתוך המדרגה שבה הוא נמצא.
התקדמות והתעלות למהות עליונה היא הדרגתית ונבנית מזה שבכל מדרגה האדם נופל, הופך ל"רשע"; רק אחרי זה מתקן את החטא שלו, ואז הופך ל"צדיק" וחוזר חלילה. כלומר, אי-אפשר להתקדם בלי לטעות. כל התקדמות כוללת בתוכה טעות (חטא), הכרת הרע, ותיקון, ואחר כך שוב חטא, הכרת הרע, ושוב תיקון. אחרת לא נצליח ללמוד, כי האדם לומד מתוך עצמו בלבד. האדם חייב להרגיש כל טעות, "ללעוס" אותה היטב, ולתקן אותה בכוחות עצמו. מרגע שיתחיל ללמוד קבלה, יהיה לו זמן לתקן. ואם ימשיך כך כל חייו, זה יחשב לו כמאות תקופות של חיים ומוות בעולמנו. בגלל זה נאמר "ישראל מקדשים את הזמנים", כלומר "ישראל" הוא מי שמשתוקק ישר אל, ומאיץ את זמן תיקונו.