בעקבות הלב (חלק א)
הקבלה - השיטה להשגת הרגשת הבורא
דור הולך ודור בא על פני האדמה. ובכל דור ודור, במיוחד בעתות מלחמה ומשבר, כשבצוק העיתים היסורים באים בצרורות, בזה אחר זה, עד כי נדמה שאי אפשר לעמוד עוד בסבל, שואל אדם את עצמו שאלות בקשר למטרת חייו ומשמעותם. למה לנו לחיות את החיים האלה-חיים, בהם אנו משלמים מחיר כה כבד של יגיעה וסבל, וזוכים לתמורה כה מעטה של רגעי שמחה וחסד קצרים וחולפים? מה כוחם של רגעי שמחה אלה, אותם אנו מכנים אושר, כאשר במהותם הם לא יותר מאשר רגעים של העדר יסורים.
"בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת."
כל דור מקבל את מנת המרורים שלו. הדור האחרון קיבל כמה מנות. חיים בינינו אנשים שעברו את מלחמת העולם השניה, ואת השנים הקשות שלאחר המלחמה. חיים בינינו אנשים שהגיעו לארץ מכל קצוות תבל, אנשים שחוו על בשרם עקירה מארץ מוצאם ועלייה למולדת חדשה. בדורנו, רצוף המשברים, השאלות הקיומיות עולות שוב ושוב ביתר שאת. ואכן, לא לשווא כתוב: "בעל כורחך אתה חי"
הטענה שאנו נתונים לשליטת הטבע מובילה למסקנה שהטבע ברא אותנו, ומכאן שדיננו להתקיים לעולם ועד, עם התכונות איתן נבראנו. בני האדם הנמצאים בהכרה חלקית יכולים להרגיש רק את מה שהם מסוגלים להבין, ולפעול בהתאם לתכונות עמן נבראו. אין ביכולתם לעקוף מוגבלות זו, ולפיכך הם אכן נתונים לשליטת הטבע, שאת מהלכיו לא ניתן לצפות: טבע עיוור וחסר תבונה המביא את ברואיו להתנגש ולהילחם אלו באלו בעבור ניצחון היצר. עם זאת, בתת ההכרה, הדימוי העצמי שלנו כבני אדם בעלי תבונה, משטה בנו וגורם לנו לחלוק על הדברים האמורים לעיל.
שוב ושוב מתעוררת השאלה- אם אכן קיים כוח עליון שברא אותנו, מדוע אין אנו מרגישים אותו? מדוע הוא נסתר מעינינו ? הרי אילו היה מתגלה לפנינו ובעקבות זאת היינו מבינים את רצונו מעמנו, היינו נמנעים הן מהטעויות והן מעונש היסורים שבעקבותיהן!
כמה פשוטים היו חיינו, לו הבורא לא היה מסתתר מפנינו. לו היה גלוי לעינינו ומורגש בלבנו. אילו היה הבורא בר צפייה, או אז, לא היה לאיש ספק בקיומו, וכה פשוט וקל היה לראות ולחוש בהשגחתו ובנוכחותו המלאה באדם ובעולם הסובב אותו. ניתן היה להבין בקלות יתרה את הסיבות והמטרה לשמן נברא העולם, ואפשר היה לצפות מראש את תוצאות פעולותינו ואת התגובה עליהן. ניתן היה לקיים דו-שיח עם הבורא מלכתחילה, ללבן עמו את בעיותינו הדוחקות בראשית התהוותן, לחפש עצה ולבקש עזרה. ניתן היה להתלונן ולתבוע הסברים על דרכי התנהלותו עמנו, להיוועץ בו לגבי העתיד, והכל תוך כדי הדברות מתמדת. במציאות נשגבת שכזאת, היינו יכולים לשנות ולהתאים את עצמנו לדרישותיו, לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר, מתוך הרמוניה מלאה בינינו לבין הבורא.
בנסיבות אידיאליות שכאלה, היינו מרגישים אל הבורא קירבה עצומה וחווים אותו כמולידנו, כתינוקות המחוברים בעבותות אהבה אל אמם מרגע היוולדם. היינו רואים בו את הסיבה לקיומינו בהווה ובעתיד לבוא. מתוך קיום הקשר הרציף עם הבורא, היינו, כאמור, לומדים לחיות נכון יותר על פי תגובותיו להתנהגותנו וכוונותינו.
במציאות שכזו, לא היה עוד צורך בממשלות, בבתי ספר ובמחנכים. החיים על פני האדמה היו יפים, פשוטים ובעלי מטרה ומשמעות ברורה לכל. כולם היו מבינים שההתקרבות הרוחנית אל הבורא, וראייתו באופן גלוי הן יעודנו ומטרת קיומינו.
בדרך זו, היינו מתנהגים לפי חוקים רוחניים ברורים וגלויים. חוקים אלה אכן קיימים ופועלים בעולמות רוחניים. את החוקים הרוחניים היינו מקיימים בעולם האידיאלי באופן טבעי, תוך כדי הבחנה ברורה בנזק שבאי קיומן. בעולם הקסום הזה, ניתן היה להבחין בנקל בנזק שבאי קיום החוקים הרוחניים, כפי שבעולמנו המציאותי ניתן להבחין בנזק שבקפיצה ממגדל גבוה.
אילו הבורא נגלה לפנינו, ועובדת השגחתו העליונה היתה בת השגה בכל עת, היינו מבצעים כל מלאכה, ולו המפרכת ביותר, ללא קושי, כי היינו מודעים באחת לכוחה המיטיב. את כל אשר לנו, היינו מחלקים ביד נדיבה לכל זר, בלי לצפות לתמורה או לטובת הנאה התלויה בדבר. ההשגחה העליונה הגלויה היתה מאפשרת לנו להבין את גדולת הקרבתנו ותרומתה ליקום. כל מעשינו היו נעשים כשאנו משליכים את יהבנו על הבורא הנצחי והטוב, ובוטחים בו מתוך ההכרה העמוקה בעובדה שכל הווייתנו נתונה בידיו.
חישבו! כמה טבעי היה לחיות תחת השגחתו הגלויה של הבורא, ועד כמה אין זה טבעי לחיות ללא השגחתו, כשהוא נסתר מפנינו. ואכן, יש ביכולתנו לחיות על פי רצונו של הבורא. בכך שנעביר את חיינו להשגחתו העליונה, נפתור את עצמנו מהדאגה המתמדת לעצם קיומנו. נוכל להתנתק מהמחשבה הטורדת סביב העצמי האנוכי שלנו, ואף להתנתק ולהפסיק להרגיש את עצמנו! כשנחיה בהשגחת הבורא, נעביר אליו את מאוויינו, וכך כל הווייתנו תעבור לשכון בתוכו, לחיות במחשבותיו, רצונותיו ורגשותיו.
אם כן, מכל האמור לעיל, מסתבר שבאופן מהותי ועמוק חסרה לנו הרגשת הבורא!
מכאן, שזו ורק זו צריכה להיות מטרת חייו של האדם. זה היעוד היחידי למענו ראוי להשקיע מאמצים, כי זוהי דרכו היחידה של האדם להיגאל ולהיוושע מצרותיו. זוהי הדרך היחידה להינצל ממוות רוחני למען נצחיות הנשמה, ולמען פטירתה מהצורך להתגלגל בחזרה לעולם הזה. השיטה לחיפוש הרגשת הבורא נקראת קבלה.
אמונה - אור הבורא
הרגשת הבורא נקראת אמונה. טעות רווחת היא לחשוב שאמונה היא מעין הליכה בלי דעת בחושך בלי לראות ולהרגיש את הבורא. תפיסה זו הופכת על פיה את המשמעות האמיתית של המילה. על פי הקבלה, "אור הבורא" הממלא את האדם, אור הקשר עם הבורא, "אור החסדים", נקרא "אור האמונה", או פשוט אמונה.
האמונה, "אור הבורא", נותנת לאדם קשר עם דבר נצחי. קשר המתבטא בהבנת הבורא, בהמצאות עמו בקשר תמידי ובמגע הדדי. האמונה נותנת ביטחון, כוח ותחושת נצחיות.
הישועה מהקיום הזמני עלי אדמות, ומהרדיפה אחר תענוגות העולם הזה שאינם מביאים אותנו לשום מקום, תלויה רק בהשגת האמונה ובהשגת הרגשת הבורא והקשר עמו.
הסיבה היחידה לצרותינו ולחלופיות חיינו, טמונה בחוסר הרגשת הבורא. הקבלה אומרת לנו: "טעמו וראו כי טוב הבורא."
מטרת הספר היא לסייע במעבר דרך השלבים הראשונים בדרך להרגשת הבורא. האדם המעונין להגשים את הצורך שלו בהרגשת הבורא, יוכל להמשיך וללמוד קבלה בעזרת המקורות: ספר הזוהר עם פירוש הסולם, כתבי האר"י ותלמוד עשר הספירות.
מטרת הבריאה- האיחוד עם הבורא
מיום בריאת העולם אנו עדים למסלול היסורים ולסבל המתמשך שעוברת האנושות. הייתכן מקור אחר לסבל הזה, מלבד הבורא?
אישים רבים לאורך ההיסטוריה קיבלו על עצמם ברצון לשאת יסורים קשים למען השגת החוכמה העליונה ולמען התעלות רוחנית. הם היו מוכנים להתמודד עם כאב בלתי נסבל, ולעמוד בפני קשיים נוראים-כל זאת במטרה להשיג שמץ רוחניות והכרה בכוח עליון. הם חיפשו איחוד עם הבורא ועשו הכל כדי לעבדו במסירות אין קץ. מדוע הבורא לא שעה לתפילתם? האם הוא לעג ליסוריהם?
המטרה העליונה של היקום-האיחוד והחיבור בין האדם לבורא, לא היתה ברורה לאנשים אלה די הצורך. הם היו שקועים בעצמם ובצורכיהם המיידיים. אך דווקא ברגעים של סבל קשה מנשוא, כשהרגישו דחויים על ידי הבורא, ידעו הרגשה של אמת. לבם נפער ונפתח בכאבו, ודרך דופנותיו השסועות והסדוקות חלחלה טיפה מתחושת האחדות אליה ייחלו.
רק במצב בו תכונותיו של האדם עוברות תהליך של היפוך ונעשות זהות לתכונות הבורא, הוא זוכה להבין מה צופנים בחובם היסורים. במצב הזה, האנשים שסבלו מגיעים להכרה כי רק באמצעות יסוריהם ניתן היה להשיג את האיחוד עם הבורא.
עם השגת ההרגשה שהבורא בכבודו ובעצמו ממלא את ישותו של האדם בתענוג בלתי פוסק ומושלם, הפצעים והצלקות שהותירו היסורים, מתמלאים בתענוג אינסופי. הידיעה כי כל הסבל הזה לא היה לשווא, יוצקת ביסורים משמעות חדשה.
כל תא בגופם של אלה שזכו להתרומם למצב בו הבורא מילא את ישותם באורו, מעיד עבורם שיהיו מוכנים לשאת כל זוועה, ובלבד שישיגו ולו פעם אחת נוספת הרגשה דומה. מרגע שחוו זאת פעם אחת, מלווה אותם הכמיהה לחזור ולזכות בהרגשה העילאית בה האדם נעשה חלק בלתי נפרד מהבורא.
הבורא לא נענה לתפילתם של המתייסרים, מפני שהם עסוקים בהתקדמותם האישית, ומחשבותיהם נתונות רק אליה, במקום להתמקד ברוממות הבורא-שזו הדרך הנכונה. רק אם יתמקד האדם ברוממות הבורא ישתחרר מהכאב שבדרך. כל עוד מאווייו נתונים לדבר אחר, הוא נשאר בבחינת אדם הבוכה בדמעות תנין ומת כפי שנולד, ככל יצור על פני האדמה.
רק אדם המקדיש את מחשבותיו לרוממות הבורא, ולא מתלונן על חוסר הצדק של ההשגחה העליונה; אדם המאמין מעומק לבו שהבריאה כולה נועדה לשרתו- רק אדם כזה מאפשר לשמץ מאחדות מטרת הבריאה לחדור אל לבו.
הרוחניות אינה ניתנת לחלוקה. האדם לא אמור להשיג חלק מהשלמות, אלא את כולה. לכן הכל תלוי בניקיון הכוונות. האור העליון נכנס רק אל חלק הלב הנקי מרדיפה אחר הנאות ותועלת אישית.
צדיק ורע לו
אדם שינסה להתבונן באנושות וביקום הסובב, יוכל להעריך את מצב הבריאה בצורה אמיתית יותר.
אם הבורא אכן קיים, והוא זה שמנהיג ומנהל את הבריאה ואחראי על כל המצבים אותם אנו רואים ומרגישים, כפי שמעידים מקובלים הנמצאים עמו בקשר, המסקנה המתבקשת היא שאין דבר נכון יותר מאשר להיות אתו בקשר תמידי והדוק.
ככל שנתאמץ ונשתדל להרגיש בתוכנו, את הבורא כסיבה לכל הקורות אותנו, כך תיווצר בנו תחושה מעורערת, כאילו אנו תלויים באוויר ונטולי בסיס מתחת לרגלינו. מאחר שהבורא נסתר מפנינו, אנו זקוקים לאות או סימן, כי בלעדיהם עבודתנו נותרת חד כיוונית ואנו חשים כזועקים לחלל הריק.
מדוע נבראנו בלי היכולת להרגיש את הבורא? מדוע הוא נסתר מעמנו? מדוע גם כשאנו זועקים ומשוועים אליו, הוא מתעלם מאתנו ופועל את פעולתו בהסתר מאחורי מסך הטבע והעולם סביב?
אילו הבורא היה רוצה לתקן אותנו, כלומר לתקן את ה"טעות" שלו בבריאה, הוא היה עושה זאת כבר מזמן, באופן נסתר או בגלוי. אילו הבורא היה מתגלה לפנינו, היינו רואים אותו ומעריכים אותו ברגשות ובשכל שיש לנו עכשיו, ושעימם נבראנו. אילו הבורא היה מתגלה לפנינו, היינו יודעים מה תפקידנו בעולם שנברא עבורנו.
יתר על כן, גם כשמתחילה השתוקקות לבורא, היא באה והולכת בגלים. מתעוררת שאלה: אם הבורא מעניק מענה למשאלותינו, מדוע הוא גוזל אחר כך את מה שהעניק לפנים? ואם לא די בכך, הוא עוד מוסיף קשיים ויסורים לאדם המנסה לגלותו.
...הבורא אכן שב ודוחה את ניסיונות האדם להתקרב אליו. היסורים שהוא מזמן לאלה המחפשים אותו עשויים להמשך שנים! איך זה שאומרים לאדם שעליו להשתחרר מגאוותו, בשעה שגאוות הבורא מתגלה במידה הרבה יותר גדולה?
בקשותיו ותחנוניו של האדם, שוב ושוב לא זוכים למענה הבורא, על אף כינויו רחום וחנון. היינו מצפים שהאדם הנמצא בתהליך התפתחות וחיפוש אחר קשר עם הבורא, יזכה למענה מיוחד, אך נהפוך הוא, תחינותיו נענות עוד פחות מתחינותיו של האדם הרגיל.
אנחנו מסוגלים לעשות שינויים בחיינו, ומכאן ניתן להסיק שניתנה לנו זכות בחירה. אבל, עם זכות הבחירה לא קיבלנו ידע מספיק שיעזור לנו למלט את עצמנו מיסורי התפתחותנו וקיומנו.
אבל, אם מגיעים למסקנה שאין חופש בחירה, האם הגורל האנושי לחיות עשרות שנים של סבל ויסורים לשווא, איננו גזירה אכזרית מדי? ניתן להעלות אינסוף טענות לאכזריות הבורא, כי כאשר תופסים אותו כסיבת הסיבות לקיומנו, הוא הופך גם למושא האשמותינו וביקורתנו. ליבנו מאשים ומבקר את הבורא על כל קושי והרגשה רעה. ברגע שהאדם איננו מרוצה, עצם הרגשת אי שביעות רצונו היא בבחינת האשמה כלפי הבורא, גם בלי שהתקיימה פנייה ישירה אליו, ואף בלי שהאדם מאמין בקיומו של הבורא. כך או אחרת, הבורא רואה את המתרחש בלבו של האדם.
כל הרגשה באשר היא- הצדק עמה. אין הרגשה בלתי מוצדקת. ההוכחה, הבלתי ניתנת להפרכה, היא בעצם קיומה של ההרגשה! האדם מנתח בשכלו את מה שהוא מרגיש בלבו. אנשים בעלי ניסיון חיים עשיר, מדווחים ברבות השנים על שינויים עמוקים בהשקפת עולמם המתרחשים תדיר.
אך גם אם היום, ממרום שנותיו וניסיון החיים שצבר, יטען אדם שבעבר רגשותיו היו מוטעים- דווקא טענתו זו, בטעות יסודה. תפיסה זו שומטת את הקרקע מתחת כל נקודת מבט רגשית באשר היא- זו מן העבר, זו העכשווית, ואף זו העתידית. מכאן, שבכל מצב ניתן להגיע למסקנות תקפות אל מול המצב הנוכחי, בשעה שמסקנות אלה בדיוק עשויות להיות לגמרי שגויות ביחס למצבים אחרים.
עולמות עליונים
אם כך, על אחת כמה וכמה שאין ביכולתנו לדבר על עולמות אחרים ועל חוקיהם מנקודת מבטנו ותפיסתנו של העולם הזה. אין ביכולתנו לדון בנושא העולמות העליונים, ובוודאי שאין באפשרותנו להחליט החלטות בקשר אליהם, מהסיבה שאין לנו שכל עליון, ואיננו מצוידים בהבנות ורגשות עליונים. והרי גם במסגרת העולם שלנו אנחנו טועים כל הזמן.
רק מי שניחן בתכונות עליונות, יכול לדון במה שקיים מעבר לטבע. אדם כזה מודע לתכונותיו האנושיות וחי עמנו, אך במקביל הוא גם נמצא בעולמות עליונים. אדם זה יכול לתאר עבורנו במילים דברים הנמצאים מעל לטבע שלנו. רק מקובל, החי בעולמנו, שנברא בצלמנו עם תכונות כשלנו, וקיבל מלמעלה תכונות אחרות נוספות, מסוגל לספר לנו על המתרחש בעולם אחר.
אי לכך, הבורא נתן אישור לכמה מהמקובלים להתגלות לפני הציבור הרחב, במטרה לסייע לחלק מאותו ציבור להתחבר אליו. המקובלים מסבירים לנו בלשון בהירה, שבעולם הרוחני העליון, המחשבה בנויה ופועלת על פי חוקים אחרים. חוקים אלה הפוכים מהחוקים שלנו, אותם אנו מכירים.
אין קשר בין עולמנו לבין העולם הרוחני העליון. העובדה שהעולם הרוחני העליון הפוך מעולמנו בתכונותיו, עושה אותו בלתי מורגש עבורנו. ברגע שאנו נולדים בעולם הזה ומקבלים את טבעו של העולם הזה, נשכח מאתנו מצבנו הקודם. אדם יכול להרגיש את העולם הרוחני "ההפוך", אך ורק עם רכישת טבעו, תכונותיו ותבונתו של אותו עולם עליון. כיצד נוכל להפוך את טבענו?
אלטרואיזם ו"אמונה למעלה מהדעת"
בבסיסה של הרוחניות מתייצב חוק הנכונות להקרבה עצמית מוחלטת- האלטרואיזם האבסולוטי. כיצד ניתן לרכוש תכונה זו? מקובלים מציעים לבצע את המהפכה הפנימית, הדרושה לצורך רכישת תכונה זו, בעזרת פעולה הנקראת: "אמונה למעלה מהדעת." כלומר, ביטול מלא של נימוקי השכל, אותו כלי עיקרי המשרת אותנו. השכל, ניתן להשוותו לאדם התלוי באוויר מאין בסיס מתחת לרגליו, ובאותה עת, הוא מנסה לתפוס בשתי ידיו את הבורא. כלומר, במצב בו האדם איננו מסוגל להשיג בכוח שכלו ותבונתו את הבורא, איך יוכל להינצל מהמצבים המורכבים המזומנים לו על ידי הבורא? במצבו הטבעי, האדם מחפש כל העת בסיס, קרקע בטוחה.
אדם ש"יתפוס" במחשבותיו את הבורא תוך כדי הינתקות משכלו, יבצע למעשה את ה"קפיצה" אל מעבר לדעת. ברגע שיצליח לזנק אל מעבר לתודעתו, ולוּ לרגע אחד, יווכח עד כמה נפלא הרגע הזה וישמח בו. אחרי שיחווה את החוויה יבין עד כמה דווקא במצב הזה, כשהוא לכאורה מצוי מעבר למצב התודעה, הוא בעצם בהוויה של אמת נצחית, שלא תשנה את פניה במהרה, כמו כל הבנותיו הקודמות. במצב מיוחד זה, הוא קשור עם הבורא הנצחי, ומתבונן במתרחש דרך האמת הזאת בלבד.
"מלכות", "שכינה" ו"גלות השכינה"
כל האובייקטים הרוחניים בדרך השתלשלותם מהבורא, עוטים את לבושו של הבורא וקיימים במציאות הגשמית רק מנקודת מבטם של הנבראים. זוהי תוצאת הבריאה הראשונית הנקראת "מלכות". כל האובייקטים המצויים מחוץ לבורא, כלומר, העולמות והנבראים, מהווים בריאה אחת שהיא "מלכות". "מלכות" היא שורש כל הבריאות והיא נחלקת לחלקים קטנים.
אותם חלקי "מלכות" קטנים נקראים "שכינה". אור הבורא הממלא את השכינה, נקרא "שוכן". הזמן הנדרש למילוי כל חלקי השכינה נקרא "זמן התיקון". ב"זמן התיקון" כל נברא מתקן את חלק ה"מלכות" ממנו הוא נברא.
המצב בו הבורא טרם נתגלה לנבראים במידה המלאה, וה"שוכן" לא מילא את השכינה, נקרא "גלות השכינה". הכוונה היא לגלות מהבורא.
במצב זה אין שלמות בעולמות העליונים. במצב הסופי כל נברא אמור יהיה להרגיש את הבורא במידה מלאה, אבל בינתיים כל אחד מאתנו רודף ללא הפסקה אחר תענוגות בני חלוף ונסחף אחר דרישות גופו וצרכיו הגשמיים.
המצב בו אדם רואה את התענוגות הרוחניים כדברי הבל וריק, נקרא "צער השכינה" או "שכינה בעפר".
כל יסורי האדם נובעים מכך, שמלמעלה מכריחים אותו לבטל את שכלו וללכת כעיוור- לפעול ב"אמונה למעלה מהדעת".
דווקא, ככל שהאדם חכם יותר וחזק יותר, כך קשה עליו לפעול ב"אמונה למעלה מהדעת", וכן גדל סבלו בכל רגע בו הוא מנסה להתנתק משכלו, תודעתו, וצו ההיגיון עליו נשען בעבר.
לאדם קשה לקבל את צו הבורא ללכת בדרך ההתפתחות הרוחנית המסויימת הזו, והוא מקלל בלבו את העובדה המכאיבה שאין קיצורי דרך, ומסלול החתחתים הזה, הוא הדרך היחידה. האדם, בכוחותיו הדלים גם לא מסוגל להצדיק את הבורא, והוא מתקשה להתמודד עם מציאות של העדר המשענת. אך מצב זה הוא בלתי נמנע, ויימשך עד לרגע בו הבורא יתייצב לצדו, יסייע לו, ויפתח לפניו את כל תמונת הבריאה.
לימודי הקבלה
כאשר אדם מרגיש שהוא מצוי בעיצומה של התעלות רוחנית, כשכל רצונותיו מכוונים רק לבורא, זה הזמן המתאים ביותר לפנות אל ספרי הקבלה, לנסות להעמיק בהם, ולהבין את המשמעות הפנימית הנסתרת בין דפיהם. עם זאת, עליו לזכור, שחרף המאמצים שהוא עומד להשקיע בלימודים, כל שהוא עתיד לתפוס זה עד כמה הוא אינו מבין דבר. ובכל זאת, עליו להמשיך ולהתעמק שוב ושוב בלימודי הקבלה, בלי להתייאש מחוסר הבנתו את הכתוב.
השתוקקות האדם להשיג ולהבין הבנה עמוקה את סודות הקבלה, והמאמצים שהוא משקיע בכך, הם מהות תפילתו, תפילה להתגלות הבורא. ככל שההשתוקקות גדולה יותר, כך גדל כוח התפילה.
כלל רוחני גורס שככל שאדם משקיע מאמצים גדולים יותר למען השגת משהו, כך מתעצמת השתוקקותו לדבר. הרצון מתרחב בהתאם לכמות היסורים הנובעים מהעדר מושא התשוקות בהישג יד.
אם כך, השקעת מאמצים עצומים למען מטרה רוחנית מולידה תפילה אמיתית מעומק הלב, כאשר תפילה אמיתית מעומק הלב מזמנת לאדם את אשר אליו נפשו נכספת.
השכל פועל רק על פי רצון הלב. בזמן הקריאה בספר, אם הלב ממאן להשתחרר ממחשבות זרות, אין ביכולתו של השכל לדבוק ולהעמיק בלימודים.
כדי שהבורא יקבל את תפילתו של אדם, על התפילה לצאת מעומק הלב. כל רצונותיו של האדם צריכים להיות ממוקדים בכיסופים לזכות בנכס רוחני.
כדי להגיע לרצון אמיתי להישמע על ידי הבורא, על האדם להתעמק בספרים מאות פעמים, גם אם אינו מבין דבר מהכתוב.
רצון אמיתי הוא רצון נקי מרצונות אחרים.
דרך לימודי הקבלה האדם מתוודע אל פעולות הבורא, דרכן הוא מתקרב אליו. כך, שלב אחר שלב, הוא נעשה ראוי לזכות ולקבל את נשוא תלמודו.
הרגשת הבורא
האדם המאמין אמור להרגיש בעמדו לפני בוראו, כעומד לפני מלך העולם. כך יתמלא בתחושות האהבה והיראה להן הוא זקוק. כל עוד לא הגיע לכלל אמונה שכזאת, אל לו למאמין להרפות. עצם השאיפה להגיע לדרגת האמונה הזו, מעניקה לאדם את זכותו לחיים רוחניים, ומגינה עליו מפני סכנת הידרדרות לרדיפה אחר מילוי צרכי העצמי הגשמיים והתענוגות בני החלוף. ההתמקדות בצורך בהרגשת הבורא צריכה להפוך לעניין של קבע, עד שתהפוך לטבע. הדבר דומה למשיכה כלפי מושא אהבה שאינו נותן מנוח, ולהשקעה הרגשית שבעקבותיה.
העולם הסובב אותנו מקהה את תחושת דחיפות הצורך בהרגשת הבורא, משום שהנאה גשמית, המזומנת לנו בשפע בעולם הזה, מפחיתה מיד את כאב הריקנות הרוחנית. אם כך, עלינו להיות מודעים לעובדה שהנאות החיים שוללות את הכאב הקיומי הנובע מהריקנות הרוחנית, ובכך מעכבות את התפתחותנו הרוחנית.
הצורך הפנימי בהשגת הרגשת הבורא יחודי לאדם. אך יש לסייג, שלא כל אדם ניחן בצורך זה. צורך זה נובע מהשתוקקות האדם להבין מי הוא; להבין את עצמו, את משמעות חייו ואת ייעודו בעולם. חיפוש אחר התשובות לשאלות האדם אודות עצמו, מוביל אותו לחפש אחר מקור חייו. רק הצורך הדוחק הזה, והמאמצים לחקור ולגלות את סודות הטבע, מאלצים אותנו להפוך אבן אחר אבן ולחשוף את האמת החבויה בנו ובעולם.
אבל, בגרעין האמיתי והעמוק ביותר של חיפושינו, תמיד תתגלה בסופו של דבר ההשתוקקות לבורא, כי הוא ורק הוא, עומד מאחורי המופלא והבלתי נתפס שבבריאה כמקור לכל- כמי שברא אותנו. לכן, אפילו אדם היה נמצא לבד בעולם, או בעולמות אחרים, חיפוש עצמי תמיד היה מוביל אותו לחיפוש הבורא.
"קו ימין" ו"קו שמאל"
שני קווים לתפיסת הנבראים את השפעת הבורא: "קו ימין"- השגחת הבורא הפרטית על כל אחד מאתנו. השגחה זו אינה תלויה בדבר, אין לה קשר למעשינו. "קו שמאל", מסמל את השגחתו של הבורא בהתאם וביחס ישיר למעשינו, כלומר, השגחה זו מכילה את מרכיב השכר והעונש. שכר עבור המעשים הטובים ועונש בגין הרעים.
כשאדם בוחר להיות ב"קו ימין" פרק זמן, עליו להבין שכל קורותיו, הן תוצאה ישירה של רצון הבורא. כל התרחשות מתקיימת על פי תוכנית הבורא, ואין לאדם שליטה בדבר. במקרה זה, האדם אמנם לא עובר עבירות, אך גם אינו ראוי לזכויות יתר על פועלו. כאשר אדם נמצא ב"קו ימין" הוא פועל מחוסר ברירה ומושפע מהרצונות הנובעים אליו ישירות מהבורא.
מסיבה זו מן הראוי לו לאדם שיחוש אסירות תודה לבורא ויודה לו על כל אשר קיבל ממנו. אדם המבין כי ברובד מסויים ומשמעותי של חייו, הוא נתון להשגחתו והנחייתו הבלתי פוסקת והבלתי תלויה בדבר של הבורא, מסוגל לחוש אהבה כלפיו.
התקדמות רוחנית אפשרית רק בעזרת שילוב נכון בין "קו ימין" ו"קו שמאל". גם אדם שהתחיל להתקדם מנקודה נכונה של שילוב נכון בין "קו ימין" ל"קו שמאל", נתון לסכנת סטיה ימינה או שמאלה מהדרך, ועליו לבדוק ולתקן תדיר את כיוונו. זאת מאחר שגם סטייה מזערית, תוך כדי המשך הדרך בכיוון הנכון לכאורה, תגדיל את טעותו בכל צעד ותרחיק אותו עוד ועוד מהמטרה.
"שלושת האובייקטים"- אין עוד מלבדו
לפני שהנשמה שלנו ירדה לעולם במדרגות רוחניות, היא היתה שייכת לבורא והיוותה חלקיק קטן ממנו. בשלב זה היתה הנשמה במצב הנקרא: "שורש הנשמה".
כניסת הנשמה לגופנו, נקראת לידת האדם בעולם הזה. לידת האדם בעולם הזה נועדה לגרום לאדם לעבור תהליך בו יתגבר על רצונותיו, כך שבחייו בעולם הזה, יטפס ויתרומם לדרגה בה היתה נשמתו בטרם ירדה לעולם הזה. מכאן, שהבורא מכניס נשמה לגוף במטרה שבזמן שהותה בגוף הארצי היא תטפס ותתרומם עם הגוף ורצונותיו ותתאחד שוב עם הבורא.
בזמן בו הנשמה מתגברת על רצונות הגוף ומגיעה לדרגה הרוחנית ממנה ירדה, היא משיגה תענוגות גדולים בהרבה משהיו לה במצבה ההתחלתי, כאשר היתה חלק מהבורא. בשלב זה היא הופכת להיות פרצוף רוחני הגדול פי תר"ך (שש מאות ועשרים) יותר משהיה בשלב נקודת ההתחלה, לפני ירידת הנשמה לעולם הזה.
הדרך הנכונה והאמיתית אשר בה יש ללכת כדי להגיע למטרה זו, היא דרך ההליכה ב"קו האמצעי". דרך זו מקפלת בחובה שלושה מרכיבים הנקראים "שלושת האובייקטים": האדם, דרכו של האדם והבורא.
כלומר, שלושה מרכיבים לבריאה:
א. אדם המשתוקק לחזור לבורא.
ב. הבורא, שהוא המטרה אליה האדם משתוקק.
ג. הדרך בה צריך האדם ללכת כדי להשיג את הבורא.
לא סוד הוא ש"אין עוד מלבדו". אנו, בני האדם, הננו רק אובייקטים בעלי הרגשת קיום מסויימת, שנבראו על ידי הבורא. כשאדם עולה במדרגות רוחניות הוא חש עובדה זו בבהירות.
כל מערכת הרגשות שלנו מורכבת במהותה מתגובות מובנות שהבורא ברא בנו, כדי שנגיב בעזרתן על פעולות שהוא מפעיל עלינו. כל מגוון רגשותינו בנוי מרגשות שהבורא רוצה שנרגיש.
כל עוד אדם אינו מבין לעומק, ואינו משיג בשלמות את רעיון "שלושת האובייקטים" בבריאה: אדם, הדרך לבורא והבורא; אובייקטים אלה נותרים נפרדים אלה מאלה, ולא מורגשים כמכלול אחד.
כשאדם מגיע אל הדרגה העליונה של התפתחותו הרוחנית, כלומר עולה למדרגה ממנה הנשמה שלו התגלגלה, הוא מלא ברצונות גופו הדוחקים. כשהוא מצליח להתעלות ולכבוש את רצונותיו אלה, הוא משיג את הבורא במלואו בגופו הרוחני. במצב זה האדם מקבל את כל ה"תורה", כל אור הבורא- את הבורא בעצמו. וכך כל "שלושת האובייקטים", שהיו נפרדים אלה מאלה, מתאחדים מחדש לאובייקט רוחני אחד, שהוא גוף רוחני המלא באור.
כדי להבטיח התקדמות נכונה, על האדם לבדוק אם מידת המשיכה שלו ל"שלושת האובייקטים" זהה, אף כי בתחושותיו "שלושת האובייקטים" נפרדים אלה מאלה בתחילת הדרך. בבדיקה העצמית של מידת המשיכה, נוצר לכאורה מעין איחוד בין האובייקטים, כך, שבמהלך הזמן, הם עוברים תהליך של איחוד, עד שהם אכן מגיעים לכלל איחוד מלא בסוף הדרך. כאן המקום להדגיש כי "שלושת האובייקטים" מאוחדים כל הזמן, רק בגלל אי שלמות הכלים של האדם, הוא מרגיש אותם בתחילת דרכו כבלתי מאוחדים, כנפרדים.
אדם שיימשך לאחד מ"שלושת האובייקטים" יותר מאשר לאחר, יימצא מייד סוטה מן הדרך הנכונה. השיטה הבדוקה ביותר להישמר ולמנוע סטייה זו, הנוצרת מחוסר איזון ברמת המשיכה לכל אחד מ"שלושת האובייקטים", היא להשקיע עבודה בהבנת תכונות הבורא, ההבנה שתביא לאיחוד עמו.
ההשגחה העליונה- הכל צפוי מראש
אומרים: "אם אין אני לי מי לי". אבל איך אוכל לעזור לעצמי כאשר אני כל כך חסר אונים וחלש? סתירה פנימית זו טומנת בחובה את יחס האדם למאמצים שהוא עצמו משקיע למען השגת המטרה בה הוא חושק.
אכן, על האדם להמשיך ולהגיד לעצמו "אם אין אני לי מי לי", ולפעול על פי עיקרון השכר והעונש על מעשיו. יש לחיות על פי הציפיה לתוצאות ישירות למעשינו, ויש לחיות על פי התפיסה שאנו בונים את עתידנו בעצמנו. במקביל, ואין בכך משום סתירה, היכולת שלנו לעזור לעצמנו מוגבלת בשל אפסיותנו האנושית. זאת גם הסיבה לכך, שבני אנוש אחרים מוגבלים אף הם ביכולתם לסייע לנו.
מומלץ לאדם להשקיע מאמצים רבים בבניית חייו, אבל בו בזמן נאמר שהכל פועל על פי תוכניתו של הבורא. אם כך, איזו תועלת יש לאדם מההשקעה המתמדת הזאת?
ובכן, כתוצאה ובהתאם למאמצים שמשקיע האדם, על פי עיקרון השכר והעונש, נשלחת אליו מלמעלה עוד ועוד הבנה לגבי השגחת הבורא. בשלבים מתקדמים יותר של הבנה, יגיע האדם לדרגת הבנה כזו, שבה יתבהר לו שהכל מתנהל על ידי הבורא והכל צפוי מראש.
אין ביכולתו של האדם לפעול לפי חוקי המדרגה העליונה לפני שהגיע אליה, כי אינו מרגיש את השגחת הבורא על עולמנו זה לפי חוקי אותה מדרגה. האדם צריך לפעול לפי החוקים אותם הוא מסוגל להרגיש.
רק כתוצאה מהשקעת מאמצים, בהתאם לעקרון השכר והעונש, זוכה האדם באמון הבורא, ומקבל ממנו את ראיית התמונה המלאה והאמיתית של העולם. רק כשהוא מגיע לדרגת ההבנה הזאת, למרות שבדרגה זו הוא מבין שהכל תלוי בבורא, הוא יכול להתחיל במסע הקשה בדרכו "להשגת" הבורא.
האגואיזם- אויב הרוחניות
לא קל לעקור מחשבות ורצונות אגואיסטיים ולהשאיר את הלב מרוקן. אבל, רצונות רוחניים עשויים לבוא ולהיכנס אל הלב במקום הרצונות האגואיסטיים. כך ניתן, על ידי החלפת הרצונות הקודמים ברצונות ההפוכים, להגיע לאיפוס האגואיזם.
אוהבי הבורא, נגאלים מן האגואיזם באמצעות אהבתם, ונעשים מודעים בעוצמה רבה לנזק שהוא גורם. אין דרך להיפטר מהאגואיזם באופן עצמאי: זה מעל לכוחותיו של האדם, כי הבורא הוא זה שהטביע את התכונה הזו בו ובכל הנבראים.
אמנם האדם אינו יכול להיפטר ממידת האגואיזם שלו בעצמו, אבל הוא צפוי, במשך התהליך הרוחני, לתעב אותו יותר ויותר, ככל שתגבר מידת הבנתו שהאגואיזם הוא אויבו בנפש ורוצחו הרוחני. בדרגת הבנה זו, הבורא יתייצב לצדו לעזור לו במלחמתו באויבו הפנימי. כמו כן יוכל האדם לעשות שימוש בתכונת האגואיזם למטרת התקדמות רוחנית.
רשע גמור וצדיק גמור
"אין העולם נברא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים." את האמירה שהעולם נברא לצדיקים גמורים, אנו מסוגלים להבין. אך קשה להבין, למה לא נברא העולם, לא לצדיקים שאינם גמורים, ולא לרשעים שאינם גמורים, ואילו לרשעים גמורים- דווקא כן.
האדם לא מקבל את השגחת הבורא מרצונו, אלא מתייחס אליה לפי הרגשתו. במידה שהרגשתו טובה, הוא רואה את ההשגחה כהשגחה טובה, במידה שהוא סובל, הוא מתייחס אליה כאל השגחה רעה.
שני מצבים בלבד אפשריים בהרגשה לגבי ההשגחה: או שאדם מרגיש את הרגשת הבורא, והכל נראה לו טוב ויפה, או שנראה לו שאין השגחה כלל, והכל מתנהל לפי חוקי הטבע העיוורים. למרות שהאדם מבין בשכלו שאין אלה פני הדברים, התייחסותו נקבעת על ידי רגשותיו ולא על ידי שכלו. זו גם הסיבה לכך שהאדם רואה את עצמו כרשע, כאשר הוא חש היטב בהבדל בין רגשותיו המפעמים לבין צו שכלו הישר- ומבחין בפער שאין באפשרותו לגשר עליו בעצמו.
למרות הבנתו של האדם את רצונו של הבורא להיטיב עמו, ולמרות הבנתו שעליו להתקרב לבורא כדי שזה יוכל להיטיב עמו, הרי בשעה שהוא מצוי בתחושת התרחקות מהבורא, הוא מפרש את השגחתו כרעה, ואת עצמו רואה כרשע.
רק כאשר האדם מגיע לקצה גבול יכולת הסבל שלו, כשהוא מותש לחלוטין, ומרגיש בחולשתו כרשע עד כדי כך שהוא מרים קול זעקה אל הבורא שיושיעו מעצמו, ושישחררו מכלאו של האגואיזם אל העולם הרוחני- רק אז הבורא נחלץ לעזרתו.
עכשיו ניתן להבין מדוע העולם נברא רק עבור צדיקים גמורים, או עבור רשעים גמורים. בדיוק למצבים אלה נבראו העולם שלנו וכל העולמות העליונים, כדי שבזמן שהאדם יגיע למצב בו הוא רשע גמור, הוא יזעק לעזרת הבורא ויעלה בעזרתו למדרגת צדיק גמור.
רוממות הבורא- הדרך לאיחוד עמו
רק בשעה שהאדם מצליח להתנער מהרגשת החשיבות העצמית, ומודע לשפלות שאיפותיו ולחולשתו הרבה, הוא נעשה זכאי להרגיש את רוממות הבורא.
ככל שהאדם ירחק מתחושת גאוותו התפלה, וככל שיהא מסוגל להתעלות תוך רוממות הבורא, כך תתחזק בקרבו הרגשת הבורא, וכן תגבר יכולתו למצוא עוד ועוד גוונים בהתגלות הבורא לפניו. התפעלותו והתפעמותו יולידו את הרגשת הלב ותתגלה בו שמחה.
ואז האדם מבחין לפתע בעובדה שזכה ליחס מיוחד מהבורא, יחס שהאנשים סביבו לא זכו לו. הוא מבין שהאנשים האחרים לא יכולים להבין את הקשר שיש לו עם הבורא, ושאין הם מעלים בדעתם שניתן להרגיש את הבורא כך. האנשים הסובבים אותו אינם מרגישים את מטרת חייהם, ואת מטרת ההתקדמות הרוחנית, ואילו הוא זכה להבין ולהרגיש, לא ברור לגמרי איך, אולי בזכות האפשרות שפתח לפניו הבורא להתעמק במטרת חייו.
אדם הנמצא במצב בו הוא מסוגל להעריך מתוך אסירות תודה את היחס המיוחד אשר זכה לקבל מהבורא, חווה תחושת הודיה אינסופית לבורא ושרוי בשמחה מתמדת. ככל שהאדם מעריך יותר את זכייתו המיוחדת, כן גדלה הכרת התודה שלו לבורא, וכך מתגוון והולך אוצר הרגשות שהוא חווה בכל רגע של התחברות עם הבורא. מובן שהערכתו לגדולת העולם הרוחני שנפתח לפניו מעמיקה, וכן התפעלותו מגדולתו ועוצמתו של הבורא הכל יכול. מכאן שציפייתו לאיחוד עם הבורא גדלה והולכת מפעם לפעם.
במהלך הדרך, האדם ממשיך לגלות את הפער העצום בין תכונות הבורא לתכונות הנברא. הוא מבין שיכולת האיחוד בין הבורא לנברא תלויה בכך שהאדם יתנער מטבעו האגואיסטי באופן מוחלט. רק כך, הנברא כביכול לא קיים, ודבר לא עומד בפניו ועוצר בעדו מלהתאחד עם הבורא.
חיים רוחניים- עניין של חיים ומוות
דלת הכניסה לחיים הרוחניים נפתחת רק לפני מי אשר עבורו זה עניין של חיים ומוות. רק לפני מי שמרגיש שבלעדי חיים רוחניים, חייו אינם יכולים להיקרא חיים. חיים רוחניים מתחילים במקום בו האדם נקי לגמרי מחישובי טובות הנאה ודאגות לעצמו, כשנותרה לו כמיהה אחת ויחידה, להקדיש את כל מעייניו למען מטרה נשגבת אחת.
ההרגשה ש"ללא חיים רוחניים, אני חשוב כמת", מגיעה בסופו של תהליך איטי וממושך. תהליך זה מושתת על עקרון העבודה הפוכה: ככל שמושקעים יותר כוחות נפש בחיפוש הדרך הרוחנית, בלימודים ובניסיונות להידמות באופן מלאכותי לאובייקטים רוחניים, מתבהר לאדם שבכוחות עצמו בלבד, משימתו לא תצלח בידיו. ככל שהוא לומד ומעמיק בעוד מקורות בעלי חשיבות להתפתחות הרוחנית, הוא הולך ונעשה יותר ויותר מבולבל. דווקא בשלב של התקדמות רוחנית משמעותית, הוא נעשה ער לעובדה, שלא משנה כמה הוא משתדל להימנע מאנוכיות, יחסיו אל רבו וחבריו נשלטים על ידי אגואיזם מוחלט.
כאמור, רק כשהאדם מגיע לשלב ההבנה העמוקה עד כמה האגואיזם שלו ממית אותו ועומד בדרכו לחיים נצחיים, מלאים ואמיתיים, הוא מתמלא תיעוב כלפי התכונה, ותהליך השתחררותו ממנה מתקדם. ככל שמעמיק תהליך השתחררותו מהתכונה המסכלת חיים רוחניים, כך גובר רצונו בחיים רוחניים.
רוממות הבורא, התמסרות לבורא
אין חשוב יותר מרצונו של האדם לתת את עצמו ולהתמסר לבורא. וזאת, תוך כדי שהוא משתחרר מהאני שלו, תוך כדי שהוא מרומם את הבורא, תוך כדי שהוא שואל את עצמו עבור מה כדאי לי לעבוד בעולם הזה, האם למען ערכי העולם הזה או למען הערכים הנצחיים?
מהדברים אותם אנו משיגים או עושים במהלך חיינו, לא נותר זכר, מלבד מבנים רוחניים שבינינו, מחשבות אלטרואיסטיות שחשבנו, מעשים ורגשות נשגבים של נתינה ואהבה.
אדם מזומן ללכת בדרך בה כל ישותו מוקדשת לבורא, רק אם הוא מבחין בגדולת הבורא. הדבר דומה לנכונותנו להתמסר בכניעה לאיש המעלה. כל מאמץ למען מושא הערצתנו, לא נחשב למאמץ בעינינו, כל עוד קיבלנו את תשומת לבו היקרה מפז, דרך הסכמתו לקבל את אשר אנחנו כה משתוקקים לתת.
דוגמא זו מעידה שבכוחה של מטרה פנימית ממוקדת, לשנות את אופייה המהותי של פעולה מיכנית חיצונית, וממש להפוך אותה מ"לתת" ל"לקחת". באותו אופן, במידה שאדם מעצים בעיני רוחו את הבורא, כך הוא מרחיב את נכונותו ויכולתו להקדיש לבורא את מחשבותיו, רצונותיו ומאמציו. יתרה מזו, הוא לא ירגיש שהוא "נותן" לבורא, אלא ירגיש כ"מקבל" ממנו. מקבל את הזכות להעניק לו מטובו, אפשרות שזוכים בה אך יחידים בכל דור.
מכאן שהדרך להשגת מטרתו העיקרית של האדם, היא דרך רוממות הבורא, קודם כל בעיני האדם עצמו, כלומר, לחזק את אמונו בגדולתו ובעוצמתו. זוהי הדרך היחידה לפרוץ את כלא האגואיזם ולהיכנס לעולמות עליונים.
אמונה והרגשת הבורא
האדם המגיע לכלל החלטה להפסיק את המרדף אחר הבלי העולם הזה, כדי ללכת בדרך האמונה, מרגיש כמי שהחליט להיפרד מן העולם. הוא מתמודד עם תחושת בדידות, ומרגיש כמי שתלוי באוויר, בריק אינסופי, ללא משענת או תמיכה. אין לו לאן לפנות, לא לאנשים, וגם לא לעצמו, כי כל ניסיון חייו והחוכמה שרכש, כמעט מיותרים עכשיו. הוא מרגיש כמי שעוזב ומאבד הכל, כולל משפחה וחברים, למען ההתחברות עם הבורא.
רגשות קשים ומייסרים אלה נובעים מחוסר אמונה מספקת, ומחוסר הרגשת הבורא. האדם המתענה בתחושות אובדן אלה, עדיין לא הפנים בצורה מלאה את האמונה השלמה בהשגחת הבורא. הוא סובל, כי הוא לא מרגיש שהבורא אכן נמצא בכל ומפקח על הבריות ועל המתרחש.
ככל שאמונתו מתחזקת, והוא מתחיל לחוש את נוכחות הבורא בכל, סבלו שוכך, גוברת נכונותו להתבטל אל מול הבורא, להתמסר לשליטתו המלאה, והוא נכון ללכת אחריו בעיניים עצומות. בשלב זה, הוא כבר מוכן ובשל להשתחרר בטבעיות מאחיזתו היהירה בתבונתו האנושית, ולהתאחד עם הבורא בעל התבונה העליונה, תוך תחושת התמוססות עצמיותו.
זאת הסיבה לכך, שהשגת החוויה העמוקה והסוחפת של ידיעת נוכחות הבורא וקיומו, היא המטרה המרכזית של האדם שוחר האמונה, למענה ראוי להשקיע כל משאב אפשרי של כוח ומחשבה. זאת משום שבעקבותיה של חוויה זו, החוויה של הרגשת נוכחות הבורא, מתעורר האדם ומשתוקק בכל נפשו, ובכל מאודו להתמזג עם הבורא, שבנוכחותו חש. כאשר כל האנרגיות מופנות למטרה זו, כאשר זמן ממושך מושקע בלימוד הנושא, וכל המחשבות והרצונות מכוונים להרגשת נוכחותו של הבורא, התוצאה היא שאכן, בסופו של דבר מושגת ההרגשה המאווה, הרגשת נוכחות הבורא- קוראים לה "אמונה".
תהליך זה של השגת ה"אמונה", מצריך התמסרות מלאה, ולכן לא יתרחש בלי שהאדם המחפש אמונה ייחס למטרתו זו חשיבות עליונה. ככל שחשיבות מטרתו גדולה בעיניו, כן יתקצר תהליך השגת האמונה. ככל שחשיבותה של האמונה גדולה בעיניו, כן תגדל עוצמתה של האמונה, ויירבו הסיכויים שלאחר שהושגה תישאר בלבו לנצח.
השגחה עליונה- הכל בידי שמים או הכל בידינו?
השגחה עליונה מסוג מיוחד אחראית על מזלו של אדם. אין באפשרותו של האדם להשפיע על מזלו, אך מצוּוה הוא ממרום, לעבוד על עצמו, ולהשתדל ולשנות את טבעו בכוחות עצמו. את טבעו אין הוא יכול באמת לשנות, אבל בהתאם למידת התמדתו במאמציו, ובהתאם למידת שכנוע הבורא בכנותו, נעשה השינוי על ידי הבורא. אז הבורא מעלה אותו בעקבותיו אל מעל לעולמנו הארצי, אל העולם העליון, הרוחני.
את השינוי המהותי בטבעו של האדם עורך הבורא, אך ללא מאמציו של האדם להשתנות, לא יקבל האדם כל יחס מיוחד מהבורא, ולא יזכה לשינוי ולכוחות עליונים. אל לו לאדם לשבת באפס מעשה, ולצפות שישיג את מטרתו, כי ללא השתדלותו המאומצת, לא יקבל כל סיוע מלמעלה.
מאידך, כל מאמץ כעבודה או כלימודים- יש להתייחס אל התמורה שבצדו, כאילו היתה ניתנת בכוחו של הבורא, גם ללא אותו מאמץ. הסתירה החבויה בטענה זו, חייבת להיפתר עוד בתחילת הדרך של מי שרוצה להגיע להשגת מטרה אמיתית.
לדוגמה: על האדם העושה את יומו בעבודה ובלימודים, מוטל לעבוד וללמוד, כאילו רק ממנו תיוולד התוצאה הסופית, כאילו השגת מטרתו תלויה רק בו עצמו. בשעה שהוא שוקד על מלאכתו, עליו להתנער מכל מחשבה על הנהגה והשגחה עליונה, הן על הפרט, והן על כלל עולמנו.
למרות זאת, בסיום העבודה, עליו להפוך את כל תפיסתו על פיה, ולייחס את כל הישגיו לבורא בלבד. עליו להאמין שמאחר שהכל נקבע מראש על ידי הבורא, הישגיו היו זהים גם במקרה שהיה שוכב במיטתו כל היום, ולא עושה מאום. אם כך, אל לו לאדם עם סיום משימתו, לראות את הישגיו, כפרי עמלו, תוצאת מאמציו, אלא לקבלם כדבר שנקבע מראש בידי הבורא.
מכאן שמקובל חייב לנהל את חייו הארציים ממש כמו כולם. עליו לחיות לפי חוקי הטבע והאנושות, ובמקביל להאמין בהשגחת הבורא המוחלטת.
אדם שייצרף למעשיו הרגילים את הכוונה המכילה בתוכה אמונה שהבורא מנהיג את הכל, ירומם את המעשים הניטרליים למדרגה של מעשים טובים. לדוגמה: אדם חולה מבין היטב שהחלמתו נתונה בידי הבורא, אך למרות זאת הוא יודע שעליו לקבל עזרה רפואית ותרופתית. על האדם להאמין, הן ברופא שבעזרת אומנותו יתגבר על המחלה, והן בעובדה, שגם ללא עזרתו של הרופא, היה נרפא בעזרת הבורא. בכך שהוא מודה לבוראו, במקום להודות לרופאו, הוא הופך מעשה נייטרלי למעשה רוחני, ומרומם אותו למדרגה של מעשה טוב. נוהג דומה שננהג בכל מעשינו הנייטרליים, יהפוך את כל מחשבותינו לרוחניות.
האדם המחליט מראש שהכל בידי שמים, פוטר את עצמו בכך מכל מאמץ, עוצם את עיניו באמונה עיוורת כביכול, ומשתמט מהתמודדות עם שאלות של אמונה, כך הוא חוסם בפני עצמו כל אפשרות להתקדמות רוחנית. הדוגמאות שלעיל נועדו למנוע זאת.
האדם המחליט מראש שהכל בידיו, שמבין כפשוטו את הפסוק "בזיעת אפיך תאכל לחם", מתקשה לייחס לבורא את התמורה למאמציו. הוא רואה בכל תוצאה תמורה ליגיע כפיו, כישוריו וכישרונותיו. הדוגמאות שלעיל נועדו לגרום לו לשקוד בזיעת אפיו על חיזוק אמונתו בהשגחת הבורא המלאה.
דווקא מתוך המאמץ לתהות ולגשר על הסתירות הקיימות לכאורה בהשגחה העליונה- הסתירות שנראות בעינינו שטרם נפקחו לראות שלא כך הדבר; דווקא מתוך העיסוק בניגוד המובנה בתוך שתי הגישות הבלתי מובנות:
א. הכל בידי שמים;
ב. הכל בידנו;
דווקא מתוך זה, ניתן לצמוח, רוחנית, בעזרת חתירה מתמדת להעמקת ההבנה, ואילו בעזרת ההבנה ניתן להתקדם עוד, ולקבל השגות רוחניות חדשות.
תפקיד האגואיזם בבריאה, והיסורים שהוא מביא עלינו
המצב ההתחלתי של הבריאה הוא בקיום בורא אחד!
הבריאה מתחילה להתרחש מתולדת חלקיק אחד של הבורא. הבורא מפריד מעצמו חלקיק, לו הוא מעניק תכונות חדשות ושונות מתכונותיו הוא. בעזרת הנחלת תכונות אגואיסטיות לחלקיק, מפריד הבורא את החלקיק מעצמו. החלקיק הזה מכיל את ה"אני" שלנו. החלקיק הזה, אנחנו, היה פעם חלק מהבורא, ועדיין, בעולם הרוחני המנותק מזמן ומקום, הנו חלקיק מהבורא.
החלקיק הנברא אינו חדל לחוש את התהומות הריקים והחשוכים שבקרבו, שהם התהומות המפרידים בינו לבין הבורא. ההרגשה הזו מתחילה להתפוגג כאשר הבורא מגלה רצון לקרב אליו את החלקיק שברא. אנו מייחסים את תחושת הריקנות והקושי לקשיי יום- יום הטורדים: קשיי פרנסה, בריאותם של יקירנו, מצב בטחוני וכו'. הבורא בנה סביב החלקיק שברא עולם שלם, דרכו יוכל להשפיע עלינו. אבל איך, ולשם מה?
כל עולם האובייקטים שברא סביבנו הבורא, נועד לשמש בתהליך היפרדותו של האדם ממידת האגואיזם המקורית, שניטעה בו במקור לצורך תהליך ההפרדה מהבורא, לצורך הבריאה. האובייקטים ויסורי החיים הארציים, נועדו להמחיש לאדם את המעמסה הבלתי נסבלת שמעמיס עליו האגואיזם שלו, כדי שישווע להיפטר ממנו; שיתפלל להימלט מהאינטרסים האישיים, הדוחפים אותו למרדף חסר התוחלת אחר ההצלחה המזויפת והכבוד; שיגלה באמצע הדרך, שיש לו רק רצון קטן אחד והוא לחדול לרצות, כי הרצון האגואיסטי הזה, מוליד רק יסורים.
אם כך, לא נותר לנו אלא לבקש מהבורא שיפטור אותנו מהאגואיזם הדוחף אותנו למירוץ אחר האינטרסים הפרטיים שלנו.
בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות ב') כותב הרב יהודה אשלג:
"אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנוכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. דהיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא, מהו הטעם בחיינו."
כלומר אם נקשיב ללבנו, כל הספקות שלנו בעניין לימוד הקבלה ייעלמו כלא היו.
השאלות הקיומיות נשאלות מהבטן, מהלב, הן אינן שכלתניות. מה טעם מצאנו בחיינו? מהי משמעות יסורינו הגדולים בהרבה מתענוגותינו? אלו הן שאלות הזועקות מהלב. כשהכאב קשה מנשוא, והמוות נראה כגאולה, כשאפסו כוחותיו של אדם לעמוד ביסורים המענים אותו, הוא שואל בנהמת לבו, מה התועלת בכל זה? מי נהנה, ולאיזו תכלית?
שאלת תכלית הקיום וטעמו, חבויה בתת ההכרה של כל אחד מעמנו. לעיתים, בשעה של אובדן דרך ומשבר, היא צצה בפתאומיות, מנקרת בנשמתנו, ואינה מניחה לנו, עד שהיא משליכה אותנו לתהומות הייאוש ומבהירה לנו את אפסיות קיומנו. שם אנו מתבוססים בכאב, עד להופעתו של הפתרון הקל, שבדרך כלל נקרה בדרכנו- זרם החיים השב וסוחף אותנו מבלי דעת, כתמול שלשום.
קבלה- שיטה לשחרור מעבדות האגואיזם
כאמור, הבורא מזמן לאדם מצבים אלה, כדי להביאו בהדרגה למסקנה, שסיבת יסוריו טמונה בכך שהוא מרוכז בתוצאות מעשיו, כי האגואיזם שלו הוא עצמיותו. טבעו האגואיסטי מובילו להשקיע את כל משאביו בטובתו העצמית, ופשר סבלו- רצונותיו העקרים, פרי האגואיזם שלו.
פרידה מהאינטרס האישי המלווה כל צעד מצעדיו של האדם, מולידה מייד שחרור מעול הקיום. עם השחרור מעול הקיום, ניתן לקבל את כל מה שקורה מסביב בלי סבל וכאב. שיטת השחרור מעבדות האגואיזם, נקראת קבלה.
כאמור, הבורא יצר בכוונה בינו לבינינו, בינו לבין נקודת ליבנו את העולם הזה על כל יסוריו. זאת, כדי להביא כל אחד מאתנו לכמיהה להיפרד מהאגואיזם, סיבת סבלנו. כמו כן, רק רצון אמיתי להיפרד מהאגואיזם, מאפשר בהזדמנות זאת להיפרד גם מהיסורים, ולפגוש ולהרגיש את הבורא. רצון אמיתי, בעולם הרוחני, נחשב כשווה ערך למעשה, כי רצון מושלם ואמיתי מביא במהרה לידי מעשה.
הרצון המושלם והאמיתי מגיע לכלל הבשלה, אחרי שמלאה סאת היסורים, ומתחיל מהרצון הפשוט- לחדול להרגיש יסורים. הרצון לחדול להרגיש יסורים מוליד את הרצון להיפרד מהאגואיזם, כשמבינים שהוא סיבת היסורים. אחרי הפרידה ממנו, מתנקה האדם מאינטרסים אישיים פרטיים, נגאל מיסוריו, ויכול לפגוש ולהרגיש את הבורא.
כל התהליך הזה, של סבל יסורי העולם הזה, כדי להגיע לכמיהה לחדול לסבול, והוויתור על האנוכיות לצורך זה, לא נראה בדיוק כמו תהליך של חופש בחירה. להיכן נעלם חופש הבחירה? ובעצם, הבחירה באיזו דרך ללכת, ומה לבחור בחיים; אכן, הבורא מתערב ודוחף את האדם לבחור בהחלטה מסויימת. הוא מביא אותו לידי כך, בהביאו עליו יסורי תופת עלי אדמות, עד קצה גבול יכולת הסבל שלו, כדי שבשיא כאבו, בהביטו לשמים השחורים מעליו, תגיח לפתע קרן של אור מבין העננים ותבהיר לו, שבשלווה ובמנוחת נפש יזכו רק אלה שייאותו להיפרד מאנוכיותם.
"תיקון" באמצעות השתחררות ממידת האגואיזם
חופש בחירה בוודאי שאין, כאשר האדם נדחף לפעול מחוסר ברירה, כדי להימלט מיסוריו. חופש הבחירה בא לידי ביטוי בשלב בו האדם מתרומם על רגליו, יוצא מהמשבר, ובאפשרותו לחזור לסורו, ולשוב לחיים של אגואיזם ורדיפה אחרי טובתו העצמית. במידה שהוא מנסה להמשיך ולהחזיק בהחלטתו לוותר על האגואיזם שלו- הפעם עשה זאת מתוך בחירה, ולא מכפייה. הבחירה נעשתה מתוך ראיית הנולד, כדי לא לשוב ולמצוא את עצמו באותם מצבים מייסרים מן העבר.
אדם הנחוש בהחלטתו להמשיך בדרכו, תוך נטישת את האגואיזם שלו מאחוריו, צריך למקד את מחשבותיו בבורא ולהקדישן לו; ולהתרחק מכל מחשבה על עצמו, מחשבה שכידוע מולידה יסורים בלבד. עבודה בלתי פוסקת זו, של בקרה מתמדת של טיב המחשבות, וסילוק מחשבות לא ראויות, נקראת עבודת ניקוי, או "תיקון".
היסורים, מנת חלקו של האגואיסט, שלהם היה נתון לפני שבחר לוותר על מידתו זו, היו צריכים להיות גדולים מספיק, כדי שיגיע לידי נכונות לעשות ויתורים עצומים. רק אדם שמוכן להגיע לפת לחם, או לסכן את הגג שמעל לראשו, מסוגל להתמודד עם הפיתוי לחזור לחיים של אגואיזם ודאגה לעצמו. אדם שהגיע לדרגת נכונות פנימית עליונה והוא שלם ומאושר במקום אליו הגיע, מצוי למעשה במדרגה הרוחנית הנקראת "העולם הבא".
אדם שיסוריו הביאוהו לידי החלטה סופית ובת קיימא לוותר על מידת האגואיזם שלו, עושה את כל מעשיו, כשלנגד עיניו תועלת הבורא בלבד. הוא פוחד אפילו לחשוב על תועלת עצמית או מותרות, ומתרכז בענייני יום- יום הדוחקים בלבד, כדי לא להתייסר שוב ביסורים הבלתי נסבלים, הצצים ומופיעים מייד בעקבות מחשבה של תועלת עצמית.
בשלב הסופי של התקדמותו הרוחנית, מנוטרל המקובל לחלוטין מצרכיו הגשמיים, ומיומן בתיעול מחשבותיו לכיוון מטרת הבורא בחיי יום- יום, במשפחה, בעבודה ובכל ענייני העולם הזה, בעוד שכלפי חוץ הוא ממשיך להיראות כאחד האדם. אחרי כל העבודה שהשקיע, מיומנותו הופכת להרגל, וההרגל הופך לטבע שני. במצב זה הוא עובר בנקל לחלק השני של חייו הרוחניים, ומתחיל לשאוב הנאה מהעובדה שבמעשיו הוא משפיע על הבורא.
שחרור מאגואיזם למען הגשמת מטרת הבריאה-
האיחוד עם הבורא
ההנאה שמפיק המקובל, איננה הנאה במובן המקובל של המלה, כי האדם המקובל "הרג" את כל רצונותיו לתענוג אישי. מדובר בתענוג אינסופי מבחינת אורך הזמן שהוא נמשך, ומבחינת עוצמתו. שלא כמו התענוג הארצי המוגבל על ידי צרכים, או רצונות אנושיים, התענוג של המקובל מפגיש אותו עם אושר על אנושי. אושר זה מתבטא בהתחברות המקובל עם הבורא באהבה נצחית.
התמזגות מאושרת זו של הנברא עם בוראו, היא מטרת הבריאה, שהחלה מהינתקות חלקיק הבורא. ההתמזגות עם הבורא יכולה להתרחש רק אחרי השלבים הבאים: שלב יסורי העולם הזה, שלב הוויתור הכפוי על הנאות העולם הזה, שלב הבחירה לוותר באופן מתמיד על הנאות העולם הזה, ושלב הכוונת כל הרצונות והמחשבות לבורא. אחרי שמשלימים את כל השלבים הללו, נפתחת הדרך לחיים חדשים מלאי תענוגות רוחניים ומנוחת נצח, כפי שתוכנן במחשבת הבריאה.
אין צורך להידרדר בפועל למצב של עוני ורעב, כדי להשתחרר ממידת האגואיזם. לצורך השתחררותנו ממידה זו ניתנה לנו הקבלה, או ליתר דיוק "מאור הקבלה". כוח רוחני הנקרא "מאור הקבלה" מסוגל לעזור לאדם להיפטר מהאגואיזם שלו, מקור יסוריו. כוח רוחני זה, שהוא בעל עוצמה, פועל לעזרתו של האדם שחיים רוחניים עבורו הם כאוויר לנשימה, אדם הנאחז בלימודיו באמונה שבדרך זו יגיע למטרת חייו, שבדרך זו ייפטר מרדיפתו אחר תועלת עצמית, וייצא מעבדות לחירות. אדם כזה, שהוא מספיק נחוש או נואש, ישקיע מאמצים בעת לימודי הקבלה, למצוא בתוכה הנחייה שתסייע בידו להיחלץ מכלוב האינטרסים האישיים שלו.
ככל שאמונתו של האדם בחוכמת הקבלה גדולה, כך חיפושיו נחושים וקדחתניים יותר. אדם שחותר ללא ליאות בחיפושיו אחר דרכי מילוט מהאגואיזם, מלמד במעשיו על אמונתו החזקה והשלמה. מלחמתו העיקשת למגר את האגואיזם אינה פטורה מיסורים; אך יסורי החיים במצב האנוכי קשים ממוות עבור המאמין המשתוקק להגשמת יעודו בקיומה של מטרת הבריאה. "אור הקבלה" מעניק לאדם כזה כוח רוחני ש"מושך" ומחלץ אותו מהאני שלו, ובכך משחרר אותו וגורם לו להרגיש חופשי באמת.
מי שחיים רוחניים אינם עניין של חיים או מוות עבורו, גורם ל"אור הקבלה", להפוך עבורו לחושך. ובאופן פרדוקסלי, ככל שילמד יותר, כן ישקע עמוק יותר באגואיזם שלו, מכיוון שהוא איננו עושה בקבלה את השימוש הנכון למטרה הקדושה והיחידה לה נועדה.
לכן מי שמקבל על עצמו להתחיל ללמוד קבלה, צריך להתחייב כלפי עצמו להיפתח אל הבורא, כדי לקבל ממנו את כוחות האמונה. עליו להתחייב לנסות בכל מאודו למצוא דרך כדי לעבוד על שינוי טבעו, כדי שמאמציו הכנים יגרמו לבורא לשנות אותו, ולשחרר אותו מאנוכיותו. אם יאמין שציפיותיו תתמלאנה, אמונתו תגדל, וכך סיכוייו לקבל מלמעלה את המתנה- המעבר למצב הרוחני, ההפוך מהמצב הארצי הנוכחי.
"אור הקבלה"- כלי עזר במאבק לשחרור מכבלי האגואיזם
האדם המאמין נאחז ב"אור הקבלה", כבכלי שיסייע לו להשתחרר מהאגואיזם שלו, בלי שייאלץ לעבור את כל מסלול היסורים הנוראים שמצריך הטיפול באגו העקשני. תקוותו, שבדרך כלל לא מתגשמת במלואה, היא לצעוד בעזרת "אור הקבלה" בדרך אחרת, שתעקוף את הצורך ביסורים קשים, הנובעים מאנוכיות.
"אור הקבלה", הנמצא בכתביהם של המקובלים, יכול לסייע לנו להתמודד עם העקשנות עמה נבראנו, ועם נטייתנו לשכוח במהירות את יסורי העבר ואת הלקח שבצדם. אנו רוצים להאמין, שבעזרת לימוד הקבלה נוכל לחסוך מעצמנו מעט מהיסורים שמקורם באגואיזם, או לפחות לקצר את תהליך השתחררותנו ממנו.
כל התיקון מתקיים בעזרת תפילה, אותה מרגיש הבורא בלב האדם. תפילה אמיתית ותשובה, שהיא הצלה, מתקיימות רק בתנאי שהאדם יגע יגיעה יתרה, ועשה את כל שביכולתו, בכל כוחו, מבחינת הכמות, ובפרט מבחינת האיכות.
האדם הנאבק להינצל בעזרת הקבלה, מחפש תשובות בין אותיותיה, במשמעות הפנימית של הכתוב; הוא תר אחר הנחייה שתעזור לו להיפטר מה"אני". אך ככל שיתייגע וימקד את מחשבותיו בכוונה למצוא הצלה בקבלה, עדיין לא יפטור אותו העיסוק בקבלה מהצורך לשתות את כוס היסורים המזומנת לו עד תומה. כי למרות התקווה לקצר את הדרך ולמנוע יסורים בעזרת לימוד הקבלה, אין קיצורי דרך בכל הקשור באגואיזם. רצון האדם להתענג גדול ממנו, ורק יסוריו דוחקים אותו לפינת כלוב- האני שלו, כחיה נפחדת, עד להגיעו לקצה גבול יכולת הסבל שלו, לרגע בו הוא מרים ידיים בכניעה מוחלטת, משחרר את אנוכיותו, ומשתחרר ממנה בעת ובעונה אחת.
דרך החתחתים אותה עובר האדם הלומד קבלה במטרה להיפטר מהאגואיזם, מתפתלת ללא הרף. האדם מתחיל את דרכו, כשהוא חדור רצון עז להשיג את המטרה, אבל בזמן לימודיו, מחשבותיו הממוקדות ברצון הבורא, חומקות שוב ושוב אל רצונותיו העצמיים. כל זה קורה מפני שמחשבותיו הן רצונותיו הערמומיים, ושכלו הנו כלי משני, הגורם לו לסטות מחיפושו אחר דרכים להשיג את מה שהלב חומד.
עוצמתו של ה"אור" עזה יותר בחוכמת הנסתר
לימודי חוכמת הנסתר- הקבלה, מקלים את דרכו של האדם השואף לסלק מחייו את האגואיזם שלו, ומעניקים לו כוח להגשים מטרה זו, במידה גדולה מאשר לימודי תורת הנגלה. בלימודי הקבלה לומדים על פעולות הבורא, על תכונות הבורא, צוברים ידע על תכונות האדם, ותוהים על ההבדל בין תכונות האדם לתכונות הבורא. כן שוקדים תלמידי הקבלה על מטרת הבריאה ועל דרכי התיקון שלהם.
"אור הקבלה" הוא כוח רוחני המסייע בידי האדם לנצח ולהדביר את האגואיזם שלו, ומעניק לו אנרגיות וכוחות להתמקד במחשבות המכוונות אל מטרתו. עוצמתו של ה"אור" עזה יותר בעת לימוד הקבלה, מאשר בזמן לימוד תורת הנגלה- זו הכתובה בשפה המתארת פעולות רוחניות, באמצעות הלשון בה אנו משתמשים בעולם הזה. שפה זו גורמת לאדם להגשים את מה שהוא קורא, או לפרש את הדינים והחוקים הכתובים בה, כפשוטם, ובכך להחטיא את הפעולות הרוחניות המסתתרות מאחורי המילים.
הקבלה מהווה את השורשים הרוחניים שלנו הנובעים אלה מאלה, והמתאחדים ומצביעים אל המטרה העליונה האחת והיחידה: "השגת הבורא על ידי הנבראים הנמצאים בעולם הזה".
הקבלה, תורת השגת הבורא, מורכבת משני חלקים: חלק אחד מכיל את הספרים הנכתבים בידי מקובלים אשר כבר השיגו את הבורא, ובחלק האחר ניתן למצוא את השגותיהם של אלה שיש להם רצונות אלטרואיסטים וכלים רוחניים בעזרתם הם יכולים לקבל השגות רוחניות.
אמנם ספרי הקבלה ניתנים לרכישה בידי כל אדם, אך רק מי שניחן בכלים אלטרואיסטים- רוחניים מסוגל להבין ולהרגיש את מה שבאמת כתוב בהם. עם זאת גם אדם בעל כלים אלטרואיסטיים, עדיין איננו מוכשר להעביר את הרגשותיו לגבי הכתוב בספרי הקבלה לאדם אחר, שטרם רכש כלים אלה.
אדם הגולש אחרי כל עלייה רוחנית במורד מאווייו הטמאים, מגביר בכך את כמות רצונותיו העצמיים. תהליך זה מתרחש עקב כך שמאווייו הטמאים, אליהם סטה, מתחברים עם מאווייו הרוחניים החיוביים, שפקדו אותו בזמן העלייה הרוחנית. מצב זה חוזר ונשנה עד לשלב בו האדם פיתח את יכולתו להישאר בקביעות במצב הנעלה, ברצונות הטהורים.
אדם שהשלים את עבודת התיקון, לאחר שעבר תהליך של גילוי והתמודדות עם כל מאווייו ורצונותיו, מקבל ממרומים כוח גדול של אור, המוציא אותו לנצח ממסגרת העולם הזה. מרגע זה, הוא מצוי למעשה בקביעות בעולמות רוחניים, כשהסובבים אותו אינם יכולים להבחין בכך.
כיצד הופך "לב אבן" ל"לב בשר"
כאמור, המצב בו האדם מכיר בהשגחתו העליונה של הבורא, וסמוך ובטוח בצדקתה השלמה, נקרא "קו ימין" - אמונה. מרגע שאדם עושה את צעדיו הראשונים בהתפתחות ובהתקדמות רוחניות, עליו לפעול כאילו האמונה השלמה היא נחלתו זה מכבר. עליו לחוות בכוח דמיונו, כאילו גופו וחושיו מרגישים בוודאות את השגחת הבורא המיטיבה והמוחלטת על כל היקום.
למרות היותו מודע למצבו האמיתי, שבו אין לו דבר ממה שהוא רוצה, כשהעולם הסובב נראה כמתייסר ביסורי שאול, על האדם להזכיר לעצמו את העובדה, שתמונת עולמו לוקה בהעדר הבנה, מהסיבה שתמונה זו מצטיירת לנגד עיני הבשר האנוכיות שלו. עליו לחזור ולשנן לעצמו, שאת התמונה הנכונה יראה לכשיגיע למדרגת האלטרואיזם המוחלט, לכשיגיע לשלב הנשגב בו אמונת האדם גדולה ממה שעיניו רואות בפועל- לשלב ה"אמונה למעלה מהדעת".
אין ביכולתו של אדם שטרם מרגיש את הבורא ואת כוח השגחתו, להעריך נכונה את מצבו האמיתי, ואין באפשרותו לקבוע אם הוא נמצא בעלייה רוחנית או בנפילה. הוא יכול להרגיש שהוא לכאורה במצב של נפילה, ולהיות בטוח שזה אכן מצבו האמיתי, בשעה שהוא למעשה מצוי בעיצומה של עלייה רוחנית; עלייה רוחנית שמתרחשת כאשר הבורא מציג לפניו את מצבו האמיתי, מצב בו הוא משותק מעשייה מחמת היותו משולל הנאה עצמית. מעצם ההתגלות, הוא קרוב עכשיו לאמת, יותר מאשר היה לפנים, כשהרגיש טוב, בפשטות, כילד קטן. עכשיו גדל כאבו, במובן של "מרבה חוכמה, מרבה מכאוב", אבל המצב האמיתי הוא של עלייה רוחנית. באותה מידה, אדם יכול לחשוב שהוא נמצא בעיצומה של עלייה רוחנית, כאשר בפועל המצב הוא הפוך.
רק אדם המרגיש את הבורא ואת השגחתו המלאה על הבריות, יכול להעריך נכונה את מצבו האמיתי.
לאור זה ניתן להבין, שככל שאדם מתקדם בנתיבו במסלול לתיקון האגואיזם שלו, בכל יום שעובר, ועם כל ניסיון חדש, הוא הולך ומתוודע יותר ויותר לתכונותיו, ומגלה עד כמה חסר סיכוי מסעו העצמאי לעבר האלטרואיזם.
כל ניסיון כושל ובלתי מוצלח נוסף להיחלץ מהאנוכיות, דוחף את האדם עוד ועוד לעבר הייאוש- וככל שגובר יאושו, כך מתגברת שוועתו לבורא, שישחררו מכבליה. ביחס ישיר לייאושו, מעמיקה הבנתו, שאין ביכולתו לעזור לעצמו, כי רק הבורא, זה שיצר את הקשיים מלכתחילה, כדי לגרום לאדם לרצות בקשר עמו, רק הוא יכול להושיעו לכשיפנה אליו ויבקש.
מסיבה זו, בקשה, או תפילה מעומק הלב, אפשרית רק לאחר שהאדם ממצה את כל האפשרויות האחרות, ונעשה מודע לכך שאפסו כוחותיו. רק תפילה שכזו, תפילה היוצאת מעומק הלב, הנובעת מכל ישותו של המתפלל, והופכת להיות רצונו העז היחידי, תוכל להצילו מאויבו הגדול ביותר- "האני" שלו.
כשהרצון להיוושע מה"אני" נעשה כה בלעדי ודוחק, מבין האדם שרק נס מלמעלה יענה לכמיהתו המזוקקת, והוא, אכן, מתפלל לנס. אז, ורק אז, נענה הבורא לתפילתו, והופך את לבו האנוכי, ללב רוחני- "לב אבן ללב בשר".
"עולם האצילות"- "יחוד הבורא"
לפני שהנס הזה קורה, לפני שהבורא מתקן את האדם, הרגשתו של ההולך בנתיב ההתפתחות הרוחנית, הולכת ונעשית פחות ופחות טובה. ככל שהאדם מתקדם, הוא מרגיש יותר ויותר אגואיסט, כאשר במציאות, הוא מעולם לא היה פחות אנוכי. הבנתו המעמיקה את מצבו גורמת לו לדמות בנפשו שהוא נעשה יותר גרוע, במקום להשתפר!
ככל שהיכרותו והבנתו את העולמות הרוחניים גדולה, כך הוא מבין עד כמה הפוך הוא בתכונותיו מתכונות העולמות הרוחניים. הוא משקיע מאמצים גדולים בלימודים, ובניסיון להבין את הסיבות האמיתיות למצבים השונים. בתקופה זו, עשויים לפקוד אותו רגשות שליליים של חוסר מוצא ואפיסת כוחות, אך עליו להתמודד עמם, ולדבוק במצב רוח אופטימי ושמח- מצב רוח חיובי, המונחה על ידי האמונה בהשגחה הטובה והמיטיבה של הבורא, בהנהגתו את העולם.
אמונה זו, שמעבר להבנת השכל, מפלסת את הדרך מבחינה רוחנית לקבלת "אור הבורא".
אחד מרגעי השיא בחייו של האדם המתקדם רוחנית, הוא הרגע בו להרגשתו הגיעו מאמציו הכנים לכלל מיצוי, וללא כל תועלת. זה הרגע בו הוא מסוגל לזעוק מעומק לבו לעזרת הבורא, כי זו הנקודה בזמן, בה הוא תופס באופן ברור ומוחלט, שמאמציו האנושיים חסרי תוחלת.
עד לרגע בו מתבהרת תחושת המיצוי, האדם עדיין משלה את עצמו שיוכל להשיג את המטרה אליה הוא חותר בכוחות עצמו. כל עוד מתקיימת אשליית היכולת העצמית, לא יכול האדם לעשות שקר בנפשו ולזעוק זעקה אמיתית לישועה משמים. כמו כן, אנוכיות בפעולה מקדימה את מחשבותיו, וגוררת אותו להגביר את המאמצים, להמשיך ולנסות. רק התפוגגות אשליית הכוח, מכניעה את האדם, מביאה אותו לחדול מניסיונותיו העקרים, ולהרים ידיים ולכרוע ברך לפני בוראו, בבקשה שיגאל אותו מטבעו.
אמונה בקיומו וביחודו של הבורא מתקיימת, כשהאדם מקבל את עצמו, לרבות המציאות הסובבת אותו, ככלי בידי הבורא. במידה שהאדם חושב שהוא מסוגל להשפיע באיזושהי דרך על המציאות, אמונתו היא אמונה בכוחות הטבע, ולא אמונה ביחודו של הבורא.
השגת "יחוד הבורא" אפשרית רק למי שהשיג דבקות אמיתית עם הבורא ועלה למדרגת "עולם האצילות". למדרגה זו מגיעים אחרי עבודה רבה וממושכת בנושא פיתוח הרצונות הנאותים, ואחרי עבודה שמביאה בשיאה להרגשה כי "אין עוד מלבדו". "עולם האצילות" היא מציאות אמיתית, בתוכה פועלים אלה שהצליחו לאפס את ה"אני" שלהם, ובכך להתמזג בעולם האמיתי. בעולם זה לא קיים דבר, מלבד רצונו, השגחתו ורשותו של הבורא.
כאמור, אל לו לאדם, שלא התקדם למדרגה זו של איפוס ה"אני" והרגשת הבורא, לחשוב לרגע, שאם יש בעולם בורא אחד, אמור זה לנהל את ענייניו במקומו, שעה שהוא עצמו יישב בחיבוק ידיים.
אדם שטרם הגיע ל"עולם האצילות", אל לו לשגות בדמיונות ולהשלות את עצמו שהוא במצב הזה. על האדם לפעול אך ורק בהתאם למדרגה שהגיע אליה.
עבודה פנימית אמיתית ונכונה במצב זה של טרם כניסה ל"עולם האצילות", צריכה להיות תמיד אמונה בכוחות העצמיים והאנושיים, בתחילת העבודה ובמהלכה. לאחר מעשה, מתווספת האמונה שכל אשר הושג כתוצאה מהשקעת עבודה ומאמץ, היה מושג גם ללא השקעה משום שכל שיעשה, או לא יעשה, כך או אחרת, היקום מתפתח לפי תוכנית הבורא ועל פי מחשבת הבריאה.
אלטרואיזם- הדרך לאיחוד עם הבורא
התפיסה האנושית מתקשה להבין אלטרואיזם אבסולוטי ואהבה מוחלטת מה הן, כי רגשות אלה מנוגדים לאגואיזם ולאינטרס האישי, הטבועים באדם משחר בריאתו, והמניעים כל צעד ומצעדיו. האלטרואיזם- הנכונות להקרבת העצמי למען הזולת- ניתן לאדם מלמעלה, ורק יחידי הסגולה שזכו בתכונה זו, יכולים להבינה.
ושוב נשאלת השאלה- אם ממילא תכונה זו נמסרת לאדם מלמעלה, מדוע עליו להתייגע את כל היגיעה המפרכת הזאת כדי להשיגה? הרי לא מאמציו האנושיים הם שישנו את טבעו, אלא הבורא, שרק בכוחו לשנות טבעו של אדם, ורק באפשרותו- הוא לחון אדם בתכונות חדשות.
התשובה היא, יש ויש צורך בעבודה של מטה. יש צורך בתפילה, וברצון העצום שמאחוריה, שלעולם לא יתעוררו בלי השקעת המאמצים המביאים לכלל הכרה בחוסר האונים האנושי. התביעה הדוחקת והאמיתית לגאולה, מקדמת את האדם להאמין ולבקש קשר עם בוראו. האמונה והנכונות שנבנות "מלמטה", מכינות את הקרקע להיענות הבורא "מלמעלה". רק אחרי תהליך זה, מוכן האדם לקבל תכונות חדשות המהוות את ה"נשמה".
ההתמודדות החווייתית עם סרבנותו של כל תא ותא בגופנו לשנות את טבעו, המיאון המוחלט של הווייתנו האנושית להפוך לעבדי האלטרואיזם והבורא, מולידים את הכניעה והתפילה לנס. מתוך תבוסה וייאוש מהיכולת האנושית, מתעצמת האמונה בבורא הכל יכול, אשר רק כשזועקים אליו מעומק הלב, הוא נענה לתחינה, משנה את התכונות האגואיסטיות, והופך אותן לנכונות להקרבה למען הזולת. כתוצאה מהשינוי, מתקצר הפער בין האדם לבוראו.
המאמצים מתגמדים נוכח גדולת הבורא
אל המסקנה שההשקעה בשינוי העצמי כדאית, ניתן להגיע על דרך השלילה, כשבודקים לאן מוביל אותנו המרדף האינסופי אחר הקיום הארצי, ואחר הבלי העולם הזה, ומגיעים לתשובה המייאשת: ללא כלום. ואז אפשר לשאול, אם ממילא אין מה להפסיד, אולי אפשר להרוויח משהו בדרך לשינוי העצמי?
ואכן אפשר, כי כבר בתהליך המאמץ הנפשי להשגת השינוי, זוכים בתחושת המשמעות והמטרה שהחיים מקבלים בהדרגה. תחושת המשמעות מעניקה הנאה ושמחה, עד כדי כך שקושי המאמצים מתגמד. יתרה מזו, ככל שגדלים המאמצים, כך גדלה השמחה שבצדם, השמחה על התמורה הרוחנית שבעקבותיהם.
המאמצים מתגמדים עבור מי שמרגיש את גדולת הבורא. מי שמרגיש ומבין את גדולת הבורא, אינו חש דבר מלבד שמחה. הדבר דומה לאושרנו בחיים הארציים, כשאנחנו מעניקים מטובנו לאדם אהוב ונערץ, כשבתמורה, איננו מבקשים לנו דבר, מלבד הזכות המופלאה להעניק לו. כל מאמץ נחשב כהנאה עבורנו, כמו תחושת הנאת הגוף אצל המתעמל, או הרוקד, הגוברת על תחושת המאמץ, עבור מי שזוהי אומנותו. מי שחוגג את גדולת הבורא, ממתין בקוצר רוח להזדמנות, ולו הפעוטה ביותר, לעשות משהו עבורו. ומה שנחשב פעם לעבדות, הופך להיות התגלמות התענוג והחירות.
לפיכך, ניתן ללמוד לפי עוצמת תחושת הקושי שמרגיש האדם בהשקעתו בדרכו הרוחנית, את עוצמת הגדולה של הבורא בעיניו. ככל שקשייו מאיימים להכריע אותו תחת כובדם, כן גדולת הבורא טרם התחוורה לו בעוצמתה הסוחפת, והוא נתון עדיין למרדף אחר מטרות אחרות. כל עוד זה המצב, אדם זה לא יזכה לתמיכת הבורא, ובמקום להתקרב למטרתו, הוא הולך ומתרחק ממנה.
תמיכתו הרוחנית של הבורא במאמציו של המאמין להתקרב אליו, לא ניתנת מייד, כדי לא לטרפד את תהליך הסבל ההכרחי הכרוך בהם. כי אילו כך היו פני הדברים, והאדם היה חש הנאה והתפעלות ביגיעתו, גם האגואיזם היה שמח, ומטרת המאמצים לעורר את שוועת האדם לבוראו היתה מוחמצת, כמו הסיכוי להפוך את טבעו מאגואיזם אנושי מוחלט, לאלטרואיזם רוחני טהור. מתנת התמיכה הרוחנית של הבורא, ההופכת את העבודה הרוחנית לתענוג, ניתנת בשלב מאוחר יותר, אחרי שהושג השינוי.
תמונת העולם האמיתית
כאשר אדם עוסק בתחום מסויים, הוא רוכש עם הזמן היכרות מעמיקה עם האובייקטים עמם הוא מצוי בקשר. כל דבר בעולם, נתון להיכרות ולהבנה מכוח המפגש וההרגל, גם אם בהתחלה שוררת זרות מוחלטת בין האובייקטים.
בינינו לבין הבורא קיים הבדל משמעותי בהבנת הסביבה. אנו חווים את האובייקטים כנפרדים מאתנו. אנחנו "מרגישים" את האובייקט ה"מורגש", אנחנו "מבינים" את האובייקט ה"מובן". בין האובייקט המרגיש והמורגש, חייב להיות קשר המשותף להם בזמן ההרגשה- אלה הרגשות והחושים, היוצרים עבור האדם את הקשר אל האובייקטים סביבו. את המידע שמעבירים אליו חושיו הוא מקבל כמידע אמיתי ואובייקטיבי.
אבל קבלתם כמידע אמיתי ואובייקטיבי היא טעות. אין באפשרותו של האדם לראות תמונת עולם אובייקטיבית. את התמונה אותה קולטים חושינו, אנו מקבלים כאמיתית, אך באותה עת, איננו יודעים איך אורח מכוכב אחר היה חווה בחושיו השונים משלנו, את היקום שלנו. אנו מקבלים את תמונת המציאות סביבנו באמצעות הרגשה בלבד, ואת מה שאנו מרגישים אנו מקבלים כתמונה אובייקטיבית.
לפי ההנחה שמלבד בורא ונברא, לא קיים בעולם דבר, ניתן לומר, שהתמונה אותה חש כל אחד מאתנו, היא תפיסתנו את דמותו של הבורא. בכל מדרגה רוחנית אליה מגיעים, מקבלים תמונה המתקרבת יותר ויותר לתמונה האמיתית, כאשר לתמונה האמיתית מכל, להשגת הבורא עצמו, ניתן להגיע במדרגה העליונה, כאשר כל העולמות, וכל מה שאנו חווים ומרגישים כאובייקטים חיצוניים ונפרדים מאתנו, קיימים רק בחושינו, המקשרים בינינו לבין העולם הסובב אותנו, בצורה הייחודית לנו.
מחושך הסתר- הבורא אל האור
אדם שאיננו מרגיש את הבורא בזמן נתון, נחשב כמי שמצוי בעלטה. טיעוניו הסובייקטיביים השוללים את הבורא ואת ההשגחה העליונה, משולים לטיעוניו של ההולך בחושך, הטוען כי השמש איננה קיימת כלל. אבל, אפילו ממצב כזה, בעזרת מורה וספרים מתאימים, ניתן להתקדם מבחינה רוחנית, במידה שהאדם מבין שהשגותיו אלה הן סובייקטיביות וניתנות לשינוי. אחרי שיתקדם מעט מבחינה רוחנית, הוא עשוי להבין, שמצבי העדר האמונה זומנו לו על ידי הבורא בכוונה תחילה, כדי להקשות עליו, עד שייכנע, ויקרא לעזרו, וכך תיפתח דרכו להתקרב אליו. ובאמת, את הקשיים הללו מזמן הבורא לאלה שהוא חפץ לקרבם אליו.
כאן המקום להדגיש, שככל שגדול המעבר מחושך לאור, כך גדול השינוי, וכן גדלה שמחת הבורא במהפך. כמו כן, ככל שגדול החושך ממנו הגיע המאמין, כן מתעצמת ראייתו את גדולת הבורא, וגדלה יכולתו להעריך ולשמוח במצבו הרוחני החדש והמשופר. בזמן הרגשת החושך, הסתר השגחת הבורא והעדר האמונה, אין ביכולתו של האדם לעשות דבר אלא להיאחז בחוזקה בעזרתם של הספרים והרב, ולחפש דרך לצאת מהמצב. קרן אור דקיקה, שהיא בעצם הרגשת הבורא הזעירה, תבשר את התחלת הגאולה. היאחזות בהרגשה התחלתית זו, בעזרת מחשבות קבועות ומכוונות, תאפשר היחלצות ממצב העדר האמונה.
ככל שהאדם יבין שמצבים "חשוכים" אלה לא נועדו לפגוע בו, אלא לקדם אותו, ואף נשלחו לצורך זה מהבורא עצמו, כן ילמד לקבל אותם בהבנה, ואפילו בשמחה. הוא יקבל את זה שהבורא ברא בתוכו את רגשות הצל, ולא יבהל באפלולית, בידעו שקרני אור מנצנצות בכל פינה, ממתינות שילכוד אותן במבטו, ויאחז בהן.
אדם שלא ינסה בכל מאודו ללכוד קרן אור משוטטת, ובאמצעותה למגר את החשכה, עשוי למצוא את עצמו לכוד באפלה גמורה, כשהבורא נסתר מפניו לחלוטין. כשכך הם פני הדברים, כשהאדם מנותק מתחושת נוכחות הבורא ומהשגחתו, הוא מתנתק גם מחוויית חייו הרוחניים הקודמים, ומתחושת הייעוד שליוותה אותם. הוא אינו מסוגל עוד להבין איך כפר בעבר הן בתחושת המציאות והן בשכלו הישר. הוא משולל אמונה לחלוטין, ועשוי להימצא במצב החושך המוחלט, עד שהבורא יאיר לו שוב מעט אור.
"חוק השתוות הצורה של האובייקטים הרוחניים"
רצונות האדם נקראים "כלי". בכלי זה יכול האדם לקבל אור עליון או תענוג. רצונות אלה חייבים להיות דומים בטבעם ובתכונותיהם לאור העליון, שאם לא כן, האור לא יוכל להיכנס בהם, וזאת על פי "חוק השתוות הצורה של האובייקטים הרוחניים". התקרבות או התרחקות, מיזוג הדדי והתחברות, מתאפשרים רק על פי "חוק השתוות הצורה" הוא "חוק השוואת התכונות". לכן ברגע שהאדם מצליח לטהר את לבו מאגואיזם, לבו מתמלא בהרגשת הבורא, בהתאם ל"חוק השוואת התכונות" של אור ו"כלי".
אדם יכול להיחלץ מהמצב בו הוא נמצא, ואף להתקדם ולהתפתח בעזרתו, ובלבד שיאמין שכל המצבים המזומנים לו, ויהיו נמוכים ושפלים ככל שיהיו, נבחרו עבורו בקפידה על ידי בוראו, כדי לעודד את התקדמותו הרוחנית למדרגה הבאה.
כך יקבל בהשלמה, ואפילו בברכה, כל קושי חיצוני שיקרא בדרכו, גם אם ייראה כחסר מוצא. הוא ישמח בכל הזדמנות לפנות לעזרת הבורא, ואף להודות לו בכל מצב, ויהי זה המצב השפל והנואש ביותר.
שבעים מדרגות בעולם הרוחני
מהות רוחנית היא מהות נצחית. היא איננה נעלמת מן היקום בשום מצב, גם לא בשלב בו המטרה הסופית מושגת. מצד שני האגואיזם, שהוא מהות ארצית, רצון ראשוני שאדם מקבל עם לידתו, תכליתו כולה גשמית, כי עם תיקונו הוא נעלם.
מקום רוחני הוא המקום בו נמצא האדם בסולם המדרגות הרוחניות, בהתאם לתכונות הבורא. כל האנשים הנמצאים באותה מדרגה רוחנית, בהתאם לשיפור שהשיגו, ובהתאם לפיתוח תכונותיהם הרוחניות, רואים, מרגישים וחווים חוויות דומות.
הדרך אל עולמו של הבורא כוללת שבעים מדרגות, שבעים פנים שונות אלו מאלו ("שבעים פנים לתורה"), כל אחת מהן מורגשת אחרת, בהתאם לתכונותיה של המדרגה. אדם שקיבל את תכונותיה של מדרגה מסויימת, רואה עולם חדש ובורא חדש.
האנשים המצויים באותה מדרגה רוחנית רואים, כאמור, אותם דברים. מכאן, שכאשר חכמים כותבים "כה אמר אברהם ליצחק", יש להבין שהם מצויים במדרגה רוחנית זהה למדרגה בה מצוי אברהם, ומכאן שהם יודעים את דברי אברהם ליצחק, מכיוון שבמצב זה מהות ישותם זהה למהות ישותו של אברהם. כל פירוש שנכתב לתורה, נכתב ממדרגת השגתו של הכותב. כל אחת משבעים מדרגות העולם הרוחני, קיימת באופן אובייקטיבי. אדם המשיג מדרגה רוחנית מסויימת ומצוי בה, מקבל ורואה תמונת עולם זהה לחברו המצוי עמו באותה מדרגה, בדומה לתמונת העולם הזהה שרואה כל מי שנמצא בעולם הזה.
"האור העליון" נמצא במנוחה מוחלטת
עם הופעתו של הרגש האלטרואיסטי הזעיר ביותר, נכנס האדם לנתיב מפותל של עליות וירידות רוחניות. נכונותו להתאחד ולהתמזג עם הבורא באופן מוחלט עשויה להתקיים מהתחלה, ולעיתים מחשבות כאלו ואחרות הכרוכות בהתרוממות רוחנית והתפתחות, נדחות על ידו כמחשבות זרות.
ההתקדמות הרוחנית דומה להתקדמותו של פעוט הלומד ללכת בעזרת אמו. היא מחזיקה את ידיו והוא מרגיש נתמך, ואז לפתע היא משחררת את ידיה מידיו, הוא מאבד אחיזה, ומרגיש מחוסר תמיכה, ובו בזמן הוא חש צורך לעשות צעד קדימה בכיוון אמו. רק בדרך זו ילמד ללכת בכוחות עצמו. באותו אופן הבורא מצפה שהאדם יצעד אליו בכוחות עצמו, אך לאדם נדמה, כאותו תינוק, שהבורא נטש אותו.
כתוב, ש"האור העליון" נמצא במנוחה מוחלטת. בעולם הרוחני, מנוחה משמעותה חוסר שינוי ברצונות. בעולם הארצי, האגואיסטי שלנו, כל התנודות הרוחניות, וכל המעשים הנעשים בפועל, הנם פועל יוצא של שינוי הרצון הקודם לרצון חדש. כאשר רצון לא עובר תהליך של שינוי, והופך לרצון אחר או מחודש, משמעות הדבר שלא התהוותה כל תנועה. רצון קבוע יכול להתקיים בעוצמה בלי להניח לאדם המתאווה, אך תנועה תתרחש רק עם שינוי הרצון.
כאשר אנו אומרים ש"האור העליון" נמצא במנוחה, הכוונה היא לרצון הקבוע של הבורא להסב לנו הנאה. האור הזה חודר לתוכנו, אך בגלל ה"אני" העיקש שלנו הכלוא בכלוב האגואיזם, אין אנו חשים תענוג כתוצאה מהאור בו אנו מוצפים.
תענוגות העולם הזה והסמים המשכרים מעכבים את התיקון
את תענוגות העולם הזה ניתן לחלק לכמה סוגים: סוג ההנאות הראשון, הנאות העושר והפרסום, מוערך על ידי הכל כתענוג כדאי. הסוג השני, ההנאות המשפחתיות, מקובל על הכל כטבעי. סוג ההנאות השלישי, הנאות האהבה והנאות על חשבון אחרים, שיש בהן משום עבירה על החוק; אלה האחרונים מוקצים על ידי החברה כפשעים הראויים לעונש.
תענוג השימוש בסמים, איננו מקובל בשום חברה, וההשקעה במיגור הנגע עצומה. הנזק שגורמים הסמים איננו ישיר, כי אם עקיף. המכורים לסמים, הם בדרך כלל אנשים שדרישתם היחידה מצטמצמת לאספקת סם סדירה ואין להם עניין בדבר, מלבד הגשמת הצורך היחידי הזה להנאה עצמית. לו החברה היתה מוצאת דרך לספק להם אספקה סדירה יותר של הסם, או תחליף הסם, במקום לרדוף אותם עד חרמה, היתה מונעת את רוב הנזקים שהם מסבים למשפחותיהם, המרוששות מחמת יוקר הסם, ולחברה ממנה הם גונבים ואותה הם שודדים לצורך זה.
תענוגות העולם הזה, המבוססים על אובייקטים אלה ואחרים המושכים אותנו בחבלי קסם, הם שקריים במהותם. מרדפנו חסר ההכרה בעקבות האושר האבוד שהם מפתים אותנו לקוות אליו, מסיט אותנו מהמטרה האמיתית, ומעכב אותנו מלהגיע למסקנה אליה מגיע האדם בעקבות חיפש רוחני נכון. וכך אנו מגיעים באיחור רב למסקנה המתבקשת, שאת התשובה לחיפושינו האינסופיים לא נמצא בעולם האובייקטים הסופיים, בני החלוף, אלא רק בעולם הרוחני.
אנו לכודים בעבדות של האופנה המתחלפת, בעבדות החובה לרכוש עוד ועוד פריטים מתכלים, ששמחת רכישתם הקצרה ומותירה אותנו מרוקנים. אנחנו מתאכזבים לגלות כל פעם מחדש, כמה מהר אנחנו מאבדים עניין בהישגינו הישנים, וכמה מהר אנחנו מסמנים לנו מטרה חדשה כנשוא כמיהותינו.
ולבסוף, כשלרגע אנחנו עוצרים במרוצתנו, לנוח רגע, אנחנו מגלים שבלי התקווה לעונג הבא, ובלי החיפוש והמרדף, אבד לנו הטעם לחיות. האם נהייתנו אחר משוגות האופנה, אינה משולה לשימוש בסמים? אם כן, במה שונים התענוגות שמספקים הסמים המשכרים, מהתענוגות אותם מספקים כלל האובייקטים בעולם הזה?
אם כך, מדוע, הן ההנהגה העליונה- הבורא- והן ההנהגה התחתונה, ממשלות העולם, מתנגדים לשימוש בסמים, ואינם מתנגדים לשימוש בתענוגות העולם הזה, כבסמים? מדוע הנהגת העולם הזה, בהתאם להנהגה העליונה, קבעה חוקים מפורשים נגד השימוש בסמים, ונלחמת בהם?
הסמים אסורים בעולמנו, משום שהם מנתקים את המשתמש בהם מהחיים, והופכים אותו חסין למכותיהם, ובכך חסין לתיקונם. האנשים שאינם משתמשים בסמים, נדונים אט אט, מכה אחרי מכה, להגיע למסקנות רוחניות. חלק מהם מתקרב לדת ולקבלה. ניתן היה לצפות שמכות החיים יגרמו לאנשים להפנות עורף לבורא המייסר אותם, אך במציאות אחרים הם פני הדברים, והצער המטלטל את האדם, גורם לו, דווקא כשהוא מיוסר וכואב, לפנות לבוראו.
הסמים מתעתעים באדם בתענוגות שווא, ולכן חל איסור על נטילתם. אדם השרוי בתענוג שווא שקרי, מנוע מלהתקדם לעבר הנאות אמיתיות שברוח. זו הסיבה לכך שהחברה מוקיעה את הסמים כמסוכנים, בזמן שבשימוש מבוקר, כתרופה, יכולים היו הסמים להביא מזור לחלק מהאוכלוסיה הלא יצרנית.
אפסות האדם אל מול הבורא- היות האדם מרכז הבריאה
אין הדבר פשוט לביצוע כלל ועיקר. הבעיה נעוצה בכך, שהאדם הלומד מתקשה מאוד להתמקד בכוונתו. קושי זה מלווה אפילו את האדם הלומד להנאתו עצמו. תפיסת העצמי של הלומד מתעתעת בו, ה"אני" שטרם נפטר ממנו, גורם לו להאמין, שרצונותיו זהים לרצונות הבורא, ושבכך הנו ככלי שרת להעברת מעשיו של הבורא, שעה שבמציאות זה איננו כך כלל וכלל.
אדם המשתוקק ללמוד את הקבלה בכוונה אלטרואיסטית- למען בוראו- ומכוון את עצמו לראות בכל את מעשה הבורא, מעמיד שוב ושוב בביקורת את נקודת מבטו על העולם ומנסה לראות את הבורא ופועלו בכל. בכל פעם שהוא מרגיש פתאום את עצמו ואת האחרים כאובייקטים הפועלים ללא קשר לשליטתו והשגחתו של הבורא, הוא חוזר ומכוון את עצמו לנקודת מבטו הנכונה. דרישות אלו, המנחות את האדם לכוון את מחשבותיו, מבוארות בתלמוד, ויש לקרא אותן בקפידה.
התכונה היחידה שהבורא ברא בתוכנו, היא תכונת האגואיזם שלנו. האדם שיאפס את ה"אני" האגואיסטי שלו, ישוב להרגיש רק את הבורא. הנברא, שהוא, בעצם, האגואיזם, ייעלם אל המצב בו היה לפני הבריאה. במצב זה, האדם מהווה את צירוף הגוף הגשמי והנשמה האלוקית.
העבודה הפנימית נעשית דרך חיזוק הרגשת אפסות האדם מול הבורא מצד אחד, ועל ידי עירור הרגשת גאוותו של האדם על היותו מרכז הבריאה, מצד שני. כיוון זה מומלץ רק למי שאכן טורח לעבוד את מטרת הבריאה, אם לא כן, אין הוא ראוי להיקרא מרכז הבריאה ואין הבדל בינו לבין כל יצור אחר. מתוך הרגשת שני מצבים הפוכים אלה, מתגבשות שתי פניות לבורא: בקשת עזרה מחד, והכרת תודה מאידך. בקשת עזרה מתוך נחיתותו, והודיה על האפשרות שניתנה לו להתקדם במדרגות הרוחניות ולהתקרב לבורא.
תפילה ובקשה לעזרה ממרומים- דיאלוג מתמיד עם הבורא
התפילה והבקשה לעזרה ממרומים הן האמצעי העיקרי המסייע להתקדמות רוחנית. התפילה מכוונת לבקש כוחות ואמונה, שיהיו חזקים דיים, כדי לנצח את החרדה מלפעול שלא על פי חוקי ההישרדות האגואיסטיים, ושלא על פי חוקי השכל; שיהיו חזקים דיים כדי שיוכל אדם לבטוח בכוחו, יחודו וגדולתו של הבורא, ושיוכל אדם שלא לפחד מהעתיד.
כוונות מאולצות ומלאכותיות בזמן התפילות, הבקשות או המעשים, אינן מתקבלות על ידי הבורא, שאינו שועה לדברים שמן השפה ולחוץ, אלא רק להמיית הלב הבאה מהרגשה של אמת. ביטויים יפים וריקים מתוכן לא יעשו את העבודה, גם לא קריאת סימנים, או כוונות בלתי מובנות בסידורים קבליים. הדבר היחיד הנדרש מהאדם הוא לכוון את לבו אל הבורא, להרגיש את רצונו ולבקש ממנו לשנות את הרצונות העצמיים בהתאם. וזאת, מתוך דיאלוג מתמיד ובלתי פוסק עמו!
"אמונה שלמעלה מהדעת"
שמיעה נקראת אמונה, מכיוון שאוזני שומעות את אשר לבי מאמין. ראיה נקראת דעת, שכל, מכיוון שהאדם לא צריך להאמין למה שאומרים לו, אלא למה שהוא רואה במו עיניו. כל עוד אין האדם מקבל מלמעלה תכונות אלטרואיסטיות במקום תכונותיו האגואיסטיות, אין באפשרותו לראות את האמת נכוחה, מכיוון שאת כל אשר יראה, דרך חושי הבשר והרגשות האגואיסטיים יראה, והדבר יקשה עליו עוד יותר את ההשתחררות מהאגואיזם.
אי לכך, בתחילת הדרך, על האדם היוצא למסע הרוחני, ללכת בצורה עיוורת כנגד צווי האגו שלו, מתוך אמונה שלמה שהוא בדרך הנכונה להשיג ולראות את דעת העליון; מתוך "אמונה שלמעלה מהדעת".
"גופנו"- רצוננו לקבל לעצמנו- האגואיזם שלנו
כדי לשנות ולהפוך את האגואיזם לאלטרואיזם, את הדעת לאמונה, חייבים להעריך נכונה את גדלותה ורוממותה של המהות הרוחנית, בהשוואה לקיום הגשמי והבלתי שלם שלנו. עלינו להבין את נחיתות עבודתנו בשירות החיים האנושיים, ואת רוממות ההתמסרות לשירותו של הבורא. צריך להגיע למסקנה שנעים וקל יותר לשרת את הבורא, מאשר לשרת את הגוף הגשמי, שאיננו שבע לעולם. צריך לקבל את זה שהגשמיות מציעה לנו תענוגות קצרים בלבד, החולפים אחרי רגע קט. צריך לשקול מחדש את "גופנו"- במשמעות של רצוננו לקבל לעצמנו, אל מול הבורא, ולברר למען מי כדאי יותר לטרוח.
הבחירה הנתונה בידינו, היא לבחור בין שני גורמים אלה: גופנו והבורא. ככל שהאדם מבין יותר את אפסותו ונחיתותו, כן יקל עליו להעדיף ולבחור לעבוד למען הבורא.
"אור חוזר", "אור פנימי", "אור מקיף"
חשיבה עצמאית ומקורית הכרחית לאדם השואף לצמוח רוחנית. עליו להתנתק מדעות קדומות וממחשבות מקובעות בהן הולעט מילדותו.
עצם ההחלטה לחדול לפעול באופן אוטומטי, מעבירה את האדם שעשה את ההחלטה האמיצה הזאת, למצב של צמיחה רוחנית.
חוויית חוסר החיוניות הרוחנית, תחושת המוות שבקיום השגרתי שלנו, הכרחית לבקיעת הצמיחה הרוחנית, שמתחילה דרך התפילה. כמו הגרעין הנרקב באדמה, רגע לפני שפורצת צמיחת הנבט, כך פורצת הצמיחה הרוחנית מתוך תחושת "מוות בעודי בחיים", שחש האיש הצמא לרוחני.
כדי לראות פרי, ולמצוא סיפוק ושמחה בחשיבה העצמאית ובתנודות הרוחניות החדשות שבעקבותיה, על האדם לעבד ולחרוש תחילה את האדמה הצחיחה של תפיסתו הישנה.
צמיחה רוחנית מתרחשת תוך התנגדות לאגואיזם. האדם הרוצה לצמוח לעבר הבורא, בודק מחדש את מניעיו ומאווייו. את ההנאות הנראות לו רצויות לבורא, הוא מאפשר לעצמו, ואת אלה הלא רצויות, פוסל.
בלשון הקבלה כתוב: "כוח הרצון, שהוא המסך הנמצא במוח, מחשב את כמות התענוגים שהוא מסוגל לקבל, על מנת להיטיב לבורא, במידה המדויקת של אהבתו לבורא"- זה נקרא "אור חוזר". כמות ההנאה אותה האדם מחליט לקבל נקראת "אור פנימי". ואילו כמות ההנאה, אותה היה יכול לקבל שלא מתוך אהבתו לבורא, הוא לא מקבל מחשש לצער את הבורא, והיא נקראת "אור מקיף".
באופן זה, כל מעשיו של האדם מוגדרים על ידי רצונו העז לגרום נחת רוח ליוצרו, ולא מתוך תשוקה להתקרב אליו, או מתוך פחד שמא ירחק ממנו, מאחר שאף אלה הן תשוקות אגואיסטיות.
מעשה "למען הבורא"
את הרגשות האמיתיים שלנו, כמו שמחה, פחד, תענוג, צער וכדומה, אנו חשים בכל גופנו, ולאו דווקא באיבר מסויים. לכן, האדם הבודק את רגשותיו ורצונותיו יכול ללמוד מגופו, אם שכלו ולבו שווים. במידה שאין התאמה, הגוף מגלה התנגדות.
למשל, ניתן לבדוק בשעת קריאת תפילה, האם המחשבות, הרגשות, המאוויים ואברי הגוף נוטלים חלק, ומשתתפים בהסכמה ובהתאמה, עם מה שהשפתיים דובבות? או שהתפילה מתנהלת באופן אוטומטי? באופן זה ניתן לעקוב אחרי מיקוד תשומת הלב והכוונה, בכל חלק וחלק של התפילה. הגוף עשוי להתנגד ולהפיק הרגשת אי נוחות פיזית, דווקא בחלקים חשובים ומועילים של התפילה והבקשות. קריאה אוטומטית מתוך הסידור, במטרה להתחמק מאותות אלה, עשויה להחטיא את מטרת התפילה.
כדאי לבחון את הלב, ולברר היטב מה המסר שהוא מעוניין להעביר לבורא בתפילה. הבורא מתייחס לרחשי הלב, השכל והגוף, ולא למלמול השפתיים. לכן כתוב, שהתפילה היא עבודת הלב, כאשר הלב משתתף בתואם עם אשר אומרות השפתיים.
עבודה בכל הגוף, מביאה לתגובה מלאה של הגוף. כאשר כל הגוף מתייסר בהתנגדות נמרצת להיפרד מהאגואיזם, עד כדי התנגדות לבקש זאת מהבורא, סימן שדווקא תפילה זו הנה תפילה שלמה לישועה מהגלות הרוחנית.
ההתרחשויות ההיסטוריות- פועל יוצא של אגואיזם ואלטרואיזם
כל הקורות את עם ישראל הם פועל יוצא של כוחות רוחניים עליונים בפעולה. ניתן לצפות לאחור ולראות איך במשך מאות שנים מתקיים קשר של סיבה ומסובב של כוחות רוחניים בכל הכרוך בקורותינו. החכם הרואה את הנולד, לא יושב בחיבוק ידיים בהמתנה לתוצאות. בשל יכולתו לנבא את העתיד להתרחש, הוא יכול למנוע מראש תוצאות הרות אסון.
המציאות מתהווה בעולמנו כתוצאה ישירה מפעולת הכוחות הרוחניים הפועלים מעל להרגשתנו. מסיבה זו, החכם המקובל מסוגל מלכתחילה, לפני שהמציאות באה לידי גילוי בעולם הגשמי, לצפות אירועים ולמנוע אותם. ובכל זאת, אין הם נמנעים, מכיוון שאירועים אלה עצמם, הם עצם התיקון שלנו, התיקון שבלעדיו לא נוכל להגיע למטרת הבריאה. אירועים אלה נשלחים על ידי הבורא כאמצעים שנועדו לכוון אותנו לתיקון ואלה אינם יסורים סתם.
המקובל איננו קוסם. תפקידו בעולם הזה, הוא להגיש עזרה למען הכלל, בכך שיסייע לקידום ההבנה האנושית עד לרמת הבנת הכרחיות התיקון העצמי. כמו כן, המקובל יכול להגיש עזרה אישית ליחידים הפונים אליו.
גלות ישראל בין העמים תימשך עד שנהיה בשלים להיפרד מן הגויים שבתוכנו, שהם משולים לרצונות האגואיסטיים. כל עוד לא נתקן את האגואיזם, תמשיך השנאה להיות מופנית אלינו מכל עבר. העובדה שאנו כיהודים ממשיכים להחזיק ולשרת את האגואיזם שלנו, נותנת בידי אומות העולם כוחות לשלוט בנו. לו היינו מעניקים לאלטרואיזם עדיפות, ולו המועטה ביותר, לא היינו נשלטים בידי שום עם, ולא היינו נתונים לביקורת מצד העולם.
ברגע שנפיץ את הקבלה למען כל העמים, נקבל את ארצנו, ואת חירותנו. כל ההתרחשויות ההיסטוריות מתרחשות כתוצאה מפעולת כוחות רוחניים של אלטרואיזם ואגואיזם. מידת כניעתנו למאוויינו הגשמיים, תמיד תתאים למידת הצורך שלנו להתכופף לפני עמים אחרים.
הינתקות מפיתויי הגוף- החלפת "לב אבן" ב"לב חי"
אדם אינו מסוגל לשלוט בלבו, גם אם הוא החכם באדם, גם אם הוא בעל עוצמות, כישרונות וכישורים מיוחדים. הדרך היחידה להשתנות, היא דרך עשיית מעשים טובים באופן מכאני, תוך כדי תפילה ובקשה מהבורא, "שיתן לנו לב אחר", שישנה את כיוון רצונותינו. הדרישה היא לרצון אחד ורצון בעל עוצמה, רצון עמוק, שהוא בעצם תפילה. הרצון הגדול הזה מגמד ומעלים את שאר הרצונות אותם מבקש האדם לבער.
יש צורך בהשקעה מתמדת, יום- יום ושעה שעה, כדי ליצור את הרצון היחיד והחזק הזה. אסור לאדם המכוון את מאמציו לכך להתייאש, גם כשהוא מבין עד כמה הוא שבוי במעשיו לתועלת עצמו. אל לו להפסיק, גם כשהגוף מנסה להניעו ממאמציו בשל עייפותו, וגם כשצרכים דוחקים אחרים דורשים את תשומת לבו. יש לזכור שכל העבודה הזאת עדיין אינה נקראת עבודה רוחנית, אלא עבודה אגואיסטית, כי את מעשה השינוי האמיתי, את סילוק האגואיזם, על הבורא לעשות.
כמו כן, כשהאדם עוצר ובודק את הישגיו, הוא מגלה לצערו שמאז שהתחיל ללמוד קבלה, חייו לא רק שלא השתפרו, נהפוך הוא, חייו נעשו פחות טובים, במיוחד בהשוואה לחבריו שהמשיכו לחזק את מעמדם הכלכלי, בשעה שהוא ישב ולמד. רק עמידה בפני תוכחות הסובבים, טענות השכל ותירוצי הגוף, מחשלת ובונה באדם רצון אמיתי- כלי רוחני.
ואיך מתמודדים עם מבול התוכחות, הטענות והתירוצים? מכיוון שאלה טענות האגו, אשר ממנו הכוונה להתנתק ממילא, אין טעם להתנצח עמו. כל עוד רגשותיו של האדם משועבדים לאגו ואין מלבדם, הרי שאין באפשרותו ללכת אחריהם, ועליו להקשיב לצווים אחרים. עליו להקשיב להנחיות מצד אנשים בעלי שיעור קומה, שהתרוממו למדרגות רוחניות של עולמות גבוהים יותר, ובכוחם להתוות את הדרך להולכים בעקבותיהם. על האדם לקבל בהבנה את המהלך המתסכל של התחזקות האגואיזם, דווקא בשל ההתקדמות לקראת הפרידה ממנו, ולקוות שאולי עכשיו כששלחו לו מלמעלה עוד קצת אגואיזם, זו השעה הנכונה למאוס בו עד כדי כך, ששוועת הבקשה למחוק אותו תתקבל במרומים, והתיקון מלמעלה ייעשה.
הסיוע מלמעלה מגיע בהתאם למידה בה האדם חש את גדולת הבורא. תחושת גדולת הבורא מתחזקת, האדם משתעבד מרצון לבורא שעתה הוא חש ברוממותו, ומשתחרר משעבודו לגופו. בשלב הזה האדם מפסיק להרגיש את פיתויי הגוף. זה נקרא החלפת "לב אבן", המרגיש רק את עצמו, ל"לב חי" ("לב בשר"), המרגיש את האחרים.
בעולמנו האדם הולך ומתקדם בעזרת רגליו, שהן איברי התנועה, ובהגיעו למטרה הוא משתמש בידיים שהן איברי הקבלה. האיברים הרוחניים הפוכים מאיברי הגוף - האדם מטפס בשלבי הסולם רק בעקבות סירובו המכוון להשתמש בבסיס המשמש לו משענת תחתיו, שזה בעצם שכלו. הוא מקבל את מטרת הבריאה רק אם ירים את ידיו למעלה ויהפוך ל"נותן".