הנקודה שבלב
כל מי שמשתוקק להשיג את תכונות הבורא, להתאחד אתו נקרא "יהודי", מלשון "יחודי", על שם פעולת היחוד. הכל תלוי רק ברצון של האדם, ואת הרצון הבורא נותן מלמעלה. אם לאדם יש רצון, הקבלה עוסקת במימוש שלו, אם אין רצון, אדם לא יגיע כלל לקבלה. לכן אין כפיה ברוחניות, ואיש איננו מחויב לעסוק בקבלה, אלא רק מי שיש לו רצון, דבר שמעיד על כך שהגיע זמנו להתקרב לבורא.
כל הנשמות הן חלק מנשמה כללית אחת, אבל כל אחת מהן מתפתחת בהדרגה לפי הקצב שלה, לכן יש נשמות שדורשות כבר עכשיו התפתחות רוחנית, יציאה אל העולם העליון, ויש כאלו שאינן דורשות זאת. רוב הנשמות עדיין מתפתחות רק במסגרת העולם שלנו.
אדם לא יכול לכפות על עצמו את השאיפה לרוחניות. בחייו הנוכחיים הוא שואף למטרות שונות, וברגע מסויים, באופן בלתי צפוי, מתעורר בו רצון לרוחניות, הנקרא "נקודה שבלב-"זרע, עובַּר של נשמה. אז הוא מתחיל לחפש, עד שמוצא את חוכמת הקבלה.
אם אדם עדיין לא הגיע להכרה לאן ללכת ולמה צריך ללכת, אלא הוא מרגיש רק רצון מעורפל לרוחניות, יכולות לעבור שנים רבות ואפילו גלגולי חיים, עד שלבסוף יגיע לקבלה, ורק אליה. וכך יקרה לכל האנושות, כפי שאומר הנביא: "וידעו אותי כולם מקטנם ועד גדולם". לכן אי אפשר לכפות על איש את חוכמת הקבלה.
לפיכך, הבעל-שם-טוב יסד את תנועת החסידות, כדי למצוא מבין כולם את היחידים שמתאימים ושרוצים בהתעלות רוחנית. על זה נאמר: "אלף נכנסים לחדר-אחד יוצא להוראה"-יוצא לגילוי האור-לבורא.
תנועת החסידות לא תפסה את מקומה של חוכמת הקבלה. במקביל לתנועת החסידות הופיעה תנועת "המתנגדים" ששללה את החסידות, אבל שתיהן תנועות דתיות. אלא שהקבלה היא לא תנועה או זרם דתי, אלא מדע, חוכמה שמעל הדת, ולכן היא נקראת "חוכמת הקבלה".
הקבלה היא מדע שחוקר את מערכת הבריאה, את האופן שבו היא נוצרה, את שורש המהות שלה ואת המבנה שלה; באיזה אופן המערכת הזו מונהגת על ידי הבורא; באיזה דרך הבריאה צריכה לתקן את עצמה כדי לעלות עד לדרגת הבורא, שזו מטרת הבריאה. קבלה היא מדע העוסק בהתקרבות אל הבורא. ואילו הדת מורה לכלל מה צריך לבצע מעשית, כאן במסגרת העולם שלנו.
לחוכמת הקבלה אין שום קשר לתנועה דתית עממית. החסידות נועדה לעזור לאדם דתי לשלב מידה מסוימת של כוונה רוחנית בקיום המצווה. אבל מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, היה בראש ובראשונה מקובל גדול, לכן הוא יסד את החסידות כתנועה המונית, במטרה למצוא ולבחור מכל העם את אלה שיש להם יכולת ורצון להיות מקובלים.
בדרך זו הגיעו אליו תלמידים מוצלחים והם נהיו לאדמו"רים ראשונים שיסדו זרמים שונים בחסידות. תפקיד התנועה היה לבחור מכלל הציבור את אלה שמשתוקקים להשיג את הבורא וליתר הציבור לתת תמיכה מסויימת בחיים.
מקובל הוא אדם שלומד על כל מערכת הבריאה באמצעות מאמץ פנימי שלו הנקרא "עבודה". הוא עושה בירורים עמוקים ופעולות שנקראות "תיקונים", ובדרך הזאת הוא מעלה את עצמו בסולם העולמות הרוחניים עד לגמר התיקון, עד להשתוות הצורה השלימה והמלאה עם הבורא; עד לדבקות מוחלטת בו.
אפשר להגיע לכך רק בלימוד חוכמת הקבלה, ויכול להגיע רק אדם שהתעורר בו כבר רצון לרוחניות. הבעל-שם-טוב הניח שאם יקנה לציבור ידע בסיסי בחוכמת הקבלה באמצעות תנועת החסידות, בהדרגה יגיעו אליו אותם יחידים שבאמת רוצים להשיג את הבורא. כל בני האדם יגיעו בסופו של דבר להרגשה שנחוצה להם התעלות רוחנית, אלא שזה תהליך הדרגתי.
כל המחלות והיסורים, שישנם בעולם הזה, נובעים משימוש לא נכון שהאדם עושה ברצונו לקבל; לכן הוא לא צריך אלא את הידיעה כיצד להשתמש בעצמו, ברצונות שלו, בשאיפות הרוחניות והגשמיות, בתשוקות ובתאוות שלו.
חוכמת הקבלה מסבירה לאדם איך להשתמש בתכונות שלו בצורה היעילה ביותר, כדי שיהיה טוב לו, למשפחתו, לילדיו ולכל האנושות, מעתה ולנצח.
"כאשר האדם שואף לקשר תמידי עם הכוח העליון, מתפתח בו איבר חדש של הרגשה, ודרכו, לאט לאט ,הוא מתחיל להרגיש את הקשר שלו איתו......."