לאחר אסון הדולפינריום, יוני 2001. על האספלט ליד נרות נשמה ישבה ילדה ומררה בבכי. היא בכתה ללא הרף והחולצה שלה היתה ספוגת דמעות. למראשותיה היו מונחים ורדים אדומים על כתמים שחורים. "שלשום היה כאן ילד" אמרה חברה שלה והתחילה לבכות. היא מלמלה משהו: "עכשיו זה לא הזמן לכתבות בעיתון-יותר מדי דם...". זה היה ה-3 ביוני, ואיש בעולם לא היה יכול לנחם את הילדה שישבה ליד נרות נשמה, ובכתה על התקוות שנפרדה מהן כאן ב-1 ביוני, במקום שספוג בדם אהוביה. באחד העיתונים נתקלתי בדו-שיח על השואה. מישהו שאל: "היכן היה הבורא שלכם, כששלחו את היהודים לתאי הגזים?" והתשובה הייתה: "עמד בפתח הדלת, ובכה." חזרתי על דברים אלה באוזני הרב מיכאל לייטמן. "אלו מילים יפות, אך כדי להכיר את מעשי הבורא, כדי לדעת 'היכן הוא היה', עלינו להבין את מהות הבריאה" ענה הרב.