יעד רוחני
מדרגות הרצון
משימתו של האדם היא להשיג את המדרגה העליונה ביותר בהתקדמותו אל הבורא. זוהי מטרת הבריאה. בסולם המדרגות שקיים בינינו לבין הבורא נבנו 125 מדרגות שנקראות גם רצונות. כל רצון מהווה מדרגה שלימה נפרדת והוא שונה בכל מדרגה ומדרגה.
אבל העולם שלנו אינו מהווה מדרגת רצון רוחני לכן אינו נכלל ב-125 המדרגות הרוחניות. רק מעל העולם שלנו, החל מהמדרגה הראשונה של העולם הרוחני, מתחילות 125 מדרגות עד לפסגת הסולם, וכל מדרגה גבוהה יותר מתאפיינת ברצון של נתינה ואלטרואיזם גדול יותר.
הטווח הזה של מדרגות רוחניות מתחלק גם לחמישה עולמות: עולם אדם קדמון, עולם אצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה. כל אחד מהם מורכב מחמישה פרצופים, וכל פרצוף מתחלק לחמש ספירות. באופן כזה כל המערכת כוללת 125 מדרגות (5x5x5). העולמות, הפרצופים והספירות מגדירים רצון, את עוצמתו, ואת הדרגה הרוחנית שלו, בסדר עולה.
בעולם שלנו, לכל אחד בנפרד ולכולנו ביחד, קורים מאורעות שהמטרה היחידה שלהם היא להניע אותנו בהתפתחות שלנו להתקרב למחסום-לעבור אותו, ולהתחיל להתקדם רוחנית.
כל מדרגה רוחנית מגדירה את כל המחשבות ואת כל הרצונות של האדם, את כל הפנימיות הרוחנית שלו. במעבר ממדרגה למדרגה הכל משתנה באדם. כל מדרגה חדשה שולטת על האדם, והוא נמצא תחת השפעתה המוחלטת. אי אפשר לעבור למדרגה חדשה בלי שהמדרגה הקודמת הושגה בשלימותה.
ראוי לברר את התכלית שלשמה פועל האור על האדם: חוץ מהרצון עצמו קיים רק בורא, אור. האור הוא הרגשת הבורא, הרגשת החיים, הן בעולם שלנו והן בעולם הרוחני. לאור יש גם כוח, שמסוגל להעלות את האדם למדרגה חדשה. לפיכך נקבעו פעולות מסויימות שהאדם חייב לבצע, שבאמצעותן הוא מושך אליו את האור, שמעלה אותו ממדרגה למדרגה.
מר ומתוק, אמת ושקר
האם אנחנו מסוגלים להתגבר על הרצון שלנו? כאשר אנחנו נמצאים באיזושהי דרגת התפתחות רוחנית, דרגה זו קובעת את מה שבתוכנו, ומה אנחנו מסוגלים לעשות.
אדם צריך להילחם ברצונו, אף כי אינו יודע מה מתוכנן בשבילו במדרגה שבה הוא נמצא. המטרה היא שיווכח שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמו, וכך גם ילמד על עצמו; בשביל זה נתנו לו חוץ מן הרצון את השכל.
בעולם הרוחני יש קיום לצמדים בלבד: תענוג או העדר תענוג, מתוק ואמת, מר ושקר. האמת תמיד מתוקה, והשקר תמיד מר. ותמיד הם באים בהתאמה, אבל ההתאמה הזו אינה קיימת בעולם שלנו: דבר השקר אינו מר, ודבר אמת אינו מתוק. לפיכך בעולם שלנו אנחנו תמיד עומדים לפני בחירה קשה: לבחור במתוק החיצוני והשקרי, או ללכת בדרך מרה, אבל האמיתית.
איננו יכולים להתנגד לרצונות שמופיעים בנו. הגוף מבחין רק בין המר למתוק, והשכל מבחין בין האמת לשקר. אבל אפשר בכל מיני דרכים עקיפות לנסות להגיע להכרה שמה שמתוק בעולם שלנו הוא רע; ואז במתוק הזה נוכל להרגיש את המר. בכך מסייעת הבחירה השכלית שמסוגלת לשנות את בחירת הגוף.
למשל, פלוני מעשן מגיל צעיר, וזה גורם לו תענוג. כאשר יוכל להשתכנע בנזק שזה מביא לו, יפסיק לעשן, והעישון יהפוך בשבילו מר. התסבוכת הזאת נולדה בנו עם חטאו של אדם הראשון.
בעולם האצילות התקיים קשר ישיר בין מר ומתוק, בין שקר ואמת, בהתאמה. באותו עולם, הטעם המתוק הצביע על אמת, על בחינת ההשפעה, על אלטרואיזם, על קירבה גדולה יותר לבורא. אבל אחרי חטאו של אדם הראשון ושבירת נשמתו, ירדו ניצוצות מהשבירה למטה מעולם האצילות, ונוצרה תסבוכת בין כל הבחינות, עד כדי כך שהמתוק הפך לשקר והמר הפך לאמת.
האדם מתעלה לרוחניות דרך שלושה קוים שנקראים "ג' קווים": "קו ימין", "קו שמאל" ו"קו אמצעי". מ"קו ימין" הוא מקבל אור, מ"קו שמאל" הוא מקבל רצון, ב"קו אמצעי" הוא בונה "מסך", שמתקן את הרצון. כך כל הזמן האדם חייב לנוע ביו הקווים עד לעולם האצילות, שבו הכל מתחבר יחד: הרוחני המתוק, "למען הבורא", מתמזג עם "למען עצמי" המר.
עצמאות
כל מה שנברא מלמעלה, כל העולמות, הפרצופים, הספירות, האדם, את כולם ברא הבורא, אבל הם לא נקראים בריאה. כי המושג "בריאה" מתייחס רק למה שמתחיל לבטא רצון עצמאי.
כל האנשים שחיים בעולם שלנו, המבצעים כל מיני פעולות, פועלים כך משום שהבורא תיכנת אותם כך ולכן הם עוד לא נחשבים לנבראים במובן השלם; אלא ה"נברא" הוא מה שמופיע בו רצון עצמאי לבורא.
למשל, מי שהגיע ללמוד קבלה, כיוונו אותו לכך מלמעלה. אחרי כן, כאשר יופיע בו הרצון הראשון העצמאי לרוחניות, הוא ייקרא "נברא". רצון זה מתעורר כאשר אדם עובר את המחסום, ועומד על הנקודה התחתונה ביותר בעולם
הרוחני. המצב הזה נקרא "עיבור נשמה" או "עובר" בגוף של פרצוף רוחני שנקרא "אמא". לכן רק המקובלים נחשבים לנבראים, כל אחד לפי דרגתו, כי הם היחידים שיש להם רצון עצמאי.
וכל היתר הם 'רובוטים', שליחים של הבורא. לגביהם לא קיימים לא שכר ולא עונש, אין להם שום בחירה, והם מונהגים לגמרי על ידי הבורא מ"כף רגל ועד ראש". הבורא דוחף אותם בהדרגה לצבור יסורים שבאים מרצונם ליהנות רק את עצמם, מתוך האגואיזם שאתו הם נבראו. ואז, כל הניסיון שהצטבר מהיסורים, יכריח אותם להבין שהאגואיזם רע, ויזרז אותם לבחור ברוחניות, בעזרת הבורא.
אופי האדם לא שייך לאותו "אגואיזם רוחני", שעליו חלים תיקונים רוחניים. כל מעשה אדם יכול להיות עם מילוי רוחני או אגואיסטי לחלוטין, הכל תלוי לאן הוא מכוון את רצונותיו. מה שחשוב הוא לא המעשה עצמו אלא הכוונה בזמן הפעולה.
נשמות בדרך יסורים
האדם נברא עם גוף גשמי מסובך מאוד, והמעשים שלו בעולם הזה משפיעים עליו. לכן חשוב במה האדם הזה עוסק, מה הוא עושה בעולם שלנו. אם היתה לך אפשרות לעשות מעשה עם כוונה, לקבל את התענוג הגדול בעולם, עם הכוונה "למען הבורא", זה היה נחשב למעשה רוחני, אף כי טבע הפעולה עצמה היה נשאר "בהמי" לחלוטין.
כל מה שהאדם עושה מקדם אותו למטרת הבריאה. אפילו היסורים שעובר האדם אינם פוקדים אותו לשווא אלא מצטברים, ובבוא הזמן נחשבים לו. זוהי התקדמות איטית שהאדם אינו חלק פעיל בה במודעותו, וכדי לזרז אותה ולקצר את דרך היסורים הארוכה הזו, הבורא נתן לנו את ה"תורה", שמכוונת אותנו למטרה בדרך נכונה ופחות כואבת.
רק בעשורים האחרונים, אחרי שהנשמות כבר צברו את כל מצבי היסורים,החלו לרדת לעולם שלנו נשמות מיוחדות במספר גדול שמביעות השתוקקות לחוכמת הקבלה. כלומר, דבר לא קורה לריק, אלא הכל, בהדרגה, מוצא את ביטויו. הנשמות האלה הלכו בדרך יסורים, צברו חיסרון-שהפך לרצון להתעסק בחוכמת הקבלה. בגלגולים הבאים, הנשמות הללו יתעסקו בחוכמת הקבלה ביתר שאת, ובתוך חודש חודשיים ישיגו תוצאות אדירות, שלא השיגו במשך שנים בגלגולים הקודמים שלהן. שהרי בחיים הקודמים הן צברו רצון מספיק גדול לכך. אם לאדם יש רצון גדול להתעסק רק בחוכמת הקבלה ולמען מטרה יחידה, 5-3 שנים יספיקו בהחלט כדי לצאת לעולם הרוחני.
האדם מתפלל בצורה עצמאית על מה שמצטבר לו בלב. פעם אף לא היו תפילות ציבור מאורגנות. תפקיד התפילה הוא להכין את לב האדם להשתוקקות והרגשת הבורא. הרצון שבלב האדם הוא התפילה שלו. לכן תפילה אמיתית נקראת ה"עבודה שבלב", והרצון הוא תוצאה של עבודת הלב-או הכנת הלב שנעשית
באדם. בעניין הרצון אי אפשר לעשות דבר, אבל בעבודה מיוחדת, על ידי לימוד, בירור, האדם יכול להכין את עצמו, בשביל שיתעורר בו הרצון הנכון.
האדם לא צריך להימנע מתענוג; בין אם ירצה לקבל אותו או לא, הלב רוצה-ואי אפשר לכפות עליו דבר אחר. רק בעבודה נמרצת על עצמך, ובכל מיני אמצעי עזר, תוכל לשנות את רצונות הלב לכיוון רוחני. גם במצבנו, אנחנו חייבים להגיד שאנחנו "רוצים להרגיש את הבורא" גם אם זה רק לתענוג אישי. הרצון הזה חייב להיות שלם; רק אז הוא מניב את התוצאה המבוקשת.
הבורא שולח לנו יסורים נפשיים וגופניים. נשאלת אפוא השאלה מדוע נוצרה האפשרות להקל עליהם, למשל על ידי פסיכולוגים, רופאים ושירותי סעד? האפשרות להקל על היסורים לא נוצרה אלא כדי שבין האנשים יהיו שיתוף פעולה ועזרה הדדית, איש יעזור לרעהו, וזה יביא להתכללות הנשמות לנשמה אחת.
בשום פנים ואופן אין לפרש את היסורים כעונש על העבר, אלא כהשפעה מוגדרת, קשוחה שמגיעה אליך מהבורא, כדי לתת לך את הכיוון הנחוץ להשגת מחשבת הבריאה. אם האדם מבין את היסורים, הוא יכול לעבור אותם בעצמו, במחשבה, בשאיפות שלו, ולא לחכות עד שהם ידחפו אותו מלמעלה.
כאשר אינך מרגיש יסורים, זה לא אומר שאתה נמצא בדרך נכונה, אלא זהו פשוט שלב בו הבורא לא דורש ממך משהו מסויים ולא ממריץ אותך לכיוון כלשהו-זמנך טרם הגיע.
האדם בא לשיעורי קבלה משום שמאורעות חייו הניעו אותו לכך השלב הראשון-להישאר בשיעורים ולהמשיך ללמוד-גם הוא אינו תלוי באדם, שהוא עדיין בהשפעת אותה דחיפה שנתנה לו מלמעלה. אבל ההמשך תלוי ביגיעתו של האדם עצמו, בהיותו מודע ומבין לשם מה הביאו אותו לכאן, ומשקיע בכך יגיעה בלתי פוסקת.
לכל נשמה בעולם הזה יש משימה. יש נשמות שיורדות למטרה מסויימת אשר בסיומה הן פורשות מוקדם מן העולם הזה. לדוגמא, האר"י הקדוש, שנפטר בגיל 38, והותיר אחריו כמות עצומה של כתבי יד.
לימודי קבלה למי שאינו מקובל
הרב יהודה אשלג כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות קנ"ה:
"ולפי זה יש לשאול: אם כן למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחוכמת הקבלה: ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם."
כל אדם שמשתוקק ישר אל הבורא, "ישָׁר אֵל", מובטח שישיג את כל מה שהבורא חשב למענו ולמען כל הבריאה, עוד במחשבת הבריאה. ומי שלא השיג
את הדברים האלה משך חייו הנוכחיים, ישיג אותם בחייו הבאים. אדם שלא הגיע עדיין אל השלמות, לא השיג עדיין את האור, שבבוא הזמן צריך למלאו, האור הזה מאיר לו, בינתיים, מבחוץ, בהמתנה לאותו רגע שבו יטהר את רצונותיו מהאגואיזם, ויאפשר לאור להיכנס בהם, כדי להרגיש את הבורא.
כשאדם עוסק בחוכמת הקבלה ומבטא את השמות של האורות והכוונות המיוחסים לנשמתו, מיד מתחיל להאיר לו מבחוץ "אור מקיף" שמטהר את רצונותיו, גם אם הוא לא מודע לזה, על ידי זה שנותן לו רצון יותר ויותר חזק להתעלות, ומשפיע על האדם את הקדושה והטהרה שלו, ובאופן כזה הוא מקרב אותו לרוחניות. כך כותב הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, על חשיבות לימוד חוכמת הקבלה.
לחוכמת הקבלה שני חלקים: "סתרי תורה" ו"טעמי תורה". כל פרצוף או מדרגה כוללים עשרה חלקים, עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. החלוקה הזאת לעשר ספירות קיימת בכל פרצוף שבכל עולם. הספירות כתר, חוכמה, בינה, שייכות לסודות הקבלה, ל"סתרי התורה"; אף בהיותן במדרגה הכי תחתונה של העולם הרוחני, יש איסור לחקור אותן, לגלות אותן ולהשיגן.
טעות גדולה היא לחשוב כי אסור ללמוד את חוכמת הקבלה, מפני שטעות זו מקורה בחוסר ידיעה של מי שמתאר לעצמו שחוכמת הקבלה כולה מורכבת מ"סתרי תורה". אך מי יכול לומר את האמת אם לא המקובלים עצמם, שהשיגו בתוכם ובעצמם את העולמות הרוחניים על ידי לימוד הקבלה.
הספירות כתר, חוכמה, בינה, הן סודות התורה, מחשבות הבורא, ורק הבורא יכול לגלותן, כמתנה למובחרים, שהגיעו למדרגה גבוהה ונעלה. הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, ששייכות ל"טעמי תורה", הלימוד בהן והגילוי וההשגה שלהן הכרחיים, ובמידת הגילוי שלהם תלוי המצב הכללי של האנושות ומידת התקרבותה לרוחניות.
בתהליך שבו הנשמה עולה בסולם המדרגות מלמטה למעלה, החל ב"טעמי תורה", כלומר מהמלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד, עד בואה לדרגת "סתרי תורה", כלומר בינה, חוכמה, כתר-בתהליך זה היא פשוט מדלגת ומתקדמת הלאה.
היא משיגה את שבע הספירות התחתונות, שנקראות "ז' תחתונות"; שלוש הספירות האחרונות שעליהן היא מדלגת נקראות "ג' ראשונות", והן כוחות הבורא שעוזרים לה להשיג את ה-"ז' תחתונות".
דרגת ההשגה תלויה לא בכמות השיעורים שאדם לומד, אלא באיכות היגיעה שהוא משקיע בהם; הוא לא מצפה מלימוד הקבלה לכל מיני רווחים, אלא למידת התיקון שהלימוד הזה יתן לו, כדי לצאת לעולם הרוחני. אפשר ללמוד גם כשעה ביום, אבל רק אם השעה הזו "בוערת" בך גם במשך היום, אם הכל מכוון למטרה יחידה, רק אז תהיה תוצאה. וגם אם האדם לא יצא לעולם הרוחני, מה
שיָגע בו בעולם הזה לא ייעלם, אלא בגלגול הבא נשמתו תתחיל מאותה מדרגה שבה נעצרה בעולם שלנו.
שפת הקבלה
לתורה ארבע שפות: שפת התנ"ך; שפת ההלכה והתלמוד, הדומה לשפה משפטית; שפת האגדה, שכתובה כמו אגדות ומשלים; ושפת הקבלה. כל השפות עוסקות באותם תהליכים רוחניים, ובעצם בדבר אחד-איך להתקרב לבורא ולהשיג את מטרת הבריאה.
כשאדם מתחיל ללמוד, נדמה לו שהוא מבין רק את שפת התנ"ך ואת שפת התלמוד. שפת האגדה יותר קשה לו להבנה, כי היא מבוססת על משלים, ובוודאי שאת שפת הקבלה הוא כלל לא מבין.
חשוב לזכור שמאחורי כל שפה ושפה נמצאת פעולה רוחנית. אם קוראים את התיאור על חיי משפחתו של אברהם אבינו, ומתייחסים לדברים כפשוטם, כדאי להניח לכל התיאורים האלה, עד שנלמד את שפת הקבלה. ואז בעזרתה, אפשר יהיה לראות שמאחורי כל תיאור ותיאור שנמצא בתורה, טמונות פעולות רוחניות, פעולות שעליהן למעשה מדברת התורה.
וכך, בעת שנקרא בתורה לא נוריד אותה לדרגת העולם שלנו, אלא נעלה אותה-כי הבנו שהיא מדברת רק על רוחניות. רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" ותלמידו של האר"י הקדוש, רצה להקל על לימוד המצוות,כדי שהמקובלים יקדישו את זמנם יותר לעבודה רוחנית. לשם כך הוא קיבץ אותן לספר אחד, וקרא לו "שולחן ערוך".
השלכותיה החברתיות של הקבלה
מבוגרים שמתחילים ללמוד את חוכמת הקבלה, ומשפחתם חילונית, אינם צריכים לחשוש או להיות נבוכים מלימוד הקבלה, ואף לא משפחתם, כי אין הם עוסקים אלא בלימוד על מבנה העולם, על מערכת הבריאה. בינתיים זה לימוד תיאורטי, אבל בבוא הזמן הם יוכלו, בפועל, לשנות את העולם לטובה בשביל עצמם.
בעניין זה לא יכולים להיות חילוקי דעות בינם לבין הקרובים שלהם. על הקרובים לא נכפה דבר, ולא מכריחים אותם לקיים מסורת זו או אחרת. העיסוק של הלומדים בחוכמת הקבלה יתן להם הבנה יותר עמוקה של מה שקורה סביבם, ויאפשר להם לבחור את שיטת ההתנהגות הנכונה, את החינוך הנכון, ולדעת לפסוע בתוך החיים.
לימוד קבלה לא דן בקיום מעשי שגרתי של פעולות כלשהן, ואין זו מטרתו למשוך את האדם ואת האנשים סביבו, בעל כורחם, לחיים דתיים. אלא זו הבנה עמוקה יותר של טבע הבריאה, של משמעות החיים. אין להפעיל לחץ על הסביבה הקרובה, אלא צריך לבחור בשביל הזהב בין ההתנהגות שלך לבין
זו של המשפחה. דרך זו צריכה להיות מבוססת על ויתורים הדדיים, כדי שהמשפחה תתחיל לכבד את מה שאתה עוסק בו עכשיו.
קבלה וחינוך
המקובלים מתנגדים בכל תוקף לכל השיטות הכופות דפוסי חשיבה או עקרונות מוסר כלשהם על האדם ובמיוחד על הילד. הסיבה לכך היא שלפי הקבלה, ההתפתחות מוגדרת כהתפתחות אישית, פנימית על ידי האדם עצמו. כתוצאה מכך האדם משתנה גם מבחוץ ומשפיע בצורה כזאת גם על העולם החיצון.
הסביבה הנכונה לילדינו היא זו שתעניק להם אווירה להתפתחות פנימית רוחנית, ולכן אין זה נכון להותיר את ילדינו ללא השגחה בסביבה החברתית הכללית של ימינו.
הרב ברוך שלום אשלג כתב, שעל האדם להתרחק מכל חברה קיצונית, אחרת יספוג מהם את יחסם הקיצוני לחיים, את השקפת העולם שלהם ואת דעותיהם.
כיוון שאי אפשר להימלט מהשפעה זו או אחרת, עלינו להתחיל לחנך את הילדים כבר מהגיל הרך; מסגרת חינוך זו:
א. תגונן על הילד מהשפעתן של השקפת עולם קיצונית דתית או השקפה חילונית גמורה.
ב. תעניק לילד את השקפת עולמה של הקבלה, את יחסה לחיים, למעשי האדם בחיי היום יום, ואת הכרת הטעם בחיינו.
הורים רבים פונים בבקשות עזרה. הם אינם יודעים מה לעשות בילדיהם. הבעיה הקשה ביותר היא סמים. היא מצויה בבתי ספר תיכוניים-אצל ילדים בגילאי 14 ו-15 ומעלה, והיא הולכת ומחמירה. אחוזים גבוהים מתלמידי בתי הספר משתמשים כיום בסמים.
מנקודת השקפת עולמה של הקבלה מומלץ:
א. לשלוח את הילדים לבתי ספר שבהם לומדים לתעודת בגרות ברמה טובה.
ב. להרחיקם מהשפעה גרועה של סביבה חברתית, כמו זו הנגועה בסמים ובסטיות חמורות.
ג. הילד צריך להרגיש מבפנים חופש בחירה, אבל מבחוץ הוא צריך להרגיש את הגבלותיה של דעת הקהל ואת כוחם של הוריו.