שיחות על חכמת הקבלה
כל החומר של הבריאה הוא רצון לקבל. כך כותב בעל הסולם במאמרו "פתיחה לחכמת הקבלה". אין במציאות יותר מאשר אור וכלי. האור הקודם לכלי, בונה את הרצון לקבל ככלי לאור. הרצון לקבל, היינו הרצון ליהנות, מתפתח באמצעות האור.
כותב בעל הסולם, "ובהכרח ב' אלו נמשכים מהבורא ית', ובאו בהכרח במחשבת הבריאה. אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו ית' ... והרצון לקבל אשר שם הוא שורש כל הנבראים, כלומר הוא שורש של חידוש,
שפירושו יציאת יש מאין"
אין שום דבר במחשבת הבריאה מלבד היחס בין האור לכלי. האור הוא השפע, והרצון לקבל הוא שורש כל הנבראים. ברצון לקבל כלולים כל הנבראים. המקור לשפע, לאור, נקרא בחכמת הקבלה "עצמותו". עצמותו הוא איזשהו כוח עליון שממנו נמשך האור. האור מוליד נברא - את כל הנבראים יחד בנברא אחד. הנברא האחד "הוא שורש של חידוש שפירושו יציאת יש מאין". "יש מאין", כלומר שלא היה קודם. זאת אומרת, רק כאשר התהוותה המחשבה התגלה הנברא.
ממשיך בעל הסולם וכותב " ועל כן נבחן שהרצון לקבל הזה האמור, הוא החומר של הבריאה מראשה ועד סופה". הנברא מתפתח מזמן יציאתו יש מאין ועד לנקודה מסוימת הנקראת סוף הבריאה. התפתחותו אינה מסתיימת בכך, בהמשך התהליך עולה הנברא חזרה, מהסוף להתחלה. על שלבי ההתפתחות של הנברא נרחיב בהמשך הדברים.
במהלך התפתחותו מתחלק הנברא להרבה חלקים הנפרדים זה מזה לפי דרגות היחס לעצמותו. הכל נמדד כלפי עצמותו, אלא שביחס אלינו נכון יותר להגיד כי הכל נמדד כלפי האור, כלפי השפע. השפע הוא הקנה מידה שלנו. האור טבעו להשפיע. האור הוא מאה אחוז של נתינה, אין בו מחשבה רצון או כוונה אחרת מלבד להשפיע.
הנברא, על כל חלקיו, מתקלקל. הנברא מרגיש את עצמו כרוצה לקבל. הקבלה הפוכה מההשפעה. אי לכך, ככל שהנברא מרגיש את עצמו הפוך מהמשפיע הוא מכיר במצבו כירידה. ירידה פירושה הרגשה של מידת האנוכיות. ירידה היא הכרה בחומרת העבירה או המעשה המזיק - בכך האדם מרגיש את עצמו כירוד. אין מקום ברוחניות. למעלה ולמטה נאמדים ביחס לסולם ערכים הנמדד לפי מאה אחוז השפעה של האור.
כאשר הנברא מגיע להכרה העצמית הסופית, העמוקה והאמיתית ביותר הוא מרגיש את עצמו כמאה אחוז מקבל. הוא מרגיש את הטבע שלו לעומת הטבע של הבורא. זאת לדעת, הנברא אינו יכול להרגיש ולהבין את עצמו מיד לאחר בריאתו על ידי האור, עליו להגיע לכך בהדרגה. האור משפיע על הנברא ומידת הפכיותו של הנברא מהאור הולכת ומתבררת. הנברא הולך ויורד, הוא מכיר בהפכיותו מהאור.
ברוחניות אין מרחק או זמן, קני המידה הרוחניים שונים. ברוחניות הנברא מרגיש מי הוא לעומת האור ובהתאם לכך קובע את מצבו כקרוב או רחוק ממנו. החוק העיקרי במציאות נקרא חוק השתוות הצורה, חוק המגדיר את מצבו של הנברא ביחס למשפיע. את מיקומו ביחס לבורא קובע הנברא בהתאם למידת שונותו או הידמותו להשפעה. חוק השתוות הצורה הוא אמת המידה היחידה לקביעת המיקום בעולם הרוחני.
העולם הרוחני הוא עולמו הפנימי של האדם. העולם הרוחני הוא הדרך בה אנו מכירים את עצמנו לעומת האור העליון. לעת עתה, האור העליון נסתר מאתנו. כאשר האור יתחיל להתגלות, ובני האדם יוכלו למדוד את עצמם לעומת האור, ניכנס אל העולם הרוחני. העולם הרוחני הוא מצב בו האדם יכול למדוד את עצמו כלפי הנותן.
כל העולמות נמצאים בתוכנו. יכולתנו לשפוט את עצמנו ביתר דיוק כלפי האור מגדירה מי אנחנו. אי אפשר לדבר על נברא ללא גילוי של הבורא לעומתו. כתוצאה מגילוי הבורא הנברא מבין שהוא נברא על ידי מישהו. כך, למרות שהוא משתנה באופן תדיר, יכול הנברא להגדיר את מצבו בכל רגע ביחס לאותו הקבוע.
למעשה, גם החומר של הנברא אינו עובר שינוי. הרצון לקבל שנברא על ידי האור העליון - הרצון ליהנות - לא משתנה. הכרת מצבו של החומר ביחס לאור העליון היא שמשתנה . האדם מרגיש את עצמו בהתאם למצבו, במידת ריחוק כזאת או אחרת מהאור העליון. אם כך, העולמות הם מעין הכרה של הנברא במקום מציאותו. האדם הוא הקובע את מיקומו כלפי האור העליון בהתאם לתכונותיו, כל אדם שופט לעצמו.
את אופן ההתייחסות של "עצמותו" לנבראים, נבאר בהמשך הדברים. לעת עתה, נקצר ונאמר כי עצמותו רואה את הנבראים כמתוקנים, כמי שנמצאים במצבם הטוב ביותר. עם כל זאת, בני האדם צריכים לעבור דרך תהליך ההכרה העצמית כולו, תהליך הנקרא "הכרת הרע". לאחר הכרת הרע מחויב האדם להמשיך הלאה לתיקון הרע. האדם צריך לרצות להפוך את הרע לטוב. בסופו של תהליך התיקון האדם הופך למשפיע. כל התהליך מתרחש בתוך הכלי, כהרגשה של הכלי, מעל הרצון לקבל שלו. הרצון לקבל בעצמו הוא חומר שאינו משתנה. הרצון לקבל קובע את הרוחניות שלו או את הגשמיות שלו כלפי האור העליון, ותו לא.
"על כן", ממשיך הרב אשלג וכותב," נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה ועד סופה. עד שכל מיני הבריאות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של רצון לקבל."
מקרי הבריאה הם היחס והקשר בין הבריות, התהליכים שהן יעברו ממצב למצב. מקרי הבריאה הם המצבים השונים בהם נדמה לנברא כי מצבו טוב יותר או רע יותר ביחס לאור. כך האדם שופט את עצמו. דבר אינו משתנה בנברא במהלך התפתחותו מלבד הכרתו העצמית ביחס לחומר. הרצון לקבל אינו משתנה, השיעורים ושיעורי הערכים שהנברא נותן לרצון לקבל שלו הם המשתנים.
"וכל מה שיש בהם באותם הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כלזה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מֵיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש."
כל מה שיש בנברא הוא רצון לקבל הממולא בשפע שאינו משתנה, הכול מלבד הערכים המשתנים מצד הנברא. הבורא ברא את הרצון ומילא אותו באור. המצב הזה נקרא "אין סוף". "אין סוף" הוא המצב היחידי שבאמת קיים במציאות. כל יתר העולמות הם כיסויים, עולם מלשון העלם.
העולמות מעלימים מהנברא את מצבו ואת מצבו של הבורא. הנברא מתרחק מעולם אין סוף וחוזר אליו בחזרה. תכלית השינויים בהכרת הנברא את מצבו באין סוף היא לקבוע את הערך הנכון של הנברא ביחס לבורא. כמו עצמותו, גם מצב אין סוף קבוע וקיים.
לפיכך מבדילה חכמת הקבלה בין שלושה מצבים. במצב הראשון נמצא האדם ב"אין סוף". הבורא ברא את האדם ככלי ומילא אותו ללא גבול, כזהו מצב אין סוף. באותו הכוח והנפח בהם ברא הבורא את הרצון לקבל, על כל מידותיו ואופניו - באותו השיעור ממש מילא את כל כולו באור. הרצון מלא עד לסופו, בכל אופניו, לכן המצב הזה נקרא "אין סוף".
ברוחניות אין מושג של מרחק, אין בה מדידה כמותית. הפרטים ברוחניות נבדלים לפי איכות ולא לפי כמותם. לפיכך, אם הרצון לקבל נברא כמאה אחוז והתמלא במאה אחוז, בכל רצונותיו עד סופם, בכל מקריהם ואופניהם, אין לו ולא יכול להיות לו חיסרון. הוא לא יכול להרגיש שלא קיבל מילוי. מצב שכזה נקרא ברוחניות "אין סוף".
והנה, למרות הכול, עוברת הבריאה ממצב אין סוף למצב הב'. המצב הב' הוא המצב הגרוע ביותר, מצב הנקרא "העולם הזה". במצב הב' נמצאים אנחנו, בני האדם, כמו שאנו מכירים את עצמנו. אלא שמצב הב' אינו כולל אותנו בעולם הזה בלבד. מצב הב' מכיל בתוכו את הירידה ממטה למעלה, היינו את התגשמות החומר עד לדרגתו הסופית בעולם הזה, ואת תיקונו של החומר עד למצב הג'.
מצב הג' דומה במדויק למצב הא'.בסופו של דבר אנחנו חוזרים חזרה לאותו המצב כמו באין סוף. עם כל זאת, מצב הא' והג' נבדלים זה מזה. במצב הא' לא היה לנברא שום רצון מצד עצמו. במצב הא' הנברא לא בחר להיברא. הנברא נוצר באין סוף מעצמותו, ללא הכרה או רצון. אין סוף היא מציאות מחויבת מצד עצמותו. לכן "עצמותו" נמצא מעבר להשגתנו, במצב אין סוף הנברא משיג רק את המציאות שעצמותו ערך לפניו, לא יותר מכך.
לאחר הירידה לעולם הזה, לאחר התפתחות הנברא במשך אלפי שנים ואין ספור גלגולים, עולה האדם חזרה מהעולם הזה אל מצבו באין סוף. עלייתו של האדם חזרה לאין סוף נעשית מתוך בחירה חופשית. את העלייה לרוחניות אנו מתחילם מנקודת האפס, ההפוכה מאין סוף. בתקופתנו, יותר מכל תקופה אחרת, מורגש דחף לפרוץ מתוך הרגשת הריקניות אל מצב אחר, אל מצב עליון ביחס למצבינו. אנו מתחילים להרכיב בעצמנו את עולם אין סוף מהאורות והכלים הנמשכים אלינו מלמעלה.
הדרך של האדם כלפי מעלה, בחזרה לאין סוף, מקבלת ציור מעניין
מאד. האדם מרגיש את עצמו כ"אני". אור מיוחד המאיר על האדם מלמעלה, אור הנקרא אח"פ דעליון או התגלות העליון, נותן לו הבנה מהי השפעה ומיהו העליון. מהצד השני מתגלים באדם רצונות חדשים, רצונות ההולכים ונעשים ליותר ויותר גרועים. נכון יותר היה לתארם כמתגלים מלמטה. כך או אחרת, בין הרצונות והאור מרכיב האדם את התרכובת הנכונה הנקראת נשמה.
נבאר בקצרה את המושג "נשמה". הכלי של הנברא מכיל חמש
דרגות עביות - חמש דרגות של הרצון לקבל הנקראות שורש א' ב' ג' ד'. בהתאם להם מתגלים בכלי האורות "נפש", "רוח", "נשמה". שני חלקים בכלי נשארים אפוא ריקים, הנברא לא יכול לתקן אותם. החלקים האלו נקראים קליפות או ל"ב האבן. האור הגדול ביותר המתגלה בכלי הוא אור הנשמה. לפיכך כללות הכלי הפנימי של האדם נקראת "נשמה". השם נשמה מורה על שאיננו מתוקנים כולם, ועל חוסר יכולתנו לתקן את עצמנו יותר מדרגת הנשמה.
האדם מרכיב את הכלי שלו, את נשמתו. מלמעלה הוא מקבל אור ורצון. בכל שלב הוא מקבל יותר אור ויותר רצון ומרכיב כלי יותר גדול. כך הולך וגדל הכלי עד אין סוף. התיקון הזה, הרכבת הנשמה, נקרא בשפת הקבלה "ג' קווים". הקו הימיני הוא האור, השפע, תכונת ההשפעה. הקו השמאלי הוא רצון לקבל לא מתוקן. האדם מתקן את הכלי והאור יחד - משווה בין הכלי והאור. אם הכלי נעשה למשפיע בדומה לאור, פירוש הדבר שהאדם תיקן את הכלי בדרגת הנשמה. כך האדם עולה ומתקרב לעולם אין סוף. בכל שלב הוא מקבל יותר אורות ויותר כלים ובונה את נשמתו בעצמו.
השיטה להרכבת שני החלקים יחד נקראת בחירה, והרווח מהשוואת הכלי לאור נקרא חיים. כתוב "ובחרת בחיים", כלומר בכל פעם האדם בוחר במצב שבו הכלי שלו מתוקן יותר, שווה יותר לאור. התיקון והבחירה נעשים על ידי אור מיוחד הנקרא ה"מאור המחזיר למוטב". המאור המחזיר למוטב מאיר על הנברא ומדגים מהם כלים דהשפעה, מהי תכונת ההשפעה. בצורה כזאת האדם הולך וגודל, מתחיל לחיות בתוך נשמתו, בתוך הכלי המתוקן, בהרגשת החיים.
אדם המתקן את עצמו מרגיש את חיותו בכלי המתוקן שהתפתח בו מאפס. הרגשת החיות בכלי המתוקן נוספת להרגשת הגוף הפיזי. והנה, משום שהכלי המתוקן גדול מהגוף, האדם מזדהה איתו ולא עם הגוף. גם אם ייפרד מגופו, והגוף יחדל להתקיים האדם לא ירגיש בכך. אדם המזדהה עם הכלי המתוקן שלו מתקיים בנשמתו. תהליכים שעוברים עליו בדרגה הנמוכה, הגופנית, אינם מעוררים בו צער או עצב. אדם כזה נמצא בהכרת העולם העליון - העולם העליון הוא אותו החלק שהאדם מרגיש בנשמתו. כך, מבלי להפסיק, מרחיב האדם את הכלי ואת האור שבתוכו ועולה במדרגות הרוחניות מעולם לעולם עד אין סוף.
הדרך כולה כוללת חמישה עולמות. כל עולם מכיל 25 חלקים הנקראים פרצופים. כל העולמות כולם מכילים אפוא 125 ספירות, או מדרגות. כל אחד מאתנו חייב לעבור דרך 125 המדרגות מהעולם הזה לעולם אין סוף.
כך מגיע האדם מהמצב הא' דרך המצב הב' עד למצב הג'. את המצב הג' אנו בונה האדם בעצמו, מזדהה איתו ומסכים עמו. בהגיענו למצב הג' כבר איננו פחותים ביחס לבורא. הבורא עיצב את עולם אין סוף - כך גם אנחנו. הבורא יצר את עולם אין סוף בבחירה חופשית - כמוהו גם אנחנו. ההבדל היחידי הוא שה"יש מאין" של האדם מתחיל מלמטה, בחוסר הבנה, בחוסר הכרה, ללא נקודת פתיחה של ממש.
בנקודה זו ממש עומדת האנושות כרגע, לנוכח ההזדמנות החדשה המתגלה לה.
שאלה : מה קורה לאחר פטירתו של האדם ?
רב: האדם לא נפטר, אלא גופו. חמשת חושי האדם מפסיקים לעבוד ולהעביר התרשמויות והשכל הגשמי חדל מלמסור לנו את הרשמים של חמשת החושים. חמשת חושי האדם מתחברים כולם במוח הגשמי. בצמוד אל המוח נמצאים הזיכרון וההרגלים שנקנו מהסביבה ומגלגולים קודמים. המוח הגשמי הוא שמציג בפנינו את תמונת העולם. תמונת העולם מוקרנת בחלקו האחורי של המוח והאדם חושב שהיא נמצאת לפניו.
אם התעוררה באדם הנקודה שבלב, הוא מתחיל לפתח לעצמו מערכת נוספת, נבדלת לגמרי מהמערכת של חמשת החושים. גם המערכת החדשהבנויה מחמישה חושים. חמשת חושיה הם חמש דרגות העביות של הרצון לקבל: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין
ומלכות. במידה שהחושים מוגנים במסך, האדם מקבל מהם התרשמויות ותמונת העולם הרוחני נגלית לו על גבי המסך.
במערכת הגופנית מתגלה תמונת העולם בצורה טבעית. האדם לא נידרש לפעולות, הגוף עובד בצורה עצמאית. האדם רק מרחיב את הזיכרון, יכולתו של המוח לעבד מידע הולכת ונעשית יותר ויותר עדינה. היכולת לפענח קשרים מורכבים הולכת ומשתכללת, ותמונת העולם מתבהרת. ההבדל בין תפיסת העולם של תינוק ואדם בוגר גלוי וידוע לכל.
המערכת הרוחנית עובדת בצורה שונה. תפיסת העולם באמצעות המערכת הרוחנית אינה תלויה בניסיון שנרכש עם השנים, אלא במסך עצמו. למעשה, האדם הוא שקובע את הקשר בין הכלים שלו לאור העליון. עם כל זאת, גם התמונה הרוחנית היא תמונה פנימית. הכל נמצא בפנים, בתוך הכלים של האדם. מחוץ לאדם, גם במציאות הרוחנית וגם במציאות הגשמית, נמצא עצמותו ורק הוא.
מה קורה עם המערכת הגשמית לאחר שהפסיקה לפעול ומתה? האם האדם סובל מכך? התשובה קצרה וחדה, כן. לאחר מיתתה של המערכת הגשמית, מורגש חסרונה. האדם לא יכול להימצא בדרגת הבחירה, בדרגת האפס, אם אינו נמצא בגופו. לא תיתכן בחירה אלא בתנאי שהאדם נתון בגופו בכל הבחנה והבחנה והרוחניות היא דבר חדש ולא ידוע.
גם אם האדם כבר נמצא ברוחניות בדרגה מסוימת, הדרגה מעליה אינה מוכרת לו. אם אדם תיקן את כלי שלו בארבעים אחוז, אזי ברמה של 41 אחוז הוא עדיין נמצא במבוכה. הדרגה הבאה ברוחניות תמיד הפוכה מטבעו של האדם. ביחס אליה האדם תמיד מבולבל. אבל איך האדם שומר על חיותו (הרוחנית?)אם הדרגה ה41 עדיין מחוץ להשגתו והדרגה הארבעים כבר נעלמה ממנו. והרי הדרגה הקודמת חייבת להעלם, שאם לא כן האדם לא יוכל לרכוש את מדרגתו הבאה.
משום כך האדם נשאר בגופו. מציאות האדם בגופו, דווקא היא, מסייעת לאדם לבחור בחירה חופשית ביחס להבחנות הרוחניות. יוצא אפוא כי בכל רגע האדם נולד מחדש, כמו תינוק הוא מגלה את הרוחניות החדשה. הבחירה והבירורים יכולים להיות רק בזמן מציאות האדם בגוף. לכן התגלגלנו כל כך הרבה פעמים כדי להגיע לנקודה שבלב. לכן נאלץ להמשיך ולהתגלגל מספר רב של פעמים עד למימוש הבחירה להגיע מהנקודה שבלב עד לגמר התיקון.
את עניין הגלגולים מסביר מורי, הרב ברוך שלום אשלג, במאמרו "לאיזה דרגה אדם צריך להגיע" .
"שאלה: לאיזה דרגה צריך האדם להגיע שלא יצטרך להתגלגל פעם שניה?"
"הנה בשער הגלגולים (דף י' טור ב') כתוב שם, "שכל בני ישראל מוכרחים להתגלגל עד שיושלמו בכל הנרנח"י. אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים, הנקראים נרנח"י, רק נפש בלבד, אשר היא מין העשיה."
משמע מכאן שבכל אחד צריך לתקן רק חלקו ושורש נשמתו, ולא יותר. ובזה נשלם בחינתו מה שהוא צריך לתקן."
הנושא מעניין, בין שנרצה בכך ובין שלא נרצה, הוא קשור אלינו. כל אדם מתקן את עצמו. בדרך התיקון עלינו להתכלל עם יתר הנשמות, להגיע לאהבת הזולת ולפעולות חיבור בינינו. אלא שבסופו של דבר, כל הפעולות האלו, מטרתן לעזור לאדם בתיקון עצמו.
"והעניין הוא, כי צריכים לדעת, שכל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים ריבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים.
ועיין בספר "פנים מסבירות" (דף נ"ו, ד"ה וצריך), וזה לשונו "והוא כי אחר שנתערב טוב ורע (היינו לאחר החטא), נעשה לקליפות בנין גדול שיש כוח להם להתאחז בהקדושה, וכדי להישמר מהם, נחלק האור דז' ימי בראשית לחלקים קטנים מאוד, אשר הקליפות לא יכולים לינוק מחמת קטנותם.
על דרך משל, במלך שרוצה לשלוח סך גדול דינרי זהב לבנו למדינת הים. והנה כל בני מדינתו גנבים ורמאים, ואין לו שליח נאמן. מה עשה, הלך ופרט את הדינרים לפרוטות ושילחם על ידי שליחים רבים, באופן שלא יהיה כדאי להם הנאת החמס שיפגמו בשבילה בכבוד מלכות". שבאופן זה, דסדר זמנים בנפשות רבות, אפשר על ידי הארות הימים, לברר כל הניצוצין קדישין שנעשקו בידי הקליפות, מסיבת החטא בעץ הדעת (כנ"ל)."
הכלי בעולם אין סוף גדול, והאור שבתוכו גדול גם הוא. תפקידו של האדם הוא לקבוע את היחס שלו למצב באין סוף, להחליט שהוא רוצה דווקא בו. האדם צריך לרצות בחיבור של האור והכלי יחד כאחד, ולא בשום מצב אחר. האדם מתקרב ומתקדם למצב הגבוה של השפעה בהדרגה, תוך כדי עליה ב125 מדרגות. את המצב בעולם אין סוף אי אפשר לעכל בבת אחת, אלא בהכרה איטית והדרגתית. ההתקרבות ההדרגתית אל עולם אין סוף נקראת עליה במדרגות.
כל עוד האדם לא סיים את עלייתו מתוך בחירה חופשית בכל 125 המדרגות - מהעולם שלנו ועד עולם אין סוף - נגזר עליו להמשיך ולהתגלגל. לכך מכוון הרב"ש בדבריו. הדרגות נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, להן זוכה האדם, הן דרגות של עליה בחמישה עולמות. חמישה אורות כנגד חמישה עולמות. כשהאדם מתמלא בנשמתו בכל חמשת האורות, משמע שהגיע לאין סוף. למצב שבו אין גבול למילוי.
"וסוד הנפשות רבות הוא - בחינת התפרטות לאורות הפנימיים, ובחינת ימים מרובים הוא - בחינת התפרטות לבחינת אורות חיצוניים,"
בעולם אין סוף יש כלי אחד גדול עם אור אחד גדול. כדי שנוכל להשוות בין האור והכלי ממצבינו התחתון, מתחלק הכלי לחלקים מרובים, לנפשות רבות ואורות קטנים. יוצא אפוא שהכלי מחבר לעצמו בכל פעם עוד ועוד חלקים הפזורים בעולם שלנו. בעולם שלנו, נדמה לנו כי בני האדם נפרדים זה מזה, לכאורה אין ביניהם שום קשר. סך כל 600,000 הנשמות מתחלקות עוד ועוד בהתאם לכמות האנשים שבכל דור. נראה לנו כי אנחנו מנותקים זה מזה.
ככל שהאדם עולה במדרגות הרוחניות, הוא מבחין כי כמות הנשמות הולכת ומצטמצמת. בדומה לטיפות מים המצטרפות זו לזו, הנשמות מתחברות יחד והכלי גודל. כתוצאה מכך גם האור הממלא את הכלי הולך וגודל. זהו הסוד של עלית המדרגות.
אם האדם משפיע יותר, אם הרגשתו כקרוב ליתר הנשמות גוברת, פירוש הדבר שעלה מדרגה. עליה ממדרגה למדרגה פירושה יתר חיבור עם שאר הנשמות. תוספת בחיבור עם הנשמות מגדילה את הכלי של האדם, ובהתאמה גודל גם האור הממלא אותו. כלי יותר גדול ואור יותר גדול נחשבים כעלייה ביחס למצב הקודם. ההבחנה היחידה ברוחניות היא הבחנה איכותית. ברוחניות אין מרחק, האדם לא יכול לזוז ממקומו ולהישאר כפי שהיה. תזוזה ברוחניות משנה את האדם.
הדבר דומה להתנהגותו של מטען חשמלי בשדה החשמלי או להיצמדות פיסת ברזל למגנט. המטען החשמלי מוצא את מקומו בהתאם לכוחות הפועלים עליו, לפי האיזון שלו כלפיהם. מאותה סיבה ממש, נדרש כוח רב כדי לשנות את מיקומה של פיסת ברזל על מגנט. פיסת הברזל נמצאת באיזון, וכמוה הטבע כולו. פיסת הברזל נמצאת בהשתוות הצורה עם הסביבה, רק במאמץ ניתן לשנות את מצבה. אפילו לאחר שליפתה ממקומה נדרש כוח רב כדי להחזיקה במצבה החדש, שאם לא כן תחזור למצבה המאוזן.
הדוגמא על פיסת הברזל והמטען החשמלי ממחישות היטב את המתרחש במציאות הרוחנית. העולם הרוחני הוא עולם של כוחות המופשט מלבושים גשמיים. אם אדם שינה את מיקומו ועבר ממצב למצב, פירוש הדבר שהוא עצמו השתנה. האדם יכול לעלות בדרגה כתוצאה משינוי פנימי בלבד, רק אם מצא איזון במקום קרוב יותר לאין סוף.
"ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון אור הגדול שחטא בו אדם הראשון, ואז יהיה גמר התיקון. היוצא מזה, שכל אחד שנולד, נולד רק עם חלק קטן מחלקו של נשמת אדם הראשון, וכשמתקן חלקו כבר לא צריך עוד הפעם להתגלגל. לכן אין אדם יכול לתקן רק מה ששייך לחלקו, ועל זה כתוב בספר "עץ החיים" להאר"י ז"ל, "אין יום דומה לחברו ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחברו, ותתקן החלבונה מה שלא תתקן הלבונה. אלא כל אחד צריך לתקן מה ששייך לחלקו"."
אדם הראשון הוא הכלי הגדול שנחלק ל 600,000 חלקים. ברצוננו ובהכרתנו אנו מחברים אותם יחד. כתוצאה מהתחברות החלקים נמשך אליהם אור גדול יותר, וממלא אותם. מצב קרוב יותר לאין סוף פירושו התחברות החלקים יחד, הגדלת הכלי ומילואו באור גדול יותר. כשכל הנשמות יתחברו באדם הראשון ויתמלאו בכל האורות הראויים להן, יהיה זה "גמר התיקון".
הזדמנויות חדשות נקרות בפני כל אחד מאתנו בכל רגע. זאת הסיבה להימצאותנו במציאות של זמן, מרחק ותנועה. העולם משתנה ופותח בפני כל אחד מאתנו הזדמנויות חדשות. בכל רגע בחיינו, בשעה שאנחנו נתונים בגופנו, נקרת בפנינו בחירה בדרגת אפס.
אין לאדם על מה להלין. לכל אחד ניתנת הזדמנות, אבל אנחנו לא מבחינים בכך. האדם לא שם לב כי כל מקרי המציאות תכליתן אחת – לעורר אותו להרגיש את הנשמה ולהתענג בתוכה, לעלות במדרגות של העולמות הרוחניים, להרגיש את כל העולמות הרוחניים בנשמתו.
ההזדמנויות מגיעות ללא הפסק. הרב"ש כותב, "אין רגע דומה לחברתה" - בכל רגע מזדמנים לאדם מצבים חדשים הקוראים לו להיתקן, עד ש"פרוטה לפרוטה מצטרפות לחשבון גדול". הכול תלוי בתשומת ליבו של האדם.
מצדו של הבורא אין הפקר. האדם הוא שנותן לחיים לחלוף ולזמן לעבור מתוך גישה של "נחייה ונראה". הזדמנויות נקרות בפני האדם בכל רגע. אם ירצה להתקדם, ישתמש בחברה ובספרים. בעזרתם יפתח רגישות לתפוס את הרגע ולממש אותו נכון, לצרף אותו להילוך הרוחני.
"אבל צריכים לדעת, שכל אדם שנולד יש לו עבודה של בחירה, כי אין אדם נולד צדיק, כמו שאמרו חז"ל (נדה ט"ז מ"ב), וזה לשונם "דדריש ר' חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, ריבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה, גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר". אם כן משמע מכאן, שאין אדם נולד צדיק, משום שצדיק ורשע לא קאמר, אלא זה ניתן לבחירת האדם, כל אחד כפי יגיעתו בתורה ומצות, כן הוא זוכה לזכך את ליבו ולתקן את בחינתו מה שמוטל עליו מצד שורש נשמתו, ואז הוא נשלם."
האדם נולד עם נתונים מסוימים, אחד חכם, שני טיפש, שלישי זריז או ערמומי. על כל פנים, כל התכונות הטבעיות, יהיו אשר יהיו, אינן שייכות להתפתחותו הרוחנית של האדם. כל שניתן לאדם מלמעלה, ניתן בצורה מחושבת. יהיו אלו תכונותיו המולדות, הסביבה שבה יתחנך, הוריו, או הניסיון שנצבר במהלך הגלגולים הקודמים.
אם ניקח בחשבון את כל הנתונים נמצא כי במצב של בחירה חופשית, עניין אחד בלבד עומד על הפרק, הבחירה בין "צדיק" ו"רשע". בעל הסולם כותב על כך במאמר ה"חירות" וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". להיות צדיק פירושו לחפש דרכים להצדיק את השגחת הבורא. להצדיק את המצב הנוכחי ולהרגיש את עצמנו כנמצאים כבר עכשיו באין סוף. בצורה כזאת אנו מתקדמים לכיוון הנכון. איך אפשר לעשות זאת? על ידי המאור המחזיר למוטב. האור העליון המחזיר למוטב מאפשר לאדם לתקן את מצבו, לעבור למצב גבוה יותר, קרוב יותר אל האור.
לכן כתוב "רשע וצדיק לא קאמר". רק בין שני אלו האדם יכול לבחור. לא משנה עד כמה המצב נראה רע, לאדם תמיד יש בחירה להצדיק את מצבו כאילו הוא נמצא באין סוף. הרי מנקודת המבט של הבורא אנו כבר נמצאים באין סוף. בני האדם, הם אלו שירדו בהרגשתם ובהכרתם. האור העליון כבר נמצא בנו כמו במצב המתוקן.
"כל אחד", כותב הרב"ש, "כפי יגיעתו בתורה ומצות, כן הוא זוכה לזכך את ליבו ולתקן את בחינתו מה שמוטל עליו מצד שורש נשמתו, ואז הוא נשלם." תורה ומצוות הן הפעולות המתקנות את הנשמה. תיקון הלב הוא חיבור יתר הנשמות לכלי אחד בלתי מוגבל, עד אין סוף. כאשר 600,000 הנשמות מתחברות יחד כאחד מקוימת המצווה "ואהבת לרעך כמוך", בכך אנו מתחברים שוב לאותה הנשמה הנקראת "אדם הראשון". הכול נגרם על ידי האור העליון והפעולות המכונות "תורה ומצוות".
"תורה" היא האור הנמשך אלינו מלמעלה. "מצוות" הן תרי"ג הרצונות שבכל כלי וכלי, רצונות הדורשים תיקון. באמצעות האור הנקרא תורה מתקנים את הרצונות ומשווים את צורתם לאור. בתיקון כל תרי"ג רצונות הנשמה, מגיע האדם לאין סוף, לגמר התיקון. כשאשר האדם מגיע לגמר התיקון, הוא מפסיק להתגלגל, עד אז הגלגולים נמשכים. שוב ושוב האדם חוזר לגופו, רק מתוך הגוף ניתן להתחיל בתהליך הרוחני ולסיים אותו. הגוף שלנו הוא מעין נקודת זינוק. המרוץ עוד לא התחיל אבל בקרוב תישמע ירית הפתיחה.
הגוף הוא היסוד והבסיס. גם אם האדם בדרכו לעבור ממדרגה רוחנית מסוימת לזו שמעליה, חייב הוא לעמוד בעולם הזה עם שתי רגלים על הקרקע. האדם חייב להיות במצב של בחירה. בכל פעולה ופעולה עליו להיות מנותק מרוחניות, עליו להסתכל על המצב הרוחני מבחוץ. האדם צריך להחליט אם הוא רוצה במצב. הכרח הוא להבחין את המצב הרוחני בצורה בלתי תלותית. דווקא הגוף ומציאות האדם בעולם הזה מאפשרים זאת.
שאלה: במה מועילה חלוקת הנשמה לתיקון האדם?
רב: תחליט בעצמך.
דברנו על מציאות כלי אחד גדול הנקרא "אדם הראשון". אדם הראשון הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. אור גדול ממלא את אדם הראשון, אור פירושו תענוג. רצוננו הוא שהתענוג יישאר בכלי לנצח. אלא שמילוי נצחי של הכלי באור יתכן רק בהשתוות צורה בין הכלי לאור. בכל מצב אחר, השפע יעלם, התענוג יכבה את הרצון - התענוג והרצון הפוכים זה לזה. כדי לבטל את הפכיות הצורה בין האור לכלי, הכרח הוא כי כוונתו של הרצון תהה זהה לגמרי לכוונה של האור.
אם חבר נותן לחברו וחברו נותן לו בחזרה, יכולים השניים ליהנות גם יחד ולהגדיל את הנאתם ללא סוף. במצב כזה הזרימה של
התענוג ביןהשניים תהיה בלתי פוסקת. לא התענוג יחדל ולא האהבה ביניהם המעצימה את תחושת התענוג יותר ויותר. אהבה אינה מוגבלת בכלי, היא מוגבלת בהערכת הנותן בלבד. כתוב, "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה". אם מקפידים על הכלל, האור נשאר בכלים והנשמה אינה מתרוקנת מהמילוי.
את התיקון הזה אין אנו מסוגלים לבצע בבת אחת. הכרח הוא לחלק את הכלי הנקרא אדם הראשון להרבה חלקים. כל אחד מהחלקים חייב לעבור דרך אין ספור מצבים עד שיתרקם בלבו רצון להתחבר חזרה לכל יתר הנשמות. אהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה פירושו כי כל האור של התורה עתיד להתפשט ולמלא את כל הנשמות יחד.
נכון להיום עומדת האנושות בפתחו של התיקון. בטוב או ברע יהיה עליה לבצע אותו. אם נדע להציג פני האנושות את חכמת הקבלה, דרך התיקון תנעם לה, אם לא נצליח הדרך תהיה קשה. כך או אחרת, למצב הסופי מחויבים אנו להגיע.
בכך נסיים את השיעור. בשיעור הבא נדבר על נשמת אדם הראשון. ננסה להבין במה ייחודה ואיך היא מגיע לתיקון . נברר איך האדם רואה את כל המצבים כהכרחיים, כיחס בין אורות לכלים.