אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / מועדים / ראש השנה / מהו למעלה מהדעת, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ו'

1988/89 - מאמר 6

הנה כתוב בתפלת מוסף דראש השנה "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". ויש להבין, שכתוב "מלך ישראל", ולאומות העולם אינו מלך, הלא הוא מלך העולם.

והענין שאנו צריכים לדעת, כי כל מה שאנו מדברים מה', אין אנו מדברים מה' לגבי עצמו, כי על זה אמרו "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל התוארים, שאנו אומרים על ה', הוא מה שהנבראים השיגו אותו לפי השמות האלו, כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך".

לכן, הגם שהבורא הוא מלך העולם, כלומר שאפילו אין הנבראים רוצים להכיר במלכותו, אין הוא צריך שהם יסכימו, שהוא יהיה מלך עליהם. אלא הוא מושל בלי שאלת פיהם. ועושה, מה שהוא רוצה. ואין לאף אחד שום דעה בעולם, אלא הוא עושה מה שהוא רוצה. ואין הוא צריך להסכמת הנבראים, כמו שכתוב "אני מאמין באמונה שלמה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".

מכל מקום אין לשאול, אם כן, אם הוא מלך עלינו בלי שאלת פינו, אם כן למה אנו צריכים לקבל עלינו את עול מלכותו, הלא בין כך ובין כך הוא מושל עלינו. והתשובה היא כנ"ל, היינו שאנחנו צריכים לדעת את זה, שהוא מושל עלינו. ומטרם שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת. כלומר, שהדעת לא יכול להבין את זה.

כלומר, כי בתוך הדעת אין אדם רואה, שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. אלא כל אדם מרגיש חסרון בבחינת הנאה, שהוא נהנה בהחיים שלו. וכל אחד מבין, שאם באמת היה רואה, כי מה שהוא מתפלל ומבקש מה', הוא מקבל תיכף את מבוקשו, זה נקרא "בתוך הדעת". כלומר, שאין הוא צריך להאמין, שה' שומע תפלה, הלא הוא רואה בעיניו, שה' עזר לו.

מה שאין כן כשהוא מתפלל לה' כמה פעמים, ונדמה בעיניו, כי ה' אינו פונה לתפלתו, והוכחה לזה, כי לא קבל שום דבר על מה שהוא התפלל, אז האדם צריך להתחזק ולומר, שהוא מאמין, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". והיות שזהו נגד הדעת, כי ההגיון מראה לו, כי חס ושלום אין ה' פונה אליו. וכשהוא מתגבר ואומר, מה שהשכל ודעת מחייב אותו להבין, הוא אומר "אני לא מסתכל, אלא אני מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, כי ה' כן שומע תפלת כל פה", זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

ועל ידי קבלת עול מלכות שמים באופן זה, זוכים אח"כ לבחינת " ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", ולידי השתוות הצורה, הנקרא "כלים דהשפעה", שבכלים האלו הבורא משפיע את הטוב ועונג, מה שהיה ברצונו לתת.

ובהאמור אנו מבינים, את מה שאנו צריכים להשיג, על ידי זה שאנחנו ממליכים עלינו את ה'. כי מזה אנו מקבלים כלים, שנוכל להנות מהבורא. לכן מה שהבורא עושה, בזמן שאין לנו קשר עמו, הוא לא נותן לנו כלום, כלומר שאין אנו יכולים להנות מדבר שאינו נמצא בנו. זאת אומרת, שאין אנו יכולים להנות מהבורא.

רק משיעור שהאדם מאמין בהבורא, אז שייך לומר, שהוא מקבל מהבורא. אולם מי שחס ושלום אינו מאמין בהבורא, איך הוא יכול לקבל ממנו. אלא כפי שיעור האמונה בו יתברך, בשיעור הזה האדם יכול לקבל ממנו, מה שהוא רוצה לתת להנבראים.

אולם בכדי להגיע לדרגת קבלת עול מלכות שמים, זוהי עבודה גדולה:

א) שהאדם צריך לדעת, אם אין לו אמונה בה', איך הוא יכול לבקש משהו מה'.

ב) מה יתן לו בזה שיהיה לו יראת שמים. כלומר לתועלת מי הוא צריך לקבל על עצמו מלכות שמים. היינו האם זה לתועלת עצמו או לתועלת הבורא. ואם נגיד שזהו לתועלת הבורא, נשאלת השאלה, מה יתן זה להבורא, אם אנחנו נאמין בו, שהוא מלך. מה זה מוסיף עליו. במלך בשר ודם, אנו מבינים, שהוא צריך לכבוד. מה שאין כן הבורא. האם הוא צריך שהנבראים יכבדו אותו, והוא נצרך לנבראיו חס ושלום.

וזה כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"א) "אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שיירא מהשם יתברך, משום שהוא גדול ומושל בכל. הוא גדול, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות. וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך". זאת אומרת, שכל הנבראים אין מוסיפים לו שום דבר עליו.

אם כן בגלל מה אנו צריכים לעבוד הכל לשם שמים, כמו שכתוב "כל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". הלא הבורא לא מקבל מזה שאנו עובדים בשבילו כלום, כנ"ל, היות שהוא אינו בעל חסרון. אם כן לשם מה אנו צריכים לעבוד בע"מ להשפיע.

אלא שזהו רק לטובת הנבראים, שעל ידי זה הם ינצלו מבחינת שינוי צורה מהבורא, אלא שיזכו לבחינת השתוות הצורה, שזה מכונה "מה הוא רחום אף אתה רחום". ולא שהוא צריך שיעבדו בשבילו חס ושלום, כאילו הוא נצרך לכבוד הנבראים, אלא זה שיעבדו לתועלת הבורא, הנקרא "אך ורק לשם שמים", מזה יצמח תועלת להנבראים, שהם יהנו. וזה נקרא, שהצמצום וההסתר היה בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו. כלומר שהנבראים יוכלו להנות ולא ירגישו שום בושה, שזהו ענין של השתוות הצורה ודביקות בה'.

ובזה נבין מה ששאלנו, שכתוב "מלך ישראל". וכי לאומות העולם אינו מלך חס ושלום. והתשובה היא, כי בדרך העבודה כל אדם הוא עולם מלא, כמו שכתוב בזהר הקדוש. לכן האדם כלול מן אומות העולם, ומבחינת ישראל. אם כן יהיה הפירוש "מלך ישראל", הוא בזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, הוא נקרא "מלך ישראל".

כלומר "ישראל" נקרא ישר-אל, היינו שהאדם אומר, שהוא מלך שלו. כלומר, שאינו אומר, מה שהקב"ה הוא מלך העולם, מצדו, היינו בלי שהנבראים מקבלים מלכותו על עצמם מדעתם. אלא "מלך ישראל" נקרא, מה שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים מדעתו.

מה שאין כן "אומות העולם" נקרא, שהוא מולך עליהם שלא מדעתם. כלומר, שהקב"ה מלך העולם, אף על פי שאין הם יודעים כלל מענין אמונה בה', ולא רוצים אפילו לחשוב מענין מלכות שמים.

זה נקרא, שה' הוא מלך על האומות העולם. כלומר שהוא מולך עליהם, ועושה מה שהוא רוצה בלי ידיעתם, שהוא העושה ויעשה לכל המעשים. לכן בזמן שכתוב "מלך ישראל", הכוונה היא על אלו, שקבלו עליהם עול מלכות שמים מדעתם ורצונם. זה נקרא "מלך ישראל".

וזהו כמו שכתוב (אבות ג' כ') "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו". "מדעתו" פירושו בחינת מלך ישראל. "שלא מדעתו" היינו אומות העולם, שהוא מולך עליהם, אף על פי שהאדם אין לו דעת, אפילו לתת מחשבה על ענין אמונה, בחינה זו של האדם נקראת "אומות העולם שישנו באדם".

ובהאמור יהיה הפירוש "כה אמר ה', מלך ישראל", שלאלו אנשים, שכבר קבלו עליהם עול מלכותו יתברך, אומר "וגואלו ה' צבאות". כלומר, שהם מרגישים, שה' גאל אותם מיד "אומות העולם", ששליטתם היא בבחינת "מוחא" ו"ליבא". שפירושו מוחא, זה שהאומות העולם אומרים, שרק מה שהדעת מחייב, זה הוא אמת. מה שאם כן להאמין למעלה מהדעת, הם לא נותנים רשות לאדם, שילך בדרך הזה.

וכמו כן ליבא פירושו, שהם לא נותנים להאדם לצאת מאהבה עצמית. אלא שהם אומרים, מה שהלב רוצה ומרגיש, שזהו לטובת עצמו, את המעשים האלה הם נותנים רשות לעשות. מה שאין כן אם האדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, הם עומדים בכל תוקף, ואין כח ביד אדם לצאת משליטתם. אלא ה' בעצמו הוא גואל אותו מיד שליטתם.

וזה שכתוב, "מלך ישראל וגואלו". היינו, לאחר שקיבלו עליהם את מלכות שמים, שנקרא "מלך ישראל", אז השיגו, שה' הוא "גואלו". כלומר, שרק ה' גאל אותם מיד שליטת הרע, והם בעצמם, לא היה כח לזה.

ועל דרך הנ"ל יש לפרש מה שכתוב "ה' צבאות". השם הזה מורה לנו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שאמר צבאות הם שני מילים צא - ובא. שפירושו צבא הם אנשי מלחמה. זאת אומרת, אלו אנשים שהולכים כל יום להלחם עם יצר הרע, הם נקראים "צבא". לכן לאחר שזכו לבחינת גאולה, היינו לאחר שכבשו את היצר הרע, ויצאו משליטת הרע, והסדר העבודה שלהם היו בדרך עליות וירידות, זה נקרא "צבאות". כלומר, פעם יצאו משליטתם, ואח"כ שוב באו תחת שליטתם, שהשם של עליות וירידות נקרא "צבאות".

ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, ש ה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.

היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכל עשה ה'. לכן אחר הגאולה ה' נקרא "ה' צבאות". ומי הוא. "מלך ישראל וגואלו", היינו כנ"ל.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשו". ש"הר" פירושו הרהורים, שהם מחשבות, שמביאים לבחינת "ציון", שהוא מלשון "יציאות". "הר ציון" יהיה הפירוש ההרהורים והמחשבות, שמביאים לאדם ירידות. היינו, שמוציא עצמו מחוץ לקדושה. ההרהורים האלו, יתגלה אח"כ, שמהם "עלו המושיעים", "לשפוט את הר עשו".

הנה "הר עשו" פירושו המחשבות והרהורים, השייכים לעשו הרשע. "לשפוט" היינו לכבוש ולהכניע את ההרהורים של עשו הרשע. ויהיה הפירוש "ועלו מושיעים", מי הם שהושיעם לכבוש את הר עשו. זהו "הר ציון". היינו המחשבות, שגרמו להם ליציאה מהקדושה. הם בעצמם, היינו הירידות, עזרו להכניע את הר עשו.

וזה כמו שכתוב "ממכה עצמה מתקן רטיה". זה שהיו להם ירידות, שזה נקרא "מכה", היות שיצא אז מהקדושה ונפל לרשות דס"א. ומזה עצמו יצא רק טוב. וכמו כן זה נקרא, כמו שכתוב "מוריד שאול ויעל". שמזה שהאדם רואה, שהוא יותר גרוע מכל הכלל כולו, לכן הוא עושה מה שיכול. ולא נח, עד שהוא רואה, שה' מוציאו וגואל אותו משליטת עשו הרשע. וזה שכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשו".

וזה שכתוב "והיתה לה' המלוכה". שמשמע, שדוקא אז והיתה לה' המלוכה. היינו בזמן הגאולה, כמו שכתוב "מלך ישראל וגואלו", ומלפני זה אין חס ושלום המלוכה לה'. אלא מי מושל בעולם.

ויש לפרש, ידוע שלמלכות ישנם ב' שמות:

ציון,

ירושלים.

ובדרך עבודה יש לומר, ש"ציון" נקרא בזמן שעוד אינה מגולה בבחינתה עצמה. שזה נקרא, מלכות, שהיא פנימי. כלומר, שעוד לא ניכר להנבראים, שמלכות היא השולטת בעולם, ואין שום כח אחר בעולם, אלא ה' הוא המלך. ובחינה זו עדיין נעלמת אצל הנבראים. ובחינה זו מלכות נקראת "ציון", כנ"ל, שפירושו הוא, היציאות מהקדושה.

והאדם חושב, שהס"א שולטת אז עליו. והוא מטעם, שהוא מרגיש אז, שאין לו שום צורך לרוחניות. זאת אומרת, שהאמונה בגדלות ה' היא בהסתרה. ולפעמים הוא בא לידי יציאה מהעבודה, עד כדי כך, שהוא שוכח בכלל, שישנו ענין של עבודת ה'. שזה נקרא "שנפל ממצבו", שהיה עובד בהתלהבות, וחשב, שמהיום והלאה כבר הוא ישאר בעבודת הקודש בקביעות.

ופתאום הוא רואה, לאחר כמה זמן, שהוא בכלל יצא מהקדושה. כלומר, שאין הוא זוכר את נקודת האפס. כלומר, שאין הוא מסוגל לזכור את הרגע, שיצא מהקדושה ונפל לעולם הגשמי. וזהו מטעם, כי בזמן הנפילה האדם נמצא מחוסר הכרה, ואינו זוכר שום דבר. כמו בגשמיות, כשהאדם נופל ממקום גבוה, אינו זוכר שנפל. רק לאחר ההתאוששות הוא רואה שהוא נמצא בבית חולים, כמו כן בסדר העבודה.

וזהו בחינת "ציון". כלומר, בזמן הגאולה, שאז הוא רואה את מלכות שמים בגלוי, שהוא משיג, שה' גאל אותו מיד עשו הרשע. אז המלכות נקראת "ירושלים", ששליטתה היא בגלוי. אז הזמן לראות, שגם כל אלה הירידות היו מהמלך. כלומר, שכל ההרהורים והמחשבות זרות שהיו להם, לא היה שום כח אחר, אלא ה' שלח להם. כלומר, שגם הירידות שלח להם ה', שעל ידם יהיה להם הצורך לעזרת ה'.

נמצא, שהר ציון כנ"ל, ש"עלו מושיעים לשפוט את הר עשו", אומרים עכשיו, שהר ציון היה גם כן בחינת מלכות, הנקרא "ציון". היינו, שכוחה היתה בהעלמה. והיא עזרה לשפוט את "הר עשו". היינו, שכבשו את בחינת עשו הרשע. כלומר, שנתקנו את בחינת עשו. ועכשיו הם משיגים, שאין שום כח אחר בעולם.

וזה שכתוב "והיתה לה' המלוכה". כלומר, שעכשיו הם רואים, שגם אז היתה לה' המלוכה. ולאו דוקא עכשיו. אלא היתה גם מלפני זה, כי אין עוד מלבדו. ועכשיו, שזכו לבחינת גאולה, הם משיגים, שכך היה מלפני כן.

אולם שגם בזמן ההסתר צריכים להאמין, שהכל עושה הקב"ה. וזהו בבחינת למעלה מהדעת. מה שאם כן עתה, הם משיגים, שכך הוא. אמנם אחר זה צריכים לבוא לבחינת גמר התיקון, שזה נקרא בחינת "לעתיד לבוא". שאז "יהיה ה' למלך על כל הארץ", פירוש, אפילו על אומות העולם, שפירושו, שה' יהיה מגולה גם באומות העולם. כמו שכתוב "כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם".

וזה נקרא "ה' מלך על כל הארץ". כלומר, שגם לפני גמר התיקון ה' הוא המלך על כל הארץ. אלא כנ"ל, שזה נקרא "שלא מדעתו". כלומר, שהם לא יודעים את זה, שה' הוא המנהיג של העולם. כמו שכתוב (בתפלת שחרית, בקריאת שמע דקרבנות) "ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים, שיאמר לך, מה תעשה ומה תפעל". שרק הוא עושה הכל, ואין כח אחר בעולם חוץ ממנו.

אולם זה שייך לעם ישראל, שהם מאמינים בה', אצלם שייך לומר, שה' הוא המלך. היינו מדעתם, שגם הם יודעים, שה' מולך עליהם. ולא דוקא שה' יודע בעצמו, שהוא המלך. שזה נקרא "שלא מדעתו", כנ"ל. אלא הם קבלו עליהם עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ונחשב אצלם כאילו זה היה בתוך הדעת.

וזה נקרא "מדעתם". כלומר, שענין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, פירושה, שצריכים להאמין, אף על פי שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת. היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" בעבודה.

כלומר, שזוהי עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, הוא נגד הדעת. זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת. ולאמונה כזאת צריכים עזרה מה'. לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל, שיתן לו כח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת. כלומר, אין להאדם להתפלל לה', שיתן לו להבין הכל בתוך הדעת. אלא שיתפלל לה', שיתן לו כח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו שזה היה בתוך הדעת.

אולם מקודם זה הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שכך הוא רצון הבורא, שנקבל עלינו את אמונת ה' בלמעלה מהדעת. וכאן, בסדר הזה, מתחיל עליות וירידות. לפעמים הוא מחוזק בהאמונה. ולפעמים הוא נופל ממדרגתו, ואז הוא צריך להאמין, בזמן שהוא מתפלל לה', שיעזור לו, והוא לא רואה, שקבל את העזרה הנחוצה לו. גם אז עליו להאמין באמונה למעלה מהדעת, שהכל בא מה'. ויחד עם זה להגיד "אם אין אני לי מי לי". ואז הוא בא לבחינת "הר ציון". ואז באים לבחינת "הר עשו". שכל העבודה היא אז, מטרם שזוכים לבחינת גאולה, לצאת משליטתם.

ואז באים לידיעת העבודה, שכתוב "כה אמר ה', מלך ישראל וגואלו, ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים, והיתה לה' המלוכה, והיה ה' למלך על כל הארץ". כמו שכתוב "וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל". כלומר שאז כולם ידעו, שהקב"ה הוא המלך. ולפני זה רק עם ישראל יודעים, שהוא המלך.