לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה"

תשמ"ד - מאמר י"ג

1984 - מאמר 13

להבין מה שלפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", כמו שכתוב "גוף ונשמה". ולפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נפש", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".

הנה בדרך כלל כשמדברים מרוחניות, אז מדברים מבחינה העליונה שיש שם, שהיא נשמה, בכדי שהאדם ידע, שמוכנה בשבילו מדרגה גדולה, שהיא נשמה. ושזה יעורר בו בלבו בחינת השתוקקות להגיע לזה. ויחשוב, מה היא הסיבה, שהוא עוד לא השיג את זה. אז הוא יבוא לדעת, שכל מה שחסר לנו, בכדי להגיע לידי השגת רוחניות, הוא חסרון של השתוות הצורה.

היות שהגוף נולד עם טבע של אהבה עצמית. וזהו בחינת שינוי צורה לגבי הבורא, שהוא מושג לנו, שהוא רק משפיע. אי לזאת, צריך האדם לזכך גופו, ולבוא לידי השתוות הצורה, שהוא גם כן יחשוק לעשות מעשים, שהם רק להשפיע. ועל ידי זה תהיה לו היכולת להגיע להמדרגה הגדולה הזו, הנקראת "נשמה". לכן אומרים תמיד בלשון "גוף ונשמה".

מה שאם כן כשמדברים בסדר העבודה, אז אחר מדרגת גוף הולכת מדרגת נפש. לכן אומר הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". שזוהי המדרגה השניה שהולכת אחר הגוף.

לכן כתוב "בכל לבבך" ואח"כ "ובכל נפשך". היינו, מה שיש לו, הוא צריך להיות מוכן לתת לה'. אבל אח"כ אם הוא משיג מדרגה יותר גבוהה, היינו רוח, ואח"כ נשמה, גם כן הוא צריך להיות מוכן לתת לה'. רק הכתוב מתחיל ממדרגה הראשונה, ההולכת אחר הגוף.

וכל מה שיש להאדם, הוא צריך לתת לה', שפירושו, שהוא לא עושה שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא, שכל מעשיו הם רק להשפיע. והוא לא עולה בשם בערך עצמו, אלא הכל לטובת ה'.

ובזה תבין מה שכתוב בזהר (תרומה, דף רי"ט, אות תר"ע, ובהסולם) וזה לשונו "ובכל נפשך. שואל, היה צריך לומר, ובנפשך. מהו, ובכל נפשך. בכל, זה למה נאמר. ומשיב, אלא שבא לכלול נפש, רוח, נשמה. שזהו, ובכל נפשך. בכל, מה שאוחז נפש הזו".

ומזה הנה אנו רואים, שהזה"ק מפרש לנו שבתיבת "בכל", שהתורה מוסיפה לנו, הוא בכדי להשמיענו, שגם בבחינת נפש נכללים שם גם רוח ונשמה. אלא מתחיל בכוונה תחילה בחינת נפש, משום שאחר בחינת הגוף מתחילה בחינת נפש. מה שאם כן כשאנו מדברים סתם מרוחניות, אנו מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים".

ובכדי להשיג את מדרגת נר"ן, אנו צריכים ללכת בדרך של השפעה, ולהשתדל לצאת מאהבה עצמית. וזה נקרא "דרך אמת". היינו, שעל ידי זה נגיע להשיג מידת אמיתית, שישנו בהשגחתו יתברך, שהוא מתנהג עמנו עם מידת טוב ומטיב.

וזה נקרא "חותמו של הקב"ה הוא אמת", שפירושו, הסוף של עבודתו של הקב"ה, היינו עבודתו של בריאת העולמות, שהוא להטיב לנבראיו, שהאדם צריך להגיע למידת אמת של הקב"ה. שהאדם ידע, מתי הוא הגיע לשלימותו, הוא לאחר שהשיג את הנהגתו של הבורא הוא בחינת טוב ומטיב, בין שיש לו כל טוב, וגם צריך לראות, שיהיה כל טוב גם לאחרים, היינו שהוא יראה, שיש כל טוב להכלל כולו.

וזה מובא בהקדמה לתע"ס (אות ק"נ), וזה לשונו "ובחינה ד' של האהבה, שפירושה, אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית. כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי האהבה נצחית ומוחלטת. ולא יצויר שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסוד הכתוב "ולא יכנף עוד מוריך, והיה עיניך רואות את מוריך". כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו יתברך, הטוב והמטיב לרעים ולטובים".

נמצא לפי זה, אם הוא הגיע לשלימות הסופית, הוא בבחינת ההשגה את מצבו האמיתי, אבל יש לפני זה מדרגות הקודמות, כמו שכתוב שם בהקדמה לתע"ס, ש"בחינה הא' הוא תשובה מיראה", כמו שכתוב (באות ס"ג), וזה לשונו "המדרגה הראשונה של השגת גילוי הפנים, דהיינו ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישיב לכסלו עוד, כנ"ל, שזה נקרא "תשובה מיראה", שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא "צדיק שאינו גמור", וגם נקרא "בינוני".

אבל לפני הנ"ל, יש עוד סימן, אם הוא הולך בדרך האמת. והיא מצב השלילה. היינו, אף על פי שהוא רואה, שעכשיו הוא במצב יותר גרוע. היינו, מטרם שהוא התחיל ללכת בדרך האמת, הוא הרגיש את עצמו, שהוא יותר קרוב לקדושה.

מה שאם כן כשהתחיל ללכת בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהוא יותר מרוחק מהקדושה. ולפי הכלל הידוע "מעלין בקודש ולא מורידין", אם כן נשאלת השאלה, מדוע עכשיו, שהולך בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהלך אחורי ולא קדימה, כראוי להיות אם הולכין בדרך של אמת, ולכל הפחות שלא ירדו מהמצב הקודם.

והתשובה היא, שצריך להיות העדר קודם להויה. שפירושו, שמקודם צריך להיות כלי, הנקרא "חסרון", ואחר כך יש מקום למלאות החסרון. לכן מקודם האדם, צריך האדם ללכת קדימה, כל פעם יותר ויותר להתקרב את עצמו להאמת.

היינו, שכל פעם הוא הולך קדימה, ורואה את מצבו, שהוא משוקע באהבה עצמית. וכל פעם הוא צריך לראות יותר, איך שאהבה עצמית הוא רע, משום שהאהבה עצמית הוא המפריע שלנו, מלהגיע להטוב והעונג, שהבורא הוכן בשבילנו, מטעם שהוא המפריד בינינו לבין הבורא כידוע.

ולפי זה נבין, מה שהאדם חושב, שהוא הולך אחורה, בעת שהתחיל על דרך האמת, אז צריכים לידע, שאינו כן. אלא שהוא הולך ומתקדם אל האמת. שלפני זה, כשהעבודה שלו לא היתה מבוססת על דרך השפעה ואמונה, אז הוא היה רחוק מלראות את האמת.

מה שאם כן עכשיו, הוא צריך להגיע ולהרגיש את הרע שבקרבו. כמו שכתוב "לא יהיה בך אל זר". ודרשו חז"ל "איזהו אל זר בגופו של אדם. הוי אומר, זה היצר הרע". היינו, שבקרבו של אדם, שהוא הרצון לקבל שבו, הוא הוא הרע שלו.

ואז, כשכבר הגיע להכרת הרע, אז שייך לומר, שהולכים לתקן אותו. נמצא לפי זה, שמטרם שהשיג את הרע שלו, בשיעור שלא יכול לסבול אותו עוד, אין לו מה לתקן. לכן יוצא מזה, שהאדם באמת הלך הרבה קדימה בבחינת האמת, לראות את מצבו האמיתי.

ובזמן שהאדם רואה את הרע שבו, בשיעור שלא יכול לסובלו, אז מתחיל לראות עצות, איך לצאת מזה. אבל העצה היחידה שיש לאדם מישראל, הוא רק לפנות להבורא, שהוא יאיר עיניו ולבו, ולמלאותו עם שפע עליון, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

ואז, כשהוא מקבל עזרה מה', אז כל החסרונות מתמלאות עם אור ה'. ואז הוא מתחיל לעלות במעלות הקודש, משום שכבר הוכן אצלו חסרון, ע"י זה שהגיע לראות את מצבו האמיתי. לכן יש עכשיו מקום לקבל שלימותו.

ואז האדם מתחיל לראות, איך שהוא כל יום ויום, לפי עבודתו, הוא הולך למעלה מעלה. אבל צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה.