שיחות על חכמת הקבלה | שיחות על חוכמת הקבלה | פירושים | הרב ד"ר מיכאל לייטמן | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / שיחות על חוכמת הקבלה / שיחות על חכמת הקבלה

שיחות על חכמת הקבלה

 

הרבה מילים נכתבו על "אדם הראשון", נדמה כי כולם שמעו עליו משהו ויודעים על קיומו. ובכל זאת, מיהו אדם הראשון ?

חכמת הקבלה מתארת את המציאות מנקודת המבט של הנברא. הנברא הוא רצון ליהנות ומחשבת הבריאה היא להנות לנבראים. אם כך, כל שחסר הוא נברא שיקבל את ההטבה. הנברא שנברא כדי לקבל את ההטבה נקרא "אדם הראשון". האם יש כמוהו נבראים נוספים שני שלישי וכ"ו ? התשובה שלילית. הנברא נקרא "אדם הראשון" כי הוא היסוד ליתר הנבראים .

עם תחילת פיתוחו של החוש שישי והכניסה לעולם העליון, משיג האדם מבנה הנקרא "אדם הראשון". נוסיף ונאמר כי כניסה אל העולם העליון פירושה השגת המציאות שמחוץ לאדם, מעבר לחמשת חושיו.  

תחילה נברר איך גילו המקובלים את המבנה של אדם הראשון ובאיזה אופן עלינו לגלותו. האדם נמצא בעולם הזה עם חמשת חושיו. ההרגשה המתקבלת בחמשת החושים, מכונה בפינו העולם הזה. דבר לא יכול להצטייר בחמשת חושי האדם מלבד תמונת העולם הזה. אפשר להרחיב את התמונה בעזרת מיקרוסקופים, טלסקופים או מכשירים אחרים, אבל כל תוספת תהיה בבחינת תוספת לחמשת החושים. כל שביכולתו של האדם לעשות הוא לפתח עוד כלים ובעזרתם להרחיב את תחומי ההרגשה, אם בתוך החומר או למרחק. במילים אחרות, האדם יכול להעמיק את ידיעותיו בכל הקשור ל"זמן" "תנועה" ו"מקום", בקשר לחומר שלו בלבד, כמו שהוא תופס אותו בחמשת חושיו.  

כל פיתוח של האדם, יהיה אשר יהיה, לא יאפשר אחיזה במציאות שמחוץ לחמשת החושים. האדם חי בתוך החושים ואין ביכולתו לגלות דבר מחוץ להם. האדם בעולם הזה אפילו לא יודע מה ביכולתו לגלות. האדם בעולם הזה משול לאדם הסגור בחדר שקירותיו אטומים. אם היה יודע על קיומה של מציאות נוספת מחוץ לחדר, אפשר שהיה מנסה להרגיש אותה. יתכן שיה מנסה לפתח איזשהו מכשיר כדי לגלות את המציאות שמעבר לקיר, או לחילופין לחדד את חושיו. אבל האדם אינו יודע מה נמצא מחוץ לעולם הזה. כל חקירות האדם מבוססות על חמשת חושיו. חמשת החושים סוגרים את האדם בתוך חדר אטום הנקרא "העולם הזה". מבלי לפתח חוש נוסף, שישי, אי אפשר לצאת מהעולם הזה. היציאה מהעולם הזה לא תיתכן בדרך רגילה.   

אם כך, מן הראוי לשאול מהו החוש השישי ואיך הוא נבנה?  אם נדע איך לפתח את החוש השישי נשיג את המבנה של אדם הראשון ואת מחשבת הבריאה. נוכל לגלות את המציאות שהמקובלים מתארים. החוצץ היחידי בין האדם לכוחות העליונים הוא גופו - חמשת חושיו. אם האדם יפתח חוש שישי לצדם של חמשת החושים, אם תתעורר בו הנקודה שבלב, יעלה בידו לפרוץ מתוך הגוף ולהרגיש את העולם העליון.   

היציאה מחוץ לעולם הזה אל הרגשת העולם העליון כוללת שתי פעולות. כדי לצאת אל הרגשת העולם העליון, הרצון להרגיש את העולם העליון צריך להיות חזק יותר מהרצון להרגיש את העולם הזה בחמשת החושים. בנוסף לכך רגישותו של האדם לעולם העליון צריכה לעלות על רגישותו לעולם הזה. הפעולה הראשונה נקראת צמצום א'. אדם הרוצה לפרוץ את המחיצה המבדילה בינו לבין העולם העליון, צריך לעשות על עצמו צמצום. צמצום פירושו שהמציאות מעל הטבע תהיה יקרה לאדם יותר מאשר המציאות בתוך הטבע.

לאחר הצמצום האדם מרגיש כי עליו לפתח יתר רגישות למציאות מחוץ לו. מתברר לו שכדי להרגיש את המציאות מחוץ לחמשת חושיו עליו לבנות חוש נוסף. העולם העליון, הרוחני, נבנה מעל לחמשת החושים. אי אפשר להעדיף את הרגשת העולם העליון ובה בעת לבחור בהרגשת העולם הזה. סיכומו של דבר: האור הבא אל האדם, האור המגדיל את הנקודה שבלבנו ומתקן אותנו, פועל עלינו שתי פעולות. אחת ביחס לעולם הזה ואחרת ביחס לעולם העליון.

כאשר האדם מתחיל להשיג רוחניות, הוא מבחין במבנה מיוחד מאד, הוא מרגיש אוסף של נשמות הכללות יחד בנשמה אחת הנקראת "אדם הראשון". אדם היוצא מתוך עצמו ופועל במציאות שמעבר לקירות החדר האטום, מרגיש את האור העליון.

אם ניתן את דעתנו על השאלה באיזה כלי מורגש האור העליון, נמצא כי מדובר בפעולה מעניינת ביותר. האור אינו מורגש מחוץ לכלי,  מחוץ לכלי אי אפשר להרגיש בדבר. האור העליון ברא רצון לקבל ושורה בתוכו, האור מורגש רק בתוך הרצון. הרצון, איבר החישה של האדם, יכול להיות מופנה כלפי האדם עצמו או כלפי חוץ. כאשר האדם יוצא מחוץ לעצמו, הוא מרגיש את העולם העליון בכלי חיצון. כלי חיצון הוא רצון שמכוון כלפי יתר הנשמות ומרגיש אותן. אם כך, האדם אף פעם לא יוצא מתוך הכלי, ההרגשה תמיד

מתקבלת בתוך הכלים. את העולם הגשמי מרגיש האדם בתוך חמשת חושיו, ואת העולם העליון בתוך החוש השישי הנקרא נשמה. האדם הוא שמפתח את החוש השישי ובתוכו הוא מרגיש.

הנשמה נבנית בקשר לנשמות אחרות. אדם המסוגל לצאת מתוך חמשת חושיו אל החוש השישי, יכול להתחבר במשהו לנשמות אחרות, ולהרגיש. ההרגשה של האדם את הנשמות האחרות מתוך נשמתו, היא "העולם העליון" שלו. ביחס לאדם, העולם העליון הוא הרחבת הקשר עם יתר הנשמות. הכלי של הנשמה שבו מורגשת הופעת האור, הוא למעשה החיבור עם יתר הנשמות. האפשרות היחידה להרגיש את האור העליון, את העולם העליון, את הנשמה, את העולם הנצחי - את כל העולה בדמיונכם כרוחני  - היא בכלים של יתר הנשמות. משום כך הכלל "ואהבת לרעך כמוך" נקרא "כלל גדול בתורה". "ואהבת לרעך כמוך" הוא  הכלל הבסיסי להופעת האור בתוך הכלים של האדם, והערבות היא התנאי לכך. התחברות הנשמות יחד היא התנאי להתגלות האור העליון בהם. אם האדם יצמצם את חמשת חושיו, הוא יפתח רצון מחוץ לעצמו ויכנס לכלים של יתר הנשמות. או אז יתגלה לו העולם העליון, והוא יהיה למקובל. הלא מיהו מקובל ? המקובל הוא אדם המקבל את הגילויים שמתגלים בנשמות אחרות, נשמות שאליהן הוא מתחבר בהשפעה שלו, בביטול עצמו. בחיבור עם יתר הנשמות מגלה בעל ההשגה את הכלי הכללי הנקרא אדם הראשון. המקובל משיג כי כל בני האדם מקושרים יחד במבנה שנקרא אדם הראשון. הלא כבר הטעמנו כי המבנה של כל הנשמות המחוברות יחד, הוא מעין אב טיפוס, המבנה הראשוני ביחס לכל נשמה ונשמה. מכאן נגזר שמו, "אדם הראשון".

כל אדם היוצא מחמשת חושיו ומתעלה מעל העולם הזה מגלה את המבנה של נשמת אדם הראשון. מידת הגילוי של אדם הראשון הולכת וגדלה בחמש דרגות השגה הנקראות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. בצורה כזאת מגלה האדם את הכלי כולו. כל הכלי של אדם הראשון המלא באור וכולל את כל התיקונים, נקרא "עולם אין סוף". מכאן ניתן להבין מדוע המקובלים מספרים לנו על אדם הראשון. אדם הראשון הוא כלי גדול, רצון לקבל גדול שכל אחד מאיתנו חלק ממנו. כל מי שמגלה את אדם הראשון, מגלה את אותו המבנה הכללי. גילוי המבנה הכללי תלוי ביכולתו של האדם להשתתף בו כחלק בלתי נפרד. גילוי נשמת אדם הראשון מותנה ברצונו של האדם לשמש כחלק פעיל במבנה של אדם הראשון, בדומה לתא בגוף האדם הפועל ביחס לגוף כולו.     

כל המערכות בטבע, הן של הטבע העליון והן של  התחתון, מסודרות בצורה שבה כל חלק בגוף עובד כדי לשרת את יתר חלקי הגוף ולא לצרכי עצמו. חלק שעובד לצורכי עצמו ואוכל  את החלקים האחרים בסביבתו, דינו מוות. בסופו של דבר לא יהיה לו ממי לקבל את חיותו. כך הם פני הדברים בדרגה הגופנית, דרגת החומר שלנו. ברוחניות, הכול נמצאים במבנה אדם הראשון. בסופו של דבר אנחנו מגלים כי האור העליון ברא מבנה אחד בלבד. מבנה שבדומה לגוף האדם מקושר בכל חלקיו בצורה אינטגראלית. 

אבל האדם נמצא בערפול, הוא אינו מרגיש את עצמו כחלק בתוך המערכת של האדם הראשון. האדם עומד מאחרי חמישה מסכים, וביחס להכרתו הוא אינו נמצא במבנה של אדם הראשון. ההבדל בין מצבו של האדם ב"אדם הראשון" לבין הרגשתיו ופעולותיו במצב הנוכחי, נקרא ירידה אל מאחורי חמשת העולמות.  במצבנו באדם הראשון, כל אחד מאיתנו פועל כלפי האחרים, כל אחד נותן ומקבל. כל אחד מאתנו הוא חלק בלתי נפרד מאדם הראשון. כל אחד מאיתנו פועל בהשפעה גמורה בעולם אין סוף, אלא שאיננו רואים זאת ואיננו מודעים לכך. אדם הראשון במצבו באין סוף, מלא באורות וכולו נצחיות והשפעה. האדם בהכרתו, מרגיש את עצמו כמי שנמצא במצב אחר, במקום אחר. משום כך המצב שלנו נקרא העולם המדומה. העולם המדומה הוא מצב שעובר על האדם  כהסתרה.

עם תחילתה של ההיקשרות ליתר הנשמות בהתאם לכלל "ואהבת לרעך כמוך" ובכפוף לתנאי הערבות, מתחיל המקובל להרגיש את המצב של אדם הראשון. בד בבד עם הרגשת המצב של אדם הראשון מתפוגג הערפל, המבנה של אדם הראשון הולך ומתבהר בחמש דרגות של גילוי. ההעלמה מתחלפת בהשגה. תוך כדי פסיעה על המדרגות של העולמות הולך האדם ומתקרב לגילוי המבנה של אדם הראשון. העולמות כבר אינם משמשים כהעלמות. המדרגות הולכות ומתגלות עד לאחרונה שבהן ומגלות לאדם את המבנה של אדם הראשון. כבר לאחר מעבר המחסום, אל המדרגה הקטנה ביותר של העולם הרוחני, מרגיש האדם את

המבנה של אדם הראשון. האדם מרגיש את המבנה של אדם הראשון בכל אחת מהמדרגות, בכל מדרגה במידת ערפול מסוימת הנקראת "העולם שלו" - במידת ההעלמה שלו.

אם כך, מעבר המחסום ויצירת קשר עם יתר הנשמות הם היינו הך. להרגיש את העולם העליון פירושו להתחבר בצורה הכרתית ורצונית ליתר הנשמות כחלק בלתי נפרד בגופו של אדם הראשון - להרגיש כמי שנמצא בתוך זה. החיבור לגוף של נשמת אדם הראשון הוא הגילוי הרוחני. בסופו של דבר כולנו נמצאים במבנה של אדם הראשון. כל ספרי הקבלה וכל גילויי האדם אינם מגלים דבר פרט לכך. 

האדם נמצא בנשמת אדם הראשון. העולמות הן דרגות של העלמה ביחס אליו, והנשמות הן כל גילויו במצבו בנשמת אדם הראשון. רוחות, שרפים, היכלות, רקיעים וכל יתר ההבחנות בחכמת הקבלה הם כוחות הפועלים במבנה הקשיח והקבוע של אדם הראשון. הרב ברוך אשלג נתן דוגמא יפה להשתתפות האדם במבנה של "אדם הראשון" . לאמתו של דבר, אומר הרב אשלג, כל העולם נמצא בהשפעה. כל בני האדם מתייחסים זה לזה באהבה ובהשפעה הדדית, אבל נמצאים בערפול ומרגישים כאילו הם מזיקים זה לזה. אחד מחבריו של הרב אשלג היה בעל מסעדה, נדמה היה לו כי הוא רוצה כסף. כזאת הייתה מידת הערפול ששרתה עליו - רצון להתעשר. במטרה להתעשר פתח החבר מסעדה, בישל מאכלים טעימים, הזמין אנשים, פרסם את המקום ודאג לשירות טוב. אלא שאת כל הפעולות הללו הוא ביצע מתוך הסתרה על אהבתו ללקוחותיו. לאחר הסתר כפול והסתר רגיל, ולאחר השגת כל המדרגות הרוחניות, יתגלה לבעל המסעדה כי גם בשעה שעבד כדי להתעשר, היה משפיע במאה אחוז. הוא פשוט שיקר לעצמו בלא מודע כאילו הוא עובד למען כסף והישגים אחרים.

הנה כי כן, כולנו נמצאים באותו במבנה של אדם הראשון - אין מרחק, אין זמן, אין שינוי. כל שנדרש מאיתנו הוא לפתוח את החוש השישי ולהרגיש את המצב היחידי שקיים. או אז נגלה כי ביחס למצב האמיתי נמצאנו בשקר.

את דרגות הגילוי ביארנו בתחילת הדברים, נחזור על ההסבר בקצרה. כל אחד מחמשת העולמות נחלק לחמש מדרגות ראשיות הנקראות חמישה פרצופים. כל פרצוף נחלק אף הוא לחמש מדרגות המכונות חמש ספירות. יוצא אפוא כי בכל עולם יש 25 מדרגות, וחמשת העולמות כולם נחלקים ל125 מדרגות של גילוי – 125 מדרגות שבהן האדם עובר. בעלייתו דרך 125 המדרגות מנקה האדם את החוש השישי, מתברר לו איפה הוא נמצא. את מצבו של אדם המגלה את העולם הרוחני ניתן להמשיל לפצוע שהכרתו שבה אליו בהדרגה.     

בעולמות הרוחניים האדם יודע כי הוא נמצא בקשר נכון ובמבנה הנכון. ידיעה זו תלויה במדרגתו של האדם, אבל גם אם האדם נמצא במדרגה התחתונה מכולן,  עדיין הוא מודע למגבלותיו. במובן זה ניתן להמשיל את האדם לתינוק או ילד שאינו מכיר את העולם הגדול ורוצה לגלותו, הוא מכיר בפחדיו ומגבלותיו. השם "עולמות" מורה על העלמה. אדם הנמצא בעולם מסוים מגלה את מידת ההעלמה שבה הוא שרוי, מתברר לו כי גילויים נוספים עוד עומדים לפניו. בעולם שלנו, דבר אינו ידוע. לכן נקרא העולם שלנו העולם המדומה. העולם שלנו כולו דמיון והכול נמצאים בו בשקר. אם כך, כל שעלינו לעשות הוא להתעלות מעל עצמנו, מעל לחמשת חושינו.  

נשאלת השאלה, מהי מידת הקשר בין כל הנשמות ? במצבנו הנוכחי נדמה לנו כי נתינה למישהו, מחשבה על מישהו או חיבור עם מישהו, יפחיתו מערכנו, יזיקו לנו. החיבור עם הזולת נתפס כפגיעה בגאוותו של האדם. החיבור מאלץ את האדם להתחלק ברכושו, לתת, להפחית את עצמו כלפי הזולת. בעולם שלנו האדם מרגיש את עצמו בחמשת חושיו ולא יותר, בעולם שלנו האדם אינו מרגיש את הנקודה שבלב. זאת לדעת, אדם המצמצם את חמשת חושיו, ממשיך לקבל מהעולם כל טוב. האדם אינו נדרש לפעול ביחס לחמשת חושיו, את תשומת ליבו הוא מפנה אל ההתפתחות הנקודה שבלבו. חמשת החושים הם חושים טבעיים, אפשר לתת להם את כל הדרוש לפי הטבע. דאגתו של האדם צריכה להיות נתונה להתפתחות הנקודה שבלב, ולא למילוי חמשת החושים. אם האדם יקפיד על כך, כל המילוי שחמשת החושים יתבעו יחשב בבחינת הכרחיות הנחוצה לקיומו.       

כל עוד האדם טרם סיים את התכללותו המלאה ביתר הנשמות, הכרח הוא כי יתקיים בגוף. עם סיום ההתכללות ביתר הנשמות, יתבטל גם ההכרח להיות בכלי הגופני, כבר לא יהיה צורך לקבוע יחס לאיזושהי נשמה מעל חמשת החושים. בנסיבות שכאלו יתבטלו החושים והאדם ירגיש את גופו כלא קיים - ממש כפי שהוא מרגיש אותו עתה כקיים. עם סיום ההתכללות ביתר הנשמות, יקראו חמשת החושים "חושים מדומים", לעת עתה אין ביכולתנו לקבוע זאת.  

את חוסר יכולתו של האדם להבחין בין המצבים העוברים עליו, תיאר הרב ברוך אשלג באמצעות סיפור על עגלון. עגלון פשוט היה עובד למחייתו בהעברת סחורה ממקום למקום. פרנסתו הייתה טובה, הייתה לו משפחה, הייתה לו אישה, היו לו ילדים ובית. איש פשוט, שמח בחלקו, איש שלא דורש דבר מעבר למה שניתן לו. והנה היגיעה תקופה קשה. מגיפה תקפה את בני המשפחה. הילדים חלו ומתו, האישה חלתה ומתה, אפילו הסוס נפח את נשמתו. מרב צער נפטר גם העגלון.  עלה העגלון אל בית דין של מעלה, לשמוע מה נגזר על נשמתו. העגלון, אדם טוב היה. מעולם לא הזיק לאיש, החיים הורו לו מה לעשות והוא עשה. את דינו של אדם טוב כזה אפשר לחרוץ לפי רצונו. והעגלון מה הוא רוצה ? העגלון רוצה את המשפחה שלו, הוא רוצה את הבית שלו, את הסוס שלו ואת העגלה. הוא רוצה שהכול יהיה בסדר. המשל מדויק, אין סיבה לתת לאדם יותר מרצונו - גם בסיפור שלנו וגם בעולם הבא. לפיכך אפשרו לעגלון את האשליה כאילו הוא נמצא בחברת אשתו והילדים, כאילו הסוס חי ורתום לעגלה, כאילו הפרנסה טובה והכול כשורה.  

האם העגלון מבחין בין האשליה שלאחר מותו ובין מציאות שלפניה ? האם יש ביכולתנו להבחין בין העולם המדומה לעולם האמת, ואם כן, באיזה צורה? לאדם אין שום אפשרות להבדיל בין השניים. עם השגת העולם העליון, במידה שעולים במדרגות הרוחניות, מתברר לאדם כי חלק מהמציאות עדיין נסתר ועוד עתיד להתגלות. בהתאם לכך מורגש עד כמה העולם שלנו מדומה.   

האדם עולה ב125 מדרגות של גילוי. מתחתיהן נמצא העולם שלנו, הגשמי הגופני. בכל מדרגה ומדרגה, גם בגבוהות שבהן, האדם זקוק לגופו. על פני הגוף האדם בונה את הבחירה החופשית שלו לעלות למדרגה הבאה. את תוספת הקשר עם יתר הנשמות האדם צריך לקבוע מדרגת האפס, כך בכל מדרגה ומדרגה. האדם חייב אפוא להימצא בגופו ולהתגלגל שוב ושוב. האדם עולה במדרגות ובהתאמה משיג את 125 דרגותיו של העולם הזה כעולם מדומה. באותם הכלים שבהם האדם עולה, הוא מתרחק מהעולם הזה ומתייחס אליו כמדומה. בהתאם לכך מתברר לאדם עד כמה התמונה של העולם הזה היא בגדר הכרח. הוא מבין כי תמונת העולם הזה מסייעת לו לייצב את עצמו כראוי במדרגה הרוחנית, בהשגה. מכאן ניתן להבין את הצורך האמיתי בעולם הזה, את ההכרח במציאות שבה האדם מדמה את עצמו כנמצא בגופים בעולם הזה, הגדול.

 ביחס לעולם שלנו, טוב נעשה אם נזכיר לעצמנו כי אנחנו נמצאים במצבו של העגלון, וביחס לסובבים אותנו כבעל המסעדה. אנו נוהגים לחשוב כי אנחנו עובדים בעבור כסף וכבוד, כדי להשיג את תענוגי העולם הזה - אין בכך אלא שקר. ההשגחה העליונה מחייבת כל אחד מאיתנו לתפקד במבנה של אדם הראשון.

המבנה של אדם הראשון אינו מבנה אחיד, בדומה לגוף האדם יש בו חלקים חשובים יותר בתפקודם וחשובים פחות. לכן כל אדם עובר את מצבי הגילוי בצורה שונה. העיקרון של פיתוח מתמיד של החוש השישי על גבי חמשת החושים, נכון לגבי כל אדם, אבל דרכו של כל אדם שונה. כתוב "אין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה". נשמות בני האדם שונות זו מזו. לכן, בספרי הקבלה האמיתיים אין תאור של השגות המקובלים. המקובלים כותבים על התיקונים, על האופן שבו עלינו לתקן את הכלים כדי להשיג את דרגתו של המקובל. בשיר הפותח את ספר "שמעתי",  כותב בעל הסולם " ויערב לכם דבר אמת, לדבר בלי בר ; וכל שאתם תחזו לכם עינכם תיראנה ולא זר ". האדם לא יכול להתחלק עם הזולת בהשגותיו הרוחניות. אפשר לדבר על מרכיביה של התמונה הרוחנית, על ההשתוקקות הנדרשת כדי לגלות את העולם העליון. הגילוי עצמו הוא עניין אישי.

מקבילות לכך ניתן למצוא גם בעולם שלנו. אם שני אנשים טועמים מאכל מתוק, סביר להניח כי כל אחד מהם יבחין במתיקותו של המאכל, חושיהם של בני האדם דומים. אבל את ההרגשה הפנימית, את החוש הנקלט בתוך הרצון , אי אפשר להשוות עם אדם אחר. גם בעולם הרוחני האור מתגלה בתוך הכלי הפרטי. לפיכך אי אפשר לדבר על טעמים מעבר להתגלותם בתוך הרצון.  ההתפעלות הפנימית מכל רצון היא עניין אישי. לעולם לא נוכל להשוותו זה עם זה.  

שאלה: מהו הבורא בתמונה של העולם הרוחני ?

רב: איני יודע . חכמת הקבלה מדברת על אדם המגלה את המציאות. לעולם - לכל אורכה של ההיסטוריה האנושית ועד היום - לא ירדה מהשמיים יד והגישה לאדם ספר קדוש. אף פעם לא היו גילויים כגון אלו. כל הדמיונות האלו הם בגדר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". תפיסת עולם שבה הבורא מתגלה כדמות, פסולה לחלוטין. אנשים המייחסים לבורא איזושהי צורה, הם בדרך כלל מעורערים בנפשם. דברים כגון אלו לעולם לא נראו ואל לו לאדם להאמין בכך. הכלל המנחה בחכמת הקבלה הוא "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".  

אם כך הוא הדבר, איך בכל זאת אנו משיגים את העל טבעי? התשובה פשוטה, אין על טבעי. כל ההשגות האדם הן במסגרת הטבע, אלא שהטבע מתחלק לגשמי ורוחני. הטבע הגשמי הוא הטבע שבו נולדנו, ההרגשה הטבעית של העולם הזה. אפשר להרחיב את ההרגשה של העולם הזה באמצעות מחקר וניסוי, אבל בסופו של דבר נגלה רק את העולם שאנו מרגישים ותופסים. כך האדם בנוי. האדם מגלה את העולם בהתאם לרצונו. כל החומר בבריאה הוא רצון. האטומים רוצים לשמר את מצבם והרצון של הצמחים דוחק בהם להתפתח. הרצון המפותח יותר של המין החי גורם לחיות לנוע ולהחליף מקום. רצונו של האדם, גדול מכל הרצונות האחרים. האדם מרגיש רצונות שונים ומגוונים בכל מיני אופנים. כל חומר הבריאה הוא רצון - הכול תלוי ברצון.   

הרצון הוא כוח הנמצא בתוך החומר, והוא שקובע את צורת החומר. אם ניתן היה להזריק תוספת כוח לדומם אפשר שהיה נהפך לצמח, בהזרקה נוספת הצומח היה הופך לחי, והחי לאדם. למעשה, כזאת היא תיאורית ההתפתחות על פי דארוין. חוכמת הקבלה שוללת צורה כזאת של התפתחות. על פי חכמת הקבלה לא יתכן שפרט מסוים נברא במצב מוגדר, ובכל זאת יתפתח מעבר לגבולות רצונו. התפתחות הרצון פירושה גילוי הרצון הקיים, ולא הוספת רצון.     

בזרע של האדם נמצא כל הדרוש כדי לעשותו אדם גדול מלא ברצונות ופעולות, אבל לא יתכן שממדרגה

אחת של רצון תצא מדרגה אחרת, שונה במהותה. דומם צומח חי ומדבר הם דרגות קבועות ובלתי משתנות. הן האר"י, בספרו "עץ החיים", והן בעל הסולם, ב"תלמוד עשר הספירות" (חלק ג'), מתארים את ארבעת הבחינות דומם צומח חי ומדבר ואת ההבחנות שביניהן. בין הדומם לצומח נמצאים האלמוגים. בין הצומח לחי - כלב השדה, והדרגה האמצעית בין החי לאדם היא קוף. גם דרגות הביניים, למרות היותן דרגות ממוצעות, הן דרגות קבועות ומוגדרות.  כל היצורים בדרגת החי נמצאים בגבולות דרגת החי, כל אחד תופס את מקומו, מהכינה ועד לאריה. כמו היצורים בדרגת החי גם הקוף אינו יכול להשתנות. אין באפשרותו לרדת למדרגה מתחתיו או לעלות לזו שמעליו. הקוף נשאר בדרגתו.  ליצורים מדרגת החי אפשר להקנות הרגלים נוספים, אבל אין בכך פיתוח של הרצון מדרגה לדרגה. אל לנו להסתבך - האדם תמיד עובד עם הרצון, עם החיצוניות, עם ההגדרות הבלתי משתנות המוטבעות בטבע. קיימות כמובן כל מני מוטציות, אבל הרצון בלתי ניתן לשינוי. הרצון מגדיר את התכונות, ובתוך התכונות הוא מטביע את הצורה החיצונית של החומר. שתי ההבחנות האלו נקראות בחכמת הקבלה "חומר" ו"צורה המלובשת בחומר". שתי הבחנות נוספות "צורה מופשטת" ו"מהות" נשארות מחוץ לגבולות המחקר בחכמת הקבלה.

יוצא אפוא שכל העניין בחכמת הקבלה נסב סביב הרצון. ב"פתיחה לחכמת הקבלה" כותב בעל הסולם כי כל הבריאה כולה מתחילתה ועד לסופה -  כל הבריאה, מלבד האור - היא רצון. האור הוא הבורא. הבורא הוא האור העליון. חוץ מחומר הבריאה, חוץ מהרצון, כל היתר הוא הכוח העליון מהרצון המגדיר את הרצון. כוח הנקרא בורא. השם כוח עליון מורה כי הוא קודם לרצון. הרצון נובע מהכוח העליון, לכן אנו מכנים את הכוח העליון בשם "בורא". איך התגלה הדבר? לא בין דפיו של ספר ולא ב  sms  . המקובלים פיתחו את רצונם וכתוצאה מכך גילו את הבורא.

גם האדם כמו כל הפרטים בדרגות האחרות, יכול לפתח את רצונו. הרצון בדרגת המדבר נחלק להרבה רמות ומקיף את כל הרצונות האנושיים. האנושות מסודרת לפי מבנה בצורת פירמידה. בבסיסה של הפירמידה נמצאים הרבה אנשים עם רצונות פשוטים ובקודקודה מעט אנשים עם רצונות מיוחדים, גבוהים. כך או אחרת, האדם לא יכול לשנות את הרצון שבתוכו. כל אדם חייב להתפתח בתוך הרצון שלו ולתקן אותו. די בכך כדי להיכלל באדם הראשון.

כל אחד מאתנו נדרש לתקן את היחס שלו ליתר הנשמות ממקום הימצאו באדם הראשון, ומשם בלבד. המבנה של אדם הראשון מתחלק לחמישה חלקים: כתר חכמה בינה זעיר אנפין ומלכות. אדם השייך לחלק הבינה שבאדם הראשון, צריך לתקן את היחס שלו לנשמות שביתר החלקים, ממקומו בבינה. כל אחד מאיתנו צריך להיות חלק מתוקן בלתי ניפרד במבנה של נשמת אדם הראשון. כל אחד, בהתאם ליכולתו, חייב לספק לכל יתר החלקים את צרכיהם. כמו תא בריא בגוף האדם. גוף האדם אינו דורש מהעין יותר מאשר לקלוט את קרני האור ולהעביר את המידע אל המוח. אי אפשר להטיל על האדם עבודות שאין בכוחו לעמוד בהן. כל אחד מאיתנו צריך להתקן לפי מידת יכולתו. בצורה כזאת כל הגוף של אדם הראשון יפיק תועלת. כל אחד מאתנו ייהנה מבריאותו של הגוף של אדם הראשון, ומהאור שיתגלה בו במלאו.   

את רצונו של האדם אי אפשר לשנות. לכן הדרך הנכונה להפצת חכמת הקבלה היא הפצה פסיבית. צריך להציג בפני כל אדם את האפשרות לתקן את עצמו ולגלות את הנשמה. כמו בהפצת החכמה, גם החינוך צריך להיות מבוסס רק על דוגמה טובה. כל אחד צריך לתפוס כפי יכולתו, ואם לא יתפוס אפשר להוסיף דוגמה. בכל מקרה, החינוך וההפצה בדרך הכפייה , אסורים. החינוך על פי חכמת הקבלה והחינוך על פי שיטות המוסר רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ומערב. לאדם הנמצא בתחילת התפתחותו הרוחנית, אסור להגיד דבר. צריך להציג בפניו דוגמה, איך לפתח את הרצון בבחירה חופשית. את הרצון אי אפשר לשנות. האדם חייב לבחור בעצמו באיזה צורה לפתח את הרצון. דיכוי חיצוני לעולם לא יחייב את האדם לפתח את הרצון, הבחירה חייבת לבוא מבפנים. הבחירה להשתמש ברצון יכולה לבוא מהאדם בלבד. האדם לא יכול לקבל מהסביבה החיצונית שום דבר מלבד דוגמה. האדם מתפתח במסגרת סביבה מסוימת, ובהתאם לשימוש שהוא עושה בסביבה משתנה השימוש שלו ברצונו. הרצון קבוע, תכונות האדם מוטבעות בו מלידה. האדם משתמש בסביבה כדי לדעת איך לפתח את התכונות בצורה נכונה יותר.     

שאלה: מדוע העולם העליון אינו נפתח כל עוד האדם רוצה את התענוגים של העולם הזה ואת התענוגים של העולם העליון גם יחד?

רב: ההפך הוא הנכון. כתוב, " כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". העולם שלנו אינו נעשה שפל ככל שעולים במדרגות הרוחניות. הבחירה החופשית בעולמות העליונים תיתכן רק בשעה שהאדם עומד בגופו בעולם הזה. בכל מדרגה חדשה האדם צריך לאפס את מצבו ולעמוד בגופו בעולם הזה.

כל עוד האדם עולה במדרגות בדרכו לגמר התיקון עליו להמשיך ולהתגלגל - לקבל צורה חיצונית. אלא שצורה חיצונית אינה הגוף הגשמי, צורה חיצונית היא חמשת החושים עם כל התענוגים שיכולים להתגלות בהם. דווקא על ידי התענוגים האלו מתעלה האדם, בכל פעם בצורה שונה בהתאם למדרגתו. טעות תהיה לומר כי אדם שמשיג את המדרגה הרוחנית הראשונה, מאבד את העניין בעולם הזה. ההפך הוא הנכון.     

מסופר על רבי שמעון בר יוחאי כי לפני גמר תיקונו הרגיש את עצמו כ"שמעון מן השוק". שמעון מן השוק אינו מוכר האבטיחים משוק. הביטוי "שמעון מן השוק" מורה על ההכבדה שהאדם מרגיש כדי לבחור בבחירה חופשית את המדרגה של גמר התיקון. שמעון מן השוק הוא אדם שעבר את כל המדרגות של ג"ר דאצילות. זו מדרגה שאין ביכולתנו לתאר.

קיים אפוא עניין גדול בקיום גופו של האדם, לא מקרה הוא שהרב"ש בחר לכתוב מאמר המבאר עד מתי האדם צריך להתגלגל.  אסור לזלזל בדרישותיו של הגוף, היחס הנכון בין העולם שבו האדם נמצא ובין הרוחניות המתגלה לו, הוא הקובע את התנהגותו של האדם.

אף אחד לא יכול לשפוט את חברו לפי החיצוניות, עולמו הפנימי של האדם נסתר, זר לא ידע מה נגלה לו. אילו רבי שמעון בר יוחאי  היה מממש את המדרגה של "רבי שמעון מן השוק" בשעה שנגלתה לו, החיצונים היו תופסים רק את מדרגתו החיצונית. 

כך או אחרת, המצבים האלו עוד רחוקים מאיתנו. בהדרגה נתקרב להשגתם.

עד כאן להפעם, בשיעור הבא נלמד על שלושת המצבים, מצב הא' הב' והג'. נתאר את ההיסטוריה הגשמית והרוחנית כפי שהיא מתראה לאדם המגלה את המציאות.          

 

חזרה לראש הדף
Site location tree