אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / בראשית / פרשת וישב / וישב יעקב בארץ מגורי אביו

תשמ"ה - מאמר י"ב

1984/85 - מאמר 12

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". בזהר (וישב דף ד' אות י"א ובהסולם) "רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעוה"ז, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם יצר הרע. והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. רבות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע, כנ"ל. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם".

ויש להבין דבריו:

א) שמשמע מכאן, מי שסובל "רעות רבות", הוא צדיק. ומי שאינו סובל "רעות רבות", אינו צדיק.

ב) מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות".

ג) הלשון "ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם". ולאדם אחר משמע שאין הקב"ה חס ושלום אינו מצילו, היתכן.

ד) ויותר קשה, שמצד אחד אומר, כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומצד השני הוא אומר, שהקב"ה מציל אותו מכולם, היינו שמציל אותו מן "רעות רבות". אם כן, הוא יחזור ויקרב את עצמו ליצר הרע, כיון שנתבטלה הסיבה, שהיתה מרחקה אותו מן יצר הרע.

ויש לפרש דבריו, הנה מאמר, בערך זה מצאוני (קידושין ל' ע"ב) "ואמר ר' שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צפה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".

הנה במסכת סוכה (דף נ"ב) יש גם מאמר כעין זה: "שבע שמות יש לו ליצר הרע, שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כ"ה), אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלים לך אלא ישלימנו לך".

ופירש רש"י, "אם רעב יצרך ותאב לעבירה, האכילהו לחם? הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב (משלי ט') לכו לחמי בלחמו, השקהו מים תורה, דכתיב בה (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהבך, ולא ישיאך לחטוא, ולאבד מן העולם".

ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, כי עיקרו של יצר הרע הוא, זה שנקרא עיקר הבריאה, שהקב"ה ברא יש מאין, שהוא הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, שלא היה מטרם שבראה, כידוע (עיין בהקדמות). וכל עבודת האדם היא, רק לעבוד להפוך מהטבע שלו, היינו שיהיה כל רצונו אך להשפיע. והיות שזה הוא נגד הטבע שלו, כי מצד הטבע הוא צריך לדאוג רק לצורך אהבה עצמית, ואין לו שום חשק לעבוד לטובת הזולת.

והגם שאנו רואים, שלפעמים אדם כן עובד לטובת הזולת, זה יכול רק באם הוא רואה שיקבל תמורה עבור עבודתו, שהרצון לקבל יהיה שבע רצון מזה, זאת אומרת, שהתמורה תספק את אהבה עצמית שלו, אחרת אין באפשרותו לצאת מהכלי קבלה מצד דרך הטבע.

אבל שיהיה האדם ביכולת לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, זה אינו מדרך הטבע. והגם שאנו רואים, שיש אנשים, שהולכים להיות מתאבדים לטובת המולדת, ולא רוצים שום תמורה. והוא מטעם, שאם המולדת היא חשובה לו מאוד, וזו החשיבות היא גם כן מצד הטבע, כמו שאמרו חז"ל "כי חן המקום על יושביה". ובטח שיש הבחן במידת החן, כי לא לכולם יש אותו החן. ולכן יש הרבה מתנדבים שהולכים לצבא, מטעם חשיבות המולדת. אבל מטעם שהם חושבים, שזוהי לא כל כך סכנה גדולה, שתלויים בזה כל החיים. כי אני רואה, שחוזרים הרבה אנשים מהמלחמה, בריאים ושלמים.

ואם יש לפעמים סכנת מוות ודאי, על זה כבר אינם מוכנים ללכת למוות בטוח, אלא יחידי סגולה, שהמולדת חשובה להם. וגם בזה מעורב כח תמורה, שהוא חושב, שאחר מיתתו כולם ידעו שהוא איש עם כח מסירות נפש לטובת הכלל, ושהוא היה איש מרום מעם, שהיה דואג לטובת הכלל.

אבל בעבודת ה', שהאדם ההולך בדרך האמת, הוא מוכרח לעבוד בהצנע לכת, מטעם הנ"ל, היינו שלא תהיה אחיזה להחיצוניים. זאת אומרת, בעבודת ה' לא תהיה לו אחיזה, שהוא עובד עבור חיצוניים, דהיינו, שאנשים, שהם חוץ ממנו, יודעים מעבודתו, אז הוא עובד עבודתו של מסירת נפש, שאנשים מבחוץ יאמרו, שהוא היה איש מרום מעם. וזה נותן לו גם כן סיוע, שתהיה לו היכולת לעבוד בלי תמורה, בכדי שאנשים מבחוץ יגידו, שהוא היה עובד ה' בלתי ה' לבדו. והקב"ה נתן כח הזה להנבראים, מטעם "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". ולא יהיה לו שום סיוע מבחוץ, זה הוא יכול להגיע, אם היה לו מקודם שלא לשמה, אבל לא להישאר בהשלא לשמה חלילה.

וזהו מה שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו", שפירושו הוא, "בלתי ה' לבדו", היינו, שלא תהיה שם שום התערבות של אהבה עצמית כלל, כי אם בלתי ה' לבדו, שזוהי המשמעות הלשון בלתי.

אבל מכל מקום יש כאן להבין ענין מקורי. שיש להבחין, בין שאדם נותן את מסירת נפש, בכדי להשיג איזה דבר, אפילו שהוא מקבל התמורה עבור הכלל, שזה הוא ודאי דבר גדול, כיון שהתמורה שהוא מקבל, אם זה לא עבור אהבה עצמית, אלא מטעם אהבת הזולת, היות שאוהב את הזולת, ובשבילם הוא מוסר את עצמו למוות, כדי לעשות טובה להכל.

אבל בטח אם היתה לו איזו עצה, שיוכל להשיג אותו דבר, לא על ידי מסירות נפש, בטח שהיה בוחר את הדבר השני. כי עיקר אצלו הוא לקבל איזו תמורה עבור הכלל, ולא העבודה היא המטרה, אלא הנחת רוח שיכול לעשות להמולדת, הוא שנותן לו כח לעבוד. לכן אין הוא מסתכל על האמצעים, איך להשיג את הדבר להמולדת. ואם הוא רואה, שדוקא שע"י זה שהוא ימסור את נפשו עבור המולדת, (הוא יכול לעשות להמולדת נחת רוח), הוא גם כן מוכן לזה.

מה שאם כן באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו (לבטל את) הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'.

מה שאם כן בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזו היא מדרגה גדולה, ואין כל האנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל מקום המסירות נפש היא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון, אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש שלו.

ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, בודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה. והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה', ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו, שלא על זה היתה כוונתו. לכן מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים. כי אצל הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. מה שאם כן ברוחניות הוא להיפוך, שמסירות נפש היא המטרה.

ובזה נבין את ענין "מקבל בעל מנת להשפיע". היות שכל מטרתו של האדם היא רק להשפיע להבורא, כי זה הוא ענין השתוות הצורה "מה הוא רחום אף אתה רחום". וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אז הוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, מה שהיה במטרת הבריאה להטיב לנבראיו.

וזה נקרא "מקבל על מנת להשפיע". אחרת יכול להיות, שהוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, לכן הוא משפיע הכל, בכדי שיכול לקבל. והוא על דרך "משפיע בעל מנת לקבל". מה שאם כן אם מטרתו היא להשפיע, ואין לו שום רצון לקבל לתועלת עצמו שום דבר, כי "בלתי ה' לבדו", אז הוא יכול להגיע למקבל בעמ"נ להשפיע.

ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא (ברכות ס"א ע"ב), שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה".

ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו (אלא) רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.

ובזה נבין את הד' שאלות הנ"ל:

שאלה א': שמשמע מדברי הזהר, שרק מי שסובל "רעות רבות" הוא צדיק. ומי שאינו סובל רעות, אינו יכול להיות צדיק. היתכן. והענין הוא כנ"ל, שענין רעות הכוונה על יצה"ר. זאת אומרת, שדווקא מי שמרגיש את היצה"ר, שגורם לו רעות רבות, בזה שהוא לא נותן לו להתקרב לה', הוא נקרא "צדיק". מה שאם כן אם האדם לא מרגיש, איך שהוא מרחק אותו מה' ולא מרגיש אותו, שעושה לו רעות בזה, הוא לא נבחן לצדיק, כי עוד לא הגיע להכרת הרע, היינו שיכאב לו את זה.

שאלה ב': מדוע אם הוא רוצה, שלא ישתתף עמו יצה"ר, מוכרח לסבול "רעות רבות", שמשמע, שאין עצה אחרת, רק שמוכרח לסבול רעות. ולפי הנ"ל זה פשוט מאוד, שהכוונה של רעות היא על היצה"ר. ואם לא מרגיש, שהיצה"ר עושה לו רעות רבות, הוא לא נחשב אצלו ליצה"ר, שלא ירצה להשתתף עמו, אלא שנחשב בעיניו ליצר טוב, היינו שמביא לו רק טובות, ומדוע לא ישתתף עמו. מה שאם כן אם הוא רואה את הרעות, מה שיצה"ר גורם לו, אז הוא לא משתתף עמו.

שאלה ג': שהסובל "רעות רבות", אומר הזהר, שהקב"ה חפץ באדם הזה. משמע, שמי שאינו סובל רעות, אין הקב"ה חפץ בו, היתכן. אלא התשובה היא כנ"ל, שאם האדם מרגיש את היצה"ר, שעושה לו רעות רבות, והאדם צועק לה', שיעזור לו, באדם הזה הקב"ה חפץ. מה שאם כן, כשאינו מרגיש שהיצה"ר עושה לו רעות, אין הקב"ה חפץ בו, כי אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו.

שאלה ד': אם ה' מציל אותו מרעות, אם כן שוב הוא יתחבר עם היצה"ר.

תשובה, ההצלה שבאה מה', היא ענין אחר, מהצלה שנוהג בגשמיות. כי ענין הרע, שנוהג בזמן האחוריים, שהוא זמן ההסתרת פנים, שאז הוא רואה שיש לו הסתר. כי ידוע, שהקטן מתבטל נגד הגדול. ובטח כאן, בעבודת ה', האדם צריך להיבטל נגד ה', "כנר בפני אבוקה". והגוף שלו, הוא רואה, שאינו מתבטל. וקשה לו להכניעו ולקבל על עצמו את האמונה למעלה מדעת. אז הוא רואה, שהגוף עושה לו רעות, בזה שלא רוצה לקבל עליו את עול מלכות שמים, שע"י זה הוא מתרחק מכל הרוחניות.

נמצא, במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצה"ר שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".

וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצה"ר, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצה"ר, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצה"ר נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה.

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ד) וזה לשונו, "אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת השגחה גלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב נפש ומאוד, כמו שנמשך מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה".

ועיין שם (באות נ"ו) וזה לשונו, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". וזה שכתוב, "היכי דמי תשובה", כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלימה. ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". כלומר, שזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד.

ובזה תתורץ השאלה הד', אם הקב"ה מציל אותו מהיצה"ר, שלא יעשה לו רעות. ואומר הזה"ק, שענין הרעות, שהצדיק סובל, הוא בכדי שלא ישתתף עמו. נמצא, אם ה' מציל אותו, ורואה שלא יעשה לו רעות, אם כן שוב ישתתף עמו היצה"ר, כיון שכל הסיבה שהיצה"ר עושה לו רעות, היא בכדי שלא ישתתף עמו. וכיון שבטלה הסיבה, הרי חוזר למצב הקודם. אבל לפי מה שפירשנו, שהצלת ה' הוא ענין גילוי פנים, עד שה' מעיד, שלא יחטא. והרעות, שהצדיק סובל, הם בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה', כנ"ל, "אם אין אחוריים אין גלוי פנים". נמצא, שבזמן שיש גילוי פנים ה', אז הכל כסדרן.