אחרית דבר: להתחיל לבצע את מה שמוטל עלינו
ידוע שאברהם אבינו היה מתושבי אור כשדים, הוא חי כאחד מהם, ולא ניתן לתארו כשונה משאר האנשים שגרו שם באותה התקופה. כך לפחות היה עד שנתגלה לו הבורא.
על פי המדרש החל אברהם לחקור את המציאות מבעד לאין ספור שאלות שהעסיקו אותו: מה מספר הכוכבים? מהיכן הגיעו ולשם מה? מיהו אותו 'בעל בית' שממנו נובע הכל? ומחקירה מעשית זו, הגיע לגילוי הכוח המסובב, המנהיג את המציאות כולה ומשגיח עליה, וכך, למעשה, נעשה המקובל הראשון.
מקובל, על פי הגדרת הקבלה, הוא מי שהגיע לגילוי האלוקות בעולם הזה. לאברהם שהיה מקובל, התגלו הן מחשבת הבריאה והן מטרת הבריאה. כדי להפיץ ברבים את חוכמת הקבלה התמקם בפתח האוהל, ושרה אשתו עזרה לו, עד שהצליחו לגבש את קבוצת התלמידים הראשונה, שהלכה וגדלה דורות על גבי דורות, עד לאחר יציאת מצרים, והגיעה לממד של אומה. למעשה, אין זו אומה, אלא קבוצה, קבוצת מקובלים גדולה. וזהו המקור שלנו, השורש שלנו.
לכן אין לנו כביכול כל משמעות קיומית שלא בקשר עם גילוי האלוקות. ואם ישנה, זוהי משמעות קיומית בגלות ובצורה זמנית בלבד. משום שכל החיוּת שלנו כעם ישראל, נובעת רק מהתעלות לדרגה האלוקית, אשר בה, לפי שורשינו, אנו מחויבים להיות, ורק ממנה והלאה אנו מסוגלים לחיות, ברמה נמוכה מדרגה זו, משום כך אין זה נחשב קיום עבורנו.
כך, בהשגה רוחנית, חי עם ישראל, מאז קבלת התורה ועד חורבן בית ראשון ובית שני, עד שבשבירת הבית השני, נפל כל העם נפילה סופית מהכרת האלוקות, אל המדרגה הנמוכה ביותר, מצב בו הוא מסוגל להרגיש את דרגת העולם הזה בלבד: גלות.
וכפי שכתבו אז המקובלים בספר הזוהר וביתר המקורות הקדושים, העת הזו, הנפילה, הגלות הזו, היא רוחנית וגשמית גם יחד.
ובאמת ניתן לראות שעם ישראל נאלץ גם לצאת פיסית מארץ ישראל, משום שקיים קשר תמידי בין ענף ושורשו הרוחני, ואם אנו לא נמצאים בדרגה רוחנית כלשהי, אז גם בדרגה הגשמית לא נוכל להימצא בענף הקשור לרוחניות.
ארץ ישראל קשורה בעולם האצילות, ואם יצאנו מעולם האצילות, כבר לא נוכל להיות בארץ ישראל הפיסית. כך שהיה עלינו להתפזר בין האומות, ובמשך אלפיים שנה להימצא בגלות, וברור היה לכולם שנחזור.
מה פירוש לחזור לארץ ישראל? בשל הנפילה שלנו מהמצב הרוחני, אין באפשרותנו להרגיש מהו מצב רוחני, ואנו חושבים כי חזרה מהגלות, משמעו חזרה פיסית לארץ ישראל. ואיננו משתוקקים ואף לא מבינים, שלמעשה עלינו לחזור לשורש הרוחני, כך שתהיה שוב התאמה בין ענף ושורש.
ומאחר שעם ישראל מוכרח לחיות בהכרה אלוקית, משום כך תהיה לו זכות לחיות בארץ ישראל רק אם יימצא גם בארץ ישראל הרוחנית, שהיא עולם האצילות, כלומר עלינו להגיע להשגת עולם האצילות.
ובמשך כל הדורות, אכן חשו כי הגלות נועדה לזמן קצוב, ושאנו מוכרחים להימצא בה רק בכדי להתערבב עם אומות העולם, כפי שכתוב, "שלא יצאו ישראל לגלות, אלא לצרף להם נשמות הגרים".
מדוע זה כך? ניתן להבין את העניין לעומקו מתוך "שבירת הכלים"; התיקון מלכתחילה, חייב להגיע אל אומות העולם, לתוך הכלים דקבלה. עם ישראל לא שייך לתיקון, אלא לכלים דהשפעה, אך בכדי לתקן את האח"פ (את אומות העולם, כלומר, הכלים דקבלה), חייבים להזרים לתוכם ניצוצי השפעה, ולכן היתה שבירת הכלים בעולמות, בעולם הנקודים, ומאותה סיבה ישנה שבירת הכלי של האדם הראשון נשמה הכללית הכוללת כל הנשמות.
ובהתאם, כך גם בעולם הזה, כל שורש רוחני מוכרח להגיע לענף הגשמי שלו ולנגוע בו, ולכן קרתה הגלות. ודבר הזה בעצם הכרחי. עד כמה? ועד מתי? מצד אחד יש כל מיני חשבונות, ומצד שני, הזמן, גמר הגלות, הוא הזמן שאותן אומות העולם מקבלות בו את העביות המספקת כדי להתחיל תיקון, לקבל אותו מאתנו.
במשך אלפי השנים של קיום המציאות, האנושות עוברת מצב של התפתחות האגו, התפתחות הרצון לקבל. התפתחות זו החלה מאדם הראשון, שחי לפני חמשת אלפים שבע מאות שישים וחמש שנה ושהוא, למעשה השורש שלנו, של עם ישראל. הוא אינו שורש לאומות העולם, אלא הוא השורש הרוחני, ממנו החלה בראשונה, הנקודה שבלב להצטייר, כביכול, ולהשתוקק לצאת מתוך כלל רצונות האדם. ואז חלפו עשרה דורות, מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח עד לאברהם, ובאו תקופות ההתפתחותו של עם ישראל והתפתחותה של האנושות כולה, כאשר סדר השלבים הם על פי סדר העביות: דרגת שורש, א' ב' ג' ד', ארבע דרגות העביות, או חמש בסה"כ, משורש עד ד'. וכל ההתפתחות הזו מגיעה לקיצה בסוף האלף השישי, כפי שנכתב במקרא, שכל ההתפתחות של ישראל, נמשכת ששת אלפים שנה, והיא מחולקת לשלושה שלישים, בני אלפיים שנה כל אחד, המכונים: תוהו, מתן תורה וימות המשיח. למעשה אנו כבר בסוף הדרך. ומובן שהעולם כולו מותאם לכך; נוכל לראות זאת אם נעיף מבט על ציר ההתפתחות של הרצון לקבל, החל מהרצונות הגופניים, בית, מין, אוכל ומשפחה (רצונות שיתגלו גם באדם שחי לבדו, משום שהם באים מתוך צרכי הגוף).
אחרי כן באו רצונות אנושיים-חברתיים (שאדם לא יחוש בהם מתוכו, אלא החברה בה הוא מצוי, היא שתעורר אותם בו): רצונות לכסף כבוד והשכלה. אפשר לראות כיצד כל המבנה החברתי של ימינו, גילויי המדע והמחקר, הכלכלה, התרבות, המצב הביטחוני וכו', מסתדר, לפי צמיחת הרצון לקבל הבלתי פוסקת, עד שהגענו למצב הנוכחי, שבו האנושות, כביכול, מימשה כבר את כל הרצונות הללו, אך טרם מצאה בהם מילוי, ומתוך הריקנות הזו היא נדחפת לשאול על תכלית קיומה.
מה שמעיד על כך, הוא גל של התאבדויות, סמים, יאוש ודיכאון שהפכו בימינו למחלה הראשונה בהיקפה, דווקא בארצות הנאורות והמתקדמות. גם התא המשפחתי נראה כאילו יורד לטמיון ובקושי מצליח להחזיק מעמד; המדע מצוי במשבר ואפילו התרבות מתקשה לגלות אפיקי יצירה חדשים. בעבר תקופה תרבותית כלשהי היתה מגיעה לקיצה, ודבר חדש היה בא ותופס את מקומה, (בכלכלה, בטכנולוגיה וכו') ותמיד היה אתגר, יעד חדש להתקדם אליו, מקור תקווה להנאה שטרם התגלתה ונמצאת אי שם בעתיד. ואילו היום אנו מצויים במצב שלחלקים גדולים מכלל האנושות, ישנה תחושה שלא נותר ממה ליהנות, וייתכן שהתשובה חבויה ברוחניות.
בהתאם לכך ניתן להבחין בנהירה ההמונית כלפי מיני שיטות 'רוחניות', כביכול, שברובן הגדול אף הן ינחילו אכזבה. ועוד נראה עד כמה התופעות הללו יגדלו ויצטברו בשנים הקרובות.
כלומר, מצטיירת עכשיו תמונה ברורה, של השאלה, "מה טעם בחיי?" השאלה שבעל הסולם מעלה בתחילת ההקדמה לתלמוד עשר הספירות, השאלה ממנה מגיע האדם לחוכמת הקבלה, לאחר שמתגלה בו החיסרון של הידיעה וההרגשה בשביל מה הוא חי, וכיצד יוכל למלא את עצמו. מצד שני, הן עם ישראל, שעליו לעשות תיקון, מצוי בהכנה, והן אומות העולם כמו שדיברנו, מצויים בהכנה.
בעל הסולם מביא לנו כמה סימנים שלפיהם נוכל לזהות שעם ישראל סיים את תפקידו בגלות:
א) יש משבר גדול באומה בכלל, במגזר הדתי ובמגזר החילוני.
ב) ישנה חזרה פיסית לארץ ישראל.
ג) אומות העולם מציגות דרישה נחרצת כלפי ישראל: אם אתם לא עושים מה שמוטל עליכם, הרי אתם נראים לנו כחלק מיותר בעולם.
גם על פי דברי בעל הסולם, אנו נמצאים כבר, ב"עת לעשות". ומכאן גם נובע השוני בין מה שעשה בעל הסולם לבין מה שעשו המקובלים הקודמים לו. לאורך כל הדורות, בכל אלפי השנים, מאברהם ועד לבעל הסולם, לא היה אף מקובל שדוגל בהפצת החוכמה בקרב ההמונים, משום שלא היה צורך בכך. האנושות, הן אומות העולם והן ישראל, לא היתה מוכנה עדיין לכך. כך שניתן להגדיר את בעל הסולם כמקובל הראשון שכתב ויסד את שיטת התיקון, הן התיקון האישי, והן הכללי, לאומה הישראלית ולכלל האנושות.
הוא היה ראשון, משום שכל מקובל היה מגלה מתוך הרוחניות אותם דברים שהיה עליו לחקור ולהביאם לדורו, ואם לא לדורו בלבד, כמו במקרה של האר"י, אז להביאם למקובל אחר שיקום וימשיך את דרכו. בעל הסולם הוא זה שפתח את חוכמת הקבלה לדורנו, לכל אלה החייבים לבצע את התיקון.
וכפי שניתן לראות, מאז זמנו של אברהם אבינו שיסד את קבוצת המקובלים הראשונה, שגדלה להיות אומה, ויתר הקבוצות הידועות משה רבנו וקבוצתו, רבי שמעון עם חבורתו הידועה, הרמח"ל ותלמידיו וכו'ש היתה לכל מקובל קבוצה עם תקנון שלה, עם הרגלים שלה, וחיים המשותפים שלה.
בעל הסולם שעלה מפולין לירושלים, הביא עמו מכונות לעיבוד עורות, כך שיוכל להקים קבוצה קטנה מתלמידיו, שיעבדו וילמדו יחד, ואמנם הוא הצליח לבנות חברה קטנה, שעסקה בפנימיות ובחיצוניות כאחד.
לפיכך השיטה שלו שאותה אנו רואים היום, אינה רק דרך כיצד להיות קבוצת מקובלים, אלא דרך להרחיב את הקבוצה לגודל ולמופת למדינה ואפילו לעולם כולו, ועל כך הוא כותב לנו במאמרו "דור אחרון".
כלומר, ישנה שיטה ודרך סלולה וברורה, כשההסברים של בעל הסולם מוכנים ומותאמים לדורנו. עלינו רק להתחיל לבצע את מה שמוטל עלינו. ואם שוב לא נעשה זאת בזמן, נפגר, ולא נמלא תפקידנו כעם מיוחד, כאור לגויים, אז ודאי שכוחות הטבע המובילים את כלל האנושות למטרת הבריאה, יפעלו עלינו, בצורה כלל לא נעימה, ויחייבו אותנו, על ידי יסורים גדולים, לבצע בכל מקרה את תכלית הבריאה, תוכנית הבריאה.