תקנון לקיום הערבות
[...] הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו [...] והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת [...].
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)
אנחנו רואים עד כמה קשה היה לעשות הסכם ערבות בימי בני ישראל, שאז היתה גם קבוצת מקובלים חזקה וביצועית, אז איך אפשר לדבר היום על ערבות בעם ישראל כולו או בכל העולם? נראה לנו שלא ניתן להגיע להסכם כזה, שהוא פרי דימיון פרוע, פנטזיות שלא ברור מי דרש לממש אותן, ומי כתב עליהן. וכל זאת מפני שחושבים שחייבים לבצע משהו. אבל צריך רק להסכים שהערבות תתרחש בנו, ואז היא תתרחש.
לכן אין לנו מה לדאוג ולשאול: מתי העולם כולו ירצה, מתי יתרחש הסכם ערבות עולמי, איך מכל הרשעים האלה, מאותם בורים אגואיסטים, מאותם שונאים, תצמח ערבות? אתם אין בעיה, האור בונה את הכל. בניצוץ אחד כולם מתחילים להתהפך. אלא הבעיה היא ההכנה: להכין קבוצה פנימית של חברים שיהיו דרוכים להסכם הערבות.
בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שאם כל העוסקים בעבודה הפנימית יהיו דרוכים לקראת הערבות, כל העולם ירצה פתאום הסכם ערבות, והוא ייעשה דרוך אליו, ובו הוא יתבצע. המפתח נמצא בקבוצה הפנימית, ולכן אין מה לתהות איפה כל העולם. הערבות אינה תלויה בהם, כמו שהיא תלויה בקבוצה. אלא צריכים הכנה לערבות, הכנה בלבד. לרצות שהמכונה הזאת תתחיל לעבוד, אבל ברצון של כולם יחד.
מה זה תקנון?
קודם כל חייבת להיות מטרה, וגם רצון להגיע אליה. מי שפועל בלי מטרה פועל בחוסר דעת. כדי להגיע למטרה צריך לקיים מתכונת של פעולות מסודרות, מכוונות, מוסכמות, שהחברים לפי מידת הבנתם הנוכחית, בטוחים שיגיעו באמצעותן למה שקבעו כמטרה.
לאחר שהושגה מטרה ברורה, צריך להתחיל לבדוק אילו פעולות ממצבנו הנוכחי ואילך יכולות להביא אותנו להשגת המטרה. הפעולות הללו נקראות "תקנון". תקנון לא חייב לכלול רק מה שמבצעים עכשיו, אלא גם את השלבים הבאים שרוצים להשיג ועניינים נוספים והחשוב ביותר, מה התוצאה ממנו. התוצאה מקיום התקנון חייבת להיות, שנגיע לקבלת הערבות על ידי החברה שתהיה מסוגלת לספק ערבות לכל חבריה. ליתר בכלל לא צריך לדאוג.
מה צריך לכלול התקנון?
כדי להגיע לערבות צריכים להיות דרוכים אליה, לרצות שהיא תתרחש. מה פירוש לרצות ששתתרחש ערבות? שהחברה תשפיע לי ערבות. מה אופי היחסים שצריכים להיות בקבוצה ואיך החברה צריכה להתייחס לכל אחד ואחד; אילו מעשים צריך לעשות, אילו תנאים צריכים להתקיים, כל זה נקרא "תקנון".
האדם נוטה להחזיק במחשבה אחת, בפעולה אחת. הוא מתבלבל בין אלף ואחד דברים שאומרים לו, ונראה לו שלהיות כל הזמן בכוונה אחת של ערבות זה די והותר. אבל החיים הרבה יותר מורכבים, וכל רגע באות הפרעות, וישנם בינינו סוגים רבים של אנשים והתייחסויות שונות, לכן יש צורך לפרט מה קורה אם מתרחקים לצורה אחרת, איך מגיעים חזרה לאותה דריכות לערבות. וזהו התקנון. התקנון צריך לכלול בתוכו מצבים שונים בחברה שאם האדם נקלע אליהם, הוא מגיע לאותו מצב הנדרש ממנו.
מדוע האדם חייב לדאוג בעצמו?
האדם חייב בדו"ח יומי. הוא מחויב כלפי החברה לבדוק את עצמו בכל יום ויום כמה הוא היה או לא היה בדריכות לערבות, בכוונה אליה, אם הגיע או לא הגיע, וכו'. צריך לחשוב איך לעשות זאת, לדווח על כך לחברה או כל אחד בתוך עצמו.
מה החשיבות המיוחדת בבניית תקנון?
התקנון מדבר על מה שיהיה מחר. "מחר" הכוונה לרגע הבא. כי עוד רגע... וכבר שוכחים את עניין התקנון. נמצאים במחשבות אחרות, במצבים אחרים, ביחסים שונים, כל אחד מושפע על ידי הסביבה בצורה שונה, ואז מה צריך לעשות? איך צריך להתנהג? האם למצוא את הדרך לבד, או החברה תבנה את מערכות העזר? אולי החברה צריכה לחייב את האנשים באמצעים שונים, כמו למשל, לחייב כל חבר לכתוב כמה פעמים הוא היה או לא היה, יצא או לא יצא, מהמחשבה על הערבות?
אמנם הפעולה היא פעולה מחשבתית, רצונית, שהאדם רוצה שהחברה שלו תהיה במתכונת זו. אבל מה פירוש "רוצה"? הרצון הזה חייב לתפוס בו נפח. סתם רצון יש לכולם. אם נשאל את כולם, כולם רוצים. אבל כדי שהערבות תתממש, מקבלים הפרעות למיניהן, והתהליך הזה, איך לבסס את רעיון הערבות על ההפרעות הללו, נקרא "תקנון".
מדוע במסגרת של חברה זקוקים לתקנון?
אילו היה מדובר רק על מחשבות, הכל היה פשוט מאוד. כשהאדם מודע לעצמו, כשהוא נמצא בשליטה עצמית, הוא מרגיש מתי בדיוק הוא יוצא מאותה מחשבה; מתי הוא לא חושב ולא דואג לחברה, ולכך שלכל החברים תהיה הרגשת הערבות; מתי הוא חושב לא רק על הסכם הערבות, אלא על עוד משהו, וכתוצאה מזה דברים נוספים נעשים לו חשובים.
אדם שנמצא כל העת בעבודה כזאת, מה טוב. אבל החברים עוד לא נמצאים עד כדי כך בפנים. המצב האידיאלי הזה, שכל חבר הוא כמו נהג, ששולט בהגה ומתמרן בין כל המכוניות שנוסעות ברחוב, ויודע בדיוק מה מרחק התמרון שיש לו ואיך הוא יעבור, ושולט בפעולת הרגליים והידיים שלו, לא מתרחש עדיין בחברה. כל חבר נכנס לתוך הנקודה הנכונה, ואחרי רגע באות לו הפרעות, והוא בורח ממנה. ואז איפה נמצאת כל החברה עצמה?
ואז לאחר שכולם התפזרו, למרחק עצום מהנקודה הנכונה, השאלה היא איך לחזור ולאסוף את כולם ולאגד אותם שוב לנקודה אחת. אם שולטים במחשבה, אז כולם מקפידים להיות כל הזמן עם המחשבה באותה נקודה אחת. אבל אם יוצאים משליטת המחשבה, צריך להתלכד בחזרה על ידי מסגרת חיצונית, לא מחשבתית ולא רצונית, כי במחשבה וברצון כולם כבר יצאו מהרעיון הזה. לכן קובעים מסגרת. ומסגרת יכולה להיות גם כמו איזה סימן מוסכם, שאז על כולם לחזור ולהתאגד.
איזו מסגרת חיצונית יכולה ללכד את החברה סביב רעיון הערבות?
כשמדברים בכללות, צריך לקבוע פעולות חיצוניות, לכל מצב שהאדם נמצא, כי הפרעות לא חסרות לאף אחד, וצריך לכבד את ההפרעות הללו, ולא להתרגז עליהן, אדרבא, אם יש הפרעות, סימן שבכוחנו לעבוד אתן. אלא שצריך לבנות מסגרת נכונה שבה אפשר לנצל את ההפרעות האלה להתקדמות, שבה אפשר לבוא עם הפרעות לנקודת החיבור בינינו, ואז, כשנצטמצם לתוך הנקודה עם ההפרעות, נגדל כלפי מעלה. מתוך הנקודה הזאת נתחיל לעלות מעלה. ויהיה לחברה חוד חנית שכל הזמן יגדל.
המסגרת החיצונית הזאת נקראת "תקנון", ואלה פעולות ומצבים שאפשר להגדיר אותם בכתב. קיום המסגרת הזאת היא העבודה של הקבוצה, החברה כי אותה החברים קובעים. הם מחפשים מה יכול להועיל לחברה, חוץ מרצון וכוונה שההפרעות מיד מוחקות אותם, ומשתדלים במסגרת החיצונית, במעשים חיצוניים שונים, בלימוד, בקשר טלפוני, במחשבה משותפת ועוד, לעשות מעשים כמה שיותר מכוונים לטובת הערבות.
ואין לדרוש מכולם להתאסף כל רגע, או לטלפן כל הזמן, אלא לחפש בחוכמה מעשים חיצוניים כאלה, או ליתר דיוק, סימנים חיצוניים כאלה, שחבר שלא נמצא במחשבה החברתית על הערבות, ייזכר דווקא בה ולא בשום דבר אחר. ולא סתם שייזכר, שיש רוחניות ובורא, שכדי להגיע אליו צריך חברה, ובגלל זה צריך ערבות. אלא כל החכמה בבניית התקנון היא איך להפיל על כל החברים פעולות ומצבים חיצוניים כאלה, שהאדם מיד יכנס לתוך החיסרון שאין לו ערבות. והחיפוש הזה עצמו, הוא מה שבונה את החברה.
ארגון כללי לפי הערבות
הבעיה היא, שאי אפשר להתקדם בלי קבוצה, ושחייבים להיות דעה אחת ומנהיג אחד. יש לקוות שתימצא מתכונת לחינוך של אנשים רבים. באיזו צורה הדברים האלה יהיו, עוד לא ברור. יתכן שהדבר יתאפשר דרך קווי תקשורת, בתנאי שיקיימו תנאים מסוימים מוגדרים מראש.
מי מצטרף לקבוצה כזו של ערבות, מהם תנאי ההצטרפות אליה, איך לומדים בה, ממי לומדים ומה לומדים, איך להתנהג בתוכה, איך לבצע הפצה במקומותיהם, אילו פעולות לעשות, מה טיב הקשרים בתוך הקבוצה הפנימית? ומה צריך להיות כל אורח החיים של היחיד בקבוצה, ושל הקבוצה, בארץ וגם בחו"ל? צריך להגדיר את התנאים הללו, כך שיהיה ברור לכולם, שמי שמקיים אותם שייך לערבות. ומי שלא מקיים לא שייך אל קבוצת הערבות. מצב ביניים כמעט איננו קיים.
קיימים תנאים חיצוניים למיניהם, אבל צריך תקנון של הערבות, חייבים לעצב אותו, להסביר אותו, לדון בו, ללמוד למה צריך כל שורה ושורה בו, כל תנאי ותנאי, ולקבל אותו. ובהתאם לזה יש להקפיד על קיום התקנון בקרב כל אלה שמוכנים לקבלו.