ענין שופטים ושוטרים

תשמ"ו - מאמר ל"ד

1985/86 - מאמר 34

הנה הכתוב אומר "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלקיך נתן לך". ולהבין את הנ"ל לפי הכלל, שהתורה היא נצחיות ונוהגת בכל הדורות, אם כן יש לפרש את הפסוק הנ"ל גם בדורנו אנו. ומשום זה כל מילה ומילה צריכה ביאור בפני עצמה:
א( מהו שופטים.
ב( מהו שוטרים.
ג( "תיתן לך" הוא לשון יחיד. היינו, שכל יחיד ויחיד צריך לתת שופטים ושוטרים. היתכן שכל יחיד צריך לעשות כך.
ד( "בכל שעריך". אז צריכים להבין, מה שייך לומר בדורנו "שער". ועוד, מה מרמז "בכל שעריך", שמשמע, אם רק נמצא שער, תיכף צריכים להשתדל לתת שם שופטים ושוטרים.
ה( בעיקר, מה מרמז לנו במה שאומר "אשר ה' אלקיך נתן לך". מה בא זה לרמז. וכי חס ושלום יש מי שהוא אחר, שנותן לעם ישראל חוץ מהקב"ה.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים להקדים מקודם את מה שדברנו במאמרים הקודמים:
א( מטרת הבריאה מצד הבורא.
ב( מטרת עבודתינו בקיום תורה ומצות. היינו לאיזו דרגה אנו צריכים להגיע בסגולת קיום תו"מ.
ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. היינו שהנבראים יקבלו ממנו יתברך את הטוב והעונג כפי יכולתו יתברך, בלי שום הגבלות. אלא מטעם שהוא רצה, שיהיו שלימות פעולותיו, היינו שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה צמצום והסתר. היינו שאין שום גילוי אור בכלים שהם בעמ"נ לקבל. אלא רק לאחר שהכלי, הנקרא "רצון לקבל", קיבל תיקון "בעמ"נ להשפיע", אז לפי שיעור שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע, בשיעור זה מתגלה השפע. ומטרם זה הם רואים את ההיפך מהגלוי, רק מרגישים העלם והסתר.
נמצא לפי זה, שכאן, היינו לאחר שנעשה הצמצום, אז מתחלת עבודת התחתונים, שהמטרה צריכה להיות, שכל מחשבותינו ומעשינו צריכים להיות רק על כוונה אחת, שהיא בעמ"נ להשפיע.
אולם מתעוררת השאלה, איך אפשר שתהיה מציאות כזו. היינו לאחר שאדם מצד הלידה בסוד "עייר פרא אדם יולד", מאין הוא יכול לקבל כוחות, שתהיה לו אפשרות לצאת מהטבע שבו הוא נברא.
ולצורך זה ניתן לנו עבודה בקיום תו"מ. היינו שהאדם צריך לכוון בעת עשייתו בקיום תו"מ, שזה יביא לו כח שיכול להסכים, שיהפוך עכשיו את כל תשוקותיו ומאווייו, שיהיו אך ורק, איך ובמה הוא יכול להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ובמקום שמטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה חושב, שענין זה, מה שהוא מקיים תו"מ, יביא לו הצלחה וברכה, שיוכל להנות את גופו, היינו שבזכות שמירת תו"מ יהיה אז להגוף עוה"ז ועוה"ב, וזה היה הבסיס שלו, שעל הבסיס הזה בנה לעצמו יסוד, שהיסוד הזה יהיה אצלו הסיבה המחייבו לקיים את התו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, והיה לו כח להתגבר על העצלות שבגופו, ולהתגבר בכדי להשיג את השכר.
כדוגמת אנשים שעובדים עבודה בגשמיות כדי להרויח לחמם, שגם לעבוד עבודה גשמית הגוף מתנגד, היות שהגוף בוחר יותר במנוחה. אבל השכר הגשמי, מה שהוא רואה, שזהו לטובת גופו, יש לו כח התגברות. כמו כן בזמן שהתמורה של העבודה היא שכר לצורך גופו של אדם, גם כן יש לו כח התגברות על כל המכשולים העומדים נגדו. היות שהשכר, למה שהוא מקווה, אין זה רק לצורכי עצמו, ועל זה אין הגוף מתנגד.
היינו, הגם שהגוף נהנה מהמנוחה, אבל כשאומרים להגוף, תוותר על תענוג המנוחה שלך, ויהיה לך תענוג באופן, שהתענוג מה שאתה תקבל ע"י העבודה, הוא תענוג יותר גדול מהמנוחה, או שהתענוג מה שאתה תקבל ע"י ויתור המנוחה, הוא תענוג שיותר נחוץ לך מתענוג שאתה מוציא במנוחה, כי ע"י התענוגים האלה אתה תוכל להתקיים בעולם, אחרת אין לך זכות קיום - על כל אלה ענינים יש כוחות בהגוף שיוכל להתגבר ולוותר על תענוגים קטנים, בכדי להשיג יותר שכר מכפי עבודתו. היינו, שהשכר משלם לו על כל הוויתורים, שהוא דורש מגופו שיוותר, בכדי להיות לו יותר טוב, מכפי שהוא מרגיש עכשיו, מטרם ויתר על התענוגים.
מה שאם כן בזמן שאומרים להגוף, תעבוד עבודה של השפעה, היינו שע"י קיום תו"מ הוא יזכה להנות להבורא. זאת אומרת, שאומרים לאדם, תוותר על אהבה עצמית שלך. ומה תהיה התמורה, שהקב"ה יהנה מהעבודה של קיום תו"מ. אז תיכף בא הגוף ושואל טענת "מי ומה". היינו, מה אני ארויח בזה שהקב"ה יהנה מעבודה שלי. וכי איך אפשר לעבוד בלי שכר. וזו טענת של "מי", שלא רוצה לעבוד. הלא הגוף אומר, אני מוכן לעבוד כמו כולם, אבל לא על תנאים כאלו. היינו שאני אוותר על אהבה עצמית שלי, ואני אעשה הכל בכדי שהקב"ה יהנה, ומה יהיה הרווח שלי מעבודה זאת.
וכשהאדם מתגבר על כל הטענות של הגוף, והוא חושב שכבר יש בידו כח להתגבר נגד טבע הגוף, היינו שיש לו עכשיו הרגשה, שיוכל לרכז כל מחשבותיו רק בעמ"נ להשפיע, פתאום בא אליו הגוף עם טענות חדשות, נכון מצדך שאתה רוצה לעבוד לשם שמים, ולא כדרך הנהוג שהכלל עובדים בעמ"נ לקבל שכר. אבל זה היה טוב, אם לאחר שהשקעת זמן מסויים אתה קבלת כח מלמעלה, שאתה יכול ללכת בדרך של השפעה. אבל אתה רואה, שכבר נתת הרבה יגיעה, ולא זזת כמלוא נימא. אם כן אתה רואה בעצמך, שאתה לא מסוגל ללכת בדרך זו. אי לזאת חבל על היגיעה שלך, שאתה מתייגע בחינם. אם כן לך לך מדרך זו, תברח מהמערכה.
ואם האדם מתגבר על כל אלה הטענות של הגוף, בא הגוף ומגלה לו דברים חדשים, שעל זה כבר אין להאדם לענות לו שום תשובה. ובזה הוא רוצה לנתק אותו מכל העבודה שלו. הגוף אומר לו, ידוע שאדם מתחיל ללמוד איזה חכמה, כל פעם הוא מתחיל להתקדם. אם הוא בעל כשרון, מתקדם יותר מהר, ואם הוא פחות בעל כשרון, מתקדם באיטיות. ובזמן שהאדם רואה, שהוא לא מתקדם כלום בחכמה, אז אומרים לו, החכמה הזאת היא לא בשבילך, אלא אתה צריך ללכת וללמוד איזה מקצוע, ואין אתה מוכשר ללמוד חכמות. וענין זה אנו רואים, שנהוג בעולם, וזהו מתקבל על הדעת.
וכאן טוען הגוף, הלא אתה רואה לפי היגיעה שהשקעת בעבודה דלהשפיע, ואתה רואה, לא די שלא הלכת קדימה אף שעל וצעד אחד, אלא להיפך. זאת אומרת, שמטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא לא היה כל כך משוקע באהבה עצמית. מה שאם כן עכשיו, לאחר שהשקיע עבודה, בכדי להתגבר על אהבה עצמית, הוא קבל יותר חשק, והוא מרגיש שהוא עכשיו יותר משוקע באהבה עצמית.
נמצא, שיש כאן בעבודה זו, שרואים שהולכים אחורה ולא קדימה. והוא רואה את זה בבחינת ידיעה והרגשה ממש. היינו, שעכשיו, במקום שמטרם שהתחיל בהתגברות על אהבה עצמית, הוא חשב, שדבר זה הוא דבר קטן, היינו לוותר על אהבה עצמית בכדי לזכות לרוחניות. כי תמיד היתה מחשבתו, איך אני יכול למצוא דרך, שאני אוכל ללכת בה, ושאני אשיג על ידה קצת רוחניות. אבל אף פעם לא חשב, שיש לדאוג, איך לצאת מאהבה עצמית, שבטח שזה דבר שלא כדאי לחשוב על זה. אלא כל הדאגות היו, למצוא את הדרך הנכונה, המובילה את האדם להכנס בהיכל המלך, ולזכות להמטרה שבשבילה האדם נברא.
ועכשיו הוא בא לידי מצב, שאף פעם לא חלם על זה, היינו שאהבה עצמית תהיה אבן נגף להפריע מלהגיע להאמת. שתמיד הוא היה חושב, שהוא מוכן להקריב את עצמו, בכדי להגיע להאמת. ועכשיו הוא רואה, שהלך עשר מעלות אחורנית, היינו שהוא לא מוכן לוותר כלום מאהבה עצמית שלו עבור הקדושה.
וכשהגוף בא אליו עם טענות כאלו, הוא נמצא אז "רובץ תחת משאו". והוא בא אז למצב של יאוש, ועצלות, ורוצה לברוח מהמערכה, היות שהוא רואה עכשיו, שכל הטענות של הגוף הם טענות אמיתיות.
אולם האמת היא, כמו שדברנו מזה הרבה פעמים. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש ענין התקדמות להאמת. היינו, שמטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא היה מרוחק מהאמת, היינו משיעור הרגשת הרע שלו. אבל אחר כך, שהשקיע עבודה בהתגברות על אהבה עצמית, אז הוא מתקדם להאמת, היינו שכל פעם הוא רואה יותר, איך שהוא משוקע בהרע, מראשו ועד רגליו.
אמנם יש להבין, את כל הענין הזה למה לי. היינו, מדוע מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, לא היתה אצלו הרגשת הרע במידה גדולה. מה שאם כן בזמן שמשקיע כוחות דהתגברות, נעשה אצלו הרע יותר מורגש. ולמה לא היה תיכף מגולה אצלו את כל מה שיש לגלות אח"כ, אלא שמתגלה בשלבים, בזה אחר זה, כל פעם קצת.
והענין הוא, שסדר התגברות הוא בסדר והדרגה, כדרך מי שמרגיל עצמו להרים משקולות. מתחיל, נגיד על דרך משל, להרים חמישים קילו, ואח"כ הוא מוסיף והולך, כי ע"י תרגילים הוא יכול כל פעם להוסיף. כמו כן בעבודת ה', היינו שמשום זה לא נותנים לו טעם גדול באהבה עצמית בהתחלה, כי בטח לא יוכל להתגבר. אלא כל פעם מוסיפים לו טעם באהבה עצמית, לפי ערך עבודה שלו. היינו לפי מה שרואים, שהוא מוכשר להתגבר, כך מוסיפים לו טעם של תענוג באהבה עצמית, בכדי שתהיה לו היכולת להתגבר. ובזה נבין מה שאמרו חז"ל )סוכה נ"ב( "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".
ומתעוררת השאלה, מדוע הוא כך. ולפי הנ"ל זהו פשוט. היינו שכך הוא הסדר גם בגשמיות, שהולכין מקל אל הכבד. אי לזאת, מטרם שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דהתגברות, לא נותנים לו כח גדול באהבה עצמית, שלא יוכל להתגבר עליו, כי הוא עוד לא התחיל בעבודה דהתגברות. לכן אין הוא מרגיש טעם גדול באהבה עצמית.
אבל כשהוא מתחיל להתגבר, אז נותנים לו תענוג וחשיבות יותר גדולה באהבה עצמית, בכדי שיהיה לו על מה להתגבר. ובזמן שהוא מתגבר בשיעור מה על אהבה עצמית, אז נותנים לו שיעור יותר גדול בחשיבות של אהבה עצמית. על דרך זה הוא הולך ומרגיל את עצמו, איך להתגבר על תענוגים, בכדי שיוכל לומר, שכל מה שהוא מקבל, הוא אך ורק בעמ"נ להשפיע.
נמצא, שהאהבה עצמית נעשית אצלו כל פעם לדבר היותר קשה להתגבר, מטעם שכל פעם נותנים להרצון לקבל שלו יותר חשיבות, בכדי שיהיה לו כל פעם מקום עבודה להתגבר. אבל צריכים להבין, ולמה מוכרחים מלמעלה לתת יותר חשיבות ויותר תענוג, שיהיה לו קשה להתגבר. ההתגברות הזאת על גשמיות, היה יותר טוב, אם לא היו נותנים הרבה חשיבות, אלא עם החשיבות שהיה מרגיש באהבה עצמית בתחילת עבודתו, היה מספיק לו להתגבר על הגשמיות, והיה יכול תיכף להכנס בעבודה הרוחנית. ולמה לי עבודה זו בחינם, במה שהוא מתגבר על אהבה עצמית בדברים גשמיים. הגם שבכל פעם יש לו התגברות יותר גדולה, אבל בשביל מה הוא צריך לעבוד בעבודה של אהבה עצמית מה שנוגע לגשמיות.
אולם זה תיקון גדול. היות שידוע, שכל רבוי התענוגים, שמרגישים בתענוגים הגשמיים, הוא רק "נהירו דקיק" בערך מה שיש בתענוגים רוחניים. אי לזאת יוצא, אפילו לאחר שהאדם כבר עבר במבחנם של התגברות על תענוגים גשמיים, שהוא יכול לקבל אותם רק בעמ"נ להשפיע, זה המבחן מספיק רק על תענוגים קטנים, שהוא מסוגל להתגבר ולא לקבל אותם רק בתנאי שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אבל לא על תענוגים גדולים. ואי אפשר לתת לאדם תענוגים רוחניים, שבודאי יקח אותם בעמ"נ לקבל.
לכן הוא מוכרח מקודם לעבור את העבודה בתענוגים גשמיים. ושם נותנים לו כל פעם לטעום טעם יותר גדול, מכפי שהתחיל בעבודה. כי מטרם שהתחיל בעבודה, הוא יכול לטעום טעם תענוג, כמו שנתנו באופן קבוע להתענוגים גשמיים. מה שאם כן מי שנכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שהוא רוצה לזכות לרוחניות, אז מוסיפים לו טעם של תענוג בגשמיות יותר מהרגיל, שהוא בכוונה תחילה, בכדי שירגיל להתגבר על תענוגים יותר גדולים, משיש בתענוגים גשמיים. כי זו היא בחינת הכנה, להיות מחוסן בעבודה דהתגברות, על תענוגים גדולים הנמצאים ברוחניות.
ובהאמור אנו רואים, שנותנים, לאלו שרוצים לעבוד עבודת הקודש, הוספה. היינו שמוסיפים להם יותר טעם באהבה עצמית. מה שאינו נמצא באלו אנשים, שאין להם ענין ללכת בדרכי השפעה. וזהו כנ"ל, כמו שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". וזהו מטעם, בכדי שיתרגלו בעבודה דהתגברות, היות שלתענוגים המרובים, שישנם בתענוגי הרוחניים כנ"ל, אז לא יספיק לו מה שהוא התרגל להתגבר על תענוגים גשמיים, מכפי שנמצא אצלם התענוג מבחינת הקביעות שלהם. אלא בכל פעם מוסיפים יותר טעם וחשיבות, בכדי שיתרגלו כל פעם בהתגברות יתירה.
ובהאמור נבין מה ששאלנו בהכתוב, מה שכתוב "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", איך נוהג זה בזמן הזה, לתת שופטים ושוטרים. אמנם בהיות כשהאדם רוצה להכנס בעבודת ה', יש אז להבחין ב' בחינות:
א( ענין בכח. היינו, קודם כל עשה לעצמו תכנית, מה עליו לעשות ומה עליו לא לעשות. היינו הבירור של טוב ורע. וזה הוא שעושה בכח, נקרא "שופט", שהוא אומר מה לעשות.
ב( מה שאח"כ, צריכים להוציא לפועל מה שהיה בכח. ובפועל כבר נקרא "שוטר".
והיות שעניני עבודה הוא עבודה לא של יום אחד, אלא כל יום ויום הוא צריך להתאמץ בעבודה, לכן אומר הכתוב לשון רבים, היינו "שופטים ושוטרים".
וזה שאומר "תיתן לך" לשון יחיד, זה בא להשמיענו, שעבודה זו שייכת לכל יחיד ויחיד.
וזה שאומר "בכל שעריך", יש לפרש כפשוטו, היינו ש"שער" נקרא מקום כניסה. שפירושו, שתמיד, כשהאדם רוצה להכנס בעבודת ה', יש עליו לסדר את סדר העבודה בב' ענינים, שהוא בכח ובפועל, שהם בחינת שופטים ושוטרים.
אולם בענין מה שאומר "בכל שעריך" יש לפרש לפי מה שאנו רואים, שיש כאן אצלנו בעוה"ז ב' מיני חיים:
א( חיים גשמיים.
ב( חיים רוחניים.
ומזה נמשך, שיש לנו ב' שערים:
א( שער, הדומה לשער בית הסוהר. וזהו כמו שכתוב )בתפלת "הודו", שאנו אומרים בערב שבת במנחה( "ישבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל". ומפרש שם "המצודת דוד": האנשים, היושבים במקום חושך, והמה אסורים בקשרים המענים ובכבלי ברזל.
ב( שער, הדומה לשער המלך. כמו שכתוב "ומרדכי ישב בשער המלך".
ובכל שער יש שומרים, העומדים על משמרתם. אבל יש לכל אחד מהשומרים פעולות הפוכות. היינו, שומרי בית הסוהר משגיחים, שאף אחד מהאסורים לא יצאו מבית הסוהר. מה שאם כן השומרים היושבים בשער המלך, משגיחים שאף אחד לא יכנס בשער המלך.
והענין הוא, כי אלו האנשים המשוקעים באהבה עצמית, ויותר מתענוגי הגשמיות אין להם שום הבנה והרגשה, הם נקראים "הנמצאים בבית הסוהר". והשומרים לא נותנים להם לצאת. ובאיזה כח הם שומרים אותם, שלא יתנו להם לצאת. כי ברגע שהשומר רואה, שהוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, ולכנס בעבודה דלהשפיע, הם מוסיפים להם יותר תענוג באהבה עצמית. ובזה הם קושרים אותם בכבלי ברזל, שלא ירצו לצאת משם.
ואחרי כל התגברויות, היינו שהשומרים רואים, שהאסורים רוצים לברוח מאהבה עצמית, ולהתחיל להכנס לאהבת ה', תיכף מוסיפים להם יותר טעם ויותר חשיבות, בשיעור שאף פעם אדם לא חשב, שכל כך כדאי להישאר באהבה עצמית, מכפי שהוא מרגיש עכשיו, שאהבה עצמית הוא דבר לא כל כך פשוט, כנ"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ובזה יש כח להשומרים, שישגיחו, שאף אחד לא יברח מבית האסורים.
אולם השומרים, שעומדים על משמרתם בשער המלך, התפקיד שלהם הוא, שלא נותנים לאף אחד להכנס לשער המלך. ומה הוא הכח שלהם, שיכולים להתגבר על אלו אנשים שרוצים כן להכנס להיכל המלך. זהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס )אות קל"ג( וזה לשונו "אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו כל אוהביו, הנאמנים לו יותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכל פנימה. מה עשה. נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה, כקטן כגדול, יבוא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים על פתחו של ההיכל, וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, אמנם נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבאו. וכן חזרו ובאו ושבו. ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו".
נמצא לפי זה, אשר השומרים שעומדים בשער המלך, הם מסיתים עם כל מיני טענות, ש"זה לא בשבילך", להכנס להיכל המלך. ולכל אחד הם ממציאים סברות, שהאנשים האלו יבינו, שלא כדאי להם לתת בחינם יגיעה. ובעיקר, שיש להם כח עם כל מיני טענות להדיחם ולהחזירם מהמערכה של עבודת הקודש. וזה פירוש "בכל שעריך", היינו שער בית הסוהר ושער המלך.
ועתה נבאר את סוף הפסוק, במה שמסיים "אשר ה' אלקיך נתן לך". ושאלנו, מה בא זה להשמיענו. הלא ידוע, שהכל בא מה'. אלא כמו שהסברנו לעיל, שלאדם, הרוצה להינצל מכל אלו הטענות של השומרים, ישנה רק עצה אחת, שהיא אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שכל מה שהשומרים אומרים, הם צודקים. אבל ה' הוא רחום, וחנון, ושומע תפלת כל פה, הוא נותן כח להתגבר על כל המכשולים.
אבל יש כלל, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". היינו, שאין להאדם לחכות עד שה' יעזור לו להתגבר, אלא הוא צריך להתגבר בעצמו, ולעשות כל מה שיש בידו לעשות. ורק לבקש, שה' יעזור שיוכל להתגבר, היינו עוזרו. ואם האדם משתדל בכל מה שבידו, אז הוא צריך לבקש מה', שהשתדלותו תעשה פרי. אבל אין לאדם לומר, שה' יעבוד בשבילו, אלא שה' יעזור לו בעבודתו, שיצליח לרכוש את הטוב.
נמצא לפי זה, כיון שהאדם הוא העובד, וה' הוא רק עוזר לו, האדם עושה חשבון לעצמו, מפני מה הוא זכה להתקרבות ה' יותר מאחרים. הוא מטעם שאנשים אחרים לא היו מסוגלים להשקיע כל כך עבודה בלמעלה מהדעת, ולא להסתכל על כל טענת הגוף, כמו שהוא היה כל פעם מתגבר בעבודתו, ואף פעם לא הסתכל על מחשבותיו של יאוש, מה שהגוף היה רוצה להכשילו. נמצא, שיש אז מקום לומר לאדם "כוחי ועוצם ידי עשה החיל הזה".
על זה בא הכתוב, שעליו לדעת "אשר נתן לך ה' אלקיך", שאין זה אלא רק מתנת אלקים. היינו, שזה שהיה לך כח לתת שופטים ושוטרים בכל שעריך, היה רק מתת אלקים.