התמודדות עם הפרעות
שיחה (14.4.2004) על מאמר "הערבות"
שכל ישראל ערבים זה בזה.
סנהדרין כ"ז: שבועות ל"ט.
וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו (כפי המתבאר במאמר "מתן תורה" אות ב' וג' עש"ה מלה במלה) . דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו [...]
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)
בהתפתחות הכלים והאורות מלמעלה למטה, הכלים הם הרצון לקבל שנברא, שחייב לקבל אותה תכונה כמו האור, את צורת ההשפעה. ההתפתחות והתיקון של הכלים נעשים בשלבים, עד שהם מגיעים להיות כמו האורות.
הרצון לקבל הראשון נברא בעולם אין-סוף. משם הוא מתגלגל מלמעלה למטה ומגיע עד אדם הראשון. מאדם הראשון הוא נשבר ובא עד העולם הזה. בעולם הזה חייבים לעבור בחומר הגשמי אותן התופעות, בכל החומר הדומם שבעולם הזה.
המטרה של כל התהליך הזה היא אחת: שתכונות הבורא יכנסו לתוך הנברא. בעולם הזה, השלב האחרון של תהליך התפתחות האנושות התחיל באדם אחד, ואחריו באו קבוצת מקובלים, שהופכת להיות עם ישראל, ודרכם הולכת ונפוצה בכל העולם ידיעת הבורא, הנקראת "גלות ישראל בין אומות העולם". התפתחות האנושות מלמעלה למטה מגיעה לסיום, עם הניצוצות הללו של ידיעת הבורא בעולם, ורק אז מתחילה העבודה מלמטה למעלה, שהכלים מתחילים להיתקן בהשתוות הצורה לאור.
ישראל לא נקרא "יעקב" אלא "ממטה למעלה": מי שמשתוקק להיות ישראל הוא מי שמשתוקק אל אותו קו אמצעי. התפתחות העולם החלה באברהם, אחריו יצחק, ולאחריהם יעקב שהוא קו אמצעי, שבקטנות נקרא "יעקב", ובגדלות נקרא "ישראל". יעקב לא כולל את אברהם ויצחק. יעקב הוא מי שמעדיף את אברהם על פני יצחק, שכביכול בורח מיצחק.
אבל מי שמשתוקק להיות קו אמצעי, הכולל את אברהם ויצחק יחד, זה שלוקח את קו שמאל, ומרכיב אותו תחת קו ימין, הוא נקרא "ישראל". הוא אינו בקטנות, אלא בגדלות. קטנות נקרא "גלגלתא ועיניים", שימוש בכלים דהשפעה בלבד. ושימוש בשני סוגי הכלים נקרא "ישראל", גדלות. כלומר, כשמשתמשים בכוח ה"יצחק" כולו. לכן מי שמשתוקק למטרה, להגיע לקו אמצעי בגדלות, נקרא "ישראל".
ובאותה צורה בעל הסולם מסביר במאמר "הערבות", שכל אדם שמשתוקק מלמטה למעלה, להגיע לקו האמצעי בגדלות, הוא נקרא "ישראל", ומסביר מה היה התנאי להגיע להיות כישראל: "ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה". הוא מסביר איך השתלשלו התנאים ממעלה למטה, ומציין שכעת עלינו לעשות אותו דבר מלמטה למעלה.
[...] אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר באות ט"ז עש"ה) [...]
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)
מהו התנאי לקבלת התורה, כלומר, מתי יהיה לנו כלי שלם, שבו נוכל לקבל את כל האור? כאשר בכלי הזה יהיו מחוברים כל החלקים כאחד, אבל הם יהיו שש מאות אלף.
מהיכן המספר הזה, "שש מאות אלף"? שש מאות אלף איננו מספר, אלא הוא סימן לעוצמה, שצריכה להיות בתוך הכלי. כלומר, כל האור שבא מזעיר אנפין דאצילות לתקן את הכלים נקרא "שש מאות אלף". כי שם, בראש דזעיר אנפין, גנוז האור שמתקן את הכלי כולו. המספר הוא איפוא שש מאות אלף, כי מגיעים לכלי שלם.
מהו הסימן לכלי שלם? באותה קבוצת מקובלים שנולדה כהתפתחות מאברהם, התקיים התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך". והיום, לחזור לאותו מצב אפשר רק בתוך קבוצת מקובלים שמשתוקקת להיות בדרגה הזאת ולקיים את התנאי "ואהבת לרעך כמוך". רק כשהתנאי הזה מתמלא אפשר להיפטר, מבחינה פסיכולוגית, מהדאגה לעצמנו.
מי אחראי לתת לאדם הרגשה כי "שש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו"?
רק קבוצה יכולה לתת לאדם הרגשה של "שש מאות אלף", כלומר, ביטחון מלא כנגד כל הרצונות שיכולים להיות בו, מפני שכל אדם הוא כמו זעיר אנפין. הן האדם היחיד והן הבריאה כולה, כוללים אותם חלקים. אלא באדם הם ב"זעיר", ובכל הבריאה הם בגדול, ב"אריך". לכן גם אצל האדם בפנים קיימים שש מאות אלף חלקים, רצונות, או חלקי רצונות, שהוא אמור לספק את כולם, כדי שהרצון הכללי הזה יאפשר לו להתעלות ממנו.
כל אחד אמור, אם כן, לקבל את כוח הערבות משש מאות אלף הסובבים אותו. ואין הכוונה למספר אנשים ממשי, אלא לעוצמת ההרגשה שאמורה להיות באדם. אפילו בקבוצה של שני אנשים, אם איש יכול לספק לרעהו את הביטחון שהוא ידאג לו יותר מאשר לעצמו, הרי באופן טבעי הראשון מפסיק לדאוג.
השינוי הזה קורה בצורה טבעית, שאינה תלויה בנו. למשל, אם שני חברים עוסקים בערבות ומשחקים בה, והאחד מספק את צרכי חברו במידה כזאת שהחבר לא דואג יותר לעצמו, משמע שהוא מספק לו "שישים ריבוא", שממלא לו את כל שש מאות אלף הרצונות שבו. כלומר, בכך הוא ממלא כלפי החבר תפקיד של שש מאות אלף חברים נאמנים.
"שש מאות אלף" זה סימן ולא מספר ממשי. זה סמל של העוצמה, שחייבים לספק לכל אחד כדי שהרצון לקבל שלו יירגע ויוכל לעסוק בהשפעה.
איך אפשר להעניק לזולת עוצמה כזו של הרגשה?
בעל הסולם מלמד אותנו שאפשר לספק לזולת את עוצמת ההרגשה הזאת רק באהבה. אם חושבים על הזולת ומביעים כלפיו צורות שונות של אהבה, מהיחס הזה החבר נעשה בטוח שממלאים אותו. והביטחון הזה לא תלוי לא בו ולא בחבריו אלא בעיסוק המשותף באהבה.
"אהבה" נקראת הבעה חיצונית של השפעה, של רצון להשפיע כלפי הזולת. אם מפגינים כלפיו אהבה, הוא מתחיל להרגיש שמשפיעים לו. ואם משפיעים לו במידה מלאה, משמעו שממלאים תפקיד של שש מאות אלף, וממלאים אותו במספר או בעוצמה של שש מאות אלף. ואז בצורה טבעית הרצון לקבל שלו נרגע מאליו.
ממה הוא נרגע? בעזרת אילו כוחות? הוא לא נרגע מפני שהחברים מספקים לו כוחות, אלא מפני שהחברים עושים אותה פעולה להשפיע לו כמו בפרצוף העליון, במבנה אדם הראשון, שבו הם נמצאים בהשפעה הדדית. ומאותה צורה עליונה שלהם, שבה הם מתוקנים ונמצאים באותם היחסים כלפי הצורה התחתונה שלהם, שבה הם לא מתוקנים ולא נמצאים בהשפעה, אבל משתוקקים להגיע לצורה העליונה, בא מלמעלה אור שנקרא "אור מקיף".
ובתוך אותה נטיה לאהוב את החבר, נטיה שאינה אמיתית, שאינה מתוקנת עדיין, אבל שמתרגלים לעשות אותה, בתוך אותה נטיה לאהוב, מאיר האור מקיף, מפני שהוא "מקיף", מאיר מרחוק, ויכול להאיר אפילו אם לא נמצאים עדיין בצורה מתוקנת של אהבה לחבר.
והאור הזה הוא מה שנותן לחבר את הרגשת הביטחון, שהחברים כביכול משפיעים לו וממלאים את הכלי שלו. כלומר, הרצון של האדם להשפיע לזולתו מכוון אור מקיף כלפי חברו, אף כי הרצון הזה עדיין אינו רצון אמיתי. אבל אם משתוקקים להשפיע לחבר, נעשים בעלי השפעת האור כלפיו.
מה ההבדל בין הערבות לבין התחושה של האור עצמו?
ההבדל הוא, שתחושת האור אם אדם חווה אותה, היא פסיכולוגית, עדיין לא תחושה רוחנית. האדם הרי צריך להרגיע את הרצונות הגשמיים שלו. "גשמיים" הכוונה, לרצונות שנמצאים למטה ממחסום, רצונות שמספק האור מקיף, שלא מאיר בהם אור ממש, אלא ניתנת להם הארה מועטת, כמו כל העולם שלנו, שחי הודות להארה שבאה מרחוק, שמקורה מעל למחסום.
אבל ההרגשה שמקבלים למעלה ממחסום היא הרגשה של עוצמת הכלים והאורות בצורה אמיתית, גלויה, כשהאורות והכלים גלויים, והיחסים והקשר ביניהם הוא על ידי המסכים. והאורות שממלאים את האדם הם שנותנים לו את הרגשת הבורא, כי הוא המקור שלהם. בדומה ליחסים עם בעל הבית המתרחשים בגלוי, כלומר מעל המחסום, זו התפתחות מערכת היחסים ביניהם במלואה, בגילוי.
ולפני קבלת האור הראשון, שמתגלה בכלי שנקרא "תורה", ישנה רק הערבות, שהיא תיקון הכלים על ידי האורות המקיפים. האנשים שיצאו ממצרים, שברחו ממנה בלי כלום, מה הם יכולים לספק איש לרעהו במדבר, כאשר לאיש מהם לא היה דבר? איזה ביטחון למחר יכולים לספק זה לזה שלושה מיליון איש, נשים, זקנים, ילדים ונכים, שמצבם נואש? במה הם יכולים להרגיש בטוחים כדי להיות מעל החומר? אולי ביאוש? איך אפשר להשליך הכל בלי לדעת מה יהיה? הרי אפשר לאבד את השפיות מחוסר ודאות.
דווקא במצב הזה, הם מספקים איש לרעהו הרגשת ביטחון מלא וכיסוי מלא על כל הרצונות שלא יהיו, כאילו כל אחד מלך השולט בעולם כולו, כולל חייו שלו, וכאילו אין מעליו שום כוח. איך אפשר ממצב כל כך ירוד לספק הרגשה כל כך גבוהה? ומי מספק אותה? הרי אף אחד מהם לא מסוגל להבטיח לרעהו פרוסת לחם ליום המחר. אלא כוח הערבות הוא הכוח, שאז פורץ וממלא את כולם.
איך מהרגשה פסיכולוגית נוצרת השתוקקות רוחנית?
המילוי הזה מכונה מילוי פסיכולוגי מפני שהוא עדיין אינו האור בעוצמתו ובהופעתו בצורה הגלויה. לכן מתארים את הערבות, כהתרחשות של תופעה פסיכולוגית, כלומר, נרגעים ועוד לא יודעים שמקור הרוגע מן האור, שהכוח הזה שמתגלה ביניהם בא מהבורא. אבל אחרי שמתגלה אור הביטחון הזה, כשמרגישים בטוחים מהכל ולרצון לקבל יש כיסוי כאילו אור הבינה ממלא את הכלים ונותן להם להירגע מדאגה למילוי, אז כבר מגיע אור ע"ב ס"ג.
כיצד אפשר לאחד רצונות שפזורים בעולם לעוצמה של שש מאות אלף?
שש מאות אלף (או שישים ריבוא), זהו כאמור מספר שמצביע על עוצמת התיקון המלא. איך אפשר להגיע לעוצמה הזאת אם אנו מפוזרים על פני כל כדור הארץ? דווקא המצב הזה, שבו החברים מפוזרים בעולם כולו ונמצאים במרחק ניכר זה מזה והעולם מפריד ביניהם, הוא שמאפשר לבנות את תנאי הערבות.
העולם שלנו בנוי משלושה מדדים הנקראים "עולם", "שנה", "נפש". נתונים אלה בדרך כלל מורגשים באדם כזמן, תנועה ומקום. כאשר כולם נאספים מכל העולם הם מתחברים יחד עד רמת חיבור מסוימת, ובהתפזרם חוזרים להפריד בינהם הזמן, התנועה והמקום.
מה פירוש "תנועה"? כאשר התכנסו, כולם היו באותה תנועה, בדומה לשדה של חיטה, שבו כל השיבולים נעות יחד לכיוון אחד. וכעת כולם נמצאים בכל מיני תנועות שונות. על כל אחד משפיע העולם שלו, במקום אחר, בתנועה אחרת, ובזמן אחר. לכל אחד לוח משלו לעליות וירידות.
ואם למרות זמן תנועה ומקום, העולם שלנו שכולל את שלושת הפרמטרים הללו בונה אותה אחדות, שנראית אולי לא גדולה ולא מספיקה, עדיין אם שומרים על אותה מידה של קשר אז האחדות הזאת מספיקה כדי להתחיל לעלות לגובה הרוחני.
ולעליה הזאת עלינו לצפות. בהתכנסות היתה עליה רוחנית מסוימת, שנבעה מהכנה קודמת ומאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה). אבל אחרי העליה הזאת צריך כל אחד לעבוד כדי לשמור עם העביות המתגברת על אותה העליה עד מידה הנקראת "הר סיני", שאז באמת יפרוץ ויתקיים בנו תנאי הערבות.
כעת מתחיל זמן של עבודה, של עבודה רצינית מאוד. ובהתאם לזה חייבים לקבוע מערכות כלליות חובקות עולם, של שיעורים, של ישיבות, של סדנאות בינלאומיות, שיתקיימו בצורה כזאת, כאילו כל החברים נמצאים עדיין יחד באותו מקום שממנו חזרו. בכללות זו העבודה.
באיזו צורה צריך לבנות את כל המערכת? עוד מעט יתגלה. כרגע קשה אפילו לומר באיזה אופנים יתרחש התהליך. אבל כמובן שהתהליך יתרחש בכל אמצעי, שיכול ליצור את אותו חיבור שהיה בין החברים בזמן ששהו יחד, שמביא בחשבון את כל ההפרעות שמתחילות לבוא, וללחוץ על האנשים, ולהפריד ביניהם. בכל ההפרעות הללו צריך להרגיש ממש את יד ה' המכוונת, כך שאם נתגבר עליהן, נצליח.
הבורא נותן את ההפרעות בדיוק בצורה, בעוצמה ובאופן, שהקבוצה זקוקה להן כדי להגיע דווקא בתנאים האלו לערבות. כלומר בסוג ההפרעות, בעוצמתם, באופי שלהם, במקומות השונים, באופן בו כל אחד צריך לעזור לכל הקבוצות. בכך, רוצים או לא רוצים, עושים את העבודה בצורה מכוונת, במגוון היחסים בינינו. בהפרעות הללו הבורא מראה לנו איפה צריך להשקיע ולהתחבר.
איך אפשר לדעת שנמצאים בעבודה נכונה כלפי המצב החדש?
בעבודה הזאת חייבת קודם כל להיות הבנה, אחריות ודאגה. אדם ער ומודע, שחושב על המצב הזה ושואף אליו, יכול למצוא דרכים מגוונות לחזק את הקשר, ולעורר בצד השני את הרצון לקשר, ועל פני הקשר הזה לדאוג לביטויי האהבה ולכלי המשותף. ואם נתעמק בעבודה הזאת, נחוש איך לבנות את הקשרים הללו, ובהם נתחיל להרגיש איך הולכת ומתגלה עוצמת הכלי המשותף.
בזמן שנמצאים כולם יחד במקום אחד, עדיין לא יכולים להרגיש את פריצת העוצמה, האור והרגש. כי כאשר נמצאים יחד מתגלה רק דרגת שורש. אבל אחרי כן, כאשר מצרפים אליה עביות, מקבלים "בשר", שבו מרגישים את התגלות כל עוצמת היחסים והרגשות, שבתוכם מתחילים להרגיש את הבורא, שפועל בתוך היחסים הללו.
האור הוא לא סתם אור. האור הוא גילוי פעולות הבורא בין הנבראים. ואותו מתחילים לגלות בחוש, בצורה גלויה וממשית, ביחסים בין כולם. והקשרים הללו שבין כל החברים הם הבורא, ובהם מתחילים לגלות אותו. כלומר, במאמץ המשותף להרגיש ולחזק את הקשר בין החברים, נגלה את המערכת של הבורא, את היחס שלו לנבראים ואת האופן שבו הוא דוחף אותנו ועורך ומסדר אותנו.
כך כל פעם מחדש, כמו שקורה משבת לשבת. בשבת נותנים לאדם מתנה, עוצמה מסוימת מלמעלה, מילוי מסוים, שמורגש בו כמתנה. ואחר כך במשך השבוע, אם הוא עובד עם אותו מילוי, על פניו הוא עולה. העליה משבת לשבת היא על ידי ימי חול. לכן נאמר "אלף יומין דחול". "אלף" הוא מספר המסמל את עוצמת העליה שעולים.
התהליך הוא תמיד "פנו אלי ואני פורע": אחרי השקעה והכנה מצדנו, מקבלים כוחות, נותנים הזדמנות להתחבר, כדי שיתנו לנו את המתנה. עם קבלת המתנה, קיבלנו טעינה פנימית, ואחריה צריך לעבוד עם מה שמקבלים, על פני העביות שמתגלה בכל אחד, ועל פני ההפרעות שמתגלות בין החברים.
והבורא כבר מסדר את ההפרעות והעביות שמתגברת, את המצבים שבכולם, בצורה כזאת שרק בהם צריך לטפל, וכנגדם לעשות את החיבור בין החברים. בכל אחד נשאר רושם מאותה הרגשה שהיתה לו בזמן החיבור בין כולם. וכעת הוא צריך להגיע לאותה הרגשה פנימית, על פני כל ההפרעות.
אותה הרגשה פנימית צריך לחדש בזמן הלימודים וביתר הזמנים: באסיפות ובקשרים אחרים בין החברים. וגם בימים שבין הקשרים, בין האסיפות ובין הלימודים. אם נצליח לחדשה, וככל שנצליח מהר יותר, ההתגלות תתרחש. היא תתרחש גם אם נצליח רק במשהו, מפני שבכל זאת חייבים לעבוד כנגד עביות שמתגברת, כנגד הפרעות שמתגברות, ומיד על פניהן מתחילים לגלות את התגלות האלוקות.
צריך רק מעט יותר רגש, תשומת לב, ואז בתוך ההתנגדות הזאת תתגלה האלוקות. בדומה לנַגד במעגל חשמלי, אם דרך ההתנגדות מזרימים חשמל, אז הוא מתחיל לעבוד, ובו מגלים את העוצמה. ככל שיהיו יותר הפרעות והתנגדויות בין החברים, והחברים יתנגדו להם ולמרות ההפרעות יתקשרו ביניהם, כך באותן ההתנגדויות יתגלה הבורא.
ההפרעה לא תהיה גדולה. הבורא נותן הפרעות לאט לאט, בהתאם למידת הנכונות. בהמשך, ההתנגדות הזאת תלך ותעלה, עד שתתגלה בה כל עוצמת הכלי העולמי העבה, ואז נגיע לנרנח"י. וחוץ מהעבודה הזאת בין הנשמות, אין לנו יותר מה לעשות, כי העבודה בין הנשמות היא כנגד שבירת אדם הראשון.
מהי אותה תשומת לב הדרושה בהתנגדות להפרעות?
יש לשים לב למאמץ, לעבודה שעושים בהתנגדות להפרעות, שהבורא מעורר בין החברים, לאחר ששולח אותם למקומות שונים בעולם. הבורא מפריד איש מרעהו, למרות זאת הם חוזרים לאותה מידת קשר, לפחות כמו שהיתה ביניהם כשהיו קרובים אחד לשני, בזמן ובמקום אחד, בעליה משותפת אחת, בתנועה אחת, שהרגישו אותה כלפי הרוחניות, ללא הפרדה ביניהם.
אם בכל זאת מתגברים על שלוש ההפרעות האלה של זמן תנועה ומקום, אז על פני ההתנגדות הזאת, על פני העבודה שמשקיעים בהתנגדות להפרעות האלה, ובתוך ההתנגדות הזאת מגלים את היחס של הבורא כלפינו. יש לשים לב אליה. כי בתוך הנַגד הזה שמתגלה בין החברים, אותו נַגד שנקרא "זמן תנועה ומקום", שם מגלים את הבורא.
הבורא לא מתגלה בתוך הנבראים, אלא בקשר ביניהם. כי הבורא הוא הקשר הכללי, החוק הכללי של ההנהגה וההשגחה. והנהגה והשגחה לא מתגלות בכל אחד מהחברים, אלא מעליהם. כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, שיש מסך ומעליו אור חוזר ובתוך האור חוזר מתגלה האור ישר. כלומר, הבורא לא מתגלה בכל אחד, אלא בהתנגדות העצמית של כל אחד כלפי החבר; באור החוזר הזה מתגלה הבורא.
מתי נעשית בניית הכלים?
בניית הכלים נעשית בזמן ההפרדה. לבניה צריך "חומר ולבנים", כפי שעשו במצרים. אבל ככל שמתקדמים, מוסיפים עוד ועוד עבודה בבניה, בלי לתת שום חומר לא קש ולא טיט, כדי לבנות את הכלים, והדבר נקרא "הכבדה".
כנגד מה באה הערבות?
הערבות אינה כנגד הרצונות של האדם. הרצונות של האדם הם רצון ליהנות והם רצונות ניטרליים, הכוונה ליהנות לעצמי ולא לאחרים. אבל אם מדובר על אהבה, שם קורה משהו אחר. אם האדם יודע שחברו אוהב אותו ומסתכל רק עליו, אז הוא מחויב ליהנות, כדי לספק לחבר תענוג.
הכל מתגלה בכוונה, ולא ברצונות עצמם. וכוונה היא מה שנמצא מעל הרצון, כאור חוזר. אם הכוונה היא כלפי ההאחר, אז היא כאור חוזר, שבו מתגלה אור ישר. הכלל הוא אחד, אין יותר מאור וכלי והיחס ביניהם. וכל איש כלפי רעהו, הוא כמו בורא כלפי נברא.
מהם זמן תנועה מקום?
שלושת המימדים של העולם שלנו הנקראים "זמן", "תנועה", "מקום". הם לא מימדים של מרחקים מדומים אלא של הפרעה מהותית, בתוך ההרגשה הנוכחית שלנו שנקראת "העולם הזה". האדם נמצא במצב כלשהו בלי לדעת, "מי אני" ו"מה סביבי", אבל הוא מקבל התרשמות ממצבו, איך הוא מרגיש את עצמו, בשלושת המימדים האלה של זמן, תנועה ומקום. אלה בונים בו את הרגשת העולם, את הכלי שלו, את הראש שלו; את האופן שבו הוא תופס את המציאות.
אדם שרוצה להעמיד את המציאות שלו נכון כלפי הבורא, חייב לסדר אותה עם הכוונה אל הבורא, ואז הבורא מתגלה בתוך עולמו. בדרגתנו הנוכחית, הבורא מתגלה בצורה מיוחדת, כאור מקיף, בכלי. את הכלי האדם מסדר כך, שזמן, תנועה ומקום שהוא מדמיין לעצמו, הוא מכוון אותם כאילו שהם לא נמצאים כלפי האחרים. האדם לא קובע שום דבר, גם לא רצונות, ורק משתדל להתגבר על כל ההפרעות האלה של זמן, תנועה ומקום, בכל רגע לפי מה שמתעורר בו.
כיצד האדם משתף חברים במאמץ לקבל את תנאי הערבות?
"ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה", כלומר, הם קיבלו הרבה עביות, לעומת אותה עביות דשורש, של אברהם יצחק ויעקב, שהיא רק מצב העיבור. "כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל". אותה מציאות של הרצון החדש והקטן, שנקרא "אברהם יצחק יעקב", "ג' קווים", שעבר עביות, בכך שנטבע בתוך הרצון לקבל הנקרא "מצרים". כל אחד נעשה מובטח מפני שהם התגברו על פני הרצון לקבל הזה, כאילו שהם נמצאים שוב יחד, כי שלושת הקווים, אברהם, יצחק, יעקב, הם יחד. לכן בתוך הנקודה הזאת שנקראת "ג' קווים", יכולה כבר להתגלות אותה תופעה הנקראת "ערבות" בכלי שלם, שבו יתגלה כל האור, הנקרא "תורה".
ואילו לא היו יורדים למצרים, כלומר, אילו לא היו קונים את העביות הזאת על ידי אותן הפרעות, שהתגברו עליהן ועשו ערבות, אז לא היו יכולים לקבל את התגלות הבורא. כי בהתנגדות הזאת, כמו התנגדות חשמלית, שנקראת "הפרעות מצרים", ברצון לקבל הזה, יכול להתגלות הבורא. ומה ההבדל? ההבדל הוא בין "שישים נפש" שיורדים למצרים, מספר קטן, שלם, אחד, לבין הפיכתם ל"שישים ריבוא": נקודה לעומת כלי שלם. עברו שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, כלומר, התרחשה בניית הכלי האמיתי, על פני כל ההפרעות, על פני שליטת הרצון לקבל, שיודע בדיוק איפה ואיך לפנות לאדם. קם אותו פרעה שקבע מתי להרוג את כל הבנים, ומתי לתת הכבדה בעבודה, ועוד. הרצון לקבל עובד בצורה מתוחכמת כדי להביא לאדם את כל סוגי ההפרעות שצריכות להתגלות בו, שבדיוק על פני כל ההפרעות האלו הוא אמור לעשות את התיקונים.
"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים": שעדיין הרצון לקבל נמצא בהם, ועוד לא עשו עליו תיקון של ערבות, אז "הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית", כלומר, האדם לא מסור לגמרי לאחרים, אלא יש לו עדיין רצונות כאלה שהוא דואג להם בצורה אגואיסטית. "ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל": באותם הרצונות שהאדם דואג לעצמו הוא לא נקרא "ישראל", שמכוון "ישר" ל"אל", ישר לבורא. "כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם". האדם לא מוסר את רצונותיו בידי אנשים אחרים, בידי חבריו, שהם ימלאו אותם, שהם יספקו לו את הביטחון, אלא הוא דואג להם בעצמו.
"וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך". כלומר, להגיע למושג שנקרא "ערבות" זו עבודה הדדית. האדם חייב לפתוח לחבר את הכלים שלו, שהוא ידאג להם, והוא ימלא אותם. האדם לא חושב על עצמו אלא על החבר, איך למלא אותו. והחבר לא חושב על עצמו, אלא איך למלא את זולתו. רק בצורה זאת אפשר לקבל את תנאי הערבות, כלומר: בביטחון מלא ובפתיחות מלאה. כי אם האדם לא משתתף באופן מלא בנתינה, ברצון להשיג מצב של השפעה, ולא פותח את עצמו, החברים לא יוכלו לספק לו את הרגשת המילוי הנקראת "ערבות".
לכל אחד יש עבודה כפולה כלפי החברים. העבודה הראשונה היא לפתוח את עצמו ולקבל עזרה מכולם, והשניה היא לבדוק את מצבו של השני. בצורה אחרת אפשר לומר, שלכל אחד יש בלב שתי הבחנות, לב ובתוכו נקודה שבלב. את הלב שלו, את כל הרצונות האגואיסטיים, הוא פותח לקבלת עזרה מכולם, כדי להפסיק לדאוג על עצמו. ומתוך הנקודה שבלב, הוא כל כולו משתוקק למסור את עצמו לאחרים, לספק לאחרים את מידת האהבה שלו במידה כזאת, שהם יהיו מסופקים ולא ידאגו לעצמם.
מה פירוש "לפתוח את עצמו לכולם"?
האדם מצפה שכולם יספקו לו את הרגשת הערבות, את הביטחון שלא ידאג לעצמו. ומתוך הלב שלו, הוא משתוקק לאהוב את החבר, לספק לו את הרגשת הביטחון. אם מתייחסים כך זה לזה, על אף זאת שלאיש אין במה לספק את רעהו ולהקנות לו ביטחון, אבל אם כל החברים בונים יחסים כאלה, מגיעים להרגשה הזאת הנקראת "ערבות". הדבר אפשרי מאחר שהם נמצאים במישור העולם הזה, בהתאמה למצב שלהם בנשמת אדם הראשון, כנגדה בא מלמעלה אור מקיף, לתוך הקשרים שהם סידרו ביניהם.
מה הכוונה "לצפות מהחברים, שהם יספקו לו את הרגשת הערבות"?
האדם מצפה לקבל מהחברים שלו כוחות להיות המשפיע, בלי לדאוג לעצמו, בלי לחשוב על עצמו. ב"מאמר לסיום הזוהר". בעל הסולם כותב, שההבדל הגדול יותר בין האדם לבורא הוא שהאדם חושב על עצמו שהוא קיים, שהוא נמצא, בעוד שלבורא אין מחשבה כזאת. הבורא הוא חסר פניות ולא חושב על עצמו.
אין לו בכלל מושג של קבלה לעצמו, אין לו בכלל אפשרות כזאת לחשוב על עצמו. במציאות שלו אין לקבל, הוא רק כוח השפעה. והאדם צריך להגיע עם כל הרצונות שלו למצב דומה, שגם לו אין פניה לעצמו, כאילו הרצונות שלו לא בנמצא. ואז עם כל העוצמה שיש לו ברצון לקבל, צריך האדם להפוך אותו ולהכניס את העביות שלו לנתינה. בכך הוא מדמה את עצמו לבורא.
איך מכניסים גם מערכת של קבלה על מנת להשפיע לתוך היחסים עם החברים?
להכניס מערכת של קבלה על מנת להשפיע לתוך היחסים, זה עניין רחוק. בינתיים צריך לחשוב על השפעה בלבד. לקבל על מנת להשפיע עדיין לא בשבילנו. הוא קיים רק בתנאי שמתגלה אהבה בין שני אנשים; כשהאדם רואה, שהוא יכול לגרום לחברו הנאה, בתנאי שהוא מראה לו עד כמה הוא בעצמו נהנה. הוא מתחיל ליהנות, לא מהנאתו, אלא מפני שהחבר שלו נהנה מהנאתו. וכך האדם נהנה לא בכלים שלו, אלא בכלים של חברו. הוא מרגיש איך בהנאתו הוא מוסר את התענוג שלו לחבר, שזו הצורה היחידה שאפשר למלא את החבר.
מה הקשר בין הפרעות אישיות שבאות לאדם, לבין הדאגה שלו לאחרים?
ההפרעות באות דווקא על פני הדאגה לאחרים. הפרעה היא הרגשה פתאומית של דאגה לעצמי, שבאה כנגד התקשרות לשני, כנגד הדאגה לשני. כשמסתכלים על כל ההפרעות בצורה מטרתית, מתברר שהן הכבדת הדאגה לעצמי בצורות שונות. מתגלות כל מיני צרות וכל מיני בעיות בדאגה של האדם לעצמו, שעל פניהן הוא חייב למרות זאת להתחיל להתקשר ולדאוג לאחרים.
ומה עליו לעשות עם עצמו בתוך כל ההפרעות האלה? עליו לטפל בהפרעות בגשמיות, בידיו וברגליו, כמו כל בני האדם. ובפנים, בתוך ההפרעות, לדעת למה הן באות, ולכוון את עצמו לטפל בהן, בכך שמגיע לקשר עם האחרים, תוך ידיעה ברורה שמטרת ההפרעות הללו לנתק אותו מהמחשבה על אחרים.
וכך יוצא שבגשמיות עושים פעולות כמו כל שאר האנושות, אבל לתוך הפעולות מכניסים את הכוונה המיוחדת להגיע לערבות. ואז האדם משתמש בכל העולם שמתגלה כלפיו, כדי לעלות לרוחניות. אם שמים לב פנימה, העבודה הזאת קפדנית ומיוחדת מאוד, ויש בה אתגר עצום.
מה פירוש לטפל בהפרעות "בידיו וברגליו"?
כאשר מתגלות הפרעות בעבודה, במשפחה, בבריאות, האדם מטפל בבעיות הללו במישור העולם הזה כמו כל אחד אחר; יש להשתמש בכל האמצעים המקובלים כדי להתגבר על הפרעות כאלה. אבל בתוך ההפרעות עצמן צריך להכניס את הכוונה, שלמרות כל ההפרעות, שנועדו לנתק את המוח והלב מהחיבור עם האחרים, על אף זאת יש להתחבר עם האחרים. שרק הגוף מסור לעבודה לעצמו, אבל הנשמה, הלב, נשארים בחיבור עם האחרים.
כך נוצר פער בין מה שהאדם עושה בגוף לבין מה שהוא מחבר ללב. והפער הזה מתחיל להיות פער בין שני העולמות שאותו מסביר קצת בעל הסולם, בדוגמה על האדם החולה. אסור לחולה להתפלל סתם כך לבורא שיציל אותו. אמנם הבורא הוא הרופא לכל החולים, הוא השולח את המחלה לאדם, ואין עוד מלבדו, אבל האדם עצמו חייב ללכת לרופא בשר ודם, גדול ומנוסה, ולא חשוב מאיזו אומה, העיקר שהמקצועיות שלו מוכחת ואפשר לקבל ממנו תרופה.
חובה על החולה לטפל במחלה, לקבל את התרופה הזאת ולהשתמש בה, ולא לשים אותה על המדף, ובכך לגמור את העניין, כאילו שרוצים לחייב את הבורא לטפל במחלה. אלא האדם חייב לקחת את התרופה לפי הוראות הרופא. ואם הוא מבריא הודות לתרופה, הוא חייב לומר, שהבורא סידר לו רפואה שלמה, לפי התוכנית שלו הידועה מראש.
אם האדם לא פועל בצורה נכונה בגוף ובכוונה: בגוף לא הולך לרופא בשר ודם, ובכוונה לא חושב תחילה "אין אני לי מי לי" ואחר כך "אין עוד מלבדו", אז הוא לא מגיע לתוצאה. כי התוצאה היא לא לומר בסוף "אין עוד מלבדו", אלא היא נבנית על ידי התנהגות נכונה על ההתנגדות כולה, על כל אותה הפרעה. אחרת, האדם לא משתמש בהפרעה שניתנה לו. כך ישנם אנשים מאריכים ימים, לפי חוק שקבעו לעצמם, והם לא מתקדמים בצורה רוחנית. הם רק צועקים "בורא", "בורא", אבל הם לא יכולים לחבר את שני אופני ההשגחה "הוי"ה" ו"אלוקים".
[...] והנך מוצא בעליל, אשר עניין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה, ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור [...]
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)
כאשר היחס בין איש לרעהו מגיע לעוצמה מסוימת, הנקרא "כלי כללי", אז מקבלים התגלות האלוקות. מהי התגלות האלוקות? התגלות הקשר בינינו, שנקרא "אדם", "אדם הראשון". ההתגלות היא במידה מסויימת, אבל כבר מרגישים את האחדות, מרגישים שהבורא סידר את כל הכלי, שהוא ברא אותו, בנה אותו, מחזיק אותו, וממלא אותו, וכולנו רק מקבלים ממנו. כל זה אמנם מתגלה, אבל בינתיים בעוצמה קלושה מאוד.
אחר כך באות הפרעות נוספות, התנגדויות נוספות, כדי שנעלה בערבות הזאת, בקשר בינינו, ונגיע עד כלי מלא, כלי שלם, של כח"ב זו"ן ואורות נרנח"י בתוכם. וכאשר באות ההפרעות יתכן שיהיו בינינו אנשים, שלא יהיו מסוגלים באותו זמן, להגיע לאותה עוצמת קשר, כפי שההפרעה דורשת כל פעם מחדש, כדי להתגבר עליה, ואז הם כביכול שוברים את הכלים לכולם.
צריך לטפל בכך, ולא לחשוב שאני עייף ולא יכול, שנחלשתי. אין עניין של זמן. "זמן" הכוונה, שכלי מתחדש. כל פעם הכלי מוסיף עביות חדשה, ואז יש כאלה שנופלים וכאלה שמתחזקים. המצבים האלה הם לא עניין של זמן. אין זמן ברוחניות. ברוחניות, בהרגשות פנימיות, ביחסים בינינו, מדובר רק על הוספת רצון לקבל בכל אחד.
ולכן לא מספיק להגיע לרמת עביות מסוימת, שאחריה אפשר כביכול לעזוב את העבודה, כי הבורא כבר התגלה. אלא הרצון לקבל כל הזמן מתחדש ומתגבר, ולפי ההפרעות חייבים כל פעם לתקן את הערבות בדרגה יותר ויותר גבוהה, עד שמגיעים למידה שלימה: של כלי אינסופי עם מילוי אינסופי.
כלומר, העבודה שלנו רק מתחילה, אבל היא מתנהלת כל הזמן באותו כיוון. בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעבודה הזאת בקיום כל הרצונות, בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בהתגלות הנהגת שכר ועונש, ולאחריה הנהגה של אהבה, היא אותה עבודה של חיבור בין אותן נשמות, עד שמדלגים על כל כוח השבירה שהיה בין כולן.
מה מעכב אותנו מלקבל את התורה?
הכלי שבו יכול להתגלות אור "מתן תורה", התגלות האלוקות הראשונה, חייב להיות במידת עביות מסויימת. את עבודת העביות הזאת מקבלים אחרי "גלות מצרים": אחרי שמעבירים את "אברהם יצחק יעקב", את הזרע, את ההבנה הראשונה מהי הערבות, דרך הרצון לקבל, דרך הגלות הראשונה.
מהאסיפה העולמית יוצאים עם ידיעה מסוימת באשר לשהייה יחד, ואחריה מתחילים לטבוע בתוך הרצון לקבל, בתוך כל ההפרעות שבאות, בהתרחקות מאותו מקום, במה שנקרא "שיכחה". אבל אין שיכחה, אלא הכל תוספת של רצון לקבל. אין חוץ מהרצון לקבל, ומהאופן שהוא משתנה. כל המצבים האלה של שכחה, חולשה, מצב חדש, יש לראות בהם שינויים בתוספת ברצון לקבל בלבד. על ציר הזמן שהאנושות עוברת, לא מתרחש דבר מלבד תוספת ברצון לקבל, מהתגלות של רצון לקבל נוסף.
לכן רק לתוספת הזאת צריך לדאוג, ולדעת איך לדלג עליה. אם מדלגים מעל תוספת הרצון לקבל, עד אותה מידה לא ידועה, שהערבות תהיה מספקת להתגלות הראשונה של הבורא, מגיעים למתן תורה כמו בהר סיני. אבל לפי מה שמסופר בתורה, גם אחרי מתן תורה מקבלים הפרעות, נופלים, ויש מלחמות, מסוגלים ולא מסוגלים ללכת אחר הרעיון הזה. מסופר על כל התהליך שקורה לאחר מתן תורה. כל התורה מספרת רק על התהליך שמתרחש באדם, שמתגבר על הרצון לקבל שלו, עד שבא לפסגת פגישתו עם הבורא. ובתהליך הזה ישנם שלבים לא נעימים, שאת כולם צריך לעבור. כל הסיפור הזה הוא על הרצון לקבל שבא ומתעורר ומתגבר בתוך האדם.
מה ההבדל בין המצב לפני מתן תורה לבין המצב לאחר מתן תורה?
ההבדל הוא שאחרי ההתגלות הראשונה של מתן תורה, יש לאדם עם מה ללכת ולעסוק בכלים בצורה החלטית, מכוונת והכרתית. לאדם יש כלי ביד, והוא רואה בפני מה הוא עומד. ואז מתגלות לו כל ההפרעות, "ארבעים שנה במדבר", עד שמלכות עולה לבינה. הגובה של בינה הוא ארבעים, מ' סתומה. במלכות שעולה לבינה עוברים ארבעים הבחנות, ארבעים שנה במדבר. מהו "מדבר"? שמלכות לא מתוקנת עדיין על ידי כוח הבינה, אור חסדים של בינה הנקרא "מים".
ולאחר שעוברים על כל המלכות ומתקנים אותה על ידי הבינה, אז באים למצב של בינה, שנקרא "ארץ ישראל". "ארץ" נקרא רצון, ו"ישראל" נקרא ישר לאל. אחרי שהגיעו ל"ארץ ישראל" כל הרצונות קבלו תיקון להיות מכוונים לבורא. אבל לא מספיק להיות מכוונים לבורא: כך רוכשים רק גלגלתא ועיניים. צריך להתחיל לחבר אליהם את האח"פ. ובאח"פ נקרא ש"בונים בית המקדש". מלכות נקראת "בית", ובינה נקראת "קודש". מתחילים לעבוד עם המלכות. לא רק לחבר אותה עם בינה, אלא מבינה יורדים כביכול חזרה למלכות. מכניסים לעבודה את האח"פ דעליה.
העליה מהעולם הזה למלכות דאצילות נקראת "לעבור ארבעים שנה במדבר". ולהגיע למלכות דאצילות נקרא "להגיע לארץ ישראל". ואז מגלגלתא ועיניים שהם במקום זו"ן דאצילות, מתחילים לרדת לאח"פ דעליה, לרדת לבריאה ולעלות אותה לאצילות, לרדת ליצירה ולעלות אותה, ולרדת לעשייה. וזה נקרא בניית "בית המקדש". ובניית בית המקדש השלישי כוללת בתוכה הן בית ראשון והן בית שני, הן חסדים והן חוכמה גם יחד. אליהם מצרפים את ל"ב האבן.
אבל הכל רק על ידי אותה שיטה של התגברות על ההפרעות בינינו. "כלי שלם" הכוונה היא שכל החלקים שלו מחוברים יחד, בגילוי של כל ההפרעות הגדולות והאיומות ביותר, שלמרות זאת יש ביניהם קשר ואהבה, שמתגלה וקיימת דווקא על גבי ההפרעות האלה. זה נקרא "כלי מתוקן", כמו גוף אחד, "איש אחד בלב אחד".
כמו באסיפה גדולה, שכולם מרגישים כמו אחד למרות האנשים הרבים. זו הרגשה מיוחדת, שקשה לתאר אותה. כי האחדות הזאת באה לפי רוחניות, ואי אפשר לבנות כמוה לא בצבא ולא בשום מקום. כל אחד מתוך עצמו מכוון ומסתובב, לאן שכולם מסתובבים, רוצה או לא רוצה, הוא לא יכול אחרת. כך ברמה רוחנית, שעדיין נקראת "רמה פסיכולוגית". אבל כשהיא תבוא בצורה הכרתית-רוחנית, נצא מההרגשה שמדובר במספר רב של אנשים. אי אפשר יהיה להבדיל בין זה לזה.
האם יש כמה סוגי הפרעות?
אין כמה סוגי הפרעות. ההפרעה היא אחת. אלא הרצון לקבל מתעורר בכל מיני אופנים ולאדם אז נדמה שיש לו הפרעות רבות.
מהו הסדר הנכון להתגבר על ההפרעה?
יש להתחיל מ"אין עוד מלבדו", מהמסר העיקרי, מהחוק העיקרי שממנו הכל מתחיל. ההפרעה היא כנגד היחוד של הבורא, שהוא התחלה ושורש של הכל. חייבת להיות באדם קודם כל התחלת המחשבה "אין עוד מלבדו": הבורא הוא הנמצא, הקובע, השולט, השולח וקובע מה שקורה לאדם עכשיו, בהרגשה, בשכל ובמציאות. הוא הקובע לשם מה הוא שולח את המחשבה הזו, ומה האדם אמור לעשות בה עד שהוא מגיע לביצוע.
אבל בביצוע חייבים לומר "אם אין אני לי מי לי", ולא להסתפק ב"אין עוד מלבדו" ולא לחשוב כי אם הבורא עשה ותכנן ויודע, אין לאדם מה לעשות. אחרי שהאדם מבצע את הקשר, הוא מציב את עצמו כך, שההפרעה שהוא נמצא בה לא מנתקת אותו מחשבתית מהכלי העולמי, אף כי הוא סובל מחולי והולך לרופא, ויש לו בעיות ודאגות. הוא ממשיך לטפל בחולי הזה, אבל במחשבה הוא מסדר את מצבו ומחזיק קשר עם הכלי העולמי.
ואחרי שההפרעה נגמרת, אחרי כל מה שעשה בגשמיות וברוחניות, בפנימיות ובכוונה, הוא חייב לחזור ולומר ש"אין עוד מלבדו". אחרי שהאדם מסדר את הכלי שלו ואת מצבו, אחרי ההפרעה הזאת, הן בגשמיות והן ברוחניות, הוא חייב לחשוב ש"אין עוד מלבדו". שגם אילו לא היה עושה כלום, אותו מצב מתוכנן היה מתקיים. אבל כך צריך לחשוב רק בתחילת העבודה ובסופה, ולא באמצע. כאמור באמצע הן בגוף והן בכוונות לאחדוּת, אסור לחשוב "אין עוד מלבדו", אלא רק "אם אין אני לי מי לי".
אדם שמפריד בין "אין עוד מלבדו" ובין "אין אני לי מי לי", ואומר "אין עוד מלבדו" רק בהתחלה ובסוף הפעולה הרוחנית והגשמית, בגוף ובכוונות, אבל באמצע אומר "אם אין אני לי מי לי" אדם זה מגלה את ההתנגדות שהבורא שולח לו, ולא מוחק אותה. כאשר האדם אומר "אם אין אני לי מי לי", הוא חייב לטפל בהפרעה הזאת בעצמו. הוא מגלה את ההתנגדות. ועל פני ההתנגדות הזאת הוא מתחיל בתוכו, בתוך ההפרעה הזאת, להרגיש את הכלי, את עוצמת הקשר שלו עם האחרים.
וכל זה לעומת מה שנהוג בדתות, שנוהגים רק לפי "אין עוד מלבדו" ומוחקים את "אם אין אני לי מי לי". אמנם בכך נמחקות כל ההפרעות האלה ביסודן, ואפשר להצליח ולהחזיק מעמד בזרמי החיים בלי הפרעות. אבל אז נמצאים באמונה שהיא "למטה מהדעת" ולא "למעלה מהדעת" ובסופו של דבר בכך מפסידים התקדמות בגובה, על פני "הר סיני", שהוא כל ההרהורים האלה וההפרעות האלו, ולא בונים לעצמם את ההר, שממנו עולים לבורא.
היכן בתוך הטיפול בהפרעה מתגלה כוח הערבות?
בשני כיוונים חייב כוח הערבות להתגלות: בצורה גשמית, כל הפרעה אפילו הגדולה ביותר, חייבים להשתדל לסלק בצורה גשמית, כלומר, לא להתחמק ממנה, לקבל אותה כבאה מכוונת מהבורא, ולטפל בה בכל הנהלים שנהוגים ופועלים בעולם הזה, במדינה שלי, במקום מגורי, לפי האפשרויות שיש לי, ובהתאם ליכולתי.
בבחינה רוחנית: על פני ההפרעה הזאת, האדם חייב לדאוג לאחרים, להשתוקק לספק להם את מידת האהבה והרגשת הנוכחות שלו כלפיהם, הרגשת הביטחון ממנו, כאילו אין לו שום הפרעות. אלא כל הדאגה שלו היא להם. ואז הוא נוכח לראות איך כל הבעיות הגשמיות נפתרות מאליהן כלא היו.
יחס נכון כלפי הבעיה והתנהגות נאותה כלפי הכלי העולמי, פותרים את ההפרעה באופן מידי, בלי שהאדם מסתבך בריפויים, בסוגי הפרעות שונים ובמלחמות. הכל מסתדר ונפתר ממש בנס. וההפרעות נעלמות מיד, כאילו מתגלה שקר, ואז הוא נעלם. ומתגלה עוד שקר, וגם הוא נעלם, וכך הלאה.
מהי הפרעָה של מלחמה?
"הפרעָה" משמעו שבאדם מתעוררת באופן פתאומי דאגה לעצמו, במקום לחשוב על האחרים. הפרעה היא תמיד נגד חיבור עם הכלי העולמי. ואם האדם לא מתגבר בצורה נכונה על ההפרעה, היא מתחילה לגלגל אותו ולמשוך אותו לקראת משהו איום ונורא, אפילו מלחמה.
אבל אם אדם מזהה הפרעה ביסודה ומיד מתקן את היחס שלו נכון, בגשמיות, מטפל כמו שצריך בגוף, וגם ביחס שלו לכלי העולמי, מתגבר ומתייחס לכלי העולמי בצורה נכונה, אז אין להפרעה הזאת אמצעים להתפתח הלאה. בטיפול כזה מסיימים בלי דיחוי לתקן אותה, ובאה הפרעה אחרת. אבל מרוויחים זמן, לא נמצאים בהפרעה הזאת חודשים ושנים. וזה נקרא "ישראל מזרזים את הזמנים".
האדם חייב לעבור כל הפרעה והפרעה, כי כל ההפרעות הן גילויים של הרצון לקבל שלו. אבל הוא יכול לעבור אותן, תוך שניה או במשך כמה חודשים להתעכב בכל אחת. כשמטפלים נכון בהפרעה עוברים אותם רצונות וקשיים, אבל בקיצור הזמן. וכל הדרך שלנו היא קיצור הזמן.
האם חשוב איך האדם מתאר לעצמו את הכלי העולמי?
אין זה משנה איך האדם מתאר לעצמו את הכלי העולמי. חייבים לתאר אותו לפי ההרגשות הטובות ביותר שהיו לאדם בזמן התחברות עם החברים בעולם. "התחברות" משמעו שהרגיש שמוכן למסור להם את עצמו, ולהרגיש אותם כמו את עצמו. יש להגיע לאותה הרגשה למרות ההפרעות.
תיאור הכלי העולמי חייב להיות בהרגשה. השכל חייב לסייע להרגשה, אבל קודם חייבים להגיע לאותן ההרגשות ואז הן מתגברות.
ההרגשות נעשות יותר בולטות, כי הן מתגלות על פני ההפרעות למיניהן. בכל פרט ופרט שבהפרעה האדם מתחיל להרגיש את הסיבה להפרעה, שהיא הבורא; והיכן בפרט הזה היא השתתפות שלו עצמו, והתוצאה היא שעל ידי הפרט הזה הוא מתחבר. על ידי ההפרעה הזאת הוא מתחבר עם הבורא, כי כלפי הבורא הוא נציג הכלי העולמי. זהו האופן בו מכל נקודת הרגשה קודמת מקבלים מושג שלם.
מהו "מתן תורה"?
"מתן תורה" היא התגלות שיטת התיקון, התחלת גילוי הבורא בתוך הנבראים, כדי שיתחילו לתקן את עצמם. אבל כדי שיבינו מה לתקן, כדי לתת להם את שיטת תיקון, הם צריכים קודם כל להבין את הקלקול. "קלקול" נקרא לצאת ממצרים: יש באדם גילוי הכלים הלא מתוקנים, והוא מוכן לצאת אתם ממצרים.
האדם מגלה שהוא רע, אגואיסט, ורוצה לצאת מהטבע הזה, כדי להתחבר עם האחרים, כדי להידבק בבורא, להגיע לצורת ההשפעה. הרצון הזה נקרא "אני מוכן", והוא בא אחרי יציאת מצרים. אחרי כן מקבלים שיטה לתיקון עצמי. איך לפנות לבורא מתוך הכלי הכללי, בכך שמוכנים לעשות ויתור, שיתקן אותי.
וכך האדם מקבל את שיטת התיקון, שמתחילה להתגלות על פני ההפרעות, שממשיכות ובאות אחרי קבלת השיטה. האדם מממש את השיטה על פני כל ההפרעות האלו, וכך מבין טוב יותר את השיטה עצמה, עם כל הפרעה ועם כל רצון, שהוא מטפל בהם.
האם הפרעות של זמן, תנועה, מקום, באות יחד או כל אחת לחוד?
זמן, תנועה, מקום, אינם מנותקים זה מזה. שלושתם נמצאים יחד בכל הפרעה. אבל אנחנו עדיין לא מבדילים ביניהם.
מהם "חיים"?
להיפטר מ"האני", להיפטר מעצמי, אלה חיים. אין דאגה יותר גדולה, אין בעיה יותר גדולה לאדם, מאשר הוא עצמו. איך מגיעים ל"חיים"? כשהאדם נפטר מעצמו מתחילים החיים. בינה נקראת "ארץ החיים".
האדם יכול לקבל תענוגים רק בתוך אחרים, רק בתוך כלים זרים מחוצה לו, בהם הוא יכול להרגיש תענוגים. רק אחרי שהאדם נפטר מעצמו, הוא מתחיל להרגיש תענוגים רוחניים, שהם מה שקורה ומתגלה באחרים, ביחס ובאהבה שלו אליהם. במידה שאוהבים את האחרים, מרגישים מה שממלא אותם. ואז הכלי נעשה עשיר מאוד, וזו הרגשת החיים הנצחיים. קודם כל מקבלים הרגשת הנצחיות. אין אפשרות להעביר את התחושה הזו.
מדוע יש לחפש הרגשה קודמת של התחברות ולא הרגשה חדשה?
בהתגברות על ההפרעות של היום, צריך לחפש את ההרגשה שהרגשתי קודם, בזמן שהייתי מחובר אל הכלי הכללי, כדי שאם על פני ההפרעה שבאה לאדם, הוא משתוקק להיות מחובר עם האחרים, לפחות כמו שהיה קודם, יהיה לו איזה קנה מידה. מכפילים אותו בעוצמת ההפרעה, בדומה לנוסחה בחשמל בה זֶרם כפוּל התנגדות נותן מתח, וזו העוצמה שאנחנו מחפשים.
הזרם לא השתנה אבל הוא עובר דרך נַגַד, דרך התנגדות, שגורמת להצטברות המתח הרצוי בנגד הזה. לכן, בשביל מה לדאוג להרגשה אחרת, אם יש לאדם משהו שהשאיר בו רשימו? רק הרשימו הזה של ההתרגשות, של ההתפעלות, האדם צריך להעביר על העביות החדשה. כמו בכל כלי, יש שני סוגי רשימות. ואת הרשימו מן האור, שממנו נשאר הרושם, מממשים עם העביות החדשה.