כל התורה היא שם אחד קדוש
תשמ"ה - מאמר כ"ב
1984/85 - מאמר 22
בזהר (שמיני ובהסולם אות א') "ר' יצחק פתח, ואורייתא כולא חד שמא קדישא איהי דקב"ה". ובהסולם, וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב"ה, ובאורייתא אתברי עלמא, ובהתורה נברא העולם, שהיתה כלי אומנות שלו לבריאת העולם. ובאות ב' כתוב שם, "ובהתורה נברא האדם. זה שכתוב, ויאמר אלקים, נעשה אדם. שכתוב, לשון רבים. אמר לה, אני ואת נעמיד אותו בעולם, ר' חייא אמר, תורה שבכתב, שהיא ז"א, ותורה שבעל פה, שהיא המלכות, העמידו את האדם".
אנו רואים כאן ג' דברים :
א) שכל התורה היא שם אחד קדוש.
ב) שהעולם נברא בהתורה.
ג) שהאדם נברא בהתורה.
ידוע דרשת חז"ל בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, דענין בריאת העולמות היה בשביל "להטיב לנבראיו", היינו בשביל הנשמות, היינו שהנשמות יקבלו את הטוב והעונג. אם כן שמצד ה' הוא להשפיע. ומה חסר להנבראים, שיקבלו. ולמדנו, שבכדי שתהיה השתוות הצורה, צריכים הנבראים להשיג הכלי, הנקרא "רצון להשפיע".
והיות שהרצון להשפיע אינו מצד הטבע, לכן צריכים לדבר שיתן לו הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וכח הזה, שהתחתון מקבל, שיהיה בידו כח להשפיע, הוא על ידי התורה, משום ש"המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא לפי זה, כמו ש"ראשית" הוא "ישראל", כמו כן צריכים ל"התורה", שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, לכן גם התורה נקראת "ראשית", משום שזה בלי זה לא הולך. וידוע מאמר הזהר כי "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". ולפי הנ"ל הוא, כשישראל משתדלים בתורה, ע"י זה הם זוכים לבחינת "קוב"ה", היינו לבחינת "שמותיו של הקב"ה". נמצא שיש להבחין ב' ענינים בתורה:
א) המאור התורה, שזה בא כדי להחזירו למוטב, שהוא תיקון הכלים.
ב) להשיג את האור תורה, שהוא בחינת "שמות הקדושים", המכונה בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה". (עין בספר "מתן תורה", דף ס"א).
ולפי זה יוצא, כשאנו לומדים תורה, יש שם להבחין את ב' הענינים הנ"ל:
א) להמשיך בחינת מאור, שיעשה לנו כלים דהשפעה. ובלי מאור התורה, אי אפשר להשיג כלים אלו. אי לזאת, למה הוא מצפה, שישיג שכר עבור לימוד התורה, כל חשקו הוא רק להשיג את הכלי הזו, שנקרא "כלי דהשפעה". וזהו דוקא לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועשה הרבה מאמצים, שיוכל לעשות מעשים רק בכוונה דלהשפיע. ורק אז הוא יכול להגיע לידי ידיעה, שבחינת הרצון לקבל, שנטבע בו מצד הטבע, אי אפשר לבטלו. ואז מתחיל להבין, שהוא זקוק ל"רחמי שמים", שרק הקב"ה יכול לעזור לו לזכות לכלי דהשפעה. ועזרה זו באה מבחינת "המאור התורה", כנ"ל.
ומשום זה צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלמוד, מה המטרה שלו מלמוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלמוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהטיב לנבראיו. מה שאם כן אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך של השפעה, כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים". וזה נקרא "הכנת הכלים", שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליון, והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבתורה מחזירו למוטב".
ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה הנקראת "השגת התורה", שהיא מבחינת "שמותיו של הקב"ה", הנקרא בלשון הזה"ק "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
ובזה נבין מה שכתוב שם בזהר אות ב' "ובאורייתא אתברי בר נש", פירושו, "בתורה נברא האדם". ויש להבין מה הקשר בין "תורה" "להאדם", שנגיד "שהאדם נברא מהתורה". וצריכים להקדים מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר, קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל, שנאמר "ואתן אתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם".
וצריכים לדעת מהו "בחינת אדם", היינו איזה דרגה הוא אדם, שאין העכו"ם יכולים להיקרא בשם "אדם". הנה חז"ל אמרו על הפסוק (ברכות ר' ע"ב) "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא", "מאי כי זה כל האדם". אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה".
נמצא, שהאם נקרא מי שיש בו יראת שמים. והיות שהאדם נברא עם יצה"ר, שהוא מרחק אותו מיראת שמים, אם כן מהי העצה, שנוכל לומר, שע"י זה הוא יזכה "ליראת שמים". על זה באה התשובה, שעל ידי תורה הוא יוכל לנצח את היצה"ר, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". ולפי זה יכולים לפרש "שהאדם נברא ע"י התורה", כי הסיבה שיכולה לצאת בחינת "אדם" כנ"ל, היא דוקא ע"י תורה. וזה פירוש "ובהתורה נברא האדם".
ועל דרך זה יש לפרש מה שכתב שם בזה"ק "ובאורייתא נברא העולם". גם זה קשה להבין, איזה קשר יש מהתורה, שהיא דבר רוחני, והתורה, נקראת "שמותיו של הקב"ה". ואיך נמשך ממנה עולם הגשמי. ולפי הנ"ל ניחא, שהכוונה היא "שהעולם נברא", הכוונה על עולם ומלואו, שפירושו עולם שבו נמצאות הנשמות, שמטרת הבריאה היתה "להטיב לנבראיו", להנשמות, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שבריאת העולם הכוונה להרצון לקבל, ובכדי שתהיה "השתוות הצורה" מענף להשורש, כידוע, היה הצמצום, שפירושו הסתר להיעלם שלא יהיה נגלה האור העליון, שהוא בחינת טוב ועונג.
אם כן איך אפשר לקיום העולם, שיכלו לקבל ולא ימותו, כדוגמת שהיתה בשבירת הכלים, שנשברו ומתו מטעם שלא יכלו לכוון בעל מנת להשפיע. אלא ע"י התורה "שהמאור שבה מחזירו למוטב" יקבלו כלים דהשפעה, שבכלים אלו יכולים לקבל שפע ועונג ויתקיים מטעם שהם יוכלו לקבל בעמ"נ להשפיע.
וזה הפירוש "ובאורייתא נברא העולם". שבריאת העולם, שהיתה מטעם "להטיב לנבראיו" היה תיכף על כוונת לשם שמים. וזהו ע"י התורה. היוצא מכל הנ"ל, שאנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצה"ר בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.
זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצה"ר, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.
והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצה"ר מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".
וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה.
ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה". היינו אם הוא זוכה, הוא מקבל ע"י זה עליה. ואם לא (זוכה), הוא מקבל ע"י זה ירידה ברוחניות. וסדר הירידות הוא לאט לאט, כל אחד לפי סדר שלו. ובדרך כלל האדם בא לידי שכחה, היינו ששוכח שיש בכלל ענין עבודה, שצריכים להשתוקק "לדביקות ה'", אלא כל המרץ שהיה לו נכנס בדברים גשמיים, היינו שאז הוא מוצא יותר טעם בדברים גשמיים.
היינו, שבזמן שהיה קשר עם עבודת ה', היה קצת מרוחק מדברים גשמיים. זאת אומרת שלא היו (דברים גשמיים) מקבלים אצלו ערך, שיש להתחשב עמהם. מה שאם כן בזמן שמתחיל להתרחק מהעבודה, אז כל דבר גשמי, שהיה בעיניו לדבר בלתי חשוב, מקבל אצלו צורה חשובה, עד כדי כך, שדבר הכי קטן נעשה לו למפריע גדול, ועושה לו מחסום באמצע הדרך, ולא יכול ללכת קדימה.
ולפעמים בזמן הירידה שקבל, הוא כן נזכר שיש ענין עבודה רוחניות, אז כשנזכר מזה, הוא בא לידי עצבות, שעצבות זאת מביאה לו שהוא רוצה רק לישון. פירוש, שהוא רוצה לסלק את עצמו מהמצב שבו הוא נמצא, והוא חושב שע"י שינה הוא ישכח מכל המצבים שלו. ולפעמים הוא בא לידי יאוש בכלל, היינו שאומר, אני לא רואה אצלי שום התקדמות, אלא להיפך, היינו כל כמה שאני משקיע כוחות, והייתי צריך להתקדם קצת, לפי הכוחות שאני עשיתי עבור להשיג משהו רוחניות, ואני רואה שכל פעם אני הולך אחורה, ובטח דבר עבודה באופן זה, היינו עבודה דלהשפיע, הוא לא בשבילי, משום שאני לא מוכשר לזה.
בדרך כלל אומרים "משום שאני חלש אופי, אין בי הכח שאני אוכל להתגבר על הרצונות שלי". ולפעמים הוא נעשה יותר חכם ואומר "בכלל אני לא רואה מי הוא שכן זכה למשהו ברוחניות". אז אחרי כל הווכוחים שיש לו עם הגוף שלו, והגוף נותן לו להבין, איך שהוא מדבר כל כך בצדק מאה אחוז, וזה מביא לו מצב, שהוא רוצה לברוח מהמערכה ושוב להכנס לעולם הגשמי כמו הכלל, ולא יהיה יותר חכם מהכלל כולו, אלא ללכת עם התלם של הכלל. ובעיקר, שהוא בטוח, שמה שהוא החליט לא יכול להיות אחרת.
ומה עושה הבורא יתברך. לאחר שכבר (אדם) שכח הכל, פתאום הוא מקבל איזה התעוררות מהשי"ת ומתחילה שוב לפעפע בלבו השתוקקות לרוחניות, ומתחיל שוב לעבוד בהתמדה, וכח הבטחון עובד בקרבו, כאילו שבטח יזכה להתקרבות ה', ושוכח כל ההחלטות שעשה בדעתו צלולה ובחשבון מדויק עד כי כך שהיה כבר "מתחרט על הראשונות", זאת אומרת, שלבו היה מצטער על מה שנכנס מלכתחילה לבוץ כזה, הנקרא "עבודה דלהשפיע", והוא היה בטוח שהחשבון שלו הוא מאה אחוז צודק, אבל "האתערותא דלעילא" שקבל עכשיו, היא משכיחה לו הכל.
והטעם הוא, כי כן סדר העבודה האמיתית, שרוצים להראות מלמעלה, שהאדם הוא "אין ואפס" עם כל השכל שלו, אלא אם יבקש מה' שהוא יעזור לו, ואם זה יהיה באמת, היינו שיודע בברור, שאין שום אפשרות שהאדם תהיה לו היכולת לצאת מהמצב שבו הוא נמצא תחת שליטת אהבת עצמית, המכונה "גלות מצרים", שזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא.
אבל אם האדם רק אומר ולא מרגיש מאה אחוז שאין בידו לעזור משהו, אז האין התקרבות אמיתית באה מלמעלה, אלא אז חוזר חלילה, כמו שהיה מקודם, היינו שעוד הפעם באות לו מחשבות ורצונות מהגוף, ושוב מתחיל ועוד הפעם הווכוחים הקודמים, ושוב בא לידי המצבים הנ"ל, ושוב מחליט שהיה בורח מהמערכה, כנ"ל, ושוב בא לידי החלטה כנ"ל. ושוב אח"כ באה לו מלמעלה איזו התעוררות, שזה נקרא "קריאה", שקוראים אותו ורוצים שוב לקרב אותו לה'. ואם אז גם כן אינו משתדל בההזדמנות שנותנים לו, אז חוזר חלילה אותו הסדר כמו שהיה לפני המצב הזה כנ"ל.
וכעין זה מצאנו בזהר (תזריע ובהסולם אות ו') "רחוק מפנינים מכרה", מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים, מהו שאומר "מכרה". ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים, כמו שאתה אומר "ויעזבו בני ישראל את ה', וימכור אותם ביד סיסרא". ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה להם חלק בהם. וזה שכתוב "ורחוק מפנינים מכרה".
אי לזאת לא להתבהל מה שהגוף לפעמים הוא מראה צבעים שחורים, אלא שצריכים תמיד להתחזק למעלה מהדעת ולא לשמוע לעצת הגוף, מה שהוא מספר לנו דברי פירוד מהקדושה, אלא להתגבר בתפילה אמיתית, ובטח ניוושע לצאת משעבוד שליטת מצריים ולזכות להגאולה.