שיחות על חכמת הקבלה
חכמת הקבלה לא התהוותה ממחשבות האדם, חכמה זו אינה מנותקת מהמציאות. המקובלים חקרו את המציאות וגילו את ההוויה שמעבר לחמשת החושים. גילוי זה נקרא "חכמת הקבלה".
דוגמה לחוקר מקובל הוא אברהם אבינו. המדרש מספר כי אברהם גילה סקרנות מרובה בכל הקשור למוצאו ומהותו, אברהם התאווה לגלות את תכלית חייו ורצה לדעת לשם מה נבראו השמש הירח והכוכבים. לפני שהתעוררו בו השאלות, התייחס אברהם אל העולם כאל הטבע הרגיל, כאחד האדם.
דוגמה נוספת לאדם שגילה את המציאות שמעבר לחמשת החושים, הוא משה. כמו אברהם גם משה לא הצטיין בתחום מסוים. על פי המדרש התחנך משה בבית פרעה, גדל כנסיך וזכה לאהבתה של בתיה בת פרעה, ופרעה עצמו. משה היה כבן בית בארמונו של פרעה, מימי ינקותו ועד לימי בגרותו, וזכה ליחס כראוי לנסיך. אברהם ברח מבית אביו תרח, ומשה ברח מבית פרעה. כל אחד מהשניים הרגיש כי אין ביכולתו להישאר במסגרת מגושמת כל כך של הסתכלות על החיים, כפי שהונהגה בבית אביו. אברהם ומשה הרגישו את עצמם ככלואים בבית אסירים וברחו. מתוך התסכול והשאלות נגלה להם הטבע העליון - הכוחות הפועלים מאחורי הטבע. אנשים נוספים הלכו בדרכם של אברהם ומשה, נעזרו בגילוייהם ועצותיהם, וגילו אף הם את הטבע העליון. על גילוי הטבע העליון הם מספרים .
חכמת הקבלה יכולה להתגלות בצורה טבעית לכל אדם, אין הכרח ללמוד, לקרוא בספרים או לשהות במחיצתו של אדם חכם. אם ברגע מסוים מתגלה באדם דחף לשאול על תכלית החיים, אפשר שכתוצאה מכך תתגלה לו המציאות העליונה. בהשגת המציאות העליונה רוכש האדם ידיעה על התכלית והתפקיד של כל פרט בבריאה וקונה תפיסה נכונה של המציאות.
במאמרו "מהות חכמת הקבלה", מגדיר בעל הסולם מהי חכמת הקבלה. חכמה זו, כותב הרב אשלג, היא סדר של שורשים המתגלים לאדם כמשתלשלים ממעלה למטה, כדי לאפשר לו לגלות את הכוח העליון ולהתייחד עמו. בדרך זו מתעלה האדם מעל הרגשתו הנוכחית את הטבע, משיג את המדרגה השלמה והנצחית ומתייחד עם הטבע העליון. בעל הסולם אומר כי גילוי הכוח העליון נחלק ל"כלל" ול"פרט". "פרט" הן כל אותן הנשמות המיוחדות שכתוצאה מהתעוררות פתאומית של רצון גדול בקרבם, פורצות בעצמן מעבר לחומר להשגת התכונות שבתוך החומר. אלה הם המקובלים הגדולים, האבות הרוחניים של האומה, אברהם, משה, רבי שמעון בר יוחאי, האר"י ושכמותם. ה"כלל", כותב הרב אשלג, היא האנושות כולה. כל בני האדם מחויבים להגיע בסופו של דבר, להשגת הדרגה הגבוהה ביותר של הטבע ולקיום בה. הדרגה הגבוהה ביותר של הטבע נקראת "עולם אין סוף". המקובלים אומרים כי השורשים העליונים המתגלים בעולם הזה בהדרגה, מנחים את האדם והאנושות לשאול על מהות החיים, ובסופו של דבר להתעלות אל החיים הרוחניים. אם כאלו הם פני הדברים, מדוע איננו מרגישים זאת ? מדוע ההיסטוריה האנושית סבוכה כל כך ולא מובנת ?
אם ברצוננו להבין את פשרה של התפתחות האנושות במשך אלפי השנים, עלינו לקבץ ידיעות ולצרף אותן יחד לכדי מדע שלם. או אז תתבהר לנו ההתפתחות בעולם הזה, הן ממעלה למטה והן ממטה למעלה. המקובלים גילו כי כל החומר של הבריאה הוא רצון לקבל. הרצון לקבל כולל בתוכו חמש דרגות עביות, חמש דרגות של רצון. הרצון לקבל נחלק לרצונות קטנים, גדולים וגדולים עוד יותר, הדרגה הגדולה ביותר של הרצון היא דרגה מספר חמש. את הרצון לקבל נהוג לתאר בצורת כלי. חמשת דרגות העביות של הכלי נקראות "שורש", א', ב', ג', ד'. בסופו של דבר, כל דרגות העביות של הרצון צריכות להחליף את טבען, להיתקן מטבע של קבלה לטבע של השפעה. תחילה נבנה תהליך התיקון עצמו ורק לאחר מכן הכלי עובר דרכו.
מי מגדיר את התהליך ? התהליך מוגדר מראש על ידי הטבע, טבע שכולו השפעה. האור העליון – הטבע, הוא כולו השפעה, כולו נתינה. כך מוסרים לנו המקובלים וכך אנו מגלים בחקירתנו את הטבע. טיבעו של הכוח העליון הוא נתינה, כתוצאה מכך, בורא הכוח העליון רצון לקבל. כך יתאפשר לו לתת לרצון לקבל את הטוב ביותר האפשרי - את דרגתו עצמו, דרגתו של הנותן. על הנותן להביא את המקבל למצבו, האהבה של הנותן למקבל מחייבת אותו לעשות כן . אין מצב מושלם וטוב מהמצב הזה. רק מי שביכולתו לתת נמצא בשלמות, ללא חסרונות, יש בו הכול. מכאן נובע החוק הראשון: מצד אחד הנותן צריך לברוא מקבל הפוך ממנו, כדי שיהיה לו למי לתת. מצד שני עליו להביא את המקבל לכדי השתוות הצורה עימו.
את השתוות הצורה עם הנותן, הנקראת גם "דבקות", ניתן להמשיל לקרבה בין בני אדם בעולם הזה. אם ברצוננו למדוד את המרחק בין בני אדם שלא לפי הגופים אלא בהתאם למהותם, עלינו להשוות את תכונותיהם. הזהות או השונות בתכונות תשמש כאמת מידה לקביעת הקרבה או הריחוק בין השניים. קרבה בין בני האדם אינה נמדדת ביחס לצבעו של האדם, קומתו, או כל נתון חיצוני אחר. את האדם אנו נוהגים להעריך לפי מהותו, ואת הקרבה או הריחוק בין בני האדם אנו מחשבים לפי השקפת עולם, תכונות והרגלים. אם שני אנשים רחוקים זה מזה בדעותיהם במאה אחוז, כלומר מנוגדים זה לזה לגמרי, הרי שהמרחק ביניהם הוא "אין סופי", כלומר אין ביניהם אף נקודת מגע. אם תשעים אחוז באחד דומים לתשעים אחוז
בשני, אזי המרחק בין השניים אינו גדול, רק עשרה אחוזים מפרידים ביניהם. כדי לפשט את התמונה נתאר את שני בני האדם כשני עיגולים. אם רק תכונה אחת משותפת להם הרי ששני העיגולים נוגעים זה בזה באותה הנקודה המשותפת. בדעה הזו המשותפת הם ממש כאחד, יש ביניהם מגע. אם השניים חולקים יותר מדעה אחת, הם לכאורה נכנסים זה בתוך זה, יש להם שטח משותף. אם הם משתווים זה לזה לגמרי ואין דבר באחד שלא נמצא בשני, הרי שהם נמצאים יחד באותו העיגול. המצב הזה נקרא "דבקות", כל חלק באחד דבוק לחלק בחברו והשניים נעשים כאדם אחד.
כזאת היא ההבחנה ברוחניות, הגופים אינם נלקחים בחשבון, הרוחניות מתייחסת רק לתכונות הפנימיות. גם את מערכות היחסים האנושיות בעולם הזה אנו מעריכים לפי תכונותיהם הפנימיות של בני האדם. גם בעולם שלנו, שני אנשים הקרובים זה לזה במובן הפנימי ירגישו את הקרבה ביניהם ללא קשר למרחק פיזי. אמא יכולה לחוש במצוקת בנה גם אם הוא מרוחק ממנה אלפי קילומטרים.
סיכומו של דבר, גם בעולם הזה וגם ברוחניות הקרבה והריחוק נמדדים ביחס לתכונות פנימיות. אחרי הכל, המחקר הרוחני מתייחס לרצונות ולתשוקות של בני האדם. מלכתחילה מרוחק המקבל מהנותן במאה אחוז, חכמת הקבלה מתארת אותם כ"שונאים זה את זה". אין אפילו מחשבה אחת או רצון אחד בנברא הדומים לאלו של הבורא. לפיכך, כל עוד הנברא לא יצר נקודת מגע עם הבורא, אין ביכולתו לתאר מהו הבורא ומהי השפעה, עד כדי כך הנברא רחוק מהבורא.
שאלה: יכול להיות שהבורא שונא את האדם?
רב: כתוב: "הקוב"ה שונא את הגופים", הבורא שונא את צורתו החיצונית של האדם. זאת לדעת, השנאה במובנה הקבלי אינה אותה השנאה המוכרת לנו בעולם הזה, שנאה על פי חכמת הקבלה פירושה "ללא שום נקודת מגע", ללא קרבה. בעולם הזה אנו נוהגים לפרש את המושג השנאה כרצון להרע לזולת, ברוחניות השנאה מתפרשת כהפכיות בין שני נתונים, כחוסר הבנה מוחלט. אולם איך יתכן שהבורא אינו מבין את הנברא? חכמת הקבלה אינה מדברת מצדו של הבורא. חכמת הקבלה מדברת רק מצידו של הנברא, היא מתארת איך הנברא חוקר את המציאות. כתוב, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". האדם מתאר את הבורא מנקודת המבט שלו, כמו שהוא תופס אותו. אדם המתפלל אל הבורא בבקשה להיטיב את מצבו, מתלונן בעצם על הרע שהבורא גורם לו, על חוסר האהבה מצדו של הבורא, הוא רוצה שהבורא ישפר את היחס שלו כלפיו. כך האדם מעריך את העליון - כל הפוסל במומו פוסל.
נחזור לעניינו, הטבע שתכונתו נתינה, מחייב את האדם להימצא ברצון לקבל ולהשוות את צורתו של הרצון לקבל עם הנותן - להגיע לדבקות. רק במצב של דבקות האדם נכלל בטוב ומטיב ללא הגבלה עד אין סוף. זוהי תכלית הבריאה. למה האדם נדרש לתהליך הזה ? כדי לאסוף הבחנות. על האדם להכיר בהפרש שבינו לבין בורא, להיווכח בחוסר השוויון המוחלט ביניהם, ללמוד את הניגודיות האין סופית בינו לבין תכונת הנתינה, להבין מהי רוחניות ולהתקרב אליה בהדרגה. האדם בונה בעצמו את מצבו האין סופי, הטוב ביותר, מבין אותו ונהנה ממנו בכל אחד מרצונותיו, עד לקטן שבהם.
את התהליך כולו, כמו שהמקובלים השיגו אותו ומספרים לנו עליו, ניתן לתאר כמבנה המורכב משלושה כיוונים של התפתחות. הנותן, היינו הבורא, בונה את הנברא המכונה "כלי", ומרחיק אותו ממנו עד כדי ניתוק מוחלט. הכלי אינו מרגיש את האור כלל, הוא לגמרי מנותק מהבורא.
בתחילת הדברים הסברנו כי הרצון לקבל של הנברא מחולק לחמישה חלקים שורש, א', ב', ג', ד'. כדי שהנברא יהיה לגמרי בלתי תלוי באור הכרח להסתיר את האור מכל חלקי הרצון לקבל. חמשת העולמות: "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", ו"עשייה" מסתירים את האור מחמשת חלקי הכלי.
אחרי כל ההסתרות, לפני כ15 מיליארד שנים, נברא היקום. 12 מיליארד שנה לאחר מכן נוצרו השמש, מערכת השמש וכדור הארץ. במאמר "הפיתרון", כותב בעל הסולם כי לאחר בריאת כדור הארץ נדרשו עוד כמה מיליוני שנים ליצירת איזון בין כוחות הטבע על פני כדור הארץ. בסופו של דבר התקשה קרום מסביב לכדור ונוצרו תנאים לגדילתם של צמחים, חיות ובני אדם. שנים רבות חלפו מבריאתו של כדור הארץ ועד לבריאתו של האדם, תחילה התפתח הדומם, בהמשך התפתחו הצומח והחי ובסופו של דבר האדם, המדבר.
שאלה: מה היה לפני בריאת היקום ?
רב: החומר שמורגש ונתפס על ידינו לא היה קיים טרם בריאת היקום. את השאלה איזו מציאות הייתה אז אם לא היה מי שיבחין בה, נשאיר לדיון אחר. נקצר ונאמר כי אין מציאות ללא משיג. רק אם המדע גילה כוכב חדש אנו יכולים לדבר עליו. מטרם השגת קיומו של אותו גוף שמימי אי אפשר היה להצביע על מציאותו, הכוכב קיים רק ביחס למשיג אותו. לעולם לא נוכל לחקור, לראות ולהרגיש דבר מה שאינו נמצא בתכונות שלנו - מחוץ ליכולת התפיסה שלנו. חקירת דבר מה בלתי מושג, היא חקירה ללא בסיס. חכמת הקבלה מבדילה בין שני חלקים: נגלה ונסתר. כל המציאות נחלקת לשניים, לחלק המושג על ידי האדם ולחלק הבלתי מושג.
את כל המציאות אנחנו תופסים בחמשת חושינו, לפי טיבעם ואופיים של החושים. אדם ללא חושים לא יתפוס דבר במציאות, אפילו את עצמו הוא לא ירגיש. אילו ניתן היה לנתק את האדם מכל חושיו, האדם לא היה מרגיש את עצמו ולא את הסובב אותו, הוא לא היה מרגיש דבר. כלפי אותו אדם דבר לא היה קיים במציאות, יתר האנשים היו ממשיכים לחוות את המציאות. אבל גם הם היו תופסים אותה בחושיהם, בדיוק כמו אותו האדם המנותק מחושיו. ואם ינותקו כל בני האדם מחושיהם, האם המציאות תמשיך להתקיים ? לשאלה זו אין תשובה. הרי כל תחושות האדם, ההבחנה בקיומו ובקיומה של מציאות, מורגשים מבעד לחמשת החושים. החושים מציירים לאדם את תמונת המציאות, את תמונת עצמו וסביבתו. אם ישנה האדם את חושיו ירגיש מציאות אחרת. הרחבת החושים כתוצאה מלימוד חכמת הקבלה, מאפשרת לאדם להרגיש את אותה המציאות האחרת .
השאלה על תפיסת המציאות לא התעוררה עד לחקירת ניוטון את הטבע. ניוטון רצה לדעת האם חוקי הטבע קיימים בפני עצמם או שמא הם קיימים רק ביחס לבני האדם. המדע וניוטון החזיקו בדעה כי חוקי הטבע הם חוקים מוחלטים, חוקים הקיימים ללא קשר למציאות האדם בעולם. תפיסה זו של המציאות בה היקום כולו וכל חוקי המציאות מוחלטים, מכונה "תפיסת ניוטון". ההשקפה הניוטונית היא רק אחת מתוך כמה נקודות מבט של האדם החוקר את הטבע ומתקיים במסגרתו. יוצאי דופן הם המקובלים, עוד בימי אברהם אבינו גילו המקובלים את האמת מתוך השגת הכוחות שמעל החומר. ניוטון וקודמיו הגיעו למסקנותיהם מתוך החומר.
המדע המשיך בהתפתחותו, מדענים החלו להטיל ספק בהשקפה הניוטונית. המחקר הביולוגי הוכיח כי חושי החיות מציירים בבעלי החי תמונת מציאות שונה מזו של האדם. הכלב למשל כמעט ואינו רואה, הוא תופס את המציאות בעזרת חוש הריח. תפיסת המציאות של האדם מבוססת בעיקרה על חוש הראיה, בעוד שהכלב מפענח את המציאות כתמונה של ריחות. חוש הריח מוגבל בוודאי ביחס לראיה, הטווח של הראיה רחוק יותר מזה של חוש הריח, לא זו בלבד אלא שהאדם יכול להרחיב את טווח ראייתו. ובכל זאת הכלב אינו מרגיש את המציאות פחות מהאדם. יצורים אחרים, חסרי חוש ריח, נעזרים בחושים אחרים. כל יצור תופס את המציאות בצורה שונה. המציאות אינה מוחלטת, כל אחד תופס אותה בהתאם לחושיו. אם האדם ירחיב את חושיו, ירגיש את המציאות בצורה שונה. הסטת טווח הראיה מקרני אור לקרני אינפרא או אולטרא, הייתה מאפשרת לאדם לראות גלי רדיו או גלי חום. חושי האדם בנויים בצורה מסוימת ולפיהם מצטיירת לו תמונת המציאות. למציאות עצמה אין בהכרח את אותה הצורה כמו שהאדם משיג אותה.
כתוצאה מהמחקר הביולוגי והרחבת הטווח של חושי האדם, התגלה לאדם כי תפיסת המציאות היא עניין יחסי. על פי תיאורית היחסות של אלברט אינשטיין המציאות תלויה במהירות - שינוי במהירות משנה את תפיסת המציאות. האדם יכול לתפוס רק את ההבדל בין שני אובייקטים, אחד ביחס לשני. אם האדם נמצא בתנועה קבועה ללא שינוי, נדמה לו כי הוא נמצא במנוחה. התיאוריה של אינשטיין הצעידה את המחקר על תפיסת המציאות צעד נוסף קדימה. עתה התברר כי לא זו בלבד שהאדם הוא שתופס את המציאות, אלא שתפיסת המציאות תלויה ביחס בין באדם למציאות מחוצה לו, במידת השוואתו או שונותו ביחס אליה.
סיכומו של דבר, ההשקפה הניוטונית גורסת האדם תופס מציאות הנמצאת מחוץ לו. אם האדם תופס אותה ואם לא, המציאות קיימת. בתפיסת המציאות על פי אינשטיין המציאות מחוץ לאדם משתנה בהתאם לשינוי בתכונות האדם. שינוי בתכונות גורם לשינוי בתפיסת המציאות, הכול תלוי בשינויים באדם. גישה נוספת, שלישית, תפיסה המיוחסת ליו אברט, גורסת כי האדם תופס את המציאות בהתאם להשפעתו על המציאות. על פי גישה זו המציאות שהאדם משיג אינה נבדלת מהאדם. האדם משיג את המציאות בהתאם לחושיו והמציאות משתנה ביחס לאדם. חקירת המציאות עצמה, משנה את המציאות. דבר במציאות לא היה קיים באותה הצורה מטרם שהאדם השיג אותו וחקר אותו. במילים אחרות, האדם תופס את המשותף בינו לבין המציאות. הוא לא רואה את העולם כמות שהוא אלא כמו שהוא מתראה לו. על פי אברט, תמונת המציאות היא תוצאה מתכונות האדם ותכונות העולם. כל אחת משלושת הגישות לתפיסת המציאות נחלקת לגישות נוספות, ולא כאן המקום להרחיב עליהן את הדיבור.
גישה אחרת לתפיסת המציאות, היא הגישה של חכמת הקבלה. במהלך ההיסטוריה התפתח המדע בתוך גבולות החומר והכיר במגבלותיו בהדרגה. בניגוד למדע, המקובלים התפתחו מתוך חקירת הטבע העליון. המקובלים גילו כי הטבע העליון הוא אור פשוט ללא שינוי, ללא ציור - כוח אחד. הכוח האחד הוא המקור לכול לכן קראו אותו המקובלים בשם "בורא" או "הנותן". המקובלים בשיגו כי הבורא נמצא במנוחה, הבורא הוא כוח מוחלט שלא משתנה ביחס לבני האדם. את הכוח המוחלט האדם מרגיש בהתאם להשתוות הצורה עימו. למעשה, גם המדע מגיע למסקנה כי האדם תופס את המציאות בהתאם להשתוות הצורה עם המציאות. לדוגמה, האוזן האנושית יכולה לקלוט גלי קול בהתאם לכיונון הפנימי שלה. האוזן מכווננת לטווח הנע בין 10 ל 150 דציבל, ומחוץ לו האדם שומע רק בתדרים האלה, לא פחות ולא יותר. אדם זקן ששמיעתו נחלשת וטווח הקליטה של האוזן שלו קטן, אינו מבחין בקיומם של צלילים מסוימים מחוץ לו. אותו הדין לגבי הראיה וכל יתר החושים.
האדם מבחין במציאות מחוץ לו בהתאם ליכולת התפיסה של אברי החישה שלו, לפי יכולתו ליצר את אותם התכונות שבמציאות מחוץ לו. אותו העיקרון נכון גם לגבי השגת הטבע העליון. האדם, אומרים המקובלים, עומד אל מול האור העליון - לנוכח הנותן המוחלט - אבל תכונתו הפוכה לתכונת הבורא. האדם מקבל והבורא נותן, אין ביניהם השתוות הצורה. בתוך האדם הכול מכוון לקבלה, מחוץ לאדם הכול מכוון להשפעה, מכיוון שכך האדם אינו יכול להשיג את האור העליון. מכאן ניתן להבין מדוע ביחס לאדם, מכונה האור העליון "נסתר".
נשאלת אפוא השאלה, מה על האדם לעשות כדי להרגיש את הטבע העליון? האדם חייב לתקן את פנימיותו כך שיידמה לכוח העליון, לנותן. אם האדם לגמרי מרוחק בתכונותיו מהכוח העליון, אזי הן אדם והן הבורא אינם מרגישים זה את זה . אם האדם יתקן תכונה אחת מתכונותיו וישווה אותה לתכונת הבורא, ירגיש את הבורא במידה מסוימת, אם יתקן את כל תכונותיו, יתייחד עימו. כל השינוי שהנברא צריך לעבור מסתכם בהשוואת תכונותיו לתכונות האור, במטרה להרגיש את האור ולהתכלל בו. לגלות את האור פירוש להרגיש אותו.
שאלה: איזה תפקיד יש לזיכרון בתפיסת המציאות ?
רב: הקשישים שבינינו, שמיעתם נחלשת, עם כל זאת ניסיון חייהם הטביע בהם התרשמויות מצלילים ששמעו בעבר. הכול נמצא בזיכרון, דבר לא נפקד. כל חוויות האדם עוברות דרך חושיו כמו במסרטה ונקלטים בזיכרון. כל עוד הזיכרון חי החוויה נשארת. הבעיה היא לשלוף פרטים מתוך הזיכרון ולחדש אותם. לעיתים אנו נזכרים בדבר מה מעברנו הרחוק, ריח מסוים מעורר בנו זיכרונות מהבית של אמא. זאת משום שכל החושים ותמונת המציאות יחד איתם, נקלטים בזיכרון. דליית פרטים מתוך הזיכרון דומה במידת מה לחיפוש במנועי חיפוש, די בפרט אחד מתוך התמונה - כמו ריח מסוים, טעם או צבע - כדי לשלוף מהזיכרון את התמונה כולה. התנאים לשליפת תמונה מהזיכרון מרובים, יש שיטות המתמחות בכך, אבל אין זה מענייננו.
כל הנתונים מועברים מהחושים לזיכרון, לכן לזיכרון יש תפקיד מכריע.. הזקנה מחלישה את הזיכרון והאדם מכיר פחות ופחות את המציאות שבה הוא נמצא. אין ביכולתו לשחזר תמונות מיום האתמול, לפעמים לא עובר רגע והאדם שכח את קודמו.
שאלה: מה תפקידו של הזיכרון בדרך הרוחנית ?
רב: בלימוד הקבלה האדם לומד על עצמנו, איך הוא בנוי. חושיו מתחדדים, הוא משתמש בכל תכונותיו ובנוסף להם קונה תכונות חדשות, תכונות של הדרגה העליונה. התכונות הקשורות לגוף האדם מסתלקות יחד עם האדם בעת מיתתו, אבל התכונות הנרכשות במהלך ההתפתחות הרוחנית נשארות בו לנצחיות - אלה הן התכונות שמעבר לגוף, תכונות הנותן. הרב ברוך אשלג מרחיב על כך במאמרו "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע".
שאלה: האם המדען בן זמננו יכול להגיע לחקירה של המציאות לפי שיטת הקבלה ?
רב: המדען חוקר את הטבע באמצעות חמשת חושיו, הוא נעזר בשכלו ובמכשירים מתאימים. חקירתו אינה נובעת מתוך הנקודה שבלב. הנקודה שבלב קשורה לכוחות שמעל הטבע, לכוחות הנתינה. בכדי להבין את ההבדל בין חקירת הטבע על פי המבע ובין חקירתו על פי חכמת הקבלה, נקדים הסבר קצר על "אדם הראשון". הכלי שהבורא ברא נקרא "אדם הראשון", כולנו נמצאים בו כחלקים. כל חלק באדם הראשון הוא רצון - נשמה, רצון שהיה שווה לנותן בטבע שלו. הרצונות באדם הראשון איבדו את השתוות הצורה עם הנותן והפכו לרצונות אנוכיים, רצונות עם חמישה חושים. באמצעות חמשת חושיו והמוח האגואיסטי חוקר האדם את המציאות כמו שהוא מרגיש אותה.
חלק מהנשמה באדם הראשון נשאר בתוך הרצון האנוכי של האדם, כ"חלק אלוקה ממעל". בכל אדם יש נקודה המעוררת בו הרגשת שייכות לאיזשהו מקום עליון. כאשר הנקודה מתעוררת, האדם מתחיל להשתוקק אל דבר מה מחוץ לעולם הזה. הוא אינו יודע מהו המקור שלו, אבל ברור לו כי אין זה העולם שלנו. בשלב זה מתחילה להתעורר באדם השאלה "מה הטעם בחיי?". חקירת המציאות מתוך הנקודה הזאת, היא תחילת דרכו של האדם כמקובל. חקירה מתוך חמשת החושים והרצון האנוכי, היא דרכו של המדען. כל ההתפתחות המדעית סופה להביא את האדם למבוי סתום. בימינו אין עוד תועלת בהתפתחות האנושית על כל תחומיה, אנושות אינה רואה בכך רווח. בסופו של דבר האדם נשאר ריק. בנקודה זו מתגלה הנקודה של "חלק אלוקה ממעל", הנקודה שבלב. לאחר כל ההתפתחות המדעית, האדם מתחיל להשתוקק לשורשו.
שאלה: עד לאיזה גובה מגיע המקובל בהשגתו ?
רב: ייעודו של האדם הוא להגיע לדרגתו של הנותן, עליו להשיג את הנותן כולו. זאת לדעת, השגת הנותן אינה מסתיימת בנקודת בריאתו של האדם. האדם מתעלה מעליה ומשיג את המחשבה הרצון והתוכנית שמטרם בריאתו. המשמעות של השתוות הצורה עם הנותן היא להיות כמוהו, להשיג אותו ולהבין אותו.
להשתוות הצורה עם הנותן מגיע האדם על ידי שינוי פנימי ובכוחות עצמו, בבחירה חופשית. עם כל צעד בדרכו הרוחנית לומד האדם את הטבע שלו לעומת הטבע של הנותן ומרכיב את הטבע של הנותן על עצמו. האדם מתקן את טבעו וכתוצאה מכך רוכש את השכל של הבורא, את מחשבת הבריאה. לא זו בלבד שהוא עולה לדרגה טובה יותר, אלא שהוא נעשה בלתי מוגבל כמו הכוח העליון, במלוא מובן המילה.
שאלה: אם מחוצה לנו יש רק אור, והמצב הפנימי שלי קובע את המציאות, למה האדם אינו יכול לקבוע על המציאות שלו ?
רב: האדם מוקף באור, אור שכולו הזדמנויות ואפשרויות. כל התמונות האפשריות כלולות באותו האור. אם האדם ישנה את הכלים שלו, כך שיהיה להם יחס משותף לאור, יהיה ביכולתו לבחור בכל תמונה מתמונות המציאות, להלך בין התמונות השונות. הכול תלוי באדם, השאלה היחידה היא, איך ניתן לעשות זאת?
עלינו להבדיל בין חמשת החושים הגשמיים עם הזיכרון האגואיסטי ובין חמשת החושים הרוחניים - כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות - עם הרצון האלטרואיסטי, המסך. התנועה בין התמונות השונות של המציאות לא תיתכן בחמשת החושים הגשמיים. האדם לא יכול לסדר את רצונותיו בעזרת חמשת החושים כך שתתראה לפניו תמונה שונה. חמשת החושים הגשמיים דוממים, האדם לא יכול לעשות בהם תיקונים.
אפילו המקובל הגדול ביותר, נשאר בגופו . אם יזדקן, חושיו יכהו - אפילו שבכליו הרוחניים יראה מסוף העולם ועד סופו. חמשת החושים הגשמיים קבועים, האדם לא מסוגל לשנותם. מבעד לעיני האדם אי אפשר לראות את העולם כתמונה של קרני רנטגן, גם אם מדובר בחכם שבאדם.
האדם מסוגל לשנות רק את הניתן לשינוי. את חמשת החושים והתכונה האגואיסטית שלצידם, אי אפשר לשנות, הם לא ניתנים לתיקון. שינוי יתכן רק בנקודה שבלב, רק בחלק אלוקה ממעל המתגלה באדם. על פני הנקודה שבלב ניתן לבנות כלי רוחני הדומה לנותן.
הכלי של האדם כבר קיים, בכל אחד מאיתנו נמצא חלק קטן ממנו. על האדם לשחזר את אותו החלק ולביאו בהדרגה לכלי השלם, בתכונה שווה לתכונת הנותן. הכלי נפל לעולם הזה מתוך סיבה, נכון לעכשיו הוא נמצא באדם כנקודה של השתוקקות לדבר מה בלתי ידוע. לאט לאט עולה האדם בחזרה, ומשווה את צורתו לנותן. רק בנקודה הזאת יש מקום לשינוי, בחמשת החושים האדם אינו משתנה.