ואתחנן אל ה'

תשמ"ה - מאמר ל"ד

1984/85 - מאמר 34

"אמר ר' שמעון בן לקיש, ואתחנן אל ה'. ופירש רש"י, אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום, אלא מתנת חנם".

ובמדרש רבא וזה לשונו "ואתחנן אל ה', ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר ר' יוחנן, מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים. אמר ר' לוי, למה לא בא משה אלא בלשון תחנונים. המשל אומר, הוי זהיר שלא תתפס מקום דבורך. כיצד כך אמר הקב"ה למשה, וחנותי את אשר אחון. אמר לו, מי שיש לו בידי, וריחמתי, במדת הרחמים אני עושה עמו, ומי שאין לו בידי, וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו".

ויש להבין את הנ"ל:

א) איך שייך לומר "וריחמתי, אצל מי שיש לו בידי". כי הלשון "מי שיש לו בידי" הוא מלשון חז"ל "מנה לי בידך", שפירושו, שמגיע לו חוב. אם כן מהו הפירוש שהקב"ה אמר, שמי שמגיע לו חוב מהקב"ה, אז הקב"ה אומר לו "וריחמתי". "ואשלם" היה צריך לומר, כמו שכתוב, מי הקדימנו ואשלם לו. ואם כן איך שייך לומר לפריעת חוב לשון רחום.

ב) יש להבין, איך אפשר להיות ב' דעות כל כך מרוחקות, שדעה אחת היא שמגיע לו חוב מהקב"ה, כמו שאומר, מי שיש לו בידי, והשניה היא, שאין לו בידי כלום. במה הם כל כך טענותיהם מרוחקות זו מזו, היינו מהי הנקודה שמכאן הם באים לידי דעות כל כך מרוחקות.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת, שבאלו שעוסקים בתורה ומצות יש להבחין בהם שני סוגים, שהגם בענין המעשים אין הבדל ביניהם, שבבחינת המעשה אין שום היכר, אבל בבחינת הכוונה יש הבדל עצום בין ב' סוגים הנ"ל.

סוג הא' הוא, שהמטרה שהם רוצים להגיע ע"י התעסקותם בתורה ומצות, לקבל תמורה עבור היגיעה. כי יש כלל בהטבע שלנו, שאי אפשר לעבוד בלי תמורה. אם כן, המחייב לקיים תורה ומצות הוא היראה. היינו, שמפחדים, אולי לא יקבלו את המילוי על החסרונות, מה שהם מרגישים, שזה וזה חסר להם, ויש להם רצון חזק והשתוקקות גדולה להמילוי שלהם.

אי לזאת, הם עושים כל מה שביכולתם להשיג את מבוקשם. לכן היראה הזאת היא הסיבה המחייבת אותם לעסוק בתורה ומצות, שזה נקרא, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה' אלא מטעם תועלת עצמו, כמובא בהסולם (הקדמת ספר הזהר אות קצ"א) וזה לשונו "ונמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו".

נמצא, הסוג הזה, מה שהם עוסקים בתורה ומצות, הוא בכדי שהקב"ה ישלם להם. נמצא, שמגיע להם חוב מהקב"ה, היות שהם הכניסו הרבה יגיעה בעסק על מנת לקבל פירות. ומשום זה הם באים להקב"ה עם תביעה: "תשלם לנו עבור יגיעתנו". ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל, מה שר' לוי אמר, שהקב"ה אמר, מי שיש לו בידי, היינו שמגיע לו חוב, היינו שכוונתו היתה מלכתחילה, שהקב"ה ישלם לו עבור טרחתו בתו"מ.

נמצא שהוא בא בטענה, כנ"ל בלשון חז"ל "מנה לי בידך". ובזה יכולים לפרש דברי המדרש הנ"ל. אבל עדיין יש לבאר, מדוע אמר הקב"ה על טענה זו "וריחמתי". איזה רחמנות יש כאן, אם מגיע לו חוב.

מה שייך לומר כאן "במדת הרחמים אני עושה עמו".

וסוג השני הוא, שיש להם כוונה אחרת לגמרי, היות שהם רוצים לעבוד את ה' בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו בלי שום תמורה. ולפי הכלל, שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, איך אפשר לעבוד בלי שום תמורה. אלא כמו שאמרתי במאמרים הקודמים, שיש מי שעובד על מנת שיקבל אח"כ תמורה, ויש שעובד שהעבודה בעצמה היא נחשבת לו לשכר ותמורה, שאין לו תמורה יותר גדולה מזה שנתנו לו לעבוד.

וזה כמו לשמש אדם חשוב, שזה נטבע בהטבע, שלשמש אדם חשוב אין לך שכר יותר גדול מזה. זאת אומרת, הוא מסוגל את כל מה שיש לו לתת, בכדי שתהיה לו הזכיה לשמש את המלך. נמצא, שהעבודה בעצמה היא השכר, ולא מצפה לשום שכר נוסף. אלא הוא מצפה, שתהיה לו הזכיה, לשמש תמיד את המלך בלי שום הפסקה. וזה הוא כל החיים שלו. וזהו כל מטרת החיים שלו. וזה נטבע בהטבע.

אבל יש להבין, בשביל מה עשה הבורא טבע כזה, שהתחתון, אם הוא יודע את חשיבותו של העליון, הוא רוצה לשמש אותו בלי שום תמורה. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, היות שהבורא, שברא את העולמות בכדי להטיב לנבראיו, משום זה ברא רצון והשתוקקות בהנבראים לקבל הנאה ותענוג. אחרת, אם אין רצון לקבל הנאה, אז אין הנברא יכול לקבל הנאה ותענוג, כי אין מילוי בלי חסרון.

אבל יחד עם זה יצא מזה ענין של נהמא דכסופא, שאין כאן דביקות, מחמת שינוי הצורה שנולד. ומשום זה נעשה תיקון הצמצום, היינו שלא לקבל, רק מטעם שהוא רוצה לעשות נחת להבורא, לכן הוא מקבל ממנו, אחרת הוא מוותר על ההנאה.

אבל מתעוררת השאלה, אם הוא נולד ברצון לקבל וזה הוא הטבע שלו, מאין הוא יכול לקבל רצון להשפיע, הלא זהו נגד הטבע. לכן ברא טבע שני, היינו שהקטן יתבטל נגד הגדול, ותהיה לו הנאה ותענוג, בזה שהוא משמש להגדול. ואז, כשיש לו הרצון להשפיע להגדול, ואז הוא חושב, מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה, היות שהוא רוצה להשפיע לו תענוג שיהנה, אז הוא רואה, שכל מה שהוא יכול לתת להעליון, דבר שאפשר לומר, כביכול, שזה חסר להעליון, הוא דבר אחד, היינו שהתחתון מקבל מהבורא הנאה ותענוג, מזה יש להבורא הנאה, כי זו היתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

נמצא לפי זה, מה חסר להאדם, שיהיה לו הרצון להשפיע, הוא רק גדלות הבורא. כי תיכף ברגע שמשיג את גדלות ה', תיכף הוא רוצה להשפיע לו מטעם הטבע, שהתחתון, שהוא קטן, מתבטל להגדול, כנ"ל.

לכן ניתן לנו ענין לקונן על גלות השכינה, שפירושו, שכל ענין הרוחניות הוא בבחינת שפל המצב, המכונה שכינתא בעפרא, שהחשיבות שלה היא כמו עפר, שדורכין עליה ואין לה שום חשיבות. וזה ענין שמובא, שבכל מצוה צריכים לכוון, שהוא רוצה בזה לאקמא שכינתא מעפרא. זאת אומרת, שבכל עשיה יכוון, שעל ידי זה יעלה כבוד השכינה. וזהו כמו שאנו אומרים (בשמונה עשרה בתפלת מוסף דראש השנה) "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו", שפירושו, שמלכות שמים לא תהיה אצלנו כבחינת עפר, אלא שתהיה בבחינת כבוד.

נמצא, שסוג אנשים האלו, מה שהם דורשים מהקב"ה, שיגלה להם כבוד מלכותו, אין להם להקב"ה שום דבר, כי הם לא דורשים מהקב"ה שום תמורה, אלא הם רוצים רק לשמש את המלך ולעשות לו נחת רוח. והם מבקשים מהקב"ה, שיגלה להם בחינת כבוד של מלכות שמים.

אם כן, אין להם בידי הקב"ה כלום, שתהיה היכולת לומר, שהם נתנו משהו להקב"ה, שעבור זה הם דורשים, שהקב"ה ימלא חסרונם. כי מה שהם יכולים משהו לעשות בעל מנת להשפיע, הוא רק בזכות שהקב"ה מגלה להם בקצת חשובות, שמרגישים קצת רוממות ה'. נמצא, באלו אנשים שאין להם ביד הקב"ה כלום, נמצא, מה שהוא נותן להם, הוא רק מטעם "וחנותי", "במתנת חנם אני עושה עמו".

מה שאם כן באלו אנשים שעובדים בעל מנת לקבל תמורה, אז הם אומרים, שיש להם בידו של הקב"ה. היינו, שהם נותנים לו עבודה ומבקשים תמורה מאת ה', שישלם את השכר תמורת עבודתם. והיות שאין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא משלם להם כפועלם. אבל צריכים להבין, מהו הלשון "וריחמתי, במדת הרחמים אני עושה עמו", משום שהקב"ה אומר, שיש לו רחמנות על אלה אנשים שהולכים בדרך הזו. אבל אין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא משלם להם כפי דרישתם.

ובזה מובן מה ששאלנו, איך יכול להיות הבדל כל כך גדול בין ב' דעות הנ"ל. והענין הוא, כי מצד ה', אנו לומדים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא הנבראים בעצמם עושים את הדבר לשתי בחינות. כי אלה שאינם יכולים להבין את החשיבות של גדלות הבורא, אין להם שום דרך להתחיל בעבודה אלא בעל מנת לקבל פרס, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה" (פסחים נ'). והם מרגישים את עצמם, שנותנים משהו להקב"ה.

מה שאם כן אלו אנשים שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הם רואים, שאין הם יכולים להשפיע להקב"ה שום דבר. וזה נקרא, שאין בידיהם כלום. נמצא, מה שהם דורשים, שהקב"ה יגלה להם קצת גדלותו יתברך, הם מבקשים זאת מטעם חנינה, אז הקב"ה אומר להם "וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו".