אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / דברים / פרשת ואתחנן / כשאדם יודע מהי יראת ה'

תשמ"ה - מאמר ל"ה

1984/85 - מאמר 35

הזה"ק בפרשת ואתחנן (דף כ"ה ובהסולם אות ס"ח) וזו לשונו "ואחר כך בדרך פרט, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהיינו כשמשיג מידת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה, שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה, יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן להקב"ה, כראוי", עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שאומר "כשמשיג מדת המלכות עצמה, היא יראה מחמת אהבה". משמע כיון שזכה למלכות עצמה, היא בחינת אהבה. ואהבה זו גורמת לו יראה. ומדוע האהבה גורמת לו יראה. וכמו כן יש להבין, מהי היראה לאחר שכבר זכה לאהבה.

ויש לפרש את זה, לפי מה ששמעתי, שפירש אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט" (לך לך, שלישי). הנה אברם נקרא "אב האמונה", שכל עבודתו היתה על בסיס אמונה למעלה מהדעת, בלי שום תמיכה, שיהיה לו על מה לסמוך את כל בנינו, שהולך לבנות עצמו בנין בחיים שלו. והוא הלך בתמימות, שדוקא על ידי אמונה למעלה מהדעת, אז הוא יכול לבוא לידי התקרבות לה', שרק זה היה רואה שהיא מטרת החיים.

ולזכות לדביקות ה' בתוך הדעת, הוא ראה שהשכל מחייב לו אחרת, כי בכל מקום שהוא היה פונה, אז הוא ראה סתירות בהנהגה, איך שהקב"ה מתנהג עם הנבראים. אז הבין, שהקב"ה רוצה, שיעבוד אותו דוקא בלמעלה מהדעת. והבין, שאם היתה הדרך של תוך הדעת יותר מסוגלת להביא את האדם לידי דביקות ה', בטח היה הקב"ה מתנהג אחרת, "כי מי יאמר לך מה תפעל".

אלא הוא האמין, שמה שאין לו דרך אחרת, רק ללכת בלמעלה מהדעת, זהו בכוונה תחילה, שה' עשה כך משום שדוקא דרך זו היא לטובת האדם. לכן החליט, שהוא רוצה לעבוד את ה' דוקא למעלה מהדעת. זאת אומרת, אם תהיה לו אפשרות לבוא ולהשיג את השגחתו יתברך בתוך הדעת, הוא נגד זה, כי הוא החשיב את עבודתו למעלה מהדעת, שבזה הוא יותר בטוח, שכוונתו תהיה רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לה'. אבל מה הוא יכול לעשות, אם הוא רואה, שהשגחתו יתברך מתלבש בו בתוך הדעת, ואז אין לו כבר ברירה בידו ללכת למעלה מהדעת, כיון שהכל מגולה אליו.

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שבזמן שהוא ראה איזה גילוי אור ושפע שמתגלה אליו, לא אמר על זה, שעכשיו הוא שבע רצון, שכבר הוא לא יצטרך ללכת למעלה מהדעת, כי זאת היא עבודה שאין הגוף מסכים לזה. כי הגוף נהנה יותר אם יש לו איזה סמיכה על מה לסמוך. היינו על איזה יסוד בנוי כל יגיעתו, וכל הבנינים שאדם עושה, הוא בנוי על יסוד של שכל, היינו שהשכל מחייבו, שכך הוא צריך לעשות. ומשום זה במקום שאין השכל יכול לומר, שכל מה שהוא עושה הוא בסדר, בטח שקשה לו ללכת בדרך זאת.

לכן במקום שיש לו איזו הזדמנות, שיכול להשיג מה שהוא בתוך השכל, תיכף הוא זורק את היסוד שלו של למעלה מהדעת, ותיכף מתחיל לעבוד על יסוד חדש, שהוא בנוי על השכל. וכבר יש לו תמיכה, על מה לסמוך את יגיעתו, וכבר לא צריך לעזרת ה'. מטעם, שלמעלה מהדעת קשה ללכת, לכן הוא צריך תמיד לעזרת ה', שיהיה לו כח ללכת למעלה מהדעת.

מה שאם כן עכשיו, שכבר השכל אומר לו, שיש לך עכשיו תמיכה של השכל ודעת, כבר אתה יכול ללכת לבד, בלי עזרת ה', קדימה, ולהשיג מה שיש להשיג, אז העצה שלו, שהוא אמר, עכשיו אני רואה,

שדרך אמיתית היא ללכת דוקא למעלה מהדעת, כי דוקא על ידי זה שהלכתי למעלה מהדעת, שדרך זו מרוצה לה', לכן זכיתי עכשיו להתקרבות ה'. וראיה לזה היא, שעכשיו הוא מרגיש טעם בעבודת ה', הן בתורה והן בתפלה.

נמצא לפי זה, במה שזכה להתקרבות ה' ומרגיש עכשיו אהבת ה', אין הוא לוקח מזה יסוד לעבודה, היינו תמיכה לעבודת ה', מטעם שהשכל מחייב אותו שכדאי לקיים תורה ומצות, וכבר אינו צריך ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת. אלא הוא נזהר, שלא לפגום בבחינת אמונה, זאת אומרת, לקבל עכשיו את הדרך שבתוך הדעת ולזרוק את בחינת אמונה.

כי אמונה נקראת "מלכות". ואז נקרא שהוא ביזה ופגם בבחינת אמונה. כי עכשיו רואים, כי מלכתחילה, שלא היתה לו ברירה, לכן לקח בחינת האמונה, אחרת לא היה לקח אותה. ובו בעת שהוא רואה, שהוא יכול להפטר ממנה, תיכף הוא מבזה אותה, וזורק אותה, ומקבל במקומה את בחינת הידיעה. ועל זה נאמר "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". וכמו כן כתוב "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה".

ולפי זה נוכל להבין מה ששאלנו, מאחר שכבר זכה לבחינת מלכות, היא בחינת יראה מחמת אהבה. ושאלנו, אם כבר יש לו אהבה, מה שייך לומר אז יראה. ומהי בחינת יראה שייך לומר בזמן שכבר זכה לבחינת אהבה.

ולפי פירוש של אאמו"ר זצ"ל, שפירש בענין רועי מקנה אברהם, נוכל להבין בפשטות. כי אמר, ש"רועי מקנה אברהם" פירושו, שאברהם היה רועה את בחינת האמונה. "מקנה" הוא מלשון "קנין", היינו שכל הקנינים שזכה היו מרעה את האמונה שלו. היינו שאמר, עכשיו אני רואה שדרך האמונה היא דרך אמיתית, משום זכיתי להתקרבות ה', לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק בדרך אמונה למעלה מהדעת.

מה שאם כן רועי מקנה לוט. היו קנינים שלו מה שרכש ולקח אותם לבחינת לוט. "לוט" מכנה הזה"ק בשם "ארץ דאתליטיא", היינו שאין מקום ברכה, שנקרא "שדה, אשר ברכו ה'", אלא מקום קללה, שהוא בחינת בתוך הדעת, שנקרא, מה שהשכל מחייב אותו הוא עושה. אבל כשהתחיל ללכת בדרך ה', הוא התחיל גם כן באמונה למעלה מהדעת. אלא הוא היה תמיד מצפה, מתי אני יכול להפטר מעבודה זו שלמעלה מהדעת.

כי תמיד הגוף דורש ממנו איזה בסיס, על מה הוא מבסס את כל היגיעה שלו בתורה ומצות. היות שבזמן שהעבודה בנויה על השכל, והשכל נותן לו להבין את הכדאיות של העבודה, אז הגוף עובד ביגיעה גדולה ובהתמדה רבה, כי לפי שהשכל מחייב אותו.

כדוגמת אדם, שהלך לישון בשעה 12:00 בלילה. והוא עייף מאוד, ויש לו חום, שאסור לו לרדת מהמיטה, כי קבל פתאום צמרמורת. ובחדרים הסמוכים לחדרו פרצה שרפה. ובאו ואמרו לו, שתרד מהמיטה מהר מאוד, כי עוד מעט לא יוכל לצאת מהבית ויכול להישרף. אז השכל מחייב אותו במאה אחוז בלי שום ספיקות, שאם הוא יסתכל על מצבו, איך שלא נח לו לרדת מהמיטה מכמה סיבות, אז הוא יכול להישרף. ובטח שהוא קופץ מהמיטה בלי שום ויכוחים, מטעם שהבסיס, שעליו הוא צריך לעשות יגיעה, השכל, המחייב את הכדאיות שלו. לכן בטח שיעשה הכל בלי שום ספק.

נמצא, במקום שהשכל מחייב את היגיעה, אז לא מסתכלים על ערך היגיעה, אלא מסתכלים על הכדאיות, היינו מה שהוא יכול להשיג על ידי היגיעה. אבל בזמן שעובדים על בסיס שלמעלה מהדעת, אז הוא תמיד תחת לחץ הגוף, ששואל אותו, במה אתה בטוח שאתה הולך על דרך הנכונה, האם באמת כדאי לתת את היגיעה שאתה נותן עבור השגת המטרה, האם זה באמת בר בצוע, שתוכל להשיג את המטרה, מה שאתה מבקש.

אי לזאת, יש לו תמיד עליות וירידות, שפעם מתגבר השכל ופעם מתגבר הלמעלה מהדעת. ותמיד הוא חושב, מתי יבוא הזמן, שאני אוכל לקבוע את העבודה שלי בתוך הדעת, שאז יהיה לי בסיס חזק, כיון שאני יוכל לבנות הכל על פי שכל. ובטח אז לא תהינה לי שום ירידות בעבודת ה', כדרך כל הדברים הבנויים על השכל הבריא. אבל הוא לא יודע, שמזה שהוא מקוה להשיג, לא ישיג ברכה אלא קללה, כי בתוך הדעת הוא מקום אחיזה לס"א כנ"ל, שהקב"ה בחר, שאלו שרוצים להגיע לידי דביקות ה', דוקא בלמעלה מהדעת זוהי הדרך האמיתית להשיג התקרבות ה'.

וזוהי מדרגת לוט, ארעא דאיתלטיא, ארץ ששורה בה קללה ולא ברכה. וזה נקרא "רועי מקנה לוט", שתמיד היה מחפש קנינים לבחינת תוך הדעת, הנקרא בחינת "לוט", היינו קללה. וזהו מה שכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", שפירושו, שהריב היה, שכל אחד אמר, שהצדק אתו.

כי אלה שהיו בבחינת רועי מקנה לוט, היו אומרים, אם אנחנו נוכל לבנות הבסיס שלנו על השכל, המכונה תוך הדעת, לא יהיו לנו עליות וירידות. כי תמיד אנחנו נהיה במצב עליה. כי במקום שהשכל מחייב לעשות את המעשים, אין מי שיפריע להם. אם כן בזמן שאין לנו ברירה, אז אנו מוכרחים ללכת בלמעלה מהדעת. אבל בו בזמן שיש לנו הזדמנות לבחור ללכת בתוך הדעת, אז להיפך, אנו צריכים לומר, שיש מזה נחת למעלה, בזה שמהיום והלאה לא יהיו לנו ירידות בעבודה. אם כן, בטח שהדרך שלנו היא יותר נכונה.

אבל רועי מקנה אברם, אלו אנשים שהבסיס שלהם היה דוקא על אמונה למעלה מהדעת, שאמרו, אם הקב"ה היה רוצה, שאנו נעבוד על בסיס של השכל, לא היה מלכתחילה מתנהג עמנו בבחינת הסתרה. אלא שבטח זאת היא הדרך המוצלחת ביותר. ולכן אין לנו לחפש הזדמנויות להפטר מן האמונה למעלה מהדעת. אלא אם מקבלים איזה שכל והתקרבות לה', לא ניקח זה בתור בסיס לזרוק את האמונה, אלא לומר, עכשיו אני רואה, שזאת היא הדרך האמיתית, כי על ידי זה זכיתי להתקרבות. לכן הוא צריך להתגבר ולקבל על עצמו, שמהיום והלאה לא יחפש שום הזדמנות להפטר מהאמונה, אלא להפך, אלא להתחזק באמונה למעלה מהדעת.

ובזה נבין מאמר הזה"ק, שלאחר שזכה לבחינת מלכות עצמה, שהיא בחינת אהבה, שזו היא יראה מחמת אהבה. ושאלנו, מה שייך יראה, אם כבר יש שם בחינת אהבה. ועוד, מהי בחינת יראה.

ולפי הנ"ל יוצא, לאחר שזכה לבחינת אהבה, אם כן אין לך דבר יותר גדול שיחייב את העבודה, כי זה הוא בסיס שבתוך הדעת. כי עכשיו השכל מחייב לו את העבודה. כי מדרך העולם הוא, כי מי שאוהבים, הרי רוצים לשמש לו. אם כן, כבר אין מקום לאמונה. כי מה שייך אז לומר "למעלה מהדעת".

ולכן הוא מתיירא, אולי הוא יפגום עכשיו בבחינת האמונה, כי עכשיו הגוף יותר נהנה מהעבודה, כי יש לו בסיס של תוך הדעת. ואם הוא יפגום באמונה, נמצא "שאגלאי מילתא למפרע", שהאמונה למעלה מהדעת שהיתה לו, היתה בבחינת הכרח, היינו לא בדרך כבוד, אלא היה מצפה כל הזמן, מתי אני אוכל להפטר ממנה, ואני אוכל לעבוד עם בחינת ידיעה ולא עם בחינת אמונה.

ואז כיון שפוגם בבחינת אמונה, תיכף נופל ממדרגתו, ותיכף הוא מתרחק מה', כיון שבחינת ידיעה היא בחינת קבלה. ידוע, שבחינת קבלה, שהיא בחינת אהבה עצמית, מובנת לנו בשני אופנים:

א) במוחא.

ב) בליבא.

נמצא שבזמן שכבר זכה לבחינת אהבה, אהבה בעצמה גורמת לו יראה, שהוא מפחד, שלא יהא נמשך לבחינת ידיעה. לכן הוא צריך אז לשמירה גדולה, שלא יפול להרצון לקבל. אז מובן לנו, שאהבה בעצמה היא הגורמת היראה. ועכשיו כבר אנו יודעים מה היא היראה, שאהבה גורמת, היינו שהוא מפחד שלא יפול על ידי אהבה זו לידי אהבה עצמית.

ועם זה נוכל להבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל כלל גדול, שהגם שמקובל שעל החטא בא עונש, אבל בפנימיות הוא מובן אחר לגמרי, שזה קשה קצת להבין. ואמר, שאנו צריכים לדעת, שהחטא הוא העונש, והעונש הוא כבר תיקון.

ועל זה יש לשאול, אם החטא הוא העונש, אם כן מה הוא החטא. ובהנ"ל נוכל לפרש, כי החטא היה דוקא בזמן העליה, שדוקא בזמן שזכה לבחינת האהבה, היה לו אז רצון לקבל את בחינת האהבה לבסיס, וזרק את האמונה, כדעת רועי מקנה לוט, כנ"ל.

ואז קבל בחינת ירידה, ונפל שוב לאהבה עצמית, שמזה נמשכים כל מיני חטאים. נמצא, שהוא נכשל דוקא בזמן העליה, שהוא היה חושב, אדרבה, שעל ידי זה שהוא יקבל את בחינת האהבה לבסיס ותמיכה על מה לתת יגיעה. וחשב, שעל ידי זה כבר לא תהינה לו ירידות. כי במקום שהשכל מחייב, זוהי דרך בריאה ולא יפול לעולם. וזהו ממש היה החטא. וזה נקרא "כל המוסיף הוא גורע". נמצא, מה שנפל לאהבה עצמית, זהו העונש על מה שפגם בבחינת אמונה. והעונש שהוא מקבל, זהו תיקון, שיחזור לעלות בדרגות הדרך הישרה.