האזינו השמים
תשמ"ו - מאמר ב'
1985/86 - מאמר 2
"האזינו השמים, ר' יהודה פתח, פתחתי אני לדודי, קול דודי דופק, ואומר קול דודי דופק זה משה, שהוכיח את ישראל בכמה ויכוחים בכמה מריבות, שכתוב אלה הדברים, ממרים הייתם, ובחורב הקפצתם, זה שכתוב, דופק". (ובהסולם אות א', ב') "ועם כל זה, שמשה הוכיח לישראל, כל דבריו באהבה היו, שכתיב, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם, כי מאהבת ה' אתכם, זה שכתוב, פתחי לי אחותי רעייתי בלשון חיבה".
ויש להבין את דברי הזה"ק, א) אם הוא מחלק כל כך שבחים לעם ישראל, כמו שכתוב "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם", אם כן איך שייך לומר דברי תוכחה, כיון שהם לפי המשמעות עם קדוש וכדומה, אם כן מה עוד חסר להם.
ב) מה משמיענו זה לדורות. ללמוד מזה, הלא הם שני הפכים בנושא אחד, דהיינו או שהם עם קדוש, או שהם אינם בסדר.
ג) לפי הכלל, "על כל פשעים תכסה אהבה". והכתוב אומר (ואתחנן שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי מאהבת ה' אתכם", אם כן איך אפשר למצוא בהם פשעים, כי "על כל פשעים תכסה אהבה".
והענין הוא, כי ידוע שיש ענין של שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע. כי ענין קוים ברוחניות הוא, כי מידת החסד נקרא קו ימין, שענין חסד הוא, שהוא רוצה לעשות רק חסד עם הזולת, ולא רוצה שום תמורה עבור זה, וזהו שמשתוקק לאהבת ה' ולא דואג לעצמו, אלא כל שאיפות שלו הוא רק בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולעצמו הוא מסתפק במועט. פירוש הדבר הוא, כי לא חשוב לו מה שיש לו, היינו טעם בתורה, טעם בתפלה, טעם במצוה, אלא הוא סומך בחלקו, וכאן ברוחניות, כשהאדם נותן חשבון לעצמו, והוא אומר שהוא מאמין בהשגחה פרטית שהכל בא מן השמים, היינו שהבורא נתן לו מחשבה ורצון להיות עובד ה', ולעסוק בתורה ומצות, אף על פי שהוא לא מרגיש שום טעם בתורה ומצות, מכל מקום הוא לא מסתכל על זה, ואומר, שמספיק לו שהוא יכול לקיים ציווי ה', זה לבד מספיק לו כאילו הרויח הון תועפות, ואפילו שאין לו השגה בגדלות ה', מכל מקום כמה שיש לו, הוא שבע רצון, ומאמין שזהו מתנה מן השמים בזה שנתנו לו המחשבה ורצון, ולאחרים הוא רואה שלא נתנו זה, אלא כל השאיפות שלהם, הוא רק לשמש במושגים של גשמיות, היינו הוא למצוא חן בעיני אדם, או לשמח את הגוף שלו בדברים שגם בעלי חי משתמשים בזה, מה שאם כן לו נתנו מחשבה ורצון לשמש את הבורא, ומי אני שבחר בי, וזה הוא כמו שאנו אומרים "ברוך אתה ה', הבוחר בעמו ישראל באהבה". נמצא, שאנו מבורכים לה' שבחר בנו, היינו שנתנו לנו מחשבה ורצון לקיים תורה ומצות, לכן הוא באופן פרטי, כשהוא מסתכל על אחרים שאין להם אותו רצון לתורה ומצות כמו שיש לו, אז הוא אומר, אשר בחר בו יותר מבאחרים שישמשו אותו, הגם שנתן לו רק שרות קטן בלי שום שכל ודעת, אבל הוא אומר, שגם לזה השרות, שהוא פחות שבפחותים, הוא לא שוה, משום כשמסתכל על עצמו בעיני גדלות אלקים, אז הוא אומר, שגם זה לא מגיע לו, אם כן הוא בודאי צריך להיות בשמחה כאילו זכה לשרות שמתאים לאנשים גדולים.
וענין קו ימין הזה בא מספירות עליונות, ובחינה זו נקרא, ספירת החסד, שענינו הוא השתוות הצורה להבורא, מה הוא המשפיע כמו כן גם התחתון רוצה להשפיע להעליון שזה נקרא, השתוות הצורה, ועל עצמו אינו מסתכל מה שיש לו בכלים דקבלה, וכל המודד אצלו אם הוא נמצא בשלימות, הוא לפי מה שהוא יכול להשפיע, וגם אם הוא לא יכול להשפיע הרבה, גם בזה הוא מסתפק, מטעם שהוא מסתכל על שפלותו בערך המשפיע, וגם בערך אנשים אחרים, שהוא רואה שיש להם מעלות יותר טובות ממנו, ומכל מקום, נתנו לו מלמעלה מחשבה ורצון מה שלא נתנו להם, ועל שום דבר הוא לא אומר "כוחי ועוצם ידי". ומשום זה הוא נמצא תמיד בסיפוק נפשי, ואין לו מה להוסיף על עבודתו, אלא כמה שהוא יכול הוא נותן תודה להבורא, ומודה ומשבח לו בכל מיני שבחים, ואפילו שהוא לא נותן את השבח וההודאה שהוא מבין שהוא צריך לתת להבורא, ומכל מקום גם על זה הוא לא מצטער, שאומר על עצמו, מי הוא אני שידבר תמיד אל המלך, כמו שמתאים לאנשים חשובים ולא לאיש שפל כמוני, נמצא, שתמיד הוא בשלימות ואין מה להוסיף עליו.
ואם לפעמים הוא שוכח מכל עניני עבודה, וראשו שקוע בעניני עולם הזה, ולאחר כמה זמן הוא נזכר מעניני רוחניות, ועכשיו הוא רואה שהיה כל הזמן מגושם בעניני עולם הזה, ומכל מקום אינו חושב על הזמן שהיה נמצא בפירודא, אלא הוא שמח בזה שהקב"ה קרא אותו מתוך כלל האנשים, ואמר לו, איכהותיכף מתחיל להודות לה', בזה שהזכיר אותו שצריכים לחשוב על רוחניות. נמצא, אפילו במצב כזה אין הוא חושב על חסרונות, ויצטער עכשיו על זה, מדוע הוא שכח לגמרי את עניני עבודה כל הזמן, אלא הוא שמח בזה שעכשיו על כל פנים, הוא יכול לחשוב על עבודת ה', נמצא, שגם עתה הוא נמצא במצב של שלמות, ולא יבוא לידי מצב שיהיה נחלש מעבודה, אלא תמיד הוא נמצא בשלימות, וזה נקרא קו ימין חסד, שהוא שלימות.
אבל זה תלוי בשיעור שהאדם מאמין בהשגחה פרטית, זאת אומרת, שהכל נותן הקב"ה, הן האור והן הכלי, שפירושו הוא, שגם הרצון והחסרון שיהא חסר לאדם את זה, שהוא לא כל כך דבוק בה', וגם שיהא מרגיש בגופו חסרון של קיום של תורה ומצות, הכל נותן הקב"ה, והאור בטח שהקב"ה צריך לתת, כי הטעם בתורה ומצות זה בטח שייך להקב"ה, וזה כמו שאומרים ביום כיפור בלילה, "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך חסד נוצר".
ונמצא לפי זה, אם אדם רואה שמתעורר בו רצון ללמוד אפילו רק שעה אחת ביום, וכמו כן כשמתפלל, הוא רואה כמה דקות אחדים, שיודע שהוא מתפלל, ולא שוכח שהוא מלובש בטלית ותפילין ולבו חושב כל מחשבות שבעולם, ואח"כ הוא נזכר לכמה דקות שהוא מוכתר בטלית ותפילין, והוא עכשיו באמצע תפלה, ומתחיל לחשוב למי הוא מדבר בעת התפלה, ומרגיש שאינו מדבר סתם אלא הוא עומד בפני מלך, וגם הוא מאמין ב-"כי אתה שומע תפלת כל פה", ואף על פי שהוא רואה שכבר הרבה פעמים התפלל, ולא נענה בתפלתו, ומכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, כי ה' כן שומע תפלה, ומה שתפלתו עוד לא נתקבלה, הוא בטח שהוא לא התפלל מעומק הלב, אי לזאת הוא מקבל על עצמו להתפלל יותר בכוונה, ובטח ה' יעזור לי ויקבל תפלתי, ותיכף מתחיל להודות לה' שהזכיר אותו, שהוא עכשיו מוכתר בטלית ותפילין ומרגיש עצמו בטוב, היות שהוא מסתכל על אנשים איך שהם עוד נמצאים בתרדמתם, ולי הקב"ה עורר אותי באמצע התפלה, לכן הוא שש ושמח, ואם עובר כמה דקות והוא עוד פעם שוכח איפוא הוא נמצא, וחושב על שור ועל חמור, פתאום עוד הפעם עוררו אותו מן השמים, והשכל מחייב שהוא היה צריך להתאונן, על מה ששכח את כל הענין, שהוא נמצא עכשיו בבית הכנסת, אבל הוא לא רוצה לשמוע מזה, אלא הוא שמח בזה שהזכירו אותו עכשיו. נמצא, בדרך זה שהוא רק מסתכל על עשה טוב, היינו הוא שמח על מה שעכשיו היה יכול לעשות טוב, ואינו שם לב, בזה שהיה עד עתה משוטט בעולם הפירוד.
וכל זה הוא יכול להרגיש בשיעור שהוא מכיר ערכו, שאין הוא יותר טוב משאר אנשים, ולהם יש אפילו רוח כפירה רחמנא לצלן, ואין להם שום זיקה ליהדות, וגם הוא רואה שיש אנשים, שאפילו תשומת לב ליהדות אין להם, אלא הם חיים כמו שאר בעלי חיים ואין דואגים לשום תכלית בחיים, אלא כל חייהם שהם חושבים שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה מבעלי-חי, הוא שהם דואגים גם בשביל כבוד גם כן, שהם מבינים שכדאי לפעמים לבטל תאוה בכדי להשיג כבוד, אבל לגבי יהדות, ואפילו שהם נמולים על ידי ההורים, אבל הם בעצמם אינם שמים לב לזה, משום שיש להם דברים שהם מעניין אותם יותר, וכשהוא מסתכל עליהם, ורואה שהוא לא יודע איזה זכות יש לו יותר מהם, שהקב"ה נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתורה ומצות, הגם שהוא בבחינת המעשה לבד, זאת אומרת, שהוא רואה שהוא עדיין רחוק מלהגיע למדרגת לשמה, אבל הוא אומר, אבל על כל פנים מבחינת שלא לשמה יש לי זכיה. וחז"ל אומרו "מתוך שלא לשמה באים לשמה", נמצא, שעל כל פנים אני נמצא בשלב א', דקדושה, והוא עושה חשבון נפש כמה מאושר אני, שהקב"ה הכניס אותי למדרגה ראשונה של קדושה, הנקרא שלא לשמה, כמה יש לי להודות ולהלל לה', ובפרט שאם אדם זכה וניתן לו מחשבה שהוא יעסוק בסתרי תורה, הגם שהוא לא מבין אף מילה מה שכתוב שם, מכל מקום זה זכיה גדולה, שהוא דבוק בעת הלימוד בפנימיות התורה, היינו שהוא מאמין שמדברים רק מענין אלקות, ויש לו מקום להתעמק במחשבתו, הלא כל מה שאני לומד הוא משמות הקדושים, אם כן בודאי זכיה גדולה נפלה בגורלי, אי לזאת, אין לי מה לעשות, רק להודות ולהלל לה', היינו כי כל העולם, כל החיות שלהם הוא משטותיים, ואני כבר זכיתי לכנס לשלב א' דקדושה המכונה שלא לשמה. וזה נבחן לקו ימין, היינו בחינת שלימות שאינו צריך לשום תיקון.
אבל כתוב "ימינא ושמאלא וביניהו כלה", זאת אומרת, גם לקו שמאל אנו צריכים. ובאמת צריכים להבין, אם הוא מרגיש שנמצא בשלימות, ויכול כל היום וכל הלילה להודות ולהלל לה', ומה חסר לו עוד. אבל הוא בעצמו יודע שזהו שלא לשמה, והתכלית הוא שהאדם צריך לעשות לשם שמים, ולדרגה זו הוא עצמו אומר שעוד לא הגיע לדרגה זו, אבל איך האדם יכול לעלות בדרגה, אם הוא לא מרגיש שחסר לו, ויש כלל, אם האדם מבקש מה' איזה דבר, צריך להיות מעומק הלב, שפירושו, שהאדם ירגיש חסרון בתוך הלב ולא משפה ולחוץ, כי בזמן שהאדם מבקש דבר של מותרות, היינו דבר שיכולים לחיות בלי זה, אין אף אחד מרחם על האדם בזמן שצועק ובוכה, על מה שאין לו דבר שיש הרבה אנשים שאין להם, והגם שהוא צועק ובוכה שיתנו לו זה, אבל זה לא מקובל בעולם שיהיה אנשים שירחמו עליו. אלא בזמן שהאדם צועק ובוכה על חסרון שיש לו, אבל לכלל העולם ישנם דבר זה ולו אין, ואז כשהוא צועק ובוכה שירחמו עליו, אז שומעים לו וכל אחד ואחד שיכול לעזור לו, הוא משתדל לעזור לו.
וכמו כן כאן בעבודת ה', בזמן שהוא משתדל למצוא שלימות בקו ימין, והגם שהוא יודע, שיש ענין שצריכים להשתדל שכל מעשיו יהיו לשם שמים, וכמו כן הוא יודע, שהאדם צריך לקיים כמו שכתוב "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א'), והוא אינו מקיים את זה, ומשתדל בכל כוחו להרגיש שלימות בקו ימין, אז ממילא, הגם שיודע שעדיין אין לו שלימות, מכל מקום הוא לא יכול לבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וכמו כן לצעוק לה' שיעזור לו להגיע לשמה כי אם בדרך מותרות ולא הכרחיות.
וזה הוא מטעם הנ"ל, כי בזמן שהאדם מבקש דבר וצועק ובוכה על מה שאין לו דבר זה, אבל גם לאנשים אחרים שבעירו אין להם דבר זה, אינו יכול לומר שזהו הכרחיות כי אם מותרות, ועל מותרות שאין לאדם לא שייך לבכות ולהתחנן, וכאן בזמן שהוא הולך בקו ימין, הוא רואה שמה שיש לו אין לאנשים אחרים, כי מה שיש לו ברוחניות הוא יכול למצוא זה רק באחוז קטן בעולם, אם כן איך אפשר לומר, שמה שהוא דורש מה' שיקרב אותו שיוכל לעסוק לשמה, הלא זה רק דבר מותרות, ועל מותרות אי אפשר לבקש מעומק הלב, היינו שהחסרון הזה יגע עד פנימיות הלב, הלא הוא בעצמו אומר, שמה שיש לו, גם כן זה דבר גדול, ומשום זה איך אפשר לבקש מה' על דבר מותרות שירחם עליו, שיתן לו הכח לעסוק לשמה, היינו בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ולפי זה אין שום מציאות שהאדם יבקש מה' שידריכו איך ללכת בדרך האמת, הלא אין לו צורך כל כך, כי על מותרות, היינו על דבר שאין לאנשים אחרים, אומרים "צרת רבים חצי נחמה", לכן אין לו שום סיכויים לבוא פעם להכרת הרע, שזה שלא יכול לעסוק בתורה ומצות לשם שמים, זה נקרא דבר רע, ונמצא, שהוא משלים עם המצב דשלא לשמה, ואף על פי שזה הדרך נקרא, דרך השקר, ולא דרך אמת, ואף פעם לא יהיה לו מקום שירגיש שהוא הולך בדרך השקר, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קע"ב אות קע"ה ובהסולם).
אי לזאת, צריך האדם ללכת גם בקו השמאלי, אבל האדם צריך להקציב לזה רק זמן קטן לעיין בדרך הקו שמאל, אבל עיקר הזמן הוא בקו ימין, כי רק לאלו שיש להם המשיכה פנימית להגיע לשמה, לאלו ניתן ללכת גם בקו שמאל, מה שאם כן לאלו שהם מרגישים בעצמם שהם אינם בעלי עבודה, זאת אומרת, שהם חושבים שאין מסוגלים להתגבר על הרצונות שלהם, אסור להם ללכת בקו שמאל, ומשום זה אפילו לאלו שיש להם המשיכה פנימית ששואפים להגיע לשמה, הגם שהם כן יכולים ללכת בקו שמאל, אבל הם צריכים להשגיח, שלא ללכת בקו שמאל רק זמן קצר ובזמן מסוים, ולא תמיד, אלא לפי הזמן שכל אחד ואחד מקציב לו לעיין בבחינת קו שמאל, והסדר היום צריך להיות, או כל יום לסדר לעצמו סדר, או כל שבוע, או כל חודש, כל אחד לפי הרגשתו, אבל לא לשנות באמצע הסדרים שסידר כל אחד לעצמו. ואם באמצע הסדרים הוא רוצה לשנות, משום שהגוף בא אליו ונותן לו להבין, בשבילך יותר לעשות סדר אחד מכפי שסידר לעצמו, אז צריכים להשיב להגוף, לי יש סדר, ובזמן שאני אסדר לעשות סדר אחר, היינו אם אני עשיתי לי סדר על שבוע, וכשיגמור את השבוע ואני אתחיל לעשות סדר חדש, אז אתה תבוא אלי ותגיד לי לעשות סדר אחר מכפי שאני רוצה עכשיו לסדר, אבל באמצע הסדר, אין לי לשנות.
אבל צריכים לדעת מה זה קו שמאל, היות שיש הרבה בחינות בקו שמאל, היינו יש קו שמאל שהוא חושך לגמרי, המכונה, ש"מלכות שהוא מידת הדין עלתה בכל ספירה וספירה ועשתה חושך", היינו שאינו מאיר שם שום אור, ויש קו שמאל המכונה "בחינת חכמה בלי חסדים", שהוא גם כן נקרא חושך, אבל החושך שיש הוא רק מבחינת האור, אבל מבחינת הכלים, הכלים שלו כבר נכנסו לקדושה, שפירושו, שהוא יכול לכוון גם בזמן שמשתמש עם הכלי קבלה על מנת להשפיע, נמצא, שהקו שמאל הזה הוא מדרגה גדולה, ונקרא חושך מטעם ריבוי שפע שמתגלה אז, וכל זמן שאין לו לבוש של חסדים, אסור לו להשתמש עם האור הזה, מטעם שבעת השימוש הוא יכול ליפול לבחינת מקבל על מנת לקבל מחמת גדלות השפע, שאי אפשר להתגבר עליו ולקבל אותו בעמ"נ להשפיע. ומשום זה לקו האמצעי אנו צריכים, לכן הקו שמאל הזה חשוב מאוד.
קודם צריכים לדעת ברוחניות, שאין זמן ומקום, אל כן מהו הפירוש, של קו ימין וקו שמאל.
והענין הוא כך, כי דבר שאינו צריך תיקון נקרא קו ימין, ודבר הצריך תיקון נקרא קו שמאל, ודבר זה אנו מוצאין בענין הנחת תפילין, שחז"ל אמרו (מנחות ל"ז) וזה לשונם, "ור' יוסי החורם הנחה דבשמאל מנא ליה, נפקא ליה, מהיכא דנפקא ליה לרב נתן, רב אשי אמר מידכה כתיב בה"י כהה", ופירש רש"י "מדכתיב בה"י כהה משמע לשון נקיבה, שמע מינה בשמאל קאמר, דאין בה כח כנקיבה".
ומכאן משמע, שמאל הוא בחינת חלש שאין בה כח, אלא שצריכים לתת כח, ומשום זה אנו רואים, שבכל מקום שהם רוצים לתת דוגמא לדבר שצריכה תיקון, הם מכנים בשם שמאל, וזה ענין, שלאחר קו שמאל אנו צריכים לקו אמצעי, שהוא המתקן את הקו שמאל, ומשום זה אנו מכנים דבר הצריכים תיקון בשם שמאל, בכדי לדעת שאנו צריכים לעשות עכשיו תיקונים, והתיקונים שמתקנים את השמאל, הוא נקרא אמצעי, משום שקו מראה חסרונות בהימין, זאת אומרת, שהימין כשלעצמה אינו נראה שם שום חסרון, אלא שביאת קו שמאל, היינו על ידי התעסקותו בקו שמאל, אז הוא רואה שיש חסרונות בימין, ולאחר שכבר נכנס לבחינת שמאל, נמצא, שאיבד את השלימות שהיה לו בבחינת ימין, לכן הוא נמצא עכשיו בבחינת מצב של חסרון.
אבל בהחסרון שהקו שמאל מראה, יש שם להבחין הרבה הבחנות, היינו מה הוא הסיבה שיש בשמאל חסרון, היינו שהשמאל אומר, שיש חסרון בהימין, אבל יש לפעמים שאינם רואים שום חסרון בקו שמאל, ואז מי הוא המראה שיש חסרון גם בקו שמאל לאחר שהשמאל הראה שיש חסרון בימין, אז בטח בהדרך של השמאל הוא בחינת שלימות, אם כן מה הוא הסיבה שנמצא חסרון בשמאל, שבשביל זה הוא מכנה אותו שמאל, ובזה יש הרבה הבחנות, והכל תלוי לפי הענין, היינו שבכל דבר ומצב שהאדם נמצא, הוא מוציא סיבה אחרת, ואי אפשר לקבוע מה הוא הסיבה, אלא הכל לפי הענין.
וענין השמאל שהוא בתחילת העבודה, הוא הבקורת על הימין, היינו אם זה נכון שמספיק שישאר במידת השקר, כי ניתן לנו תורה ומצות, בשביל שיש לנו בחינת רע, הנקרא אהבה עצמית, היינו שלא לדאוג לשום דבר, אלא כל האמצעים כשרים בכדי להשיג את המטרה, שהיא למלאות את הרצון לקבל שלנו בכל מילוי שיכולים למלאות, והוא נקרא רע משום שהוא המפריע להגיע לדבקות ה', ולצאת מאהבה עצמית, כמו שהשכל הבהמי מחייב אותנו, אלא המטרה הוא לזכות לדבקות ה', שאח"כ הוא יקבל את הטוב והעונג שישנו במחשבת הבריאה, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו", שעם זה האדם יכול להנאות לה', משום שעל ידי זה הקב"ה משלים את מטרתו מכח אל הפועל, היינו שהנבראים ירגישו את הטוב והעונג שהוא חשב בעדם.
והיות שהרצון לקבל הזה, שהוא בחינת אהבה עצמית, הוא כל המפריע לזה, לכן הוא נקרא רע. ובכדי לצאת מהרע הזה, נתן לנו תורה ומצות, בכדי להגיע אל המדרגה שנקרא עובד ה', ולא שהוא עובד עבור עצמו, אלא להגיע למדרגת לשמה, והוא בבחינת הימין הוא שמח עם השלמות דשלא לשמה, נמצא, שהוא הולך בדרך השקר, ורוצה להישאר שם, כי הגם שהוא יודע שהוא נמצא במדרגת דשלא לשמה, אל כן מדוע נקרא זה שרוצה להישאר בשלא לשמה, אבל זהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לבקש מה' מעומק הלב בדבר חסרון של מותרות, אלא דוקא בדבר הכרחיות, והיות שהוא שמח בזה שהוא נמצא בשלא לשמה, אפילו אחרי כל התירוצים שיש לו, שכדאי לשמוח אפילו בהשלא לשמה, ומכל מקום אין הוא כבר יכול להרגיש חסרון, שיהא נצרך לזה באופן הכרחי, אלא רק לבחינת מותרות יהיה אצלו אם יכול לעסוק בתורה ומצות לשמה, לכן הוא מוכרח להישאר בקו ימין.
לכן יש לעבוד בתשומת לב בבקורת על הקו ימין, היינו לראות את החסרונות שנמצאים בקו ימין, ומשום זה, שבשיעור שמרגיש את החסרונות, היינו, כי מה שהוא רואה חסרונות, זה עוד לא אומר כלום, כי ההתפעלות של האדם מחסרונות, תלוי כפי מה שנוגע ללבבו להרגיש את החסרון לבחינת דבר בלתי שלם, ויש לו נטיה לאמת, ודבר שקר מאוס בעיניו, אז אם חסרון זה נוגע ללב, היינו שגורם לו יסורים המצב הזה שבו הוא נמצא, אז נתהפך המצב הקודם של קו ימין, שהיה לו בחינת שלימות, לבחינת יסורים, אז כבר הוא יכול להתפלל לה' מעומק הלב, כי עכשיו הלשמה הוא חשוב לו לבחינת חיים, כי ע"י זה הוא דבוק בחיי החיים, מה שאם כן בזמן שהיה דבוק בקו ימין, אז הלשמה היה בעינו לדבר מותרות, זאת אומרת, שיכולים לחיות גם בלי זה, אלא מי שרוצה לשפר את חייו להיות מרים מעם הוא צריך להשתדל להגיע למדרגת לשמה.
ובזמן שהאדם רואה את מצבו, כי ענין לשמה איננו אצלו בצורה של מותרות, היינו להיות מרים מעם כנ"ל, אלא שהוא מרגיש עתה, שהוא הכי גרוע מעם, משום שהוא רואה עתה איך שהוא מרוחק מה', וממידת האמת הוא רחוק מאוד, ומשאר אנשים, הגם שהוא לא רואה שהם כן ילכו בדרך של לשמה, אבל זה לא מוסיף לו כלום בזה שהוא לא רואה מי שכן הולך בלשמה, כי בדבר הנוגע ללב, אין האדם מתפעל מהשני, הגם שאומרים "צרת רבים הוא חצי נחמה", המאמרים האלו לא משנים את מצבו, וזהו על דרך משל, מי שכואב לו השיניים, ובוכה וצועק, ואומרים לו, מה אתה צועק הלא אתה רואה שיש כאן אצל הרופא שיניים עוד אנשים שכואבים להם השיניים כמוך, אז אנו רואים שלא פוסק מלבכות מכאב השיניים שיש לו, ומה שיש עוד אנשים כמוהו, זה לא מוסיף לו כלום.
אם באמת כואב לו, אינו יכול להסתכל על אחרים, כדי שיקבל מהם הרגעה על הכאבים שלו, אם באמת כואב לו.
כמו כן, אם באמת שהאדם הגיע לידי הרגשה איך שהוא מרוחק מהאמת, אין הוא יכול לקבל תנחומין מזה שכולם הולכים בדרך השקר, אלא הוא משתוקק כל היום וכל הלילה איך לצאת מהמצב הזה, ואז קנה האדם צורך להגיע לשמה, מטעם שהוא לא יכול לסבול את השקר.
אבל היות אין הכלי הזה נעשה בפעם אחת, היינו הרצון שהאדם מקבל מקו שמאל, אינו נעשה בפעם אחת, אלא לאט לאט מתרקם הרצון הזה אצלו, עד שמשתלם לשיעור שלם, ומטרם זה הוא עוד לא יכול להגיע לשמה, כי אין אור בלי כלי, פירוש, הוא לא יכול לזכות לשמה מטרם שיש לו רצון לזה, ורצון זה מתגדל אצלו לאט לאט, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול, היינו שנתמלא לרצון שלם. ואז הוא יכול להתלבש בהרצון הזה הבחינה דלשמה, מטעם שכבר יש לו כלי שלימה, היינו רצון שלם לזכות לבחינת לשמה.
אבל צריכים לדעת, כי בזמן שהוא נמצא בקו שמאל, היינו בזמן שהוא בבחינת הבקורת על עצמו, הוא נמצא אז בפירוד, כי הוא בעצמו מרגיש שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא דואג כלל שיוכל לעשות משהו לשם שמים, ואז ממצב הזה אין הוא יכול להתקיים, כי חייו של האדם יכול להיות רק מן בחינת חיוב, ולא משלילה.
אי לזאת, צריך האדם שוב לכנס לתוך קו ימין, זאת אומרת, לקיים תורה ומצות שלא לשמה, ולומר שיש בזה שלימות כמו שהתבארנו לעיל. כי צריכים לדעת כלל גדול, כי ידוע שיש הבדל בין אור פנימי לאור מקיף, כי אור פנימי פירושו, שהאור מאיר בתוך הכלים, זאת אומרת, שהאור מתלבש בהכלי מטעם שיש בחינת השתוות בין אור להכלי, שהכלי כבר יכול לקבל את האור בעל מנת להשפיע, מה שאם כן אור מקיף נקרא, הארה מרחוק, פירוש, אף על פי שהכלי עדיין מרוחק מהאור, כי הכלי הוא בעל מנת לקבל, והאור בחינתו הוא רק להשפיע, עם כל זה מאיר האור הארה מרחוק בבחינת מקיף להכלים.
לכן בזמן שעוסקים בתורה ומצות שלא לשמה, גם כן מקבלים הארה מבחינת אור מקיף. נמצא, שעל ידי השלא לשמה כבר יש לו מגע עם האור העליון, אף על פי שהוא הארה מרחוק לכן נקרא זה חיוב, ומזה האדם מקבל חיות ויכול להתקיים, ובזה שהוא מחשיב את השלא לשמה, בזה הוא מחשיב בכלל את עבודת ה', שכדאי על כל אופנים להיות עוסק בתורה ומצות, כי האמת הוא אמר אאמו"ר זצ"ל, כי אין האדם מסוגל להעריך את ערך של עשיית תורה ומצות דשלא לשמה, כי סוף כל סוף בבחינת המעשה אין לו מה להוסיף, אלא מקיים את ציווי ה', ולכן נקרא זה שלב ראשון בעבודה, שעל זה אמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה", ומשום זה צריך האדם לקבל חיות ושלמות מקו ימין, שאז הוא מקבל את אור ה' מבחינת אור מקיף כנ"ל.
ואח"כ הוא צריך עוד הפעם לעבור לבחינת בקורת על המעשים שלו, במה שעסק בקו ימין, ואח"כ עוד הפעם לעבור לקו ימין, וע"י זה מתגדלים אצלו את ב' הקוים. אבל אלו ב' הקוים כל אחד הוא בסתירה להשני, והם נקראים "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
אבל צריכים לדעת, שהקו השלישי הנקרא, קו אמצעי, הקב"ה הוא הנותן, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן, אמו מזרעת אודם, והקב"ה הוא נותן בו רוח ונשמה", ולפי הנ"ל, יוצא שב' קוים שייכים להתחתון, וקו אמצעי שייך להקב"ה, שפירושו, ששני קוים גורמים לו שיוכל לתת תפלה מעומק הלב להקב"ה, שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לדבקות ה', כי בזמן שהאדם נותן תפלתו מעומק הלב אז נתקבל תפלתו.
אבל יש לדעת בענין ג' קוים יש הרבה אופנים.