אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ראיון עם העתיד / נספח א': מן המקורות / ההיסטוריה של הקבלה

ההיסטוריה של הקבלה מקבילה להיסטוריה האנושית. שורשיה באותה עת שבה הופיע האדם על פני האדמה, שעל פי המסורת היה אדם הראשון. המקובלים מגלים בו עניין מפני שבו התחילה ההיסטוריה של הקבלה, ולא רק זו של האנושות. הוא היה גם מחברו של ספר הקבלה הראשון שנקרא "רזיאל המלאך".

האדם שחי בעולם הזה מרגיש את טבע העולם שמסביבו, וגם את טבע העולם העליון, בתנאי שהוא מסוגל לכך. ואכן ישנם אנשים שמרגישים את שני העולמות גם יחד, שנקראים מקובלים.

אדם הראשון הרגיש את שני העולמות האלה ותיאר זאת בספרו. את הספר הזה אפשר להשיג היום בחנויות, הוא כולל ציורים מעניינים, עם הסברים וסכמות שהאדם הראשון כתב בעצמו.

כאשר פותחים את הספר רואים שלא מדובר באדם חסר תרבות, או חסר השכלה, שעסק בציד של ממותות. אלא באדם שהיה מקובל בדרגה גבוהה מאוד, שגילה לנו את סודותיה הבסיסיים של הבריאה. הוא חקר את העולם העליון, את כל מה שלמעלה מהעולם שלנו, היכן שמסיירת הנשמה שלנו לפני רדתה לעולם הזה, לפני לידתנו. זהו גם המקום אשר לשם הן חוזרות לאחר שהאדם מסיים את חייו, את דרכו על פני האדמה.

אדם הראשון, הנשמה הראשונה שירדה לעולמנו, מספר לנו על כל התפתחותן וירידתן של שאר הנשמות. הוא לא מספר על הגופים שיוולדו בעולמנו, אלא על אותן נשמות הנולדות מנשמתו, נשמותיהם של ילדיו, נכדיו, ילדי נכדיו, וכל האנושות שתצא ממנו; כיצד יצטרכו הנשמות לחיות את חייהן בגופים גשמיים של העולם הזה, מה יקרה להן, ומתי יעלו שוב אל השורש ממנו הן באו.

הוא מספר איך כל הנשמות האלה תתקבצנה יחד לנשמה אחת, במדרגה אחרת, הרבה יותר גבוהה, שם הן יבנו את מה שאנחנו קוראים "אדם", שאנחנו רק חלקים קטנים ממנו. על כך הוא מספר לנו בספר הקבלה הראשון שלו "רזיאל המלאך". המילה "רזיאל" באה מהמילה "רז"-מלאך הנסתרות, המגלה את נסתרות הבריאה.

כתיבתו של ספר קבלה

האדם חי בעולמו וקולט ממנו כל מיני תמונות ורשמים, וכך כל אחד מאתנו יכול לתאר את מה שהוא מרגיש. אבל ספרי הקבלה מתארים את מה שמרגיש אותו אדם שחש את העולם הזה ובו בזמן גם את העולם העליון-הרוחני, העולם שאחרים לא מרגישים.

בכך יחודיותם של ספרי הקבלה. הם מתארים דברים שאדם רגיל לא מרגיש אותם, אך ניתנים להשגה על ידו. מקובל הוא לא רק אדם המרגיש את העולם העליון, אלא הוא מי שיכול לתאר את הרגשותיו, בשפה ובצורה שגם אנחנו נוכל להבין אותם. וזאת כדי שעל ידי הלימוד בספרים האלה, נוכל לטפח בתוכנו את חושי ההרגשה החסרים לנו; חושים שבעזרתם נוכל להרגיש את העולם העליון, עד כדי כך שנראה את המצבים הקודמים והעתידיים שלנו, שהרי "אין זמן ברוחניות". באופן כזה נוכל להיכנס להרגשת העולם העליון הנצחי, ונחיה מרצון בשני העלמות גם יחד.

בספרי קבלה ישנו כוח מיוחד-כך שמי שלומד מהספרים האלה ונעזר בהדרכה נכונה, מסוגל להשיג את דרגתו הרוחנית של המחבר. לכן חיוני לדעת מאילו ספרים ללמוד. קיימים ספרי קבלה לרוב הכתובים בצורות ובסגנונות שונים, שחיברום מקובלים שהיו בדרגות השגה שונות. היום אנחנו יודעים מהם אותם ספרים שעוזרים להיכנס לעולם הרוחני; אלו ספרים שמכוונים את האדם, כמו מדריך נסיעות, שמיועד לאדם שנקלע למדינה זרה.

קיימות דרכים מספר לתיאור עולמות רוחניים. העולם הרוחני והעולם שלנו מקבילים זה לזה; כל מה שיש בעולם העליון, יורד ובא לעולם שלנו. כל המאורעות מקורם בעולם העליון. הם יורדים ממנו לעולם שלנו, ומתלבשים בצורה מדוייקת באובייקטים התואמים להם בעולם הזה.

בעולם שלנו אין אובייקט, כוח, או תופעה, שאינם באים כתוצאה מהעולם העליון. לפיכך המקובלים משתמשים בשמות הלקוחים מהעולם שלנו כדי לתאר אובייקטים מעולמות עליונים, שכן כולם הם שורשים של העולם שלנו.

אדם רגיל שלא זכה עדיין ל"מסך רוחני", רואה בספר קבלה מעין סיפור המתרחש בעולם שלנו. אבל אדם שהוא כבר מקובל, המילים האלה לא יבלבלו אותו, משום שהוא יודע בדיוק איזה "ענף", אותה תוצאה בעולם שלנו, תואם את ה"שורש" שלו בעולם העליון. בצורה זו נכתבה התורה. לעומת זאת ספרי הנביאים נכתבו בידי המקובלים בשפה אחרת, "שפת האגדה". ואילו התלמוד מתאר את חוקי העולם הרוחני כמעשים, חוקים ומצוות הקיימים בעולם שלנו. כלומר גם מאחורי המילים של התלמוד, צריך לראות אובייקטים ופעולות בעולם העליון.

מאז אדם הראשון עברו שנים רבות. את הארץ מילאו צאצאיו, כל הדורות שבאו אחריו. ביניהם היו גם מקובלים, אבל ספריהם לא הגיעו לידנו. נמצאו אמנם מגילות, אבל אי אפשר היה למצוא בהן איזושהי שיטה מסודרת.

אברהם אבינו (1812-1637 לפנה"ס)

הספר העיקרי הבא שהגיע אלינו, לאחר ספרו של האדם הראשון, היה ספרו של אברהם אבינו, "ספר היצירה". זהו ספר מיוחד במינו וקשה להבנה, משום שהוא נכתב בקיצור ומחזיק רק כמה עשרות דפים. על קיומו ידוע מזה אלפי שנים והוא מצוי גם היום בכל חנות. אלא שאי אפשר ללמוד ממנו קבלה, משום שאברהם אבינו לא התכוון לכתוב ספר לימוד לנמצאים בעולם שלנו, ולהסביר בו איך לפתח את הרגשת העליון, הרגשת העולם הרוחני. מטרתו לא היתה ללמד את השגת העולם העליון, אלא הוא רק מנה כמה חוקים עיקריים שגילה על העולם החיצון לנו.

עם זאת, השתמש אברהם אבינו בתרשימים, הסברים וטבלאות כדי לתאר את כל הקשרים בין העולם שלנו לעולם הרוחני, כדי להראות לנו את אופן פעולתו של העולם הרוחני: מהיכן יורדים הכוחות הרוחניים, איך הם מתלבשים בגופים של העולם הזה. הוא מסביר שם כיצד כל אחד מהגופים מקבל כוח מסויים מלמעלה, הקובע מה יקרה לו בעולם שלנו ומה יקרה לו בסוף הדרך, כלומר, לאן האנושות תגיע בהשפעת הכוחות העליונים.

"ספר היצירה" נכתב בצורה שונה מ"רזיאל המלאך". הוא מורכב מפרקים הנקראים משניות, והשפה שלו מסודרת יותר. אברהם אבינו כותב בספר על מבנה העולם הרוחני: על עשר ספירות, על פרצופים, על מערכות ההנהגה; כיצד משתלשל הכוח העליון, האור, איך מאזנים ואוספים אותו, איך הנשמה הכללית מתחלקת לנשמות פרטיות ומהו סדר השתלשלותן של הנשמות.

הוא מספר על היחסים בין הגופים בעולם הזה הנמצאים תחת השפעת הנשמות שהתלבשו בהם. הספר מעניין אבל רחוק מאיתנו מאד. לנשמות של היום, הספר יכול לשמש רק כעזר בלימוד, כי יש בו כוח חזק מאוד, הייתי אומר-חום.

התכונה שמאפיינת את אברהם אבינו נקראת "חסד". אברהם היה מוכר כמי שמכניס לאוהלו את העוברים ושבים. הספר שלו נותן לאנושות את כוח ה"חסד" שלו, המאפשר לדורות הבאים אחריו להתפתח ולשאוף להשגה רוחנית. אבל הדורות הבאים, הנשמות החדשות שבאו אחרי אברהם, דרשו גילוי חדש, ואז באו מקובלים חדשים.

הספר העיקרי הבא, דוגמת "רזיאל המלאך" ו"ספר היצירה", הוא "ספר הזוהר". בין אברהם אבינו לבין "ספר הזוהר" היו מקובלים רבים, והגדול שבהם היה משה רבנו.

משה רבנו נודע בכך שהיה שונה משאר המקובלים, בכך שעם ההתגלות שזכה בה, קיבל הוראה לגלות אותה לכל האנושות, לכתוב אודותיה, להקים מרכזי לימוד, דבר שלא היה קיים לפני כן אצל שום מקובל. מאז ועד היום כל המקובלים אוספים סביבם קבוצות תלמידים.

למשה רבנו היו 70 תלמידים ויהושע בן-נון היה התלמיד שהמשיך את דרכו. משה רבנו לא עסק רק בחקירת העולם העליון, אלא גם במימוש מעשי של השגתו הרוחנית בעולם שלנו, כמו היציאה ממצרים. הודות לחוכמה שהשיג, ולכוחות העליונים שקיבל מלמעלה, הוא היה מסוגל להוציא את עם ישראל מהגלות.

הוא הביא את עמו לגבול ארץ ישראל וירדן, ומשם לא היה יכול להמשיך ללכת אתם, משום שהנשמה שלו לא היתה צריכה לכבוש את ארץ ישראל במעשה. המשימה שלו היתה להוציא את עם ישראל ממצרים, ולכתוב ספר אשר בעזרתו כל אדם וכל האנושות יוכלו "לכבוש" את העולם העליון, לצאת רוחנית מ"מצרים"; מהשתחוות בעולם הזה לפסלים, גופות, שמש ואלוהים שקריים, להגיע למצב של כניסה רוחנית לארץ ישראל הנקראת "עולם האצילות", עולם של נצחיות ושלימות-מצב שהוא משיג בתוכו, בפנימיותו מחוץ לגדרי זמן ומקום.

השיטה שאותה מביא משה בספרו נקראת "תורה" מלשון "אור", "הוראה"; הוראה איך לצאת לעולם הרוחני בעזרת האור. איך לחיות למען מטרה נצחית, ולא למען החיים החולפים שאנחנו חיים בעולם הזה. בעזרת הספר יכול אדם לחשוף את כל תמונת הבריאה, הגם שהוא עובר עכשיו רק קטע קטן ממנה; הוא יכול לעשות חשבון נכון ולהגיע לתוצאות הרצויות; לבנות את חייו לקראת המטרה הסופית, זו שמשה רצה להשיג, ולזה מגיע בהדרגה כל מי שלומד לפי שיטת משה רבנו.

שיטתו של משה היוצאת מהתורה, מאפשרת לכל אדם שחי על פני האדמה להשיג את דרגת "משה", כלומר לצאת בהרגשותיו מהעולם הזה אל העולם העליון, אל כל הבריאה. מקור השם "משה" מהמילה "למשות"-הכוח שמושה ומוציא את האדם מהעולם הזה.

משה רבנו, ספר התורה ו"שפת הענפים"

ספר התורה הוא סיפור היסטורי על יציאתו של עם ישראל ממצרים, אך לאמיתו של דבר הוא מתאר את יציאת האדם ממצב השפלות הגשמי שלו שנקרא "מצרים", ואת התעלותו למצב הנעלה הנקרא "ארץ ישראל".

משה, מחבר התורה, השתמש בשפה הנקראת "שפת הענפים", בשמות של עצמים, הרגשות ופעולות מהעולם שלנו, אבל התכוון בהם לאובייקטים של העולם העליון: לכוחות עליונים, לכוחות נסתרים סודיים, לכניסות ויציאות של כוחות, של מידע, ולהשפעות, גם הרסניות.

כל זה ערוך כסיפור היסטורי על ההתפתחות האנושית. ובאמת התפתחות האנושות היתה לפי התורה; בתורה מתוארת תקופה מסוימת בהתפתחות האנושות, אבל הכוונה לשורשים רוחניים עליונים. אם נראה את מה שכתוב לא כסיפור היסטורי, נבחין בכוחות הרוחניים ובכל מה שמשתלשל מהעולם העליון אל העולם שלנו: במקום דמויות גשמיות-בהמיות של אנשים כמו משה ופרעה, או חיות או עמים שונים, נראה כוחות רוחניים.

אם נסתכל על התורה לא דרך העטיפה החיצונית, נראה תמונה אחרת לגמרי, מנותקת מן המציאות של העולם הזה; זו תהיה תמונה בדרגה רוחנית, שנראה בה את הנשמות, ואז בהדרגה, נוכל להגיע למגע עם הכוחות האלה, ולהשתמש בהם להתעלות רוחנית אישית.

בעזרת שבעים תלמידיו, חיבר משה מדריך-הוראה להתעלות רוחנית. הוא התקין ממנו עותקים נוספים, ולימד אותו בקבוצות אנשים שנקראו "עם". ליהודים אין לאום, כי "יהודי" זו הגדרה של נשמה-אדם שמטרת חייו להגיע לרוחניות, לקשר הדדי עם העולם העליון.

"יהודים" זו אותה קבוצת אנשים, שעוד בזמן אברהם אבינו, קיבלה על עצמה את רעיון המונותאיזם, האמונה באל אחד. לאחר מותו של אברהם אבינו, קמה קבוצת ממשיכים שהאמינה בכוח הנהגה יחיד: כוח שניתן לפנות אליו, שיכול וגם חייב לעזור לאדם, כי הוא ברא את האדם, ומחכה שהאדם יבקש ממנו עזרה.

ממשיכי הדרך של אברהם קראו לעצמם "יהודים", כי היו יחודיים, במובן שרצו ב"יחוד", בקשר עם הבורא, להידבק בו; או שנקראו "עברים" מהמילה "עבר", על שם מי שעובר מהעולם הזה לעולם הרוחני.

בספר התורה מפתח משה רבנו מדע על השגת העולם העליון. אך אם נתחיל לקרוא בתורה, יהיה לנו קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי לראות משהו שהוא עמוק יותר מאשר "סיפורי משפחה" והיסטוריה. גם לא נרגיש את מה שנסתר בה, כדברי המקובלים.

בני אדם מחפשים בתורה כל מיני צפנים, ומוצאים את כל הקשרים האפשריים בין חלקיה. אכן, חלקי התורה קשורים זה לזה באין ספור צורות אפשריות, מפני שכל חלק קשור לכל שאר החלקים. מספר האותיות, המילים, הפסוקים והפסקאות מחושב; ובאחרונה נעשתה עבודת מחשב יוצאת מן הכלל, החוקרת את המבנה הפנימי של כל סוגי האותיות, וכן את חלקי האותיות השונים. אבל זה לא נותן לאדם דבר, כי מכך הוא לא יידע מה עומד מאחורי כל סמל, נקודה, צורת הקווים באותיות, או מאחורי צירופי מילים שמצא.

התורה נכתבה כמלה אחת ללא רווחים. רק אחר כך חילקו את המלה הזאת למלים, ואת המלים לאותיות, ואת האותיות לחלקי אותיות, ובסוף הגיעו למרכיבי האות ל-"נקודה" ו"קו" שיוצא ממנה. "נקודה שחורה" על רקע לבן מסמלת את מקור האור, כלומר האור שיוצא מהנקודה. אם הוא יורד מלמעלה למטה, מהכוח העליון, מהבורא אל הנברא, זהו קו אנכי; אם הכוח מיוחס לכל הבריאה, זהו קו מאוזן.

ככלל, זהו כל המידע שיורד אלינו מהבורא. כל הצירופים האפשריים בין נקודות וקווים, תלויים בשני הסימנים הנשלחים אלינו מן הבורא:

א. הקו האנכי- סימן אישי הנשלח מהבורא לאדם.

ב. הקו המאוזן- סימן כללי הנשלח מהבורא לאנושות.

ג. כל המצבים שביניהם.

כולם יחד יוצרים את צופן היחסים בין הבורא לאנושות- ובכל רגע הכל יכול להיראות אחרת כי בכל רגע לכל נשמה יש מצב אחר.

אדם שמסתכל באותיות התורה, אם למד לקרוא אותה נכון, יכול לראות דרך הצירופים (המצבים) השונים של הקווים והנקודות הללו את עברו, את ההווה שלו ואת עתידו. אבל כדי לראות דברים אלה דרוש מפתח, בעזרתו ניתן לקרוא את התורה כמו מדריך לעולם הרוחני, ולא כמו סיפור היסטורי. מפתח זה נמצא ב"ספר הזוהר". ספר זה מפרש את החומש ומסביר לנו למה בדיוק משה רבנו התכוון בתורה.

כאשר האדם לומד את חמשת חומשי התורה דרך עיניו של "ספר הזוהר", הוא רואה דבר שונה לגמרי מהעולם שלנו, הוא רואה את העולם העליון, את ההנהגה הרוחנית של העולם שלנו ושל כל הבריאה כולה. לכן המקובלים קוראים את שני הספרים יחד.

עד שנכתב "ספר הזוהר", תלמידיו וממשיכיו של משה רבנו כתבו, במשך מאות שנים, פירושים בסיסיים למקרים מסויימים בתורה, כדי שנבין מה בעצם נתן לנו משה רבנו. הפירוש הראשון הוא ה"משנה" (מהמילה "שני"; "שנה", דבר החוזר על עצמו). המשנה מתארת את כל החוקים הרוחניים כחוקים של העולם הזה. היא מסבירה לאדם מה עליו לעשות ומה לא, ודברים אלה ידועים לכולם כ"מצוות", מצוות "עשה" ו"לא תעשה".

את המעשים האלה יכולה להסביר רק הקבלה. היא מסבירה שהדבר החשוב ביותר הוא לא המעשה שבעולם הזה, אלא הכוונה שלו בעולם הרוחני; כי מה שחשוב הוא מה עושה האדם בכוונות הפנימיות שלו. על זה בדיוק מספרים לנו החכמים ותלמידי משה רבנו.

הדור שאחריהם הוא דור התלמוד. חכמי התלמוד הסבירו איך צריך לקיים נכון את המצוות בכל מקרה ומקרה. אבל הם הבינו כי מדובר לא בקיום מצוות מיכני הנהוג בעולם שלנו, אלא בכך שבאמצעות המצוות האלה, במשמעותן הרוחנית הנכונה, האדם היה חוקר את הטבע של העולם שלנו ושל העולם הרוחני בצורה הנכונה לטובתו.

המשנה והתלמוד אמנם מסבירים בפרטי פרטים את כל אחד מהחוקים הרוחניים, אבל הם כתובים בשפת יום יום שלנו, ולכן מי שאין בידו המפתח לקריאה נכונה-המפתח ל"ספר הזוהר"-רואה במשנה ובתלמוד המלצות לקיום נכון של אורח חיים דתי.

שהרי כל המקובלים הגדולים האלה, כלומר אותם חכמים של המשנה (התנאים) והתלמוד (האמוראים), הסבירו לנו בכתביהם את מערכת הבריאה: כיצד אנחנו יכולים להשתמש בחוקיה בצורה הטובה ביותר; מהי הסיבה שהכוחות האלה יורדים אלינו מלמעלה, ואיך אנחנו יכולים להשתמש בהם,כך שתמיד נקבל מהם תגובה חיובית; ובסיכומו של דבר, איך נהפוך להיות לחלק החשוב והפעיל בכל הבריאה.

כשבאים אלינו כוחות מלמעלה, ואנחנו מגיבים עליהם בצורה נכונה, התגובות שלנו עולות בחזרה, ויורדות לעולם שלנו תוצאות שהן טובות לכולם. זוהי משימתה של הקבלה, הנקראת "חוכמת הקבלה". המילה "קבלה" באה מהמילה "לקבל", לדעת איך לקבל נכון את כל השפע היורד עלינו מהכוחות העליונים.

כל מי שמתחיל ללמוד קבלה, רואה בבירור, שהסיבה לכל היסורים והאסונות שכל אחד מאתנו וכל האנושות כולה עוברים בעולם שלנו, היא כי אין אנו מפרשים נכון את מה שקורה סביבנו, ולכן גם לא מגיבים כנדרש; ומצבנו מחמיר עוד יותר מאותן התוצאות החוזרות אלינו שוב, מההתנהגות הלא מושכלת שלנו.

קבלה היא המדע המעשי ביותר, שמעניק לאדם את המפתח להנהגת העולם. אבל כדי שיוכל להנהיג אותו, צריכים קודם כל ללמוד אותו. לשם כך חייבים לדעת את מבנה היקום הכללי, ואת מערכת ההנהגה שלו, כדי שהאדם ידע איך ליטול בה חלק פעיל.

ר' שמעון בר יוחאי (אמצע המאה ה-2 לספירה)

ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י), היה מחברו של "ספר הזוהר" במאה ה-2.זהו הספר החשוב ביותר בקבלה ונחשב לספר היסוד העיקרי. ר' שמעון בר יוחאי חי בתקופה שבין התלמוד ו"הזוהר", ונחשב לחוקר גדול של הטבע שלנו ושל העולם העליון. הוא גם נמנה עם החשובים שבחכמי התלמוד,והוא מוזכר בתלמוד כ-4000 פעמים. הוא שלט הן בשפת התלמוד והן בשפת הקבלה, בעזרתן הוא תיאר את מערכת ההנהגה העליונה, הנסתרת מאיתנו: אילו עולמות רוחניים ואילו כוחות כלולים במערכת הזאת, איך נולדים בה כל מאורעות ההווה והעתיד, כל החידושים וההתהפכויות, איך הם יורדים משם לעולם שלנו, ובאיזה אופן הם מתגלים בו, בהתלבשותם בחומר של העולם הזה.

ב"ספר הזוהר" מוסבר מהם המעשים שלנו, אשר בעזרתם אנחנו, מלמטה, משפיעים על כלל העולם. ר' שמעון בר יוחאי היה המקובל הראשון שתיאר איך המחשבות שלנו, התגובות שלנו על מה שיורד אלינו מלמעלה, עולות בחזרה לעולם העליון, פועלות בו, וכך משפיעות על התפתחות המאורעות העתידים לרדת אלינו. "ספר הזוהר" הוא דבר כה יקר לנו, כי הוא מקיף את כל ההתפתחויות האפשריות לאורך כל היסטוריה האנושית.

לפני שרשב"י החל בכתיבת הספר, הוא הקים סביבו קבוצת תלמידים, כך שכל נשמה של כל תלמיד ותלמיד היתה תואמת למדרגה רוחנית מסויימת בעולם העליון. בסך הכל הם היו תשעה והוא עצמו העשירי. התחברותם לנשמה אחת, היתה בהתאמה מלאה למבנה שלם הקיים בעולם הרוחני, הנקרא "עשר ספירות".

לכן, אף על פי שר' שמעון הוא מחברו של הספר, מסופר שם על כל אחד מהתלמידים, משום שכל אחד מהם מייצג אחת מהתכונות של העולם הרוחני. הוא בנה, כביכול, מנסרה (פריזמה), שהאור הפשוט-העליון, היורד לעולם שלנו, עובר דרכה ונחלק לעשרה חלקים, וכל חלק של האור גם הוא מתגלה לנו בעשר ספירות.

כלומר, סיפורם הוא למעשה תיאור האופן שבו התכונות הרוחניות האלה יורדות לעולם שלנו, כיצד מנהיגים עשרת הכוחות האלה את העולם הזה, וכיצד יכול כל אדם לנצל את הכוחות האלה לטובתו ולמען אחרים.

אלא שלא תוכל להשתמש בהם לתועלתך, אם בכך אתה גורם נזק לאחרים. ולהיפך, לא תוכל להשתמש בהם לטובת אחרים אם אתה מזיק בכך לעצמך. בטבע הכל בנוי על פי עיקרון של הדדיות (הרמוניה) מוחלטת, ואם נדמה לנו שאפשר לעשות צעדים אגואיסטיים, זה רק משום שאיננו רואים בשלמותה את כל התמונה היורדת אלינו מלמעלה.

הכוחות שפועלים לטובת הכלל ולטובת כל פרט, קשורים ביניהם ויורדים ממקור אחד; לכן אף פעם לא יכול להיות מצב בו יהיה טוב לזה על חשבון זה. כיצד להשתמש נכון בכוחות רוחניים-את זה מלמד אותנו "ספר הזוהר".

ר' שמעון בר יוחאי סיפר, שלא היה יכול לכתוב את הספר בעצמו. את הספר היה אמור לכתוב עבור הדורות האחרונים, ולהעביר אותו דרך כל דורות הביניים, כדי שזה יתגלה רק במאה ה-16. לפיכך, כדי לכתוב את הספר הזה בנסתרות, כך שדורות הביניים יעבירו אותו הלאה, הוא השתמש בתלמידו רבי אבא. תוך כדי שהוא שומע-לומד את "ספר הזוהר" ממורו, החל רבי אבא בכתיבת הספר, אבל כתב אותו כך שבזמן שהאדם יקרא בו, הוא יקלוט רק את הרובד החיצוני של הספר.

ככל שהאדם עובד על עצמו יותר, כך הוא מזכך את עצמו ומתעלה רוחנית. באותה מידה שהתעלה, הוא נעשה מוכשר יותר להתעמק ב"ספר הזוהר" ולהרגיש מה כתוב בו. בהתאם לכך הוא מקבל כוחות רוחניים ויכול לקחת חלק פעיל בהתפתחות הכלל.

רבי אבא לא כתב את הספר בעברית, כמו שעשו אברהם אבינו ומשה רבנו, אלא בארמית, שפה שהשתמשו בה באזור פרס (עיראק של היום). הספר מכיל מילים גם ביוונית וגם בלטינית, מילים שהשתמשו בהן בשפת יום יום של אותה תקופה. אבל זה לא המעיט את ערך הספר במאומה. בצורה זו ביקש המחבר להסתיר את החלק הפנימי שבספר, בהקנותו לו עטיפה לא מושכת.

כדי לכתוב את "ספר הזוהר", ר' שמעון בר יוחאי הסתתר במערה בצפון הארץ (ב"אדרא רבא") עם בנו רבי אליעזר. הם ישבו במערה 13 שנה. הם ניזונו, כמו שמספר המדרש, מעץ חרוב, ושתו מים ממעיין סמוך. בגדיהם נקרעו וכדי להישאר מכוסים בזמן הלימוד, הם טמנו את עצמם בחול.בשעות היום כשנמצאו בתוך החול, למדו וביררו את כל מה שנכתב אחרי כן ב"ספר הזוהר".

משחלפו 13 שנה, יצא ר' שמעון בר יוחאי מהמערה עם בנו וקיבץ סביבו עשרה תלמידים. הוא העלה אותם רוחנית, כל אחד לפי נשמתו, וכך בנה כלי רוחני משותף, שבתוכו הרגישו את מבנה העולם העליון, השורש הגבוה ביותר של קיומנו.

הספר נכתב, ועם סיום כתיבתו, הלך ר' שמעון לעולמו, ונטמן במירון, באזור בו כתב את הספר עצמו. לידו קבור גם בנו, ולא רחוק משם קבורים יתר תלמידיו.

עוד בחייו של ר' שמעון בר יוחאי, הספר נגנז מיד לאחר שהסתיימה כתיבתו. הסיבה לכך היא כי האנושות ככלל והעם היהודי בפרט, עדיין לא היו באותה דרגת התפתחות, שתאפשר להשתמש בספר הזוהר בצורה נכונה, למען מטרה רוחנית, לטובת האדם והעולם כולו.

ספר התורה, ספרו של משה רבנו, גם הוא מספר רק על עולמות רוחניים. דווקא משום שהיה כתוב כך שכל העם יוכל לקרוא בו, וכל אחד היה יכול להבין אותו בדרגה הגשמית שלו, ולקיים את כל מה שכתוב בו-דווקא משום כך נפוץ הספר בכל העולם.

אלא שמשה רבנו התכוון לקיומם של חוקים רוחניים, וזאת כדי שאדם המקיים חוקים רוחניים, יוכל לכוון כלפיו את כל מקורות האור של היקום כולו בצורה הטובה ביותר.

בגלל הצורה המוצפנת "הפשוטה" בה נכתבה התורה ("פשוט", מפני שאדם שקורא בה, נדמה לו כי זה פשוט ומובן), התורה לא היתה צריכה להיגנז כמו "ספר הזוהר", אלא יכולה היתה להתגלות ולהיחשף, בלי שהיה צורך להעביר אותה בסתר ממקובל למקובל.

ר' שמעון בר יוחאי הורה לגנוז את "ספר הזוהר" עוד בחייו. למעשה, הוא זה שחיבר אותו והסתיר אותו כאחד. אך רבים מחלקיו נעלמו. כעבור 600-500 שנה נמצא הספר במקרה: חכם אחד בקש מתלמידו שיביא לו מזון מהשוק. וזה הביא לו משהו עטוף בנייר. החכם פתח את החבילה ונדהם לראות שהעטיפה היא כתב-יד עתיק.

החכם החל ללמוד את כתב היד וראה שהוא מכיל את סודות הבריאה. מיד שלח את תלמידיו חזרה אל השוק. הם התחילו לנבור בתוך כל ערמות האשפה ולהוציא משם את כל שאר הדפים, שנצברו בכמות גדולה מאוד.

כך הם אספו יותר מ-2700 פיסות נייר שהביאן לשם סוחר ערבי. הסוחר הערבי, שהגיע קודם לכן לארץ ישראל אחרי מסע גמלים באזור נהרות הפרת והחידקל, מצא את הקרעים האלה, וחשב להשתמש בהם כדי לארוז בהם את תבליניו. כך למעשה התחברו להם קטעים של ספר עתיק, ספר הזוהר.

המקובל משה דה- ליאון היה הראשון שהוציא לאור את "ספר הזוהר" במאה ה-13 בספרד. אך רבים טועים וחושבים שהוא מחברו של "ספר הזוהר". "ספר הזוהר" כלל בתוכו ספרים רבים. הוא הכיל בתוכו לא רק פירושים ומפתחות לתורה, אלא גם פירושים לספרים אחרים כמו ספרי הנביאים והסברים קבליים למשנה ולתלמוד. לכן מה שקרוי היום "ספר הזוהר", הוא רק חלקים ממנו. כיום זהו ספר לא גדול, שיש בו בערך 300 עמודים של טקסט, שקטן פי 20 מגודלו המקורי. כלומר, חסרה לנו כמות עצומה של מידע. אין זה כה חמור, כי מאז ועד היום, מתגלים מקובלים חדשים ומספרים לנו על מה שמתרחש בשני העולמות, ובאיזו צורה העולם העליון משפיע על העולם שלנו ובונה את ההווה ואת המחר שלנו.

חוץ מהפירוש לחמשת חומשי התורה של משה רבנו, לא נשמר כמעט דבר מהפירושים האלה. ב"ספר הזוהר" שהגיע לידינו, נשארו רק מעטים מן הפירושים לספרים האחרים. אבל זה לא מוריד מערכו של "ספר הזוהר",כי גם בצורתו הנוכחית הוא נשאר המפתח, שבעזרתו נוכל לפתוח את השער אל העולם הרוחני.

אחרי רבי משה דה-ליאון, שוב נגנז "ספר הזוהר" למשך מאות שנים, עד תקופת ימי הביניים המאוחרים, זמן האר"י הקדוש. באותה תקופה היו עוד ספרי קבלה חוץ מ"ספר הזוהר", ספרים שנכתבו במהלך אותן מאות.

האר"י (1572-1534)

האר"י קיבל את "ספר הזוהר" במאה ה-16. הוא היה מקובל גדול, ולימד מכל המקורות הקבליים שהיו קיימים לפניו. מאוחר יותר, כל המקורות האלה יצאו כספר קבלה אחד שנקרא "עץ חיים". זהו ספר לימוד על הדרך לעולם הרוחני, ובו הוא מסביר לנו איך אפשר להתעלות, ולהשיג נצחיות ושלימות.

בכל דור יורדות לעולם שלנו אותן נשמות שהיו גם בדורות הקודמים, אך בכל דור ודור, הנשמות האלה מתלבשות בגופים חדשים, הן מתפתחות, ונעשות רגישות יותר לקבל ידע רוחני גבוה ומורכב. מכאן שלאנשים שחיו לפני אלפי שנים, היו אותן נשמות כמו שלנו, אבל היום הן מפותחות יותר, ומביאות לעולמנו התקדמות טכנולוגית ורוחנית.

כל התפתחות הקיימת באנושות באה כתוצאה מעליית נשמות למדרגה גבוהה יותר, אחרי שהן התעשרו בניסיון החיים (הגלגול) הקודם שלהן. כל נשמה היורדת לעולם שלנו, מתחילה את חייה עם הניסיון שצברה מחייה הקודמים. הנשמה עוברת תהליך בו היא צוברת ידע, השגות רוחני-ותוכן הרגשות מהעולם הזה, שמותירים בה מעין זכרונות, הנקראים "רשימות". כך הניסיון הזה נאגר ומצטבר בזכרונה.

מתוך כל הנשמות שירדו לעולמנו בדורות הקודמים, רק נשמות בודדות רצו להגיע להשגת העולמות הרוחניים. לעומת זה בדורנו, רבות מהן רוצות בכך. בימינו, ילד בן חמש, הוא הרבה יותר חכם מכפי שאנו היינו בדור הקודם. קל לו הרבה יותר לקלוט מידע חדש, ולחיות בו, כי הוא נולד עם ההכנה הדרושה לקליטת המידע הזה, לכן כל ידע חדש הוא טבעי לגמרי בשבילו.

ספרי הקבלה נוהגים להתגלות ולהיגנז שוב ושוב. הם יכולים להיגנז לכמה דורות, ואז לחזור ולהופיע שוב, ואחר כך שוב להיגנז. וזאת רק מפני שבכך האנושות עוברת תיקון מסויים. ובכלל, הספרים האלה קיימים לאורך כל ההיסטוריה האנושית במטרה לתקן את האנושות ולהבטיח את התפתחותה.

בעתיד כל הספרים יתגלו לכל איש ואיש. ב"ספר הזוהר" ובספרי הנביאים נכתב שבאחרית הימים האנושות כולה תיקח את הספרים האלה, תשתמש בהם כהוראה להשגת העולמות העליונים, ותשיג בעזרתם חיים שמחים, נצחיים ושלמים.

נשמות של מקובלים גדולים עוברות גלגולים מיוחדים. הן אינן מופיעות בעולם שלנו בכל דור ודור, אלא כמו הספרים, רק בדורות מיוחדים. נשמתו של האדם הראשון התגלגלה אחר כך באברהם אבינו, אחר כך במשה רבנו,בר' שמעון בר יוחאי, בהאר"י, ובימינו ברב יהודה אשלג. נשמה כזאת יורדת אך ורק בזמנים מיוחדים, שבהם היא אמורה לתקן ולהשפיע על התפתחות תקינה של כל האנושות.

השלב הראשון של התפתחות הנשמות הסתיים בתקופת האר"י. זה היה שלב של התפתחות לא מודעת, על ידי קיום בהמי פשוט. יבשת אירופה נמצאה אז בימי הביניים, תקופה של ברבריות ופראות.

הופעתו של האר"י הביאה עמה תקופה חדשה של התפתחות אנושית. לעולמנו החלו לרדת נשמות אשר מעוררות בגופים שהתלבשו בהם שאיפה לרוחניות, רצון לידע רוחני ולהשגת העליון. זאת הסיבה לכך שתקופת ימי הביניים תמה, והתחילה תקופת הרנסנס, תקופת התפתחות, שהביאה למהפכה הטכנולוגית והתעשייתית.

לאר"י ניתנה רשות מלמעלה לחדש את השיטה, שהיתה קיימת עוד מימי האדם הראשון; כך שתהפוך להיות, משיטה של יחידים, בעלי נשמות מיוחדות, לשיטה המתאימה להמונים, למספר רב של נשמות שהתפתחו קודם בעולם הזה וכעת מוכנות לעלייה רוחנית.

בנוסף ל"עץ החיים", להאר"י עוד כ-20 ספרים. הם קשים מאוד להבנה, אבל כיום הם הספרים העיקריים והיסודיים שעל פיהם בנויה כל שיטת הקבלה, משום שבספרים אלה פרס את כל חוקי הבריאה כשיטה מדעית ברורה. בכך הספרים שלו נבדלים מ"ספר הזוהר", ויכולים לשמש כספרי לימוד. החלק העיקרי של ספריו מתחלק לשמונה חלקים שנקראים "שמונה שערים". בכל אחד מהם הוא מסביר בצורה מדעית טהורה נושא מסויים בקבלה: את חוקי העולם העליון, את השפעתו של האדם על החוקים האלה, את גלגולי הנשמות.

כל ספרי האר"י כתובים בגישה חדשה וברמה שונה לגמרי. מה שהנחה אותו היה התפתחות הנשמות שהיו בתקופתו. ואז הופיעו מקובלים רבים שנשענו על עבודתו, מאות מקובלים בכל קצוות תבל, ובמיוחד באירופה המזרחית: רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה ופולין.

רבים- רבים נמשכו לקבלה, ועל זה קמה לה תנועה עממית של רבים,שאינה קבלית, שנקראה "חסידות". אלה הם אנשים הנמשכים למגע עם הרוחני, עם העולם העליון. הם מתחילים לראות שעוד בחייהם, בעולם הזה, קיימת מטרה נעלה.

הלימוד בספרי האר"י מעלה את האדם מעל לדרגת העולם שלנו. בהקדמות לספריו, אמר האר"י שכל אחד שמרגיש רצון לעולם העליון, יכול ללמוד אותם. לפני האר"י, היכולת ללמוד בספרי הקבלה היתה אחרת מזו שאחריו. לפני שהופיע, היתה יורדת מלמעלה נשמה מיוחדת של מקובל, ואז, כביכול בעת רצון, היה מתגלה איתה גם הספר לאותו הדור. אבל החל מתקופתו של האר"י, מי שיש לו איזושהי משיכה או שאיפה לרוחניות, כבר יכול ללמוד בספרי הקבלה שלו. ודי לנו ללמוד מספרי האר"י, כדי לצאת לעולמות רוחניים.

ובכן, במאה ה-16 בתקופה של ימי הביניים והברברים, נולד בירושלים ילד, שקיבל אחר כך את השם "האר"י הקדוש". הוא ספג לתוכו את כל הידע הקבלי מתקופתו של אדם הראשון. הוא עיבד אותו וניסח אותו, כך שכל הדורות שאחריו יהיו ניזונים רוחנית מהספרים שלו.

האר"י נולד בירושלים, אחר כך עבר עם אמו למצרים. בגיל מוקדם, הוא איבד את אביו וגדל אצל דודו. בן 35 הגיע לצפת, ובמשך שנה וחצי ולא יותר לימד בישיבה שארגן לתלמידיו. תלמידו הראשון חיים ויטאל, שהיה אז בן 28, רשם את כל מה ששמע במשך אותה שנה וחצי. וממה שרשם באותם 18 חודשים, יצאו לאור 20 כרכים של כתבי האר"י. האר"י הלך לעולמו בהיותו בן 38, ורק לחיים ויטאל הוא הוריש את עבודתו. חיים ויטאל היה היחיד שהורשה לעסוק בקבלה לאחר הסתלקותו של האר"י, והוא שהוסמך להוציא לאור את כתבי מורו.

מה שמיוחד אצל האר"י הוא לא רק, שנשמתו הייתה תוצאה (גלגול) של נשמות של מקובלי ענק, אלא שירדה בדיוק בעת שבה רמת ההתפתחות הכללית של הנשמות, היתה כזו, שכל האנושות דרשה התפתחות רוחנית.כבר אמרנו שמדור לדור חוזרות אותן הנשמות, מתלבשות בגופים חדשים,וכי הן שומרות על ניסיון החיים הקודם שלהן, ולפיכך כל דור חכם מקודמו, ושואף למשהו עליון יותר. בתקופת האר"י, ההתפתחות הכללית של הנשמות, הגיעה לשלב בו לנשמות יש רצון בהתעלות רוחנית ולא רק בחיים רגילים בדרגה של העולם הזה. זאת היתה הסיבה לתחילת תקופת הרנסנס והמהפכה התעשייתית.

התהליך הזה שמתרחש ברוחניות, מתבטא בהופעת הרצון למצוא את מקור החיים, בחיפוש תשובה לשאלה "מה הטעם בחיי?". מהאר"י והלאה השאלה הזאת אצל הנשמות היורדות, מתחילה להבשיל, להפריע לקיום, ומאלצת את האדם לעסוק בחקר מקור החיים. המחקר הזה מסתכם בחקירת העולם העליון, שממנו אנחנו באים, אף כי בפועל אין העולם העליון מורגש אצלנו ומובן לנו. האר"י לקח את כל חוכמת הקבלה, שהיתה קיימת מתקופתו של אדם הראשון, ויצר שיטה חדשה לחלוטין, בשביל נשמות שרוצות לעלות בעצמן.

לפני תקופתו של האר"י התחלקו הנשמות שירדו לעולם הזה לשני סוגים: הראשון, נשמות מסוג בהמי, שהיו נותנות לאדם את הרצונות לחיות, להתרבות, ולשמור על המין האנושי במסגרת העולם הזה. הסוג השני, נשמות בודדות של מקובלים, אלה שעסקו באופן עצמאי בחקר העולם הרוחני.

מתקופתו של האר"י והלאה, יורדות לעולמנו נשמות שכבר אינן מסוגלות להסתפק בקיום בהמי בעולם הזה, כי הן הגיעו לשלב כזה של התפתחות, שהן רוצות בהמוניהן לעלות לקראת הרוחני.

עד האר"י, לא היה מעולם מצב בו נשמה שנמצאת בתוך רצונות בהמיים, מתחילה לרצות לפתע להתפתח מבחינה רוחנית. שכן בזמנים ההם רק בודדים בעלי נשמות מיוחדות התפתחו להיות מקובלים. החל מהאר"י והלאה, התפתחות הנשמות של בני אדם החלה.

אלו מתחילות לקבל רצונות להתעלות רוחנית עצמאית, ולכן הן זקוקות לשיטה שבה יוכלו לצאת לרוחניות. האר"י היה הראשון שיסד את השיטה שבה כל אדם יכול לצאת לעולם רוחני, לכן הוא המקובל החשוב ביותר לנו.

בהקדמה לספרו הוא כותב כי מאז שנוסדה השיטה, כל מי שרוצה יכול ללמוד קבלה, כי הרצון בעצמו הוא המבחן היחיד לכרטיס הכניסה לעולם הרוחני. וכך, בעזרת המדע הזה, יכול כל בעל רצון להשיג את מטרת בריאתו, ללא הבדלי גיל, מין ולאום. ובאמת, אחרי האר"י החלו רבים להיפתח לקבלה. מאות אנשים-נשמות התחילו בכוחות עצמם לעלות, רוחנית, כדי לחדור לעולם הרוחני-העליון.

מהאר"י מתחיל השלב האחרון בהתפתחות האנושות. החל מהמאה ה-16, במהלך המאות הבאות, מתחילות הנשמות להיוולד רוחנית מחדש, ולהשיג יציאה שלמה לעולם הרוחני עוד בהיותן בגוף הגשמי. תקופת הפריחה של הקבלה נמשכה עד 1920 לערך. ללא שיטת האר"י, העולם הרוחני לא היה נגיש למספר כה רב של נשמות. הפריחה בלטה במזרח אירופה שם הופיעו מקובלים, אדמו"רים, רבים שלעתיד יצאו מהם זרמים רבים ביהדות. כן היו קבוצות קבליות וגם אחרות לרוב.

גם להאר"י היתה קבוצה של תלמידים, אבל לפני מותו, הוא התיר את הלימוד רק לתלמיד אחד, חיים ויטאל. את לימודיו אצל האר"י התחיל חיים ויטאל בגיל צעיר מאוד, ולמד אצל האר"י רק שנה וחצי-עד מותו. אלא שדברי האר"י שרשם מפיו חיים ויטאל, היו רבים מאוד עד שמילאו ארונות שלמים. חלק מהכתבים נקברו עם האר"י, חלק הוסתר בארגז אצל קרובי משפחה של האר"י, ועל חלק מהם התחיל חיים ויטאל לעבוד. וכך בהדרגה התחילו הספרים לצאת לאור.

שמואל ויטאל, בנו של חיים ויטאל, המשיך את עבודת אביו. אחריו המשיך אותו בנו, נכדו של חיים ויטאל. כולם הוציאו לאור את כתבי האר"י. כשלושה דורות לאחר מותו של האר"י, נפתח קברו והוצאו משם יתר כתביו, אשר מהם חוברו ה"שמונה שערים", כתבי האר"י העיקריים.

אנו רואים, שבידי אף אחד מממשיכי דרכו של האר"י בדורות הבאים, לא היו כל החיבורים שלו. אפילו לחיים ויטאל לא היה כל הידע הנחוץ להרכיב שיטה מדוייקת וכוללת, המתאימה לכל נשמה שיורדת לעולם הזה, חרף כל המאמצים שעשה לשמור על הכתבים האלה עבורנו.

הרב יהודה אשלג, בעל הסולם (1954-1885)

בסופו של דבר, הן "ספר הזוהר" והן ספרי האר"י לא היו מיועדים ללימוד שיטתי של הקבלה, ואף כי הקבלה היא מדע, לא היה ספר לימוד אמיתי עד למאה שלנו. כדי למלא את החסר בספרות הקבלה, המקובל הגדול הרב יהודה אשלג, שחי בירושלים החל משנת 1922, עד מותו ב-1954 כתב פירוש ל"ספר הזוהר" ולכל ספרי האר"י. הוא פיתח את שיטת לימוד הקבלה עם הכתיבה, והוציא את ספרו העיקרי הנקרא "תלמוד עשר הספירות" שנחשב לספר לימוד הקבלה העיקרי של זמננו.

רק בימינו יצר המקובל הגדול, הרב יהודה אשלג את השיטה הכוללת והמדוייקת המתאימה לכל נשמה שיורדת לעולם הזה. רבי יהודה אשלג נולד בוארשה בסוף המאה ה-19. בשנת 1922 הגיע לירושלים ונעשה רב של אחת השכונות. בשנת 1933 הוא התחיל לכתוב את ספרו "תלמוד עשר הספירות".

התלמוד הזה בנוי מששה כרכים ומכיל יותר מאלפיים עמודים. הוא כולל את כל מה שכתבו כל המקובלים במשך כל הדורות: את מה שכתבו אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, ר' שמעון בר יוחאי והאר"י הקדוש. בספר זה מוצגת כל הקבלה בצורה מדוייקת בשיטה לימודית. כך שהיום, נמצא ברשותנו כל מה שנחוץ כדי ללמוד איך נוצרה הבריאה, איך היא יורדת אלינו מלמעלה למטה, ובאיזו צורה אנחנו יכולים מלמטה להשפיע למעלה, על העולם העליון, כדי שיהיה לנו העתיד הרצוי לנו. לכן המקובלים של היום עזבו את שאר הספרים ולומדים רק לפי כתביו של הרב יהודה אשלג.

כאשר לומדים את הספר "תלמוד עשר הספירות" בתנאים מיוחדים, כלומר בצורה נכונה ובהדרכה נכונה, העולם העליון נפתח לאדם (קיימת גישה מיוחדת לחומר שבספר הזה, וקיים גם מפתח מיוחד איך לקרוא בו, הפותח את החומר בצורה נכונה). האדם מתחיל להרגיש את היקום (כל היקום, העולם הרוחני והעולם הזה, וכל הנשמות שנמצאות בעולמות העליונים-כולם מורכבים מ-10 ספירות); הוא מתחיל לראות ולהרגיש בכל חושיו את מה שבאמת נמצא מחוץ לטווח החושים שלו, כי החושים שלו מגושמים ומוגבלים, ולא מסוגלים לקלוט דבר מחוץ לטווח שלהם.

הרב יהודה אשלג שנקרא בעל הסולם, כותב בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות", שהודות לרשות שקיבל מלמעלה לכתוב את הספר, יכול כל אחד בעולמנו להשיג את הנקודה הנעלה ביותר של התפתחות נשמתו; כל אחד מסוגל להגיע להשוואת הצורה עם הכוח העליון, עם הבורא, ויכול להשיג את המצבים הרוחניים הגבוהים ביותר דווקא בזמן שנמצא בגוף הזה, כי הגוף לא מהווה יותר מחיצה בינו לבין נשמתו. אין זה משנה אם הוא חי בגוף או בלא גוף: הוא עובר בחופשיות מעולם לעולם, הוא קיים בכל העולמות בו-זמנית, הוא יוצא למצב של נצחיות ושלימות, מצב שהוא ללא זמן,תנועה ומקום.

בעל הסולם כותב, כי בעזרת השיטה שלו אפשר להגיע לכל המצבים האלה, ושהשיטה שלו מתאימה לכולם בלי יוצא מן הכלל. חוץ מ"תלמוד עשר הספירות" חיבר פירוש ל"ספר הזוהר" ולכתבי האר"י. בעל הסולם כותב על עצמו שהוא גלגול של נשמה, שנמשכת מהאדם הראשון דרך אברהם אבינו, משה רבנו, ר' שמעון בר יוחאי, האר"י ועד אליו עצמו. לכן יכול היה לקחת את כל החיבורים של המקובלים האלה, לעבד אותם, ולהגיש לנו אותם בצורה שמתאימה לדור שלנו.

אף כי בעל הסולם חי בזמננו, אירע לכתביו מה שאירע ל"ספר הזוהר" ולכתבי האר"י: חלק מכתביו הוחבאו במרתפים, חלק נאסף וחלק נשרף, ועכשיו כולם יוצאים ומתגלים. גם לי ישנם כתבי-יד רבים של בעל הסולם, שאני ותלמידי מכינים אותם להוצאה לאור. מדובר על כתבי יד שקיבלתי כירושה רוחנית מרבי, הרב ברוך אשלג.

הרב ברוך אשלג, הרב"ש (1991-1907)

הרב ברוך אשלג, הוא השלב הבא בהתפתחות הקבלה, אחרי אביו הרב יהודה אשלג. ברוך אשלג היה בנו הבכור של יהודה אשלג. הוא נולד בשנת 1907 בפולין, ובגיל ההתבגרות עלה לארץ עם אביו. תמיד עבד בעבודות פשוטות: הוא היה בנאי, סולל כבישים, סנדלר, ואף פעם לא התבייש בשום עבודה, שכן הוא הבין מן ההתחלה, שהעבודה נחוצה רק כדי להתקיים בעולם הזה, ולא רצה שום תפקיד בכיר, אף כי הוצעו לו תפקידים לא מעטים.

היה לו ידע עצום בתורה ובתלמוד, אך הוא מעולם לא שימש בתפקיד רב. כל חייו הלך אחרי אביו, והתקדם בלימוד הקבלה. כאשר נפטר אביו, המקובל הגדול הרב יהודה אשלג, ברוך אשלג ירש את מקומו ואת תלמידיו, וגם המשיך את עבודתו. הוא הוציא לאור את "ספר הזוהר" עם הפירוש של אביו פירוש "הסולם", וספרים נוספים.

הגעתי לרב ברוך אשלג בשנת 1979. עד אז חיפשתי מורה במשך ארבע שנים ארוכות. למדתי בעצמי, ואצל כל מיני "מקובלים" אחרים. עברתי דרך ארוכה: ידעתי שאני צריך ללמוד קבלה, אבל לא ידעתי מי יכול ללמד אותי. מהשיעור הראשון אצל הרב ברוך ידעתי, שזה המקום שחיפשתי, וכך נשארתי לידו 12 שנה, עד ליום פטירתו. במותו, הייתי סמוך למיטתו.

הרב ברוך אשלג המשיך את דרכו של אביו. הוא כתב חמישה ספרי מאמרים הנקראים "שלבי הסולם", בהם הצליח לבטא את כל המצבים הפנימיים של אדם שהולך בדרך להשגת העולם העליון. הוא חקר את כל המצבים האפשריים, כל צעד וכל מעשה שעושה אדם בדרך, ובהתאם לכך הסביר איך לצאת לעולם רוחני, איך להתחיל להרגיש אותו ואיך להתקיים בו.

הוא בנה שיטה אישית להשגת העולם העליון, דבר שהמקובלים לפניו לא עשו. יחודיותם של המאמרים שלו חשובה דווקא למי שרוצים להשיג את העולם הרוחני. בלי המאמרים האלה אי אפשר אפילו לדמיין את היציאה לעולם הרוחני.

כן השאיר לנו בכתב ידו דרשות ששמע מאביו, אשר קרא להן "שמעתי". בעזרתם של המאמרים האלה, יכול האדם להגדיר את מצבו, לדעת את המאפיינים שלו, ואיך להמשיך ממצב זה לעלות רוחנית. הספר הוא יסוד לכל המצבים של העולמות הרוחניים בצירופיהם הרבים המשפיעים על נשמת האדם השואף להשיגם.

עבודותיו של הרב ברוך אשלג חיוניות ביותר לנו, לכל מי שרוצה לפתוח לעצמו את העולם הרוחני. אחרי מותו של הרב ברוך, נוסדה על שמו קבוצת "בני ברוך" הממשיכה ללמוד על פי דרכו.