חומר הבריאה הוא הרצון לקבל, הבורא ברא אותו יש מאין. עד כה, ( בשתי השיחות הקודמות. ל.ג) דיברנו על הרצון לקבל מצד האדם. האדם מתפתח בעולם הזה ומגלה את עצמו כמי שנמצא בתוך העולם. רצונותיו הולכים וגדלים, הוא יוצא מתחום המשפחה אל הכפר, מהכפר אל העיר, מעיר למדינה ומהמדינה לעולם. בסופו של דבר העולם כולו נעשה קטן בעבורו, רצונותיו לא באים לסיפוקם במסגרת העולם הזה, בעבודה , במשפחה , בחייו הפשוטים. כך הוא נדחף קדימה להתפתחות.
התופעה אופיינית במיוחד לתקופתנו, תקופה שבה נדמה כי כל רצונות האדם ניתנים למימוש. מפליא הדבר, דווקא אותם אנשים שאין גבול ליכולתם בעולם הזה סובלים יותר מכול. דווקא הם מרגישים את הריקנות הגדולה ביותר. ידוע כי תחושת הריקנות דוחקת באדם להתפתח ולעבור למצב טוב יותר. גם הרגשת הריקנות בת זמנינו היא תוצאה של כוחות הפועלים על האנושות במטרה לקרב אותה להתפתחות בדרגה הבאה.
כל עוד האדם היה מתפתח במסגרת העולם הזה, דרכי ההתפתחות היו מתגלות לו בצורה כזאת או אחרת. תקופות ועידנים התחלפו זה בזה והאדם הלך ונעשה ליותר חופשי, יכולתו לספק את רצונותיו הלכה וגדלה. האדם תמיד ראה לפניו את המצב הבא, את הדרגה הבאה של התפתחותו. רבים הם האנשים שקמו במהלך ההיסטוריה ומשכו את האנושות לכיוונים שונים, אם לטוב או לרע. על כל פנים, כך התפתחה האנושות.
לעומת זאת, בימינו, האדם הפרטי וכללות האנושות נמצאים בחיפוש. הריקנות מתגברת. קשה לו לאדם להבין, לאן עליו להימשך. עדות ברורה לכך היא ההתעניינות ההולכת ופוחתת בפיתוחים טכנולוגים חדשים. אם בימים עברו החידושים התגלו בצורה טבעית ובתדירות נמוכה, הרי שהיום לא עוברים כמה חודשים וגרסה חדשה של הפיתוחים הטכנולוגים למיניהם יוצאת לשוק. עוד ועוד אנשים מואסים בקדמה מסוג זה, אין בה תועלת. נמאס להם להיות מנוצלים ולהישאר בחוסר תמורה, ללא התענוג המובטח. חוסר התועלת בפיתוחים הללו גלוי לעיני כל, עד כדי כך שהאדם אינו רוצה בהם.
האכזבה מההתפתחות הטכנולוגית גורמת לייאוש ולעליה ניכרת בצריכת הסמים. עד לא מזמן חשבנו כי הטכנולוגיה תביא לשגשוג, חופש והרגשה טובה, לכיבוש החלל. היום אפילו בני הנוער אינם נמשכים להרפתקאות כגון אלו. כל הסימנים מצביעים כי האנושות ממשה את התפתחותה במישור העולם הזה. חסרונות אחרים, שפשרם אינו ברור לנו, דוחפים אותנו להתפתחות אחרת.
נשאלת אפוא השאלה, באיזה צורה נגיע להתפתחות החדשה? האדם הרי לא יכול להישאר בסבל, ללא תנועה, מבלי למצוא טעם לקיומו, מבלי למלא את עצמו בדבר מה. אלא שהכיוון להתפתחות נסתר מאתנו, אנו מרגישים אותו כחיסרון ולא יותר. המצב הבא לא מובן לנו, איננו מרגישים אותו כמטרה.
אף לא אחד מהפילוסופים או אנשי הציבור בני זמנינו יכול לומר בבירור ובבטחה מהי הצורה הבאה של האנושות - לאיזה מצב עלינו להגיע כדי להבטיח את צרכינו ולהרגיש חופש, מילוי וביטחון, בכל שכבות האוכלוסייה. כל אחד יכול לחשוב על שיטות להתפתחות כאוות נפשו, אף אחת מהן לא תתקבל כשיטה להתפתחות הרצויה. בימינו לא יתכן כדבר הזה. בניגוד לכל שלבי ההתפתחות הקודמים, למצב הנוכחי אין תרופה.
והנה, דווקא תקופה חשוכה ומייאשת זו סומנה על ידי מקובלי כל הדורות כתקופה שבה תתגלה ותתפתח חכמת הקבלה. דורנו הוא הדור שבו חכמת הקבלה תנחה כל אדם המרגיש דחף להתפתחות, איך להתמודד עם תחושת הריקנות. אם יתגלה באדם רצון שכזה, חכמת הקבלה תראה לו את המציאות האמיתית שבה אנו מתקיימים. בכוחה של חכמת הקבלה להסביר לאדם על המציאות מחוץ לעולם הזה. חכמת האמת מורה לאדם איך להגיע להרגשה השגה וקיום בכל המציאות, בעולם הזה ומחוץ לו. זאת לדעת, אדם המשתמש במציאות כולה, זוכה לחיים נצחיים, שלמים ושלווים.
החיסרון המתגלה בימינו והחיסרון שהתגלה במהלך כל הדורות, הוא אותו החיסרון - חיסרון להכרת העולם העליון. זאת משום שהעולם העליון הוא המקור לכל המילויים. בני האדם נמצאים בתוך המסגרת הקטנה של העולם הזה, כנקודות שחורות. המילויים יורדים מהעולם העליון אל העולם הזה ודרכו אל כל אחד מאתנו.
במהלך אלפי שנות התפתחותנו, התעוררו בנו חסרונות לתענוגים בהמיים לכסף כבוד ומושכלות, בכל אחד מאתנו בתרכובת שונה. אבל גם אם המילויים היו מלובשים בתענוגי העולם הזה כתענוגים גשמיים, תמיד הם נמשכו מלמעלה, מהעולם העליון. אם מתעורר באדם רצון לכסף, אזי התענוג היורד אליו מהעולם העליון מלובש בלבוש של כסף. אלא שהאדם אינו מרגיש סיפוק בתענוג המלובש בלבושי העולם הזה. האדם רוצה ליהנות מהתענוג המופשט, ללא לבוש. ככל שהשתוקקותו של האדם ללבוש החיצוני של התענוג הולכת וגדלה, כך גדלה אכזבתו.
בסופו של דבר, עם תום המרדף אחר תענוגי העולם הזה, מתגלה בנקודה שבלב תובנה חדשה. מתברר לאדם כי רצונו אינו תואם את לבושי העולם הזה - למקור עצמו הוא זקוק. במילים אחרות, האדם מבין כי עליו להשיג את העולם העליון, את העולם ממנו נמשכים כל התענוגים לעולמנו. הלא כבר הטעמנו ואמרנו כי הצורות החיצוניות של התענוג המגיעות אל האדם בעולם הזה, נושאות בחובן מילוי מהעולם העליון.
ככל שאנו מתקדמים בחקר המציאות, אנו מבינים כי דווקא בכוחות המופשטים והנעלמים יש יותר עוצמה ומידע. כוחות אלו יכולים לשמש לאדם כמילוי גדול מהמוכר לנו. העולם פועל עלינו בהדרגה ומכין אותנו למצב שבו נרצה לעלות מעל החומר, מעל ללבושים של כסף, כבוד, משפחה, מין, מושכלות וכ"ו, לרצון אל המילוי עצמו.
מטרם נברר באיזה אופן ניתן לעלות מעל לחומר, נתאר את חוק "השתוות הצורה". כל החוקים המוכרים לנו בטבע, מצביעים על קיומו של חוק אחד, חוק השתוות הצורה. למדנו כי החומר הוא רצון לקבל ויש לו תכונות משלו. חוק השתוות הצורה קובע שאם תכונותיו של החומר נמצאות בהשתוות לסביבה, החומר מרגיש את עצמו כטוב. כל אחד מאתנו וכל פרט בטבע משתוקק לאיזון עם הסביבה.
את פעולתו של חוק השתוות הצורה ניתן להדגים בעזרת כוח הכבידה. אם נאחז בחפץ כלשהו באוויר ונרפה את אחיזתנו, החפץ ימשך אל מצב של איזון מרבי עם הסביבה, וייפול. כל אחד שואף לאיזון מרבי עם הסביבה. גוף האדם שומר על השוואת לחצים מבפנים כלפי חוץ, ויכולתו של האדם לקלוט את גלי האור והקול, או כל דבר אחר, תלויה גם היא במידת השתוות הצורה.
כל מכשירי המדידה מבוססים על חוק השתוות הצורה. ניקח לדוגמה מכשיר פשוט למדידת זרם חשמלי המורכב מסליל וממחוג המחובר לקפיץ. כאשר הזרם החשמלי יוצר מגע עם הסליל הופך הסליל לאלקטרומגנט. הכוח המגנטי מושך את המחוג הקשור לקפיץ, ועוצמת הזרם נמדדת בהתאם למתיחת הקפיץ, לפי מידת האיזון של המכשיר ביחס לסביבה. כל המכשירים שאנו בונים והאופן בו אנו בנויים, מבוססים על עיקרון השתוות הצורה, על איזון בין גורם פנימי לגורם אחר, חיצון אליו.
לפיכך, אם התעורר באדם רצון לכבוד, עליו לחפש סביבה שבה יוכל לפתח רצונו בצורה הטובה ביותר, סביבה בה יוכל לקבל מילוי לחסרונו. רצונו יוביל אותו לחברות בהן יוכל לרכוש כבוד. הוא יקרא ספרים בנידון וילמד את התחום. אם רצונו של אדם להתעשר, יבחר בסביבה של אנשים שהעושר עיסוקם. אם רצונו לרכוש ידע ימשך אל הספרים והאנשים המתאימים.
כאשר מתעוררת באדם הנקודה שבלב, הוא נמשך אל הסביבה המתאימה בצורה בלתי הכרתית. הנקודה שבלב מובילה את האדם אל ספר כלשהו, אל מודעה בעיתון, מישהו אומר לו דבר מה. מילוני אנשים רואים את אותם המודעות וקוראים באותם הספרים ורק הוא מגיב. יש לו חיסרון, התעוררה בו הנקודה שבלב. הוא מרגיש כי בעזרת לימוד הקבלה יוכל למצוא איזון ומרגוע, מילוי לחסרון שמתגלה בו.
כך - בדומה למטען חשמלי המוצא את מקום האיזון, או כמו חפץ שנשמט באוויר ונופל - האדם מוצא את המקום הנוח ביותר עבורו ובוחר סביבה. כתוב כי הקדוש ברוך הוא מניח את ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר לו "את זה ברור לך". "הקדוש ברוך הוא" פירושו הכוח הכללי של המציאות - "טבע" בגימטרייה שווה אלוקים. החוק הכללי של המציאות מושך את האדם אל המקום בו יוכל לקבל את המילוי שלו. כמו פיסת ברזל הנמשכת אל המגנט, כך האדם מוצא את הספרים הקבוצה והמדריך.
לפיכך, אין טעם לדאוג לאותם האנשים שטרם הגיעו אל הלימוד. רבים פונים אלי בשאלה איך אפשר לקרב את בני המשפחה ללימוד. התשובה פשוטה, אם יהיה רצון ימצא המקום. כל עוד אין רצון אין לנו רשות לעוררו. ההתפתחות צריכה להיות בצורה טבעית והדרגתית. כל גישה אחרת מנוגדת לחוק הכללי של המציאות - כמוה כאונס. אין כפיה ברוחניות. מדור לדור התפתחה האנושות על ידי הרצון הטבעי שגדל בה. גם עתה, כאשר הנקודה שבלב מתעוררת, על האדם להתפתח בצורה טבעית. כך הוא יגיע אל המקום והסביבה הנכונים.
תפיסת המציאות
האדם נימשל לקופסא בעלת חמישה פתחים, כל פתח כנגד אחד מחמשת חושיו. בהתאם לחוק השתוות הצורה ובעזרת חמשת החושים אנו תופסים את המציאות. לחץ מסוים מופעל על עצבי הראיה השמיעה הריח הטעם והמישוש. האדם מאזן את הלחץ ומודד אותו. כך, בדומה לאותו מכשיר למדידת זרם חשמלי, מעריך האדם מה בא אליו. שוב, לחץ מסוים פועל על האדם ועובר בתוכו. האדם מרגיש את הלחץ רק לאחר שעבר דרך אחד מחושיו. כך האדם מרגיש.
אין גלים מחוץ לאדם. הלחץ על החיישנים של האדם, על העיניים לצורך הדוגמה, יוצר באדם תמונה של אור וחושך. אם יופעל לחץ על כלי אחר, על עצבי הריח למשל, תתעורר באדם תגובה אחרת והאדם יבחין בריח, לחץ אחר יעורר הרגשה של טעם מסוים וכ"ו.
נמצא אפוא כי האדם לא יודע מה יש מחוץ לו - האדם מתאר את הלא ידוע בהתאם לחושיו. אם חושי האדם היו בנויים בצורה אחרת, האדם היה מרגיש מציאות אחרת. אפשר שהיה מרגיש את המציאות כלבנת בטון גדולה ואת עצמו ככלוא בתוכה, מבלי יכולת לזוז. יכול להיות שהאור של היום היה מורגש בו כחושך. כל תסריט אפשרי.
עולמו של האדם הוא סך כל ההתפעלות הפנימית של האדם, כסכום של חמשת חושיו.לכך נוספים המוח והזיכרון. יכולתו של האדם להשוות את הרגשותיו ביחס לזיכרון מאפשרת לו להבין את ההתפעלויות הנכנסות בתוכו. הזיכרון עוזר לאדם בילדותו, בזמן חניכותו ובמשך כל חייו וגלגוליו. הזיכרון מזרז את תהליך של פענוח תמונת המציאות, הוא מסייע לאדם להחליט על צעדיו ביחס למציאות המתגלה לעיניו.
לאחר ההרגשה בחושים, קבלת האינפורמציה והשימוש בזיכרון, מתקבצת תמונת המציאות על גבי 'מסך' בחלקו האחורי המוח. יוצא אפוא כי התמונה המוקרנת בחלקו האחורי של המוח היא סיכום של התפעלויות ממציאות חיצונית לא נודעת, מציאות המעובדת במוח ובזיכרון. האדם טועה לחשוב כי התמונה הפנימית היא תמונה חיצונית. הלא ידוע נראה לנו כידוע, אלא שאין בכך ממש. לעולם שלנו, העולם אותו אנו מתארים כנמצא מולנו, קוראים המקובלים "העולם המדומה".
אלא שההסבר אודות תפיסת המציאות אינו מחדש דבר. הדברים ידועים וברורים. לא תפיסת המציאות היא הסוגיה המעניינת אותנו.
שאלה: איפה מתקבלת ההחלטה על איזה מהחושים יופעל לחץ ?
רב: חושי האדם הם סנסורים ולא יותר. לכל אחד מהם ניתן למצוא תחליף מלאכותי מוצלח למדי. אין בעיה לבנות עין מכאנית ולהמשיך את העצבים כחוטי חשמל. פתרונות כגון אלו הם בגדר חיצוניות גמורה, אין בהם שום דבר מיוחד. האנושות עדיין לא פיתחה יכולות כאלו, אבל אין זו אלא שאלה של זמן. בכך הנוגע לכך, אין הגבלה מצד הטבע. בעתיד נוכל להחליף את הגוף הגשמי ולשנותו לפי הצורך.
ביכולתו של האדם לבנות אדם בעל חמישה חושים כך שלא יהיה שום הבדל בין חושיו המלאכותיים לחושיו הטבעיים. יתרה מכך, החושים המלאכותיים ימצאו באיזון עם ה"לא ידוע" מחוץ להם, בטווח רחב בהרבה מזה של החושים הביולוגים. אבל גם אם נעשיר את תחומי השמיעה והראיה שלנו ביכולות של יצורים אחרים, תמיד נתאר לעצמנו תמונה פנימית.
אם ננתק את חושי האדם ונחליף אותם באיזושהי השפעה חשמלית, האדם יתאר לעצמו מציאות ממשית, ידמה לו שהוא נמצא במקום מסוים. התגובה של המוח והזיכרון על ההשפעה החשמלית תיקלט באדם כמקום מסוים בו הוא מהלך, או כתמונה מופשטת. האות החשמלי עצמו אינו מכיל שום מידע על המקום שהאדם מדמיין.
הנה כי כן, אין קשר ממשי בין חושי האדם למציאות החיצונית. האדם אפילו לא יכול לומר האם המציאות החיצונית קיימת, כן או לא. כל ההתפעלויות שלנו פנימיות, תמונת העולם החיצון היא תמונה המצטיירת בתוכנו.
לימוד מבנה האדם ותפיסת המציאות מצביע על תפיסתנו המוגבלת ומורה כי תמונת המציאות היא תוצאה של תיאור פנימי, של זיכרונות וחושים. האדם אינו יודע מה נמצא מחוץ לו. אפילו הקביעה כי דבר מה קיים מחוץ לאדם מוטלת בספק. יכול להיות כי חלוקת המציאות לחוץ ופנים גם היא אשליה.
בתוך אדם יש רצון להפעיל את החושים. האדם רוצה לראות לשמוע להריח למשש לטעום ולהבין - הרצון להבין הוא סכום של כל הרצונות. המוח מעשיר את החושים באין ספור הבחנות. הוא מנחה את האדם ממה בדיוק ליהנות בחמשת חושיו, מאיזה שילוב. הרי ההנאה היא מיזוג של טעם ריח צבע מרקם וכ"ו. הרצון המפעיל את החושים הוא רצון מורכב. בין היתר הוא מכיל בתוכו את זיכרונות האדם על הנאות העבר. האדם מעורר בתוכו זיכרונות מהעבר ומסדר את חושיו בסדר מסוים כדי לחפש עוד מקורות לתענוג.
והנה, רצון נוסף מתעורר לפתע, בימינו, בקרבם של רבבות בני אדם - "הנקודה שבלב". הנקודה שבלב אינה מפעילה את חמשת החושים. חמשת החושים אינם יכולים לספק לה מילוי, אין כנגדה מוח או זיכרון. הנקודה שבלב וכל הקשור אליה, הם בגדר חידוש גמור. היא צצה ממקום מחבואה ומבלבלת את האדם, מנתקת אותו מחושיו וזיכרונותיו.
הנקודה שבלב, המוח והזיכרון שלה, באים מכלי חדש הנקרא נשמה. לכן אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב כבר לא יודע ממה ליהנות. החיים בעולם הזה משעממים אותו ובקושי רב הוא ממשיך הלאה. לא רק הכלי של הנשמה חדש, בחלקו האחורי של הכלי יעמוד מסך חדש ועליו תוצג צורה חדשה של מציאות, שונה מהתמונה של העולם הזה. הנקודה שבלב עם השכל והזיכרון שלה הם מנגנון נפרד. אם האדם יפתח אותו, אם הנקודה שבלב תהפוך לחוש שישי, אם המוח והזיכרון החדשים יתפתחו, האדם יראה דרכם תמונה חדשה.
שאלות רבות עולות בכל הקשור לנקודה שבלב. למשל, האם גם התמונה החדשה תהיה תמונה דמיונית התלויה בחושי האדם - ציור שהאדם צייר לעצמו וקורא לו העולם החיצון? והרי עולם שכזה אינו חיצון כלל. ואולי תמונת המציאות החדשה תהיה באמת התמונה של המציאות חיצונית? אפשרות אחרת היא שהנקודה שבלב תיקרא פנימית, ויתר רצונות האדם יקראו חיצוניים. על כל אלו ועוד בשיחה הבאה.
כך או אחרת, אין ספק כי ההתפתחות הנוכחית המחויבת על פי הטבע, היא התפתחות חדשה לגמרי. דרך חדשה לגילוי אופקים חדשים.