לדמיין מציאות עליונה
שיחה (21.1.2005) על מאמר הערבות (אותיות כ"ב-כ"ג)
בני אדם אינם מבינים מי הם. הם לא משיגים את החלק הפנימי שבאדם, ורק מרגישים את עצמם כגופים שנמצאים בעולם הזה, ורק בו. אבל זה לא נכון לגבי המקובלים, שההשגה שלהם בעולם הרוחני גלויה להם, להבדיל מבני אדם רגילים, מכל מי שיש בו נקודה שבלב, מכל מי ששייך לאומות העולם או לעם ישראל.
ולכן כאשר המקובלים מדברים עלינו, הם מתייחסים למה שעומד מאחורי כל אחד, למה שכל אחד מבצע בעולם הרוחני. כי לכל אחד יש חלק בעולם הרוחני, ורק הגופים שלנו מסתירים לנו את התמונה הזאת. לכן צריך להשתדל להתנזר מתמונות של העולם הזה ולראות כל אחד את התפקיד שלו, את התהליך שלו במונחים רוחניים. מדובר בתהליך שמתרחש בהתאם לפוטנציאל הרוחני של כל אחד לחוד ושל כולם יחד. זאת אומרת, שהתפקידים והתהליכים הללו הם מציאות אחרת ומימד אחר, שמחוץ לדמויות, לכמויות, שמחוץ לזמן, לתנועה, למקום.
ולכן כשהמקובלים מדברים על תפקידו של עם ישראל בקרב אומות העולם, לא מדובר על האופן שבו יש לשנות את המציאות בעולם הזה, בין הגופים ובין הארצות והמדינות בכל מיני עניינים, אלא מדובר על מה שמשתנה ברוחניות.
כב. וזהו שמסתייע רבי אלעזר בן רבי שמעון ברבי שמעון מהמקרא בדברי הכתוב: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. מדוע? כי הוא קשור לנשמות רבות ובכך קובע מה יקבלו. אם הוא לא מוסיף להם כוח ערבות משלו, הם נופלים, ואז הוא אשם בנפילתם. וזה נקרא שמאבד טובה הרבה. כי היה יכול להרוויח: גם היה מגיע לעזור להם, לעבוד לִזכותם, וגם הם היו זוכים בזכותו. אבל כשגורם את ההיפך, בהתאם לזה גם מקבל ההפך.
כי כבר נתבאר לעיל (כנ"ל בערבות אות כ') אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כלומר, אין הבדל בין איך שמתייחסים לבורא לבין איך שמתייחסים לחברים. כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר, שאין לו שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אם כלום לא חוזר לאדם, אז מה זה חשוב הוא למי הוא שולח מחוץ לו את הגמול, את השכר, את מה שיקבל תמורת היגיעה אם לבורא או לחבר.
לנו נדמה שהחבר הוא חבר, כשאר בני האדם, וממנו לא ניתן לצפות לתמורה; ואילו הבורא הוא ישות עליונה שממנה ניתן לצפות לתמורה. אבל אם מתעלים למצב שמתנתקים מכל תמורה על היגיעה, מרגישים עד כמה הבורא וגם החבר מנותקים מאיתנו ונעשים שווים לחלוטין, כמטרה לעשיית הפעולה על מנת להשפיע.
שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ו). אם באופן מוחלט ובשום צורה, אפילו בתת ההכרה, הוא לא מתאר לעצמו משהו בחזרה, אז אין בעיניו הבדל בין הבורא לחבר. נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסוים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת בהכרח לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה (כנ"ל במאמר "הערבות" אות כ') . עיין שם היטב במשל שוקל השומשומים.
כל יגיעה קטנה שבאה במידת השפעה, ללא שום פניה של האדם לעצמו, מצטרפת לחשבונות הנכונים, שבסופם האדם זוכה להינתק מהחשבון לעצמו. וכאשר מתנתק מאהבה עצמית, עושה כבר חשבון עם הנשמות ומרגיש את החלק המשפיע שבכל אחד ואחד, את הנשמה של כל אחד ואחד.
ואז רואה שכל המציאות, הוא וחברו וכל יתר הנשמות, כל באי עולם, וכל שאינם באי עולם, אלא שנמצאים בצורות אחרות ושונות, היא מציאות אחת. שלהתייחס למשהו מחוץ לו, זאת אומרת, להשפיע לאחרים או להשפיע לבורא, בשבילו זה היינו הך. כי הבורא והנשמות נתפסים אצלו כאחד בלתי נפרד ולא כשניים. אלא שקשורים זה לזה ונמצאים יחד במציאות, ולא היו אי פעם נפרדים, שאפשר היה לתאר אותם כשניים.
והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת, שבכל זאת יש לו עדיין פניות לעצמו, שלא יכול לשלח את כל התקוות שלעתיד אל מחוצה לעצמו ועל כן פורץ בגנבה וכדומה, נקרא שהוא גונב, אם הוא חושב להפיק מכך תועלת. ונמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, כי בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית.
בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה מכף הזכות , ונמצא שהוא מחזיר את העולם כולו אחורנית, וזה אמרו חז"ל וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.
החשבון הזה אינו תלוי בנו, אלא הוא נובע מהיותנו מערכת אחת. ולא חשוב אם נראה לנו שהיא קיימת או לא, אם מרגישים אותה או לא, אם רואים מאחורי הגופים את מערכת הנשמות שקשורה יחד, ומלאה באור אין סוף, שחוץ ממנה לא קיים כלום. גם אם היא נסתרת מאיתנו, אין זה מקל על חומרת החוק "ואהבת לרעך כמוך", שהוא החוק של כל חלקי המערכת, המבטיח שיהיו מועילים למערכת הכללית ומועילים להתגלות האלוקות בתוך המערכת.
מי האחראי להכשיר את כל העולם, שיהיה ראוי לקבלת התורה?
במערכת הנשמות, שאין מערכת דומה לה בעולם הזה, הנשמות קשורות ביניהן בקשר קבוע, בגוף אחד, במקבץ אחד. במערכת הזאת נמצא האור שברא אותן, מילא אותן ונמצא בהן. ואנחנו לא מגלים יותר מהמערכת הקבועה הזאת, הנקראת "אדם הראשון". אלא שבתהליך של גילוי המערכת, שלאט לאט מתחילים לראות אותה ולהרגיש אותה, לומדים גם איך היא נוצרה. אבל למעלה מזה לא משיגים, ולבטח יש עוד מצבים.
החלקים שאחראים להחזרת המערכת כולה למצב המתוקן, אחראים להחזרת מערכת הנשמות למצב שלה, של גילוי האור בתוכה, לאיכות שלה, למצב האחדות, לקשר הדדי וגילוי האור שבה; על חלקים אלו להביא למצב היחוד בֵּין מערכת הנשמות לבין האור הממלא אותה בהיותם נמצאים בתכונה האחת "ישראל". ישראל חייבים לבצע את העבודה הזאת, החזרתה ליחוד של המערכת שעליה הם לומדים בקבלה.
החלקים האלה, אי אפשר לחסל אותם או לחולל בהם שינוי, אלא אם אינם מבצעים את המוטל עליהם, ואז מצב המערכת עצמו מחייב ולוחץ ודורש בכל מיני צורות להחזיר את המערכת למצבה המתוקן מה שמתורגם כלפינו כהרגשה, כתמונה של עמים או מקרים שלוחצים עלינו בעולם הזה. חוכמת הקבלה כוללת שתי מדרגות, שני מצבים: שלב שמדבר על תיקון החלקים האלה עצמם, ושלב שצריכים להחזיר את יתר חלקי הנברא, את כל הנשמות, אותו חלק שרבי אלעזר בן רבי שמעון מכנה "כללות".
מהם העקרונות להכשרה רוחנית נכונה?
כל מצב שרוצים לברר ולמצוא עליו תשובה בלי להתבלבל, אסור לחקור אותו כמו שהוא מצטייר לנו במסגרת העולם הזה. כי המציאות שאנו רואים ומרגישים היא מציאות כוזבת, שנמצאת לעינינו ומבלבלת אותנו בלבושים שלה, שכלל לא שייכים למעמד עצמו. לפיכך עלינו לדמיין מציאות מעט יותר עליונה, מופשטת מזמן, מתנועה ומקום.
מציאות מופשטת זאת היא קבועה ונצחית, מלאה באור אין סוף, כל כולה מצויה בהתאמה אל האור העליון. כל חלקי המציאות נמצאים בהשפעה הדדית. זו המציאות היחידה שקיימת, כי חוץ מאין סוף לא קיים דבר. יש מערכת של נשמות, שכולן נמצאות בצורה מתוקנת זו כלפי זו וכלפי הבורא שממלא אותן, בורא המלובש בנברא.
ואותן נשמות הקשורות יחד בעולם אין סוף, הן הנבראים שנמצאים עכשיו בדרגה פחותה מאין סוף, כי יש בהם קלקול זה כלפי זה. מדוע אומרים "פחותה מאין סוף"? כדי לא לדמיין גופים פיסיים, עולם הזה, כדור הארץ, שמש, ירח, או פלנטות, אלא לדבר במונחים של אורות וכלים, לדון בנושא לגופו של עניין, לפי התכונות ולא לפי איברי הגוף, אוזניים, עיניים, אף. או לפי המקום שבו הוא נמצא על פני כדור הארץ; או לפי גבר, אישה, משפחה, עמים, זמנים. אלא לדון בו לפי מצב שנקבע רק על ידי נתון אחד, השפעה כלפי הזולת, ההתאמה לבורא.
וכך צריך לתאר כל מצב. אחרת נשארים במצב השקרי של העולם הזה, שלעולם לא ניתן להגיע באמצעותו לחקירות. מתחתון לעליון אפשר להתעלות, אבל כדי לחקור ולהבין צריך לעלות לעליון, ומשם לראות את כל ההנהגה ואת כל ההשגחה שלו על התחתון. מדוע התחתון מונהג כך, כלומר, מדוע הוא מתפקד כך. כי תפקידו של התחתון נקבע על ידי העליון. לכן אם מסתכלים על התחתון, אי אפשר ללמוד משהו. בדומה לתנועה של בובה על חוט. אם לא רואים את החוטים שלה ומי שמסובב אותה מלמעלה, אי אפשר להבין איך היא זזה ומה מזיז אותה. אלא צריך לעלות למקום שבו נמצא מי שמושך בחוטים, ומשם מבינים את הפעולות; אבל אך ורק בתנאי שמבינים את המחשבות והכוונות שלו.
לכן עלינו לתאר תמונה שמנותקת מהחושים של העולם הזה. ובתמונה הזאת כולנו קשורים יחד בקשר הדוק, ישיר וקבוע. עלינו להיות משפיעים איש לרעהו כמו תאים בגוף, שכל אחד לוקח לעצמו אך ורק נחיצות והקשר שלנו הוא רק כדי להיות משענת לבורא.
איך ישראל יכולים להכשיר את העולם?
אם מתארים את המערכת כנשמות שקשורות יחד זו בזו בחוטים קבועים ומוחלטים, הרי באותה מערכת יש חלקי נשמות, שהם אחראים על תפקוד המערכת דלשמה, מפני שהם כלים דהשפעה, הם גלגלתא ועיניים, חלקי בינה. לכן יש הרגשה באומות העולם, שהיהודים וישראל כלל לא שייכים לעולם הזה, שהם נטע זר בו. כי לפי שורש נשמתם החלקים האלה לא שייכים לחומר, אלא הם גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה.
אותם חלקים התקלקלו אמנם, אבל הם חייבים לחזור למוטב ולהיות רק "גלגלתא ועיניים", ואז שוב להיות מקושרים עם האח"פים, שגם כך הם מקושרים אתם, לתקן אותם ולהועיל לאח"פים להזדכך, לקבל כוונה על מנת להשפיע מגלגלתא ועיניים. גלגלתא ועיניים מטבעם, אם הם עושים על ידי האור העליון צמצום על האח"פ שנדבק אליהם, אם נשמות ישראל עושות תיקון, אז אין להם מעצמם חלק של אח"פ, כמו שאין בגלגלתא ועיניים נקיים. ואחר כך הם מפעילים את האח"פ שדבק בהם כדי להיות בקשר עם האח"פ האמיתי. ואז הם יכולים ללמד את האח"פ האמיתי איך להיות בהשפעה. מפני שגם באח"פ האמיתי נדבק על ידי השבירה חלק מישראל, של גלגלתא ועיניים.
וכך האח"פ האמיתי מתחיל ללמוד איך לתקן את חלק הגלגלתא ועיניים, את ישראל שנדבק אליו בשבירה, בגלות, ורוכש כוונה על מנת להשפיע, אבל על פני כלים דאח"פ האמיתיים. הוא עובר תיקון רציני מאוד, מצמצם את האח"פ, רוכש כוונה על מנת להשפיע על אותו חלק גלגלתא ועיניים שרכש מישראל. ואחר כך מתקן אותם בכוונה על מנת להשפיע, ומתחיל להפעיל את האח"פ בהתאם לגודל הכוונה שיש לו.
כל התיקון תכליתו אומות העולם; בשבילם כל הבריאה. וישראל מחוייבים בתיקון על עצמם, כי נשברו, אבל מחוייבים בתיקון לא לתועלתם, אלא מפני שללא קבלת האח"פ לתוכם לא היו יכולים להדביק גלגלתא ועיניים לאומות העולם, לאח"פים, ולגרום לתיקונם. לכן שבירת ישראל, שבירת גלגלתא ועיניים, שבירתה של בינה, היתה רק בשביל הקשר של בינה עם המלכות, כדי שבינה תהיה מסוגלת לתקן את המלכות, לתקן את נשמות אומות העולם.
העיקרון הזה מלמד על תפקידם של ישראל. שתחילה עליהם להתנזר מהאח"פ שבהם, מהחלק המקולקל, שהתחבר אליהם ולכן התקלקלו. עליהם לתקן את הגלגלתא ועיניים שיחזרו להיות כמו בתחילה, ישראל ללא קשר עם האח"פ, ולאחר שישראל יתקנו את הגלגלתא ועיניים בתוכם, יוכלו לתקן את האח"פ שבהם. מהו האח"פ של גלגלתא ועיניים? אח"פ דבינה, שדרכו ישראל יכולים להשפיע לאומות העולם, שדרכו הם יכולים להיות אור לגויים, דרכו להשפיע כמו בינה, שמשפיעה לתחתונים דרך האח"פ שלה.
ואז גלגלתא ועיניים פונים לגלגלתא עיניים דתחתון. כי האח"פ של ישראל נמצא בגלגלתא ועיניים של אומות העולם. דרך האח"פ של ישראל וגלגלתא עיניים של אומות העולם, נוצר הקשר ביניהם. אלה החלקים שהם מסרו זה לזה: אומות העולם מסרו לישראל אח"פים וישראל מסרו להם גלגלתא ועיניים. וברגע שישראל מתקנים בתוכם גלגלתא עיניים ואח"פ, הם יכולים להיות בגלגלתא ועיניים של אומות העולם, ולגרום להעלאת גלגלתא ועיניים שלהם לתיקונהּ. וזה נקרא לעורר את חסידי אומות העולם, את הצדיקים שבהם.
וכך ישראל מנטרלים ומרחיקים את הרשעים מחריבי העולם שבקרב אומות העולם ומחזקים בהם את חלק ישראל, גלגלתאות ועיניים, צדיקי אומות העולם, שלאט לאט דוחקים ומנדים את החלקים שאי אפשר לתקנם, את ל"ב האבן. וכך הם מגיעים לגמר התיקון, שיש להם גלגלתא ועיניים מתוקנים, שיש בהם אח"פ דעליה, ול"ב האבן שמנותק מהאח"פ.
יוצא איפוא שעבודתם של ישראל היא לתקן את שתי הצורות של גלגלתא ועיניים: גלגלתא ועיניים של עצמם וגלגלתא ועיניים של אומות העולם. תיקון זה מתרחש דרך האח"פ של ישראל. לכן כל הצטרפות של נשמות שבאות מאומות העולם ומתגלה בהם גלגלתא ועיניים, חובה עלינו לטפל בהם ולצרף אותם אלינו, כי הם מאותו טבע, מאותה גלגלתא ועיניים.
ובגישה הזאת צריך לתכנן את היחס לעולם בהפצת חוכמת הקבלה. כי כל ההפצה היא להודיע בעולם על השיטה, כדי שיבואו אלה ששייכים לגלגלתא ועיניים מקרב אומות העולם וכן אלה שלפי בשלותם כבר מוכנים מקרב עם ישראל. העבודה שלנו היא כל פעם לעשות לקבלה פרסום נרחב, שיצטרפו יותר ויותר חלקי כלים דהשפעה מקרב ישראל ומקרב אומות העולם.
איך אפשר להעריך כל חבר כגדול הדור?
יש להסתכל על הנשמות ולא על הגופים, לדעת שכולנו מערכת אחת, מערכת קשיחה וקבועה שעובדת כמתואר. והנשמות האלו הן שהתעוררו מכלל המערכת לבוא לעסוק בקבלה, כי יש כנראה צורך בכל אחד ואחד. הם לא מזיקים למערכת כי הם מסכימים עם התהליך, עם הנטיה הזאת לבורא. ולכן חייבים להתייחס אליהם כאל חלקים של המערכת הרוחנית.
אם לא רואים התעוררות לבורא בכל חבר שהוא חשוב לנו כי אתו נוכל להתעלות, אז אין מה לעשות בחברתו. צריך להתייחס רק לחלק הפנימי שבו, שזקוקים לו, שהוא עושה תפקיד עולמי ונצחי, שאתו יחד יכולים וחייבים לבצע את התפקיד. ומתוך זה מקבלים גדלות הבורא וגדלות הנברא, גדלות החבר.
הנחיצות היא הגורם. הבורא ניגלה דרך החבר ונותן לאדם הזדמנות. הבורא מעדיף את החבר מכל היתר, מתוך כל שמונה מיליארד בני האדם. כלומר, האדם נמצא במצב קבוע מראש: שמו לפניו את החברים הללו, אשר לפי סדר בניית המערכת, אתם הוא יוכל להתעלות. ולכן עליו לכבד כל חבר וחבר.
מהי הבדיקה הנכונה כלפי חבר?
כל רגע צריך להסתכל בו מחדש. הקריטריון היחיד הוא: האם החלקים האלה מזיקים. אם החבר מעט פסיבי, חייבים להצדיק אותו, שאולי הוא יתעורר, שאולי לא יכולים לשקול בדיוק את הבעיות שלו ועוד. אבל אם החבר מזיק, חייבים להרחיק אותו מהחברה ולעשות את זה בלי רחמים.
לכך צריכה להיות הביקורת מכוונת. אבל אם עובדים יחד אתו, והחבר מבצע את כל המשימות וההחלטות ועונה על כל הדרישות של החברה, אז העיקר לא לראות את הגופים, אלא להסתכל דרכם פנימה, כאילו בכל אחד יש כעין כדור ברזל פנימי, שאתו יחד אני יכול להתעלות.
אנו נמצאים יחד מפני שמכל הנשמות המפוזרות במערכת, דווקא הנשמות שלנו קשורות ביניהן. ואם אנחנו נהיה אלה שיתקנו את עצמם, נוכל להחיות את כל המערכת. אנחנו החלקים החשובים ביותר במערכת הזאת, כי אנחנו מיתקנים תחילה. אבל החשובים באמת יבואו אחר כך, מקרב אומות העולם, מהעביות הגדולה יותר. אנחנו חשובים מפני שחובתנו להתחיל את התיקון.
איך אפשר לא להתייחס לתכונות גשמיות כמו מוח חריף וחוכמה יתרה?
כל אחד הוא כעין קוביה שבתוכה כדור שנקרא "נשמה". וכל אחד עם האני שלו צריך להתחבר לנשמה שלו, באהבה אליה, וכך להיות קשור עם כל יתר הקוביות, שבתוכן כדורים של נשמות. כדי להכשיל כל אחד ולהקשות עליו להתקשר לנשמות האחרות, יש לו הפרעות מהקוביה עצמה: האופי שמרגישים או כוחות למיניהם, שדוחים את האדם מהתחברות לכדורים הפנימיים שבתוך הקוביות.
אותן תכונות חיצוניות שאינן תכונות של החבר, אלא העתקה מחוסר התיקון שלי עצמי גורמות לי לראות בו את התכונות האלו, ולכן אני לא יכול להתחבר לנשמה שלו. ולא שיש בו אותן תכונות כמו שבי. אם התכונות של החבר לא מפריעות למערכת הכללית, מה טוב. אבל אם החבר מפריע למערכת הכללית, אז הוא כלל לא שייך למעגל הקוביות עם הנשמות שבתוכן, וצריך להוציא אותו מקשר אתם. הוא אדם שבמקרה הצטרף והתחבר, וצריך לסלק אותו מהחברה.
גם אם חבר דוחה אותנו חיצונית, עלינו קודם כל לשאול את עצמנו אם הוא מזיק. ואם הוא לא מזיק, הרי התכונות החיצוניות שלו הן ההפרעות, שעליהן חייבים להתגבר כדי להתחבר אתו לאותה מערכת, ועל ידי החיבור הזה מתקנים את כל המערכת ועושים מעצמנו, מהנשמות שבתוכנו, משכן לבורא.
האם העבודה עם החבר היא לעצום עיניים ולא לראות?
כשעוצמים עיניים, אין עבודה ואין הפרעות. ההפרעות נעשו בשבילנו בכוונה תחילה כדי להגדיל את החשיבות של הנחיצות להתחבר עם הנשמה של החבר, על פני ההפרעות החיצוניות והגופניות. כי בלעדי החבר לא אוכל להשיג את המטרה. הכל עניין של חשיבות.
והפרעות צריך לראות כהפרעות שלי: שאני בכלל לא מכיר את החבר, אלא רק מייחס לו מה שמוצא חן או לא מוצא חן בעיני הרצון לקבל שלי. משווה את החבר לאיזה מודל שנמצא בתוכי, עד כמה הוא מתאים למה שאני רוצה לראות.
הכל הוא רק תוצאה של השוואה לעצמי. חייבים להשתדל להחזיק את עצמנו בגישה כזאת. ולמרות שאי אפשר כל הזמן להיות בביקורת עצמית כזאת ולראות הפרעות כהפרעות שלי, מדובר על מצב מתקדם בדרך הרוחנית. והחברה יכולה לעורר בכל אחד התייחסות כזו לחבר.
איך אפשר לבדוק התאמה לחברה, אם האדם מרגיש רק את עצמו?
כדי לבדוק התאמה לחברה יש להתאמץ ולהתבונן. הדבר אפשרי והיום הרבה יותר קל מאי פעם, לעומת העבודה והיגיעה שהיו לאלה שהצליחו במעמד הר סיני. אמנם הם היו זכים יותר. אבל התנאים של היום הרבה יותר קלים. רק חסרה ההבנה שמדובר בכניסה לעולם שונה, למציאות אחרת, לא חומרית. החומר נעלם, ודרכו רואים ממד שונה לגמרי שבו חי האדם.
נוסף לכך, רואים את שני המצבים, את שני הממדים, וחיים בהם, וגם פעילים בשניהם ומתקנים מימד אחד על ידי הממד השני. וזה לא פשוט. אנחנו לא מעריכים מהי רוחניות. אנו לא מבינים עד כמה היא רחוקה מהעולם הזה, בתכונה הפכית, שהיא אנטי חומר. וחייבת להיות יגיעה. אבל אי אפשר לומר, שאי אפשר להתגבר עליה.
איך צריך להתייחס לאדם שאין לו נקודה שבלב?
האדם הוא כמו קוביה, שבתוכה כדור הנקרא "נשמה". אדם שלא מרגיש, שלא מופעל על ידי הנשמה שבו, אלא בינתיים רק בצורה גופנית, כלומר, כקוביה בלבד, לא ניתן להתחבר אתו. לא מגלים בתוכו את הכדור, את הנקודה שבלב. מתייחסים אליו כאל כל אדם בעולם הזה, שחי חיים בהמיים, כלומר, שמתפקד לפי התכונות שמתגלות לו עכשיו, שעדיין לא קשורות לרוחניות. הפקודות שהוא מקבל מלמעלה לא מושכות אותו להגיע להשוואה לבורא, היינו להשפעה.
וכך יש להתייחס לכל אחד, בין אם הוא קרוב משפחה ובין אם מכר רחוק. יכול לבוא אלינו מישהו ממקסיקו, שה"כדור", הנקודה שבלב, שוכנים בתוכו, ואליהם נתייחס. הוא באמת נקרא "אדם", יש לו כבר נקודה שמתפתחת מהבורא. ואילו שכן שלנו, שהוא בחור יוצא מן הכלל, אבל אין לו נקודה לבורא, הוא עדיין בחזקת כל אדם עלי אדמות. לכן בקבלה אפשר לראות אוסף אנשים, שאילו היינו מסתכלים עליהם בעיניים רגילות, לא היינו בוחרים אף אחד מהם לפי התכונות החיצוניות.
אבל מפני שבכל אחד מהללו שוכנת הנקודה שבלב, והיא בוערת, דורשת תיקון, וכך גם אצלי, לכן אני חייב להתחבר אתם, ולכן אני נמצא יחד אתם והם נמצאים אתי. כך כל חבר חייב לחשוב. אין ברירה אחרת אלא לנהוג כמו במאמר הרב"ש "למה בחרתי בחברים האלו". וכך יכול להיות כל אדם בעולם שהוא קרוב לבורא, ולכן יותר קרוב אליך משכנך. כי הקשר בינינו הוא רק קשר בין הנשמות. וצריך להשקיע בכך תשומת לב ולייחס לזאת חשיבות.
לפי מה בודקים את מידת הנזק לחברה?
הנזק או התועלת נבחנים לפי תפקוד המערכת, בדומה לתפקוד הגוף הגשמי, שכל איבר מתפקד בצורה אידיאלית, שתורם הכל לגוף, וחי רק כדי לתרום לגוף. הלב לא צריך כלום לעצמו חוץ מכוח לדחוף את כל הדם דרכו, וגם לא דורש דבר לעצמו. הוא נחשב איבר חשוב, משום שלוקח על עצמו את רוב העבודה, בתפקוד הכללי של המערכת. ולא שיש לו חשיבות בפני עצמו. וכמו הלב, גם כל יתר החלקים והאיברים בגוף. וכך כל חבר צריך לראות את עצמו ואת החברים. לא להיות בתפקוד אידאלי כמו שמתפקד הגוף הגשמי, או כמו בגמר התיקון, אבל להיות בנטיה לתפקוד כזה.
וחשבון צריך לעשות לא עם אנשים חדשים, אלא עם ותיקים שבכוונה גורמים נתק בין החברים או קלקול ביחסים ביניהם. אותם צריך מיד לחתוך ולהוציא מתוך הגוף הכללי, מתוך החברה, כמו שמוציאים מגוף האדם איבר חולה שמזיק. ואיך בודקים את החברים? לפי תקנון וסימנים נוספים מפני שזהו עניין של הרגשה. הבדיקה חייבת להיות לפי התועלת הפנימית.
ובעל הסולם מרחיק לכת ואומר שגם אנשים פסיביים, שלא עושים כלום, גם הם מזיקים. כי הם לא משלימים בכולם את מידת הערבות שלהם. אמנם אפשר לחכות בסבלנות, לעורר אותם ולהמתין עד שתבוא תגובה מצדם. אבל אם לא באה תגובה נכונה, אז גם אותם צריך להרחיק מהגוף הכללי. אולי בחוץ הם יבינו את תפקידם ויחזרו לקבוצה בצורה נכונה.
ואם הם לא מן המזיקים, אלא רק פסיביים, צריך לנסות אותם שוב. וגם אלה שהזיקו, יכול להיות שהם כבר תוקנו ורק אנחנו לא מספיק מתוקנים כדי לקבל אותם חזרה או לא מספיק חזקים כדי לתקן את ההפרעות שאולי יבואו מהם שעלולות לקלקל את החברה. חבר שלא הזיק אלא רק התרשל מעט ולכן הזיק, אבל לא בצורה אקטיבית, אותו אפשר לנסות לצרף שוב. כי הקבוצה מסוגלת לערוך את הבדיקה. והבדיקה אמורה להיעשות גם כלפי אלה שנמצאים. כי לא פעם מי שנמצא ולא רוצה לקחת חלק בהתחייבות הכללית מזיק.
כג. ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ה'), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת.
לרצון לקבל אי אפשר להגיע בצורה ישירה. כמו שמסופר על הבורא, שהסתובב בין האומות וביקש מהן לקבל את התורה, והן לא היו מסוגלות לקבל. אם יש רק איסורים, לא תגנוב ולא תרצח ולא תנאף, אז הרצון לקבל לא מוכן. מלכות לא יכולה להיות מקבלת אור עליון בלי השתוות הצורה אליו. היא חייבת תיקון קודם. כי כל הבריאה היא רצון ליהנות, שהוא הפוך מהרצון להשפיע.
מלבד האומה הישראלית, מה המיוחד בכלים הנקראים "ישראל"? אשר מכח שהקדים להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.
מהרצון לקבל שנברא, חלק קיבל קודם זיכוך, על ידי יסורים מצד אחד ומשיכת יתר לבורא מצד שני, הנקרא "זיכוך אבותינו". וכך נוצר בשכבה מסוימת בנשמות, סוג שיכול להיתקן קודם ולגרום לתיקון כל היתר.
איך יסורים מביאים לזיכוך?
היסורים מביאים לזיכוך, כי האדם נמצא ברצון לקבל. נדמה לו שאלה יסורים ברצון לקבל, שהרצון לקבל סובל. ורצון לקבל שסובל שואל את עצמו מדוע הוא סובל ואינו יכול להיות מלא. וכך הוא מתחיל להבין שהמילוי שלו לא תלוי בו אלא במישהו אחר.
ואז הוא מתחיל לראות שהמילוי בא מהמשפיע, ושהוא היפוכו של המשפיע, ולכן הוא לא מסוגל לקבל. ומכיוון שרוצה למלא את עצמו, מתעוררת ברצון לקבל הרגשה רעה כלפי הטבע שלו. כי לרצון לקבל הכוונה אינה מעלה ואינה מורידה להיות על מנת לקבל או להיות על מנת להשפיעששאלא העיקר להתמלא.
וכאן יש עניין של דיוּק. בקבלה לא מדברים על הרצון לקבל, על הטבע, אלא על הכוונה: כוונה על מנת לקבל או כוונה על מנת להשפיע. האדם לא מסוגל להיפטר מהרצון לקבל, כי זה הטבע שלו. אלא הוא סובל מזה שהרצון לקבל שלו לא מתמלא, ורוצה שיהיה מלא. ופתאום מגלה שהוא לא מתמלא מפני שיש לו כוונה על מנת לקבל. והכוונה הזאת כלל לא שייכת לו; לא הוא צריך את הכוונות האלה. לא הוא העיקר, אלא דבר שהוצמד לרצון לקבל שלו.
לאחר שגילה, שהכוונה על מנת לקבל היא הסיבה לכל הצרות שלו, האדם רוצה להיפטר ממנה. הרצון לקבל נשאר, והוא רוצה להיפטר מהכוונה על מנת לקבל. כי אומרים לו שהכוונה על מנת להשפיע זה טוב, ולכן מוכן ללכת על זה. וזה נקרא "לא לשמה", שחושב שיהיה לו טוב אם יהיה בהשפעה.
אם מובטח לרצון לקבל להתמלא, לא חשוב לו אם הדבר יתממש באמצעות הכוונה על מנת להשפיע, והוא מוכן לכך. הרצון לקבל דואג לעצמו, כי הוא החומר של הבריאה, הוא העיקר. וכל הכוונות נוספו אליו אחר כך. לכן בא עניין "לא לשמה", השלב שהאדם הולך לרכוש כוונה על מנת להשפיע כדי להיטיב לעצמו.
מה מזדכך, הכוונה או הרצון?
ברצון אין הזדככות אף פעם. כמו במסך. במסך יש הזדככות בכוונה ולעולם לא ברצון. הרצון מתעורר יותר או פחות, בהתאם למידה שיכולים לעבוד אתו, לפי הרשימות שמתעוררות, שהן גודל הרצון שהאדם יכול לעבוד אתו בהתאם לכוונות. אבל גם כשמחליפים כוונות, משתמשים באותו רצון.
כדי להחליף כוונות מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, חייבים באמצע שביניהן להקפיא את הרצון, לצמצם אותו. ואז מגיעים למצב, שלא רוצים להשתמש ברצון, כי הכוונה שלו על מנת לקבל. וכאשר הכוונה על מנת לקבל נופלת, נקרא המצב "עובר". ולאט לאט רוכשים על הרצונות כוונה על מנת להשפיע.
מהם אותם יסורים שהם עוד זַכות?
"יסורים" הכוונה לא סתם שהרצון לקבל סובל. הכוונה ליסורים מטרתיים, מצב שבו האדם מבין מדוע הרגשות האלה נמצאים בו. "יסורים" משמעו שבתוך הרצון לקבל שלו האדם מרגיש רע, ריק. מצב זה נקרא רע.
בעביות שורש, א', ב', מורגשת הריקנות, כ"חסר לי". אם הריקנות היא בעביות ג' וד' שצריכים לקבל, מרגישים כאב, "כואב לי", ולא "חסר לי". הכל תלוי באיזו עביות נמצאת ומתגלית הריקנות, ובהתאם לה האדם שואל על סיבת היסורים.
אבל האנושות מתקדמת כל הזמן וגם האדם כל הזמן מתקדם, כלומר, העביות שלו גדלה והולכת ומתגלה כיותר ריקנית. ואם פעם הרגיש שחסרים לו פרוסת לחם או מעט בילוי, היום הוא מרגיש כאב במקום אותן ההרגשות. כי מתגלה בו יתר עביות והיא ריקנית. וככל שמתגלה העביות משורש לא', ב', ג', ד', כך האדם עובר מהרגשה ש"לא נורא, החיים בסדר, אפשר להמשיך לבלות", להרגשה שכואב לו ויש לו בעיה וצריך לצאת ממנה.
אם הוא אדם חכם, הוא מתחיל לחשוב על הסיבה לריקנות, לפני שמגיע לכאב. ואם לא, אז הוא מתחיל לתהות על מקור הסבל שלו רק לאחר שקיבל מכות רבות. הוא מתחיל לראות כאב מטרתי, כלומר שיש סיבה לסבל שלו והוא רוצה לגלותה, להבין למה רע לו. וזו כבר תחילת הדרך. האדם שמפסיק לנהוג כמו חמור, שכאשר מכים אותו הוא בורח, אלא מחפש את הסיבה למכות, ובכך מתחיל את המחקר שלו על עצמו.
האם האדם יכול לקשור מיד את הכאב שלו לאי השתוות הצורה?
אדם שמרגיש כאב, עובר זמן עד שהוא מתחיל להבין שמדובר בכאב. הוא לא מודע לו. אלא הוא רוצה דבר ועוד דבר, הוא נדחף, הוא רץ ממקום למקום, מעיסוק לעיסוק, בתקווה למלא את עצמו. וכך משך שנים רבות. עד שהוא מגיע למקום, ששם מתחילים להסביר לו, שהחיפוש הזה עובר עליו במכוון.
וגם אז עובר זמן רב לקשור את הרגשת הכאב עם המטרה. הדבר אפשרי רק בתנאי שמרגישים בתוך המקום הכואב את המקור של האור המקיף, שהוא מעורר בו את הרגשת כאב. כמו התיאור במשל בעל הסולם "בעל הבית והאורח": על השולחן שלידו עומד בעל הבית ומסביב לשולחן יושב האורח. לולא הרגשת המקור, בעל הבית, הוא לא היה מרגיש שהכאב בא אליו מתוך מטרה כלשהי.
אבל כדי שיתגלה בו כאב, עם ההרגשה שהוא בא מהמקור, צריך בתוך הרצון לקבל נקודה שבלב, שתופסת את האור מקיף יחד עם הכאב ומאפשרת לאדם לעשות השוואה בין שניהם, ולהתחיל להרגיש את הבורא ומולו את הכלי הריק. ההתפתחות הזאת נעשית על ידי האורות המקיפים ודורשת עבודה של כמה שנים.
ומכח ב' הקדמות אלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה, דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו חז"ל מה זה "ויחן שם": כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחברו, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, רצון אחד בכוונה אחת, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר. כלי שנמצא בהתאמה לאור נקרא "מוכשר". וכל עניין הכשרות הוא איך להכשיר את הכלים האלו.
איך נבנית באדם ההבנה השכלית שנחוצה חברה?
במידה שמתגלה הסיבה, מתגלה ההבנה, שרק בצורה של התחברות עם החברה אפשר להשיג את המטרה. כי החברה והמטרה הם אחד. מתגלית לנו מערכת. ולא שהאדם חושב ומבין ומחבר בעצמו. אלא "לתפוס ולהבין" משמעו שמתגלה לנו משהו ואז אנחנו קולטים את הדבר.
וכאשר האדם קולט שהדבר בא בהתלבשות בכלים שלנו, אז הוא רואה שמדובר בקבוצה, או באוסף נשמות, שמחוברות בצורה כזאת, שכולם חייבים לדאוג לכולם על ידי יציאה מעצמם, ואז הבורא נמצא בהם יחד. ואז מתגלה לאדם מה חסר לו ומה חסר לקבוצה ומה החוק שצריך להיות ביניהם.
ואם התמונה מתגלה לו עוד יותר, היא מתגלה בכל המרכיבים שלה. אבל לפני שהתמונה מתגלה, נדרש מהאדם דווקא ההיפך, לעבוד למעלה מהדעת. כי אין לנו יסודות, אין לנו שום הוכחות, אין לנו דחפים לזה ולא קשר אל התמונה השלמה שתאיר את עינינו. אלא רק ללכת ב"אמונת רבו".
כד. ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. מדוע? בגלל ההכנה מצד היסורים ומצד הזַכות. מצד היסורים, כל יסורי מצרים. ומצד הזַכות, מה שהאבות, שגילו את הרוחניות ואת שיטת הקבלה, הכינו והחדירו בתוך האומה.
אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו יתברך, וכף החובה יתבער מן הארץ.
כשם שאבותינו פעלו לזכות את עם ישראל, וכשם שגלות מצרים פעלה על ידי היסורים למרק גם את הגוף, את הרצון לקבל, כך עם ישראל פועל כלפי אומות העולם כדי לזכות אותם. כמו האבות כלפי עם ישראל, כך עם ישראל כלפי אומות העולם. וכך גם היסורים שעוברים על אומות העולם במשך אלפי שנים, מזככים וממרקים את הרצון לקבל שלהם, עד שיגיעו למצב שיוכלו לבצע את התכלית, את מה שמוטל עליהם.