מהי מלחמת הרשות, בעבודה - א'

תשמ"ז - מאמר ל'

1986/87 - מאמר 30

הנה רש"י מפרש את הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך", במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ואח"כ כתוב "ונתנו ה' אלקיך בידך, ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאשה, וגלחה את ראשה, ועשתה את צפורניה".
ויש להבין את כל זה, מה בא זה ללמדנו בדרך העבודה. היות שהתורה היא נצחיות, אם כן יש להבין את הנ"ל:
א) מה זה מלחמת רשות.
ב) מה משמיענו בזה שאומר "ונתנו ה' אלקיך בידיך". בטח כל יהודי מאמין, שכל המלחמות יכולים לכבוש רק בעזרת ה'.
ג) מה נקרא בדרך העבודה, אשת יפת תואר.
ד) מהו ענין התיקונים, מה מרמז לנו בדרך עבודה "וגלחה את ראשה, ועשתה את צפורניה".
ובכדי להבין את כל הנ"ל בדרך העבודה, צריכים מקודם לדעת מהי עבודה. כלומר, איזו בחינה נקראת "עבודה", כשהולכין בדרך ה'. ולאיזה שכר אנו מצפים להשיג תמורת עבודה. כידוע, שאף אחד אינו מסוגל לעבוד בלי שכר, כי היות שהשורש שלנו הוא במצב של מנוחה. אי לזאת, אין אנו מסוגלים לתת יגיעה, אלא רק תמורת שכר, שהוא בחינת תענוג, שמשיגים אחר היגיעה.
והיות שבלי תענוג אין יכולים לחיות, וזהו גם כן מטעם, שהשורש שלנו הוא מקור התענוג, נמצא, שזהו הגורם, שאנו זקוקים לתענוג. ועוד סיבה יש לזה, שאין אנו יכולים לחיות בלי תענוג, היות שהבורא ברא את הנבראים מסיבת שרצונו להטיב לנבראיו, וממילא נטבע בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג.
ומשום זה, היות שאין בהשורש שלנו בחינת יגיעה, ולכן אם אנו צריכים לעשות דבר שאינו בשורש שלנו, קשה לנו לעשות את הדבר. ומכל מקום אנו עושים את העבודה, מסיבת שבלי תענוג אי אפשר לחיות, לכן אנו מוותרים על המנוחה ונותנים יגיעה, בכדי להשיג על ידי זה הנאה ותענוג.
נמצא, מהו יגיעה, דבר שאין בזה הנאה ותענוג. אם כן כיון שאין בו תענוג, מדוע אנו עושים זה. והתשובה היא, שבזכות העבודה אנחנו נקבל תמורת זה שכר, ששכר נקרא "הנאה ותענוג". ואת זה אנו רואים שנהוג כך בגשמיות. אבל ברוחניות, מהי עבודה, שאין אנו נהנין מזה, שנקראת "עבודה". ומהו ברוחניות השכר, שמזה אנו יכולים לקבל הנאה ותענוג.
דבר זה ידוע, שיש ב' בחינות באורות:
א( אור הנקרא "מטרת הבריאה". שהוא, מה שהאדם צריך לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רצה לתת להנבראים, שמסיבה זו ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, עשה צמצום והסתר, שע"י זה יתוקן את ענין של "נהמא דכסופא" )ענין הבושה( בעת קבלת התענוג, וזה בא מטעם שינוי צורה שיש בין המשפיע להמקבל.
ב( אור של תיקון הבריאה. שהוא כנ"ל, כלומר התיקון הוא, שהתחתון יקבל את האורות בעמ"נ להשפיע, שע"י זה תהיה השתוות הצורה, המכונה "דביקות בהבורא". ואז יתבטל את ענין הבושה.
נמצא, שאור הזה מכונה "אור דחסדים", על שם שהוא רוצה לעשות חסד להבורא, כלומר להשפיע להבורא. מה שאם כן אור דמטרת הבריאה נקרא "אור החכמה" או "אור החיים", שזהו האור מה שהבורא רוצה להטיב לנבראיו.
ובהאמור יוצא, היות שנעשה דין, שאסור להשתמש בהכלי, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", הגם שהבורא ברא את הרצון הזה בהנבראים, אבל באופן בלתי ישר מושפעת להמקבלים בחינת בושה. ולתקן זה צריך האדם לבטל את הכלי הזה, שבא לו מצד הטבע, וזה נקרא "עבודה", מסיבת שהוא נגד הטבע. כי הטבע הוא, שאנו צריכים לקבל הנאה ולא לוותר על הנאה. כי בזמן שהאדם לא מקבל את הנאה, זוהי יגיעה, כנ"ל, משום שהוא נגד הטבע. ומדוע הוא עושה עבודה זו, הוא מסיבת שרוצה בדביקות, הנקרא "השתוות הצורה".
אולם בעבודה זו, שהוא מוותר על ההנאה ולא מקבל אותה, בזה עוד לא נעשה בבחינת השתוות. כלומר, בזה שלא רוצים לקבל שום הנאה, זה לא נקרא, שהגיע למדרגת השתוות הצורה, וזהו מטעם, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן באם האדם רוצה להגיע לדרגת השתוות הצורה, גם האדם צריך להיות משפיע. היינו להגיע לרצון שירצה להשפיע לאחרים, כמו שהבורא הוא משפיע.
וכמו כן צריכים לומר, שעם זה שהוא כבר עוסק באהבת הזולת, שעוסק בהשפעה, אינו מגיע עוד לידי השתוות הצורה, אם אין לו הנאה, בזמן שהוא עושה מעשים דלהשפיע, ולא לקבל שום תמורה חזרה. וזהו מסיבת, היות שיש להבורא הנאה בזה שהוא משפיע להנבראים, כנ"ל, כי רצונו להטיב לנבראיו, כמו שאמרו חז"ל )זהר וירא קי"ח, אות שצ"ט( "אמר ר' יהודה, לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם".
ולכן, אם האדם עוסק בהשפעה ואין לו הנאה, בטח שאין לו שמחה. כי שמחה היא רק תוצאה מהנאה שיש לאדם מאיזה דבר, זה גורם לו שמחה. אי לזאת, אם האדם משתדל לעסוק בהשפעה, אבל אין לו הנאה מזה, שעוסק בהשפעה, עדיין חסר בהשתוות הצורה, כי להבורא, בזמן שהוא משפיע, יש לו תענוג. מה שאם כן האדם, אין לו תענוג. לפי זה יוצא, שהאדם, בזמן שהוא רוצה לזכות לדביקות, צריך שיהיו לו ג' תנאים:
א( שלא להשתמש עם הרצון לקבל לעצמו.
ב( שיעסוק במעשים דהשפעה.
ג( שתהיה לו הנאה בזמן שהוא משפיע.
אמנם יש להבין, איך האדם יכול להנות, מזה שנותן הכל לה' על דרך הכפיה. אפשר לומר, הגם שהגוף לא מסכים, שיעבוד רק עבור ה', כלומר שכל מה שהוא עושה, יעשה חשבון מקודם, אם הקב"ה יהנה מהמעשה שהוא הולך לעשות עכשיו, הלא זהו נגד הטבע, והגם שיכולים להבין, שהוא עושה זה על דרך הכפיה, שהוא כופה ומסגף עצמו, בכדי לעשות דברים שהקב"ה יהנה מזה.
אבל מה שעושים על דרך הכפיה, אין הנאה. נגיד על דרך משל, אדם הולך לבית חולים, ושם מנתחים אותו. ובטח הוא עושה זה על דרך הכפיה, הגם שהוא בעצמו הולך לבית חולים, ואף אחד לא מכריח אותו. וכמו כן הוא משלם כסף סכום הגון עבור הרופא המנתח. אבל זה נקרא גם כן כפיה, מטעם שלא נהנה מהדבר, אלא שעל ידי זה, כלומר שע"י שהוא עושה לעצמו נתוח, הגם שזה יסורים וחשש סכנה, מכל מקום הוא יודע, שעל ידי זה הוא יכול להציל את חייו. אבל בטח היה יותר שבע רצון, אם הוא היה בריא ולא היה צריך להנתוח.
נמצא, הגם שהוא עושה מעשה, שמהמעשה עצמו הוא לא שבע רצון, מכל מקום, בזה שהוא יודע, שיציל את חייו, מהידיעה זו יש לו הנאה, ועושה את הנתוח. לכן יש כאן להבחין, שהוא עושה מעשה, שהגם מהמעשה עצמו לא נהנה, אלא להיפך, יש לו יסורים מזה, ומכל מקום, כיון שהוא מסתכל על השכר, בזה שירויח את חייו, יש לו כח לעשות דברים, שהוא לא לפי רוחו.
וכמו כן בגשמיות, שהאדם עובד ונותן יגיעה, הגם שהעבודה אינה לפי רוחו, היות שרוצה במנוחה, מכל מקום, כשהוא מסתכל על השכר, יש לו כח לעבוד ברצון, ואינו נקראת "עבודה על דרך הכפיה", היות שאינו אומר, אני מוותר על העבודה ושיתנו לי שכר בחינם. אלא מסיבת הבושה הוא מסכים על העבודה, רק בתנאי כנ"ל, שיהיה לו שכר. מה שאם כן חולה, שנכנס לבית חולים לעשות לעצמו נתוח, הוא בודאי יותר שבע רצון, אם לא היה צריך למעשה זה.
ובזה אנו רואים, שיש להבחין בעבודת האדם בגשמיות ג' אופנים:
א( עבודה מה שהאדם נותן יגיעה, בכדי לקבל שכר, שאז עבודתו היא לפי רוחו. כלומר שאינו אומר, אני מוותר על העבודה, ואני רוצה רק השכר לבד. וזהו מסיבת שהאדם מתבייש לאכול לחם חסד.
ב( האדם עובד בכדי לקבל שכר, אבל עבודתו היא לא לפי רוחו. כלומר, הוא היה יותר שבע רצון, אם לא היה צריך לתת העבודה, כנ"ל במשל, במי שנכנס לבית חולים לעשות לעצמו נתוח. הגם שהוא עושה עבודה זו ברצון, ואין אף אחד שיכריח אותו, והוא עשה זאת מטעם השכר או העונש. כלומר, שירויח את החיים שלו, או שיכולים לומר, שלא ימות, שזה נקרא, שאם הוא לא יעשה את הדבר הזה, הוא יקבל עונש מיתה.
ג( שהוא עובד עבודה לשם הזולת. כלומר שהוא לא רוצה שום שכר, רק מטעם לטובת הזולת. כדוגמת שהוא הולך לעבוד באיזה מקום, והשכר של העבודה הוא יתן לצדקה. וכאן נשאלת השאלה, מאין הוא לוקח חומרי דלק לעבודה זו, היינו לעבוד בלי שום תמורה. הטעם הפשוט הוא, היות שיש ענין של כבוד, והוא נמצא בסביבה שמכבדין את מי שעובד לטובת הזולת, זו הסיבה שנותן לו כח לעבודה.
וכמו שאומר בספר "מתן תורה" )מאמר "השלום" דף צ"ג( וזה לשונו "אולם בעת אשר שיעור העבודה בהשפעה לזולת מתבסס על שם החברה לבד, הרי זה יסוד רעוע, כי מי ומה יחייב את היחיד להרבות תנועות להתייגע לשם החברה".
ולעבוד לטובת החברה לשם כבוד, זה לא כל אדם מוכשר לעבוד לשם כבוד, כי זהו כבר מדרגה שניה לתאוה. כידוע שיש ארבע בחינות בדרגות האדם, הנקראות: דומם, צומח, חי, מדבר.
וכמו שאומר ב"מבוא לספר הזהר" )אות כ'( וזה לשונו, "ותמצא שבחינה א', שהיא מידת קיומו ההכרחי, ובחינה ב', שהיא מידת תאוות הבהמיות היתרות על מידת קיומו, הוא מקבל וניזון מדברים הנמוכים ממנו, שהם דומם, צומח, וחי. אבל בחינה ג', שהיא תאוות אנושיות, כגון ממשלה וכבוד, הוא מקבל וניזון מבני מינו, השווים אליו. ובחינה ד' של המזונות, שהיא המושכלות, הוא מקבל וניזון מבחינה עליונה ממנו, דהיינו מעצם החכמה והשכל, שהם רוחניים".
הרי שאין האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ואפילו בשביל תמורת כבוד, גם לא כל אדם מסוגל לעבוד, אלא שהם נחשבים כבר למדרגה יותר גבוהה מסתם עמך. אבל יש לפעמים, אדם יכול לעבוד לטובת הזולת מטעם קנאה. היינו שהגם על כבוד הוא מוותר, כלומר שאין הוא מסוגל לעבוד ולתת יגיעה, הגם שע"י זה שלא יעבוד לטובת הזולת, הוא לא ירויח כבוד. אבל מטעם קנאה, בזה שהוא רואה, שלאלו אנשים שעובדים בשביל כבוד, בזמן שהוא רואה שמכבדים אותם, ועליו אין מי שיסתכל עליו, היסורים האלו, שיש להשני כבוד, זה כואב לו. ומסיבת היסורים האלו, יש גם כן מציאות, שהאדם יעבוד לטובת הזולת.
אולם כשמתחילים לעבוד ברוחניות, היינו לקיים תו"מ, כאן אנו מוצאים הרבה דברים מסובכים. והסיבה העיקרית היא, משום שברוחניות יש ענין של אמונה. כלומר שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ובמקום שצריכים להאמין, כבר אין הגוף מסכים. היות שהרצון לקבל לעצמו, הוא נהנה בזמן שהוא מבין ורואה את הכדאיות שבדבר. מה שאין כן שאומרים לו, שהוא יאמין, כבר מתחיל את העבודה בכבידות. וזהו לפי הכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי". כלומר, שהיגיעה, הוא רואה, שבודאי הוא צריך לוותר על המנוחה והשכר אצלו בספק.
אי לזאת, גם השלא לשמה כבר קשה לעבוד, מסיבת שהוא צריך מקודם לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהאמין בשכר ועונש. ולאחר שקבל על עצמו אמונה במלכות שמים באופן כללי, בא הזמן לחשוב על פרטים. כלומר יש להבחין באמונה חלקית או אמונה שלימה, כמו שאומר ב"הקדמה לתע"ס" )אות י"ד( וזה לשונו "בדומה לאדם, שמאמין לחבירו ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואפשר שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלימה. אלא שהיא אמונה חלקית, אם פחות או יותר".
ובזה יש הבדל בין עבודה רוחניות לעבודה גשמיות, משום שכל השכר נבנה על בסיס אמונה. והיות שהבסיס של יהדות הוא אמונה, לכן יצא לנו הרבה הבחנות:
א( יש לו אמונה חלקית, כנ"ל, וחוץ מזה הוא משתתף קצת ידיעה, כלומר שהשכר הוא בידיעה. וזה אפשר להיות בזמן, שהוא עובד שלא לשמה, אלא על דרך שיתנו לו כסף או כבוד. שהכסף והכבוד הוא לא צריך להאמין, אלא הוא רואה, אם הוא יכול לקבל כסף או כבוד, או שלא יהיה לו בזיונות. כלומר שהוא מקבל בפועל ממש בזיונות. וזה גורם לו שיתן עבודה ויגיעה. או שנותנים לו כבוד וכסף, הוא בפועל ממש. לכן אין בזה ענין אמונה.
נמצא, שגם בשלא לשמה יש להבחין ב' הבחנות:
א( שהעבודה, שהוא עובד, היא לא לפי רוחו, כנ"ל במשל למי שעושה לעצמו נתוח. כלומר, כי מי שעובד מחמת כפיה, נמצא שהעבודה שלו הוא לא לפי רוחו, כי הוא היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה צריך לעבוד. וזה נוהג רק במי שעובד ומקיים תו"מ מסיבת עונש. כלומר, אם הוא פועל אצל בעל הבית דתי. והוא אמר לו, שאם אין אתה מקיים תו"מ אני אפטר אותך מעבודה, והוא ישאר בלי פרנסה. נמצא, מה שהוא צריך לקיים תו"מ, הוא מחמת עונש. לכן הוא מצפה ליום, שתהיה לו היכולת להשתחרר מלקיים תו"מ.
וכמו כן מי שהוא מקיים מחמת בזיון. כלומר, נגיד שהוא רגיל ללמוד כל לילה דף היומי. ומטעם מצות לימוד התורה, הוא עכשיו במצב, שהאמונה שלו היא חלשה, ואין לו חשק לבוא להשיעור של דף היומי. אלא מטעם שהוא מתבייש מפני החברים, שיבזו אותו ולא יכבדו, ומסיבה זו הוא בא ללמוד תורה. נמצא, שהעבודה הזו היא לא לפי רוחו, כלומר שהיה שבע רצון, אם סיבה זו לא היתה, שבשבילה הוא מוכרח לתת יגיעה.
ב( השלא לשמה, שהוא לומד בכדי לקבל שכר, או כבוד, או כסף, וכדומה. העבודה זו היא כן לפי רוחו. כלומר, שאינו אומר, הלואי שלא היה צריך לעבוד. זה הוא לא יכול לומר, מסיבת שהאדם לא רוצה להפסיד רווחים.
אולם יש בחינה, הנקראת "לשמה", היינו שהוא עובד מטעם אמונה, ולא מטעם שאנשים מחייבים אותו לעבוד. אלא האמונה בה' זוהי הסיבה שהוא מקיים תו"מ. וזה נקרא "העובד לשם שמים" ולא לשם בריות. וזוהי מדרגה חשובה מאוד. ויש לפעמים, שהוא רוצה להיות בטוח, שאין לו שום מחשבה, שיעבוד מסיבת הבריות. לכן הוא עושה הכל בהצנע לכת, ואין אף אחד בעולם, שידע את שיעור עבודתו, וכמה כוחות הוא משקיע בעבודת ה', אלא רק הקב"ה יודע.
אולם גם מדרגה זו, שהיא כולה לשם שמים, עוד לא נקראת "עבודה של שלימות". מסיבת כי שלמות עבודה היא להגיע לידי דביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום". כלומר, שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. אלא הוא רוצה לבטל את רשותו לגמרי, ואינו רוצה אלא שיהיה רשות אחד בעולם, היינו רשות היחיד, שרק רשותו של הקב"ה תהיה בעולם, ורשותו עצמו הוא רוצה שתתבטל.
ובהאמור יוצא, שענין מלחמת היצר, שיש לו לאדם, נוהג בכמה אופנים:
א( מלחמת מצוה, שיש לו מלחמה עם היצה"ר, בענין שישלוט על היצה"ר, שלא יפריע לו מלקיים מצות. או שהמלחמה היא, שיהיה לו כח להתגבר על היצה"ר, שלא יעשה עבירות. זה נקרא "מלחמת מצוה", שכל המלחמה שלו היא בענין קיום תורה ומצות.
ב( מלחמת רשות, שהאדם עושה מלחמה עם היצה"ר על הרשות. כלומר, היצה"ר טוען שיש שתי רשויות: א' של הקב"ה, ב' של האדם. וטענתו היא, שכך היתה מטרת הבריאה. היינו שהמקבלים יקבלו מהבורא טוב ועונג. נמצא, שהרשות של הנבראים צריכה להישאר. ולמה אתה רוצה לבטל את הרשות של הנבראים. והאדם טוען להיפך.
ועבודה זו של מלחמת הרשות, אין בידי האדם שום כח, שיוכל לכבוש את הרשות של הגוף, ולהעבירו לרשותו של הקב"ה. ועל זה אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". היות שביטול הרשות הוא נגד הטבע, כי כנ"ל, כמו שהגוף טוען, הלא הבורא ברא את העולם בכדי להטיב לנבראיו, לכן נטבע באדם טבע לקבל הכל לתוך רשותו.
וזה שכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלקיך בידיך". ושאלנו, מה בא הכתוב להשמיענו. והלא ידוע, שכל המלחמות, שעם ישראל יוצא לכבוש, הוא רק בעזרת ה'. ולפי הנ"ל בא הכתוב ללמדנו, שנדע, שאין בידינו לכבוש את מלחמת הרשות. ואנו צריכים לדעת, שידיעה זו מצילה אותנו מיאוש. היות שאדם, לאחר שהשקיע כוחות, לכבוש את הרשות הזו, שיכנס לקדושה, ורואה, שאדרבה, שלפי דעתו של האדם, הוא נעשה יותר גרוע, מכפי שהתחיל ללכת במלחמת הרשות. כלומר, בזמן שהיה עוסק במלחמת מצוה כנ"ל, האדם ראה איך שהוא מתקדם בעבודה, כי כל יום ויום היה רואה, שכובש תחת ידו מצות ומעשים טובים. מה שאם כן במלחמת הרשות הוא הלך אחורה לפי דעתו. על זה בא הכתוב להודיענו, שדוקא עתה, שבאת לידי הכרה, שאין בידך לכבוש את המלחמה הזאת, שאל יברח מהמערכה, אלא עכשיו הזמן, שאדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שהוא רואה, שמצד עצמו אין הוא מסוגל לעשות שום דבר.
נמצא, שהרויח ע"י עבודה זו, שהשקיע עד עכשיו, צורך לישועת ה'. וכיון שיש לו עכשיו כלי, הנקרא "צורך", יש עכשיו הזמן האמיתי, שהאור יכול לבוא ולהתלבש בתוך הכלי הזה. וזה שכתוב "ונתנו ה' אלקיך בידיך", שרק ה' בידו הוא לתת לך, שתוכל לכבוש את מלחמת הרשות.
נמצא, שידיעה זו כל כך חשובה, עד שקשה להאדם להאמין בזה, ונופל ליאוש. מה שאם כן אם האדם מאמין בזה, היינו דווקא עכשיו הוא הזמן שה' יעזור לו, בטח לא יברח מהמערכה, וילך עתה בדרך האמת, ויזכה לכבוש את הרשות הזה, ולהוציא את הרשות מיד הקליפות, ולהכניס אותה לקדושה.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל )סנהדרין צ"ז( וזה לשונם "ג' באין בהיסח הדעת. אלו הן משיח, מציאה ועקרב". שענין היסח הדעת, זאת אומרת, כי כפי דעתו, הוא בא כל פעם לכלל יאוש, וכבר הסיח דעתו מזה, כלומר שכבר חשב הרבה פעמים, שענין להוציא את הרשות מהקליפות ולמסור לידי קדושה, עבודה זו של מלחמת רשות, אינה בשבילו. שהוא רואה, שהוא אינו מוכשר לזה.
והסיבה היא פשוטה מאוד. כי כבר השקיע הרבה כוחות, ולפי דעתו הוא הלך אחורה ולא קדימה. וכל פעם הוא מתגבר למעלה מהדעת, ולא עוזר לו שום דבר. לכן אומרו, שהאדם צריך לדעת, שאל יסתכל על מה שהוא רואה, אלא יאמר, שענין "משיח" הנקרא, שיגאל אותו מהגלות, שיושבים בין העמים. פירוש, שהרשות הזו, שהוא משועבד לע' אומות, משיח יגאל ויוציא הכל מרשות הקליפות, שהם מכונים "ע' אומות העולם", שהם נגד "ז' מידות דקדושה", המכונים "חג"ת נהי"מ", וכל ספירה כלולה מעשר, הרי הם ע'. וכנגדם יש ז' קליפות. וכל אחד כלול מעשר, הרי הם "ע' אומות". ובחינת "ישראל" היא תחת שליטתם, ומשיח יגאל אותנו. וכל מה שיש בכלל, כמו כן לומדין בפרט, כל אחד ואחד צריך לזכות לגאולה פרטית.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו שם וזה לשונם "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס". ויש להבין, מה פירוש "עד שתכלה פרוטה מן הכיס", בעבודה. ענין כסף, ידוע שהוא דבר, שע"י קונים דברים טובים, הנחוצים לאדם. שכסף נקרא, תחליף של יגיעה. כלומר, האדם נותן יגיעה ועבודה, ותמורת זה הוא מקבל כסף, ובזה הוא קונה לעצמו דברים, הנחוצים לו.
ולפי זה יש לפרש, שהאדם, כל מה שבידו כבר עשה, וכבר כל היגיעה, שהוא חושב שיש בידו לעשות, כבר עשה, ואין לו מה להוסיף על היגיעה. זה נקרא, ש"אין בן דוד בא", כלומר, שהגאולה, שגואל את הרשות מהקליפות ומכניסו לרשות של הקדושה, לא תהיה מטרם, שהאדם כבר נתן כל הכוחות שהיו ברשותו, ואין לו עוד כוחות ויגיעה לתת. זה נקרא, שכבר אין לו פרוטה. זאת אומרת, שאין לו עוד במה לקנות קדושה.
אז בא הזמן, שמשמים מרחמים עליו, ומכניסים אותו לקדושה, שהנקראת "בן דוד", שהכוונה היא על הגאולה. ואז מקוים הכתוב "ונתנו ה' אלקיך בידיך", שבאה אז עזרה מלמעלה. וזה שכתוב "ושבית שביו". שהאדם כבר כבש את רשות של הגוף, שהיה תחת שליטת הס"א, והאדם הוא המושל.
ועתה נבאר את השאלה הג', ששאלנו, מהי אשת יפת תואר בעבודה. כמו שכתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאשה". הנה )אבות, פרק שישי( "ר' מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי תורה". ידוע, שתורה נקראת "אשה", כמו שכתוב )קדושין ל' ע"ב( וזה לשונם "ללמדו אומנות, מנא לן, אמר חזקיה דאמר, קרא, ראה חיים עם אשה, אשר אהבת. אם אשה ממש היא. כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות". הרי שמפרשים שאשה היא תורה.
הנה הנשמות הן באות מבחינת מלכות, שהיא בחינת "רחל", שהיא בחינת עלמא דאתגליא. שפירושה היא, שבחינת חכמה מגולה בה, היא נקראת "יפה", כמו שכתוב )ויצא שני( "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה".
ואאמו"ר זצ"ל אמר, איפה שכתוב "יפה" הכוונה על חכמה, שחכמה נקראת "יופי", כמו שכתוב "יפה עינים", ש"עינים" נקרא חכמה, כמו שכתוב "עיני העדה", שהם חכמי העדה. זאת אומרת, שתורה נקראת "אשת יפת תואר", וגם הנשמות הנמשכות ממלכות מבחינת עלמא דאתגליא, נקראות "אשת יפת תואר", כנ"ל.
ובזה יכולים לפרש "וראית בשביה אשת יפת תואר", פירוש "לאחר שנתנו ה' אלקיך בידיך", את הרשות הזה שהיה בידי הקליפות. ואז כשאתה תעסוק בתורה, יהיה הכל לשמה. וממילא תזכה לרזי תורה. כלומר, שהתורה היא בחינת נשמת ישראל, כמו שכתוב בזה"ק "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". וראית בשביו את נשמת התורה, וחשקת בה. כלומר שאז מתחיל עבודת המסכים.
זאת אומרת, אז האדם מתחיל לעבוד עם רצון לקבל על רוחניות. שידוע, שבכל מדרגה שהיא יותר גבוהה מחברתה, צריך להתחיל לעבוד מחדש, שיקבלה בעל מנת להשפיע. כי הגם שכבר זכה ללמוד לשמה, אבל בזמן שמקבל מדרגה יותר גדולה, ממה שהיה לו, אז צריכים תיקונים חדשים, בכדי שיקבל אותה לא מחמת חשק, הנקרא "רצון לקבל", אלא צריך לעשות תיקונים, הנקרא בלשון קבלה "מסכים". כפי שאנו לומדים, שיש ה' בחינות מסך, כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" )אות י"ז( "והתיקונים האלו אמרה התורה, וגלחה את ראשה ועשתה את צפורניה".
ועתה נבאר שאלה הד', ששאלנו, מהו "וגלחה את ראשה ועשתה את צפורניה" על דרך העבודה. ידוע, ש"שערות" נקראים דינים, כמו שכתוב בזה"ק )נשא דף כ"ג ובהסולם אות ע"ח( וזה לשונו "אמר ר' יהודה, שערות ראשה של האשה שנגלו, גורמים לשער אחר להתגלות, דהיינו כוחות הס"א, הנאחזים בשערות, ולפגום אותה. משום זה צריכה האשה, שאפילו קורות ביתה לא יראו שער אחד מראשה, כל שכן לחוץ. צא וראה כמה פגמים גורמים שערות של האשה, גורמות למעלה, גורמות למטה".
ומדוע השערות פוגמים למעלה ולמטה. יש להבין מה זה שערות ברוחניות. למדנו "בתחילה ברא את העולם במידת הדין. ראה שאין העולם יכול להתקיים, עמד ושיתף עמה מידת הרחמים". ידוע ש"דין" נקראים כלים דקבלה, היות שעליהם היה דין, שאסור להשתמש עמהם, אם לא יכולים לתת עליהם כוונה דעמ"נ להשפיע. ודבר זה קשה מאוד, ללכת מקצה אל הקצה, היינו מרצון לקבל לעצמו, ולעשות הכל בעמ"נ להשפיע. לכן "שיתף עמה מידת הרחמים", שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת השפעה, וע"י זה תהיה יכולת בסגולת תו"מ להפוך אותה בעמ"נ להשפיע.
כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" )אות נ"ח( וזה לשונו "וראה, שאין העולם מתקיים. דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להבראות מבחינה ד' הזו, שיוכל לסגל מעשיו של השפעה, שעל ידו יתקיים העולם במדת התיקון הנרצה. לכן הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין. שע"י השתתפות הזו, נעשה גם בחי"ד, שהיא מידת הדין, כלולה מניצוצי השפעה, שבזה נעשה הכשר לגוף האדם, היוצא מבחי"ד, אשר יוכל לעשות מעשים טובים עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, שע"י זה יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם כנ"ל".
ובהאמור נבין את ענין השערות, כי שערות הם כלים דקבלה, הבאים ממידת הדין, שהם שייכים להעולמות שלפני התיקון, ששם עוד לא היו נקראים "שערות". אבל שם על כלים האלו, שהיו מקבלים האורות, גרם זה לשבירת הכלים. ולכן נעשה תיקון, שלא ישתמשו עוד בכלים האלו. ומשום זה, כשבאו האורות עם הכלים האלו לעולם התיקון, האורות נסתלקו. והכלים האלו קבלו שם "שערות", מלשון "סערה", משום שחסר להכלים האלו האורות, שהיה להם.
כמו שאומר בתע"ס )חלק י"ג דף א'-תע"ו תשובה קי"ב( וזה לשונו "ונקראים שערות, מלשון הכתוב, אשר בשערה ישופני, שפירושו סערה. ונקראים כן, משום חוזק הדינים, הנמצא בהם, להיות באים ממלכות דצמצום א'". כלומר שמלכות דצמצום א' נקראת "מידת הדין", שלא משתמשים עמה בעולם התיקון.
ובזה יש לפרש, מה שכתוב בענין התיקונים של אשת יפת תואר "וגלחה את ראשה". היינו, לא להשתמש עם הכלים דקבלה, הנקראים "מידת הדין", שאז האור היה מאיר בגדלות, שזה נקרא "וגלחה את ראשה", היינו השערות, שהם הכלים, הבאים ממידת הדין. אלא להשתמש עם הכלים המתוקנים עם מידת הרחמים, שהיא מדרגה יותר קטנה. לכן יהיה לו יותר קל לכוון בעמ"נ להשפיע את בחינת רזי תורה, הנקרא בחינת "נשמה", כנ"ל. מה שאם כן אם יקבל כמו שהוא, נמצא שיקבל את התענוג של אור הנשמה מחמת "וחשקת בה", ולא מטעם רצון להשפיע. כי לא יהיה לו הכח לכוון על הכלים דמידת הדין, ולקבל את האור בעמ"נ להשפיע. וזה כמו שאמרו חז"ל "ראה הקב"ה, שאין העולם יכול להתקיים, עמד ושתף עמה מידת הרחמים".
ועל דרך זה יש לפרש תיקון השני, מה שכתוב "ועשתה את צפורניה". ותרגום אונקלוס מפרש "ועשתה את צפורניה", ותרבי את טופרייהא, שפירושו, שתגדיל את צפורניה. ויונתן בן עוזיאל מפרש, ותיצמי את טופרייהא, שמפרש שם הוא לשון גידול צפורניה, שהמשמעות הוא בעניני עבודה, שהגדלות שלה תיקח מהצפורנים ולא מבשר האצבעות.
ובכדי להבין את ענין האצבעות, צריכים לדעת מה שכתוב בזה"ק )בראשית כרך ב' דף ק"כ ובהסולם אות קכ"ט, מאמר "מאורי אור ומאורי האש"( וזה לשונו "האצבעות של אדם הם הנסתרות שבהמדרגות, וסודות עליונים, ויש בהם פנים ואחורים". ובזה תבין דברי חז"ל, שאמרו )תענית ל"א( "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, הנה אלקינו זה, כי האצבעות הן סוד מוחין דחכמה כנ"ל, ומוחין דחכמה הן סוד ראיה ואור עינים כנודע, ועל כן אמרו מראה באצבעו, האחורים של האצבעות הם בחיצוניות שלהן. והם רמז לצפורנים של האצבעות. ומשום זה יש רשות לאדם להסתכל בצפורנים במוצאי שבת, שהרי מאירים אז מאותו הנר, ומאירים מאותה האש, לשלוט בימות החול. וזה סוד הכתוב, וראית את אחורי ופני לא יראו, דהיינו שלא יסתכל האדם בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצאי שבת, בורא מאורי האש, להיותם נבחנים לבחינת פנים פנימיים, שעליהם נאמר, ופני לא יראו".
נמצא לפי זה, אשר ענין "הצפורנים" בעבודה מרמז, שאור, המכונה "מאורי האש", יכולים לקבל בבחינת "הראיה", הנקראת חכמה, רק בחינת "אחורים", הנקראת "צפורנים", שהוא בחינת "קטנות", ולא בחינת "פנים", שהיא "גדלות". והאיסור הוא, שמדרגה גדולה, שיש בה אור יותר גדול, אז התשוקה יותר גדולה, לפי שהתענוג הוא יותר גדול וקשה להתגבר.
וזה שכתוב "וחשקת בה". לכן בחינת הנשמה, שמשיג לאחר כיבוש הרשות של הגוף, הנקרא "אהבה עצמית", וכל רצונו הוא אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, מכל מקום יש ענין הבחן מדרגות בקבלת השפע, שתהיה לו היכולת לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, כידוע, שיש ד' מדרגות באופן כללי:
א( מקבל בעמ"נ לקבל. זה נקרא, מה שהאדם נולד מצד הטבע. והוא לא יכול להבין, איך אפשר לעשות משהו ללא תועלת עצמו.
ב( משפיע, אבל בתנאי שיקבל תמורה. וזה נקרא "שלא לשמה".
ג( משפיע בעמ"נ להשפיע. וזה נקרא "לשמה".
ד( שהוא כבר יכול לקבל תענוג, וכוונתו תהיה בעמ"נ להשפיע.
נמצא, לאחר כיבוש המלחמת הרשות, שנקרא זו מדרגה ג', שהיא בחינת לשמה. וזהו כמו שאומר ר' מאיר "הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה", כנ"ל. והוא צריך אז להגיע לדרגה ד', שהוא מקבל את התענוג של אור הנשמה, הנקראת "אשת יפת תאר וחשקת בה", רזי תורה מתלבשים בכלים דקבלה, ולשמה הוא בכלים דהשפעה, היות שהאור הזה מתלבש בכלים דקבלת התענוג, ולא בכלים דהשפעה, שהם כלים שנותנים ולא שהם מקבלים, אז מתחיל סדר התיקונים, שעל ידם יש לו יכולת לקבל בעמ"נ להשפיע.
וזה שכתוב "וראית בשביה", שענין "ראיה" הכוונה על גילוי אור הנשמה כנ"ל. ועל זה בא הרמז "ועשתה את צפורניה", כמו שמפרש התרגום, ש"תגדיל את צפורניה", שהפירוש הוא כנ"ל, שהגדלות שלה תהיה מבחינת אחוריים, הנקרא "קטנות", שהיא בחינת "צפורנים", כנ"ל בדברי הזה"ק.
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל )ברכות ס"ג( "אין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שממית עצמו עליה". והשאלה היא, אם הוא ממית עצמו עליה, אז מי הוא מקיים את התו"מ. הלא כתיב, "למתים חפשי". ואמרו רבותינו ז"ל "כיון שאדם מת, נעשה חפשי מן המצות" )ירושלמי כלאים ט' ג'(. ויש לפרש "ממית עצמו עליה", שהוא צריך לבטל את הרשות, שהוא אומר, שזה לעצמו, את הרשות הזה הוא צריך לבטל ולהעבירו לרשותו של הבורא, היינו לומר, שאין שום רשות בעולם, אלא הכל שייך להבורא, שזה נקרא "ביטול רשות".
ואז הוא הזמן, שהתורה מתקיימת בו. כלומר, כי כל מה שהתורה הבטיחה לאדם, אם יקיימו התורה, שכל הדברים האלו לא יכולים להתקיים באדם, אלא עד שאדם תהיה לו היכולת לקבל בעמ"נ להשפיע. וזה אי אפשר להיות, אלא דווקא בזמן שאדם מבטל את רשותו, הנקרא "אהבה עצמית". אלא הוא נעשה אז עבד ה'. כלומר, שהוא בחינת "מה שקנה עבד קנה רבו". שפירושו, שאין שום רשות לעבד, שיהיה לו מקום להכניס את הטוב והעונג, מה שהתורה הבטיחה. אלא הכל, כלומר כל הטוב והעונג, שהוא מקבל, הוא מכניסו לרשותו של הקב"ה. ואין אצל האדם רשות אחר בעולם. וזה נקרא. "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה".
מה שאם כן "דעת בעלי בתים היא הפוכה מדעת תורה". אלא כל מה שהוא רואה, שכדאי לקבל, הכל הוא רוצה שיהיה נקרא על שמו, היינו לרשותו, שהוא בעל הבית על כל הדברים. כלומר, שרוצה להוציא מרשותו של הקב"ה ולהכניסו לרשות עצמו. ובזה נבין מהי "מלחמת הרשות".