ענין יראה ושמחה

תשמ"ו - מאמר כ"ג

1985/86 - מאמר 23

הזה"ק שואל (אחרי דף א' אות ב' בהסולם) וזו לשונו "ר' יצחק פתח, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. וכתיב, עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה. מקראות אלו סותרים זה את זה, אלא כך למדנו, עבדו את ה' ביראה. כי בכל עבודה שרוצה האדם לעבוד לפני רבונו, בתחילה צריך יראה, לירא מפניו, ובשביל יראת רבונו יזכה לאחר כך לעשות בשמחת מצות התורה. ועל כן כתוב, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה. שעל ידה יזכה לכל".

ויש להבין את ענין יראה מהו, כי אנו רואים שיראה ושמחה הם שני הפכים. ואיך יכול להיות שיראה תהיה סיבה לשמחה, כמו שאומר "ובשביל יראת רבונו יזכה לאחר כך לעשות בשמחה מצות התורה". הלא הם בסתירה זה לזה.

ועוד יש להבין, וכי בשביל מה רוצה ה' שיראו מלפניו. מה זה נותן לו. הלא זה דומה, שאדם יכנס ללול של תרנגולים ויגיד להם, אם אתם תקבלו עליכם יראה, שאתם תיראו מלפני, אני אתן לכם לאכול ולשתות, וכל מה שאתם רוצים אני אתן לכם תמורת שאתם יראים מפני. וכי אפשר לומר שהאדם יש לו איזה התחשבות בזה שהתרנגולים יתנו לו כבוד.

ועל אחת כמה וכמה הנבראים כלפי הבורא. איזה ערך וחשיבות יש לומר שהבורא זקוק שהנבראים יראו מפניו. עד כדי כך, שחז"ל אמרו, שאין האדם צריך לעשות שום דבר, רק לעסוק ביראה, כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". וכמו כן כתוב (קהלת ג') "אלקים עשה שיראו מלפניו", שפירושו, שכל מה שעשה ה' עשה שיראו מלפניו.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים לזכור את מטרת הבריאה, היינו לאיזה צורך ברא הבורא את הבריאה. כידוע, הטעם הוא, משום שרצונו להטיב לנבראיו. אלא בכדי שיצא לאור שלימות פעולותיו, היינו שלא תהיה הבחינת "נהמא דכסופא", עשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שמטרם שיש לאדם כלים דהשפעה, אין הנבראים יכולים לראות ולהרגיש את מציאותו יתברך, המכונה "הכרה בה'".

זאת אומרת, הגם שאנו אומרים בכל יום בהתפלה "מלוא כל הארץ כבודו", מכל מקום אין לנו הרגשה בזה, אלא אנו צריכים להאמין למעלה מהדעת שכך הוא. והסיבה היא, כי אף על פי שאין בהאור שום השתנות, מטעם "אין העדר ברוחניות", מכל מקום מצד הכלים יש שינויים, והכלים הם מגבילים את האור. כי בהכלים מבחינים את גדלות השפע, מה שהם מתפעלים מהשפע. ואם אין לו (לאדם) כלים, שיוכלו להיות בחינת לבוש להאור, אז לא ניכר שום אור במציאות, כפי הכלל "אין אור בלי כלי", היינו שאנו צריכים לדעת דבר אחד, שאנו יכולים לדבר ממה שמושג לנו בהרגשתינו.

ואאמו"ר זצ"ל אמר משל על ענין הצמצום, שזה דומה לאדם, המכסה את עצמו שלא יראה אותו אף אחד. וכי שייך לומר, שהאדם שהסתיר עצמו שלא יראו אותו אחרים, וכי בשביל זה הוא לא רואה את עצמו. כמו כן כשהבורא עשה צמצום והסתר, שהתחתונים לא יראו אותו בעת שהם משוקעים באהבה עצמית, שזו היא בחינת מקבל בעל מנת לקבל, שזה הוא הגורם שינוי צורה ופירוד בין המשפיע, שהוא הבורא, לבין המקבלים, שהם הנבראים.

והיות שענין קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, שהוא הבורא, אי לזאת, בזמן שהאדם כן עוסק בקבלה, הוא מרגיש משום זה אי נעימות, המכונה "נהמא דכסופא", לכן נעשה תיקון מצד התחתונים, היינו שהצמצום אנו מתייחסים להתחתונים. פירוש, שהתחתונים צריכים את הצמצום וההסתר, כי דוקא ע"י תיקון זה תהיה להם היכולת לתקן את ענין של קבלה, להיות בעמ"נ להשפיע. אבל מצד העליון אין שום שנויים, וכל השינויים הם רק בבחינת הכשרת הכלים שלנו, כפי כמה שהם מסוגלים לקבל בעל מנת להשפיע.

ולפי זה, שאין הטוב ועונג מאיר במקום הפירוד, אין כח בידי אדם לזכות לבחינת אמונה שלימה מטרם שתיקן את הרצון לקבל שלו. כמו שאומר (הקדמת ספר הזהר, דף קל"ח, בהסולם אות קל"ח) וזו לשונו "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".

ומכאן אנו רואים את נחיצות תיקון של ענין השפעה, שלא לבד שאין מציאות לקבל את הטוב והעונג שהוכן בעדינו, אלא שיש כאן דבר המרחיק אותנו מאמונתו יתברך, שזה יותר רע מהכל.

ועכשיו נוכל להבין מהו ענין של יראה, ששאלנו, וכי הקב"ה צריך שאנחנו נירא מלפניו. ולפי מה שהסברנו, שענין יראה הוא כמו שכתוב בהסולם, שהאדם מתירא אילו הוא לא יוכל להתגבר ולקבל בעמ"נ להשפיע כמו שצריך להיות, אלא יקבל בעמ"נ לקבל, שזה גורם לו פירוד לאו דוקא מהטוב ועונג שלא יכול לקבל, אלא הוא מתירא שלא יבוא חס ושלום לידי כפירה באמונתו יתברך. נמצא, שהוא יכול לבוא לידי הס"א ממש.

וזה פירוש "והאלקים עשה שיראו מלפניו", שע"י יראה זו יהיה תיקון גדול בשניים:

א) שתהיה להם אמונה בה',

ב) שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה לתת להם.

נמצא, מה שהבורא רוצה שיראה מלפניו, זה הוא בשביל שיהיו לנו כלים לקבל את הטוב והעונג, שעל ידי זה תהיה לנו אמונה בו יתברך, כנ"ל בהסולם (דף קל"ח) "שיראה הוא שמירה שלא נתרחק מאמונתו יתברך חס ושלום".

ומזה נבין מה שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה", שפירושו, שהוא רוצה לתת לנו כל טוב, אלא דבר שהמעכב הוא השינוי צורה, שאין האור יכול להתלבש בכלי דקבלה. לכן כשהאדם מתירא ונזהר, שתמיד תהיה כונתו בעמ"נ להשפיע, אז הבורא יכול לתת לו את השפעתו יתברך, ושיהיה בשלימות, היינו בלי שום אי נעימות, המכונה "נהמא דכסופא".

ובזה מובן מה ששאלנו, איך יראה יכולה להיות "יראה סיבה לשמחה". ובהנ"ל הוא פשוט, שעל ידי זה שתהיה לו יראה, היינו שיהא נזהר להשתמש תמיד בכלים דהשפעה, אז הבורא יכול כבר לתת לו את הטוב והעונג, כי יש לו כלים דהשפעה. ובטח שאז תהיה לו שמחה מהשפע שקיבל בעמ"נ להשפיע. נמצא שהיראה הוא גורם לשמחה. ואם אין לו היראה כנ"ל, הוא מרוחק מכל.