הראני את כבודך

תשמ"ה - מאמר כ"ו

1984/85 - מאמר 26

ויאמר "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא יראו" (שמות ל"ג). ויש להבין, מה מרמזת לנו את השאלה של משה רבנו עליו השלום, והתשובה של הקב"ה בנוגע לעבודה שלנו.

הנה האדם, כשמתחיל להכנס לעבודת ה', הוא משתוקק לראות את כבוד ה'.

היינו, בזמן שה' מאיר לו, זאת אומרת, בזמן שיש לו טעם בתורה ובמצות ומשתוקק לרוחניות, אז הוא יכול לעסוק בעבודת הקודש, ואז הוא יודע בעצמו, שהולך בדרך ה', ומרגיש את עצמו, שהוא מרים מעם, שכל הכלל מגושם, ורק הוא יודע ומבין, מה זה רוחניות.

והיות שידוע שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', ד') "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח". לכן יש לו עבודה גדולה, שימצא בעצמו איזה חסרון, שיכול לומר, שהוא שפל. אבל היות שמצוה לקיים מאמר חז"ל, אז לוקח את זה למעלה מהדעת, ואומר, בטח שעדיין הוא לא שלם.

וכמו כן יש זמן אחוריים, היינו, שלא מאיר לו את החשק לתורה ולמצות, ולא מרגיש חסרון בזה שאין לו תשוקה לדביקות ה'. ובמצב של אחוריים האדם יכול לראות עצמו, היינו את מצבו האמיתי, איך הוא, אם עוד הוא רואה שהוא מרים מעם, והוא צריך אז לעבוד על שפלות, לקבל על עצמו המצוה של שפלות למעלה מהדעת, ומסתכל על אנשים אחרים, שהם עומדים במצב של ירידה ברוחניות, והוא במצב עליה. נמצא, שרק בזמן אחוריים הוא יכול לראות האמת, מה שאם כן בזמן הפנים הוא יכול לרמות את עצמו.

אבל גם במדרגת אחוריים יש הרבה הבחנות. כי אם האדם כבר נכנס בעבודה של אמת, היינו בדרך שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, שרק אז מתחילים להרגיש את מצבים אמיתיים של אחוריים. כי אז לפעמים באה תמונה של אחוריים, שהוא רואה הנפילה שלו, הגם שהיה לו מצב של פנים, לפני הנפילה למצב שבו הוא נמצא. אבל עכשיו, זה שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לא לתורה ומצות, ולא לתפילה, וכדומה, והוא מרגיש, שהוא עכשיו ככלי ריק, שאין לו שום לחלוחית מעבודת ה'. נוסף לזה, הוא רואה בעצמו, כאילו אף פעם לא עבד עבודת הקודש, ובכלל הוא לא יודע עכשיו מה זה עבודת ה'.

ולפעמים הוא בא לידי חשכות, שאם הוא מתחיל לדבר עם עצמו, שצריכים להכנס לעבודה, וזה לא תכלית, להישאר בלי שום תכלית בחיים, אז נדמה לו, שהוא מדבר לעצמו דבר חדש, שאף פעם לא שמע מענינים רוחניים. ואז הוא מתפלא על עצמו, איך אפשר להיות הרגשה כזאת, שהוא נמצא עכשיו במצב של מתחיל, שאף פעם לא עסק בעבודה, בו בזמן שנשאר קצת רשימו בזכרונו, שהיה חשב את עצמו, שהוא היה תמיד בין המתקדמים בעבודה, ופתאום הכל נשכח מלבו, והוא זוכר זה רק כמו בחלום.

נמצא, שהוא רואה את מצבו האמיתי רק בזמן של אחוריים. וזהו "וראית את אחורי ופני לא יראו". ואז יש לו כבר מקום לעבודה, היינו לבקש מה', שיקרבו אליו, ויגלה לו את הארת פנים שלו, שאז הוא בא לידי תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג, נ"ד) וזה לשונו, "וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה בקיום התורה והמצות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר בב' בחינות של השגחה המוסתרת, ועל זמן הזה, אומר בן הא הא, "לפום צערא אגרא". שהיות שהשגחתו יתברך אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו. אמנם אחרי שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת השגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים.

נמצא לפי הנ"ל, שהתחלת העבודה בדרך האמת, היא בבחינת האחוריים. וזהו בכדי שהאדם יכין לעצמו כלים, ששם ישכון אור ה'. ו כלים נקראים רצונות. זאת אומרת, שמטרם שהאדם עובר את בחינת האחוריים, אין הוא יודע, שצריך שה' יעזור לו, אלא חושב שהוא בכוחות עצמו יכול להגיע לשלימותו, ולא צריך לעזרת ה' באופן יוצא מהכלל.

אלא שיודע ומאמין, כנוהג בישראל, הגם שהאדם רואה, שהשכל מחייב, שהאדם הוא עושה, מכל מקום הוא מאמין, שה' עזר לו להשיג את מבוקשיו. מה שאם כן בעבודה דלהשפיע, האדם רואה, שהשכל אומר לו, שאין בידו להגיע לדרגת השפעה, אלא יושב ומצפה, שה' יעזור לו. נמצא, שרק זה נקרא, שהוא נצרך לה'. וזה נקרא כלי ורצון.

כי דרך האמת נקראת "לשמה", היינו שעושה הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח לה'. ואז באה לו התנגדות הגוף, שטוען, שהוא מבין, שכל עבודתו היא למלאות לכלי הגוף, שהיא בחינת אהבה עצמית. ואז מתחיל האדם להבין, שאין בידו ללכת נגד הגוף. ואז הוא נצרך לעזרת ה'. וזה נקרא, שכבר יש לו כלי, היינו רצון וצורך שהבורא ימלא אותו. ואז מתקיים בו מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "אתא בר נש, אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש".

הרי אנו רואים, מטרם שיש לו כלי, לא יכולים לתת לו אור. אלא לאחר שנקבע בלבו, שצריך עזרה מאת הקב"ה, אז הוא מקבל עזרה, כנ"ל, שדוקא בעת שבא לטהר, ורואה שלא יכול, אז הוא מקבל מלמעלה נשמה קדושה, שהוא אור, המתייחס לו לעזור לו, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה, ולנצח את הכלי קבלה שלו, שיוכל להשתמש עמהם בעל מנת להשפיע לה'.

וזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". כי שלום מראה על שלימות המחלוקת, כי המחלוקת היא כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצה"ר על יצר טוב". ופירש רש"י, שיעשה עמו מלחמה. האדם חושב, כי רק בזמן, שהוא מרגיש עצמו קרוב לה', אז הוא בבחינת השלימות, שנראה אצלו, שהוא כבר זכה לבחינת פנים. אבל בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא מרוחק מה', אז הוא חושב, שאינו הולך על מסלול השלימות.

אז אומרים "שלום שלום", היינו בחינת שלום שה' אומר. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". המאמר הזה, צריכים להאמין כי ה' אומר "שלום" גם בזמן שהוא (האדם) מרגיש, שהוא מרוחק מה'. כי מי נתן לו להבין, שהוא עכשיו מרוחק יותר מזמן אחר. כי בדרך כלל האדם מתחיל להרגיש שהוא מרוחק, בזמן שהוא מרבה בתורה ומצות, ושרוצה ללכת יותר על דרך האמת, אז הוא רואה, שהוא יותר מרוחק. נמצא, לפי הכלל "מצוה גוררת מצוה", אם כן הוא היה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב.

אלא כנ"ל, שהקב"ה מקרבו, בזה שמראה לו את האמת, בכדי שיתן תשומת לב לעזרת ה'. היינו, שמראה לו, שאין אדם מסוגל לנצח את המלחמה בלי עזרת ה'. נמצא, בזמן המרוחק (שהאדם מרגיש שהוא מרוחק), שהיא בחינת אחוריים, אז הוא הזמן של התקרבות לה'. וזה "ראית את אחורי".