אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / ויקרא / פרשת בהר / מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ב

1987/88 - מאמר 22

הנה הזה"ק (בהר דף כ"א ובהסולם אות ס"ז) כותב שם וזו לשונו "צדיק גמור, כל זכיותיו הן למעלה, ועוונותיו למטה. רשע גמור, עוונותיו למעלה וזכיותיו למטה. פירוש. צדיק גמור כל זכיותיו שמורים לו למעלה לעולם הבא. ואינו מקבל מהם בעוה"ז כלום. ועוונותיו, דהיינו העונשים על עוונותיו, הם למטה בעוה"ז. רשע גמור, עוונותיו למעלה, דהיינו שנפרעים ממנו בגיהנום אחר פטירתו מעולם הזה. וזכיותיו שעשה, הוא למטה, שנותנים לו שכרו בעוה"ז. בינוני, זה וזה שופטו, שהן שכרו והן עונשו הם למטה בעוה"ז" . עד כאן לשונו.

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, יש להבין מהו נקרא "צדיק גמור" ומה נקרא "רשע גמור", ומהו "בינוני", ומהו "עוה"ז" בעבודה, ומהו "עוה"ב" בעבודת האדם, ומה זה "למעלה", ומהו "למטה".

ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. כלומר, שהנבראים נבראו בכדי לקבל טוב ועונג. לכן אנו רואים, שכל העולם בלי יוצא מהכלל שואפים רק לקבל הנאה ותענוג, מטעם שכך היתה מטרת הבריאה. אלא מטעם שתהיה השתוות הצורה נעשה תיקון, המכונה, שכל מה שעושים יהיה על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו.

ואיך האדם יכול לעשות משהו לא לתועלת עצמו, הלא הוא נגד הטבע. התשובה היא, שבזמן שהאדם מאמין בגדלות ה', בשיעור זה האדם יכול לעשות מעשים, בכדי שה' יהנה מהמעשים שלו. כי יש בטבע, שקטן, כשהוא משמש את הגדול, יש לו מזה הנאה, ואינו צריך לשום תמורה. אלא זה שיש לו זכיה לשרת אותו זה נותן לו חיים ומרגיש עצמו לאיש המאושר בעולם.

לכן אדם, שהגיע לדרגה זו, שכל כוונתו היא אך להשפיע לה', הוא נקרא "צדיק". כלומר, שבזמן שהוא יכול להשפיע לה', זהו הוא כל תקותו בחיים, ואין שום צורך לדברים אחרים שיתנו לו חיים. ואם הוא רואה, שלא נותנים לו לשמש את המלך, הוא אומר, בטח שעשה איזה עוון, שבשביל זה מענישים אותו וזורקים אותו מהיכל המלך למקום אשפתות, כלומר למקום פסולת.

זאת אומרת, ההנאות שהיו לו ממה שתועלת עצמו נהנה, לזה הוא נזרק. ואמר, שזה מתאים ל"בעלי חי" ולא ל"בחינת מדבר", שהוא בחינת אדם. כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויין אדם ולא אומות העולם". ועתה הוא נמצא במצב שרק (הוא) יכול להנות ממה ששיך לתועלת עצמו, אז הוא אומר, שהוא קבל עונש בטח על איזה עוון, שהוא לא היה נזהר, לכן הוא קבל עונש. זהו מדרגת "צדיק גמור".

מה שאם כן רשע גמור, כל ההנאות שלו הן ממה שיכול להתקבל בכלים דקבלה, שהוא רק לתועלת עצמו. מה שאין כן אם הוא רואה שמעבודה זו לא יגע שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל ילך להשפיע בלי שום תמורה, מזה אין הוא מסוגל לקבל הנאה. ואומר, בטח הוא עשה איזה עוון, לכן אין הוא יכול לקבל משהו בתוך כלים דקבלה. והוא רואה ומסתכל מדוע אינו מסוגל לתת לכלים דקבלה שיהנו.

נמצא, בזמן שהוא חושב, שהרצון לקבל לא יקבלו שום דבר, הוא מאוד מודאג. והמצב הזה, שבו הוא נמצא עכשיו, הוא אומר זה הוא ממש גיהנום, שעונשים אותו עכשיו למעלה על עוונותיו. וזו היא הסיבה שאין הרצון לקבל לעצמו (לא) יכול להנות משום דבר, כלומר שאין לו עכשיו ממה לחיות.

"ובינוני, זה וזה שופטו". פעם דעתו עם הצדיק, ופעם אומר שהצדק הוא עם רשע גמור.

ובזה נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק "צדיק גמור כל, זכיותיו שמורים לו למעלה". שזכיות נקרא אצלו "למעלה, לעוה"ב", כלומר שהוא יכול לעשות דברים שהם שייכות למעלה, היינו בעמ"נ להשפיע למעלה להבורא, שהוא למעלה בחשיבות. וזה נקרא אצלו "עוה"ב", שעוה"ב מכונה "שכר".

ואינו מקבל מהם בעוה"ז כלום. "עוה"ז" נקרא "מקבל". מה שהאדם מקבל בכלי קבלה, זה נקרא עוה"ז, שהוא בחינת מלכות. מה שאין כן עוה"ב נקרא בינה, שהיא כלי של משפעת. לכן בינה נקראת "מעלה", בחינת "עוה"ב". ומלכות נקראת "עוה"ז". לכן הצדיק אינו רוצה לקבל בכלים דקבלה לעצמו כלום, אלא הכל בעמ"נ להשפיע.

וזהו שאומר "רשע גמור עוונותיו למעלה", יהיה הפירוש, אם הוא רואה, בזמן שהוא עוסק בתו"מ, הנקרא בחינת למעלה בחשיבות, והיות שהוא רשע, כלומר שאינו רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע לה', אלא להשפיע הנאה לעצמו, לכן כשהוא עוסק בדברים שלמעלה, היינו דברים שהוא צריך להשפיע למעלה, והוא רואה שלמטה, היינו שהרצון לקבל לא ירויח מהעבודה הזו, על מצב הזה הרשע אומר, מדוע אין הוא מוכשר לתת משהו להרצון לקבל לעצמו, הוא מחמת עוונות, לכן הרצון לקבל לא יכול להנות.

ואומר "דהיינו, שנפרעים ממנו בגיהנום אחר פטירתו מעוה"ז". פירושו "פטירתו מעוה"ז" הוא, שאומר, שאחר שכבר אין לו עכשיו חיים מעוה"ז, הנקרא "כלים דקבלה", שהם ריקים עכשיו מחיים, זה נקרא "פטירה מעוה"ז". וזהו "שנפרעים ממנו בגיהנום". ממש עכשיו, שהוא מרגיש, שאין לו ממה לקבל תענוג עבור הרצון לקבל, לכן הוא אומר שזהו עונש, ומענישים בגיהנום. בשביל זה אין לו חיים.

וזהו הפירוש "רשע גמור למעלה ", בשיעור שצריך לעסוק ולהשפיע למעלה ולא לקבל למטה, זהו נקרא עונש, וזה נקרא שהוא מרגיש עכשיו שהוא אחר הפטירה, כלומר מטעם שכבר אין לו חיים.

"וזכיותיו שעשה הוא למטה, שנותנים לו שכרו בעוה"ז" פירוש, "עוה"ז" נקרא מה שהרצון לקבל מקבל תענוג, ועל זה הוא אומר, בטח זה שאני יכול לקבל טוב ועונג בכלים דקבלה, בטח שיש לי זכיות, לכן נותנים לי תענוג. וזה שאומר "וזכיותיו הוא למטה", היינו בכלי קבלה, הנקרא "למטה בחשיבות".

ובהאמור יהיה הפירוש "צדיק גמור", שכוונתו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. " רשע גמור" יהיה פירושו, שרוצה אך לקבל ולא להשפיע כלל. ושניהם נוהגים באדם אחד, כלומר בזמן שעובד בתו"מ ורוצה להכנס בעבודה דלשמה, אז ע"י עבודה והתגברות הוא בא לידי ידיעה זו, שהוא רשע גמור, ולא רוצה לבטל את רשות עצמו, שלא לחשוב על עצמו, במה הוא יכול להנות עצמו. אלא כל דאגותיו, שיהיו להשפיע, את זה הוא רואה, שזהו דבר קשה.

והאדם הזה הוא יכול לראות את האמת, איך שהוא רחוק מהאמת לעבוד לשם שמים. ואז הוא בא לידי החלטה, שהוא באמת רשע גמור, כיון שרואה אז מה שגופו רוצה, ורואה שאין הוא מסוגל להיות עובד ה', אלא עובד את עצמו.

מה שאם כן אלו אנשים שלא נכנסים בעבודה דלהשפיע, אף פעם האדם הזה לא יכול לראות שהוא "רשע גמור", אלא שהוא רואה לפעמים, שבאמת עדיין לא הגיע לדרגת צדקות. אבל לראות שהוא "רשע גמור" אין מציאות כזו. אלא כנ"ל, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שנכנסים בעבודה דלהשפיע.

ועוה"ז נקרא כלים דקבלה, ועוה"ב כלים דהשפעה. וכמו כן מטה נקרא לתוך כלי קבלה, למעלה נקרא כלי השפעה, כלומר שהתחתון רוצה להשפיע למעלה. "ובינוני זה וזה שופטו", כלומר לא בבת אחת אלא בב' זמנים נפרדים. זאת אומרת, פעם הוא חושב שהוא כבר בדרגת "צדיק", ופעם הוא רואה שהוא "רשע גמור". ובהאמור יוצא, שצדיק הוא אומר "כל זכיותיו שמורים לו למעלה, ועוונותיו, הם למטה בעוה"ז", שפירושו, שבזמן שהתענוגים שלו הם בכלים דקבלה זה נקרא אצלו עונש.

נוכל לפרש בזה דברי הזה"ק (תרומה דף קס"ט ובהסולם אות קכ"ב) וזו לשונו "שולחנו של אדם צריך להיות בנקיות, שלא יקרב הגוף לאכול מזונו אלא בנקיות עצמו. ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה, כי מזון ההוא שהכין לו רוצה בו הקב"ה, כדי שלא יקרב אל השולחן ההוא של קיא צואה, שהוא מסוד הס"א, לאחר שאדם אכל והתענג צריך לתת חלק, לקליפות. ומה הוא, הוא מים אחרונים, זוהמא ההיא של הידים, שצריך לתת לצד ההוא, שנצרך לו, שהוא חיוב על האדם לתת לו חלק הזה, ועל כן אין צריך לברך כלל".

ויש להבין על דרך העבודה מהו נקיות , שאומר "ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה, מטרם שיאכל המזון של השולחן הטהור ". וכמו כן יש להבין מה שאומר "לאחר שאדם אכל והתענג צריך לתת חלק, לקליפות, הוא מים אחרונים, זוהמא ההיא של הידים, שהוא חיוב על האדם לתת לו חלק הזה". אם כן יש להבין, מדוע מטרם הסעודה הוא אומר, שלא לתת להקליפות שום דבר, ואחר הסעודה הוא אומר, שכן צריכים לתת להקליפות חלק. ולא עוד שזהו חובה לתת, רק אין צריך לברך.

ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא מטעם שלא תהיה בה בחינת בושה, לכן נעשה התיקון, שצריכים לכוון כל התענוגים, שהאדם מקבל, שיהיו בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו. והקליפות הם נקראים, מה שהם רוצים לקבל לתועלת עצמו. וכשיתקן כל הכלי קבלה בעמ"נ להשפיע, זה נקרא "גמר התיקון". כלומר שכבר אין מה לתקן בעמ"נ להשפיע, משום שכל הכלי קבלה נכנסו לרשות דקדושה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו".

ומסיבה זו, היינו בכדי שהאדם יוכל לכוון בעת קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא שהאדם יושב על יד שולחנו, אז האדם צריך לומר "זה השלחן לפני ה'". כי "שולחן" נקרא המקום, שמשם האדם מקבל את התענוגים. כי "שולחן" פירושו מקום פרנסת אדם. נקרא שולחן, כמו שכתוב בלשון חז"ל "סמוך על שולחן אביו, סמוך על שולחן אחרים ". וכמו כן אנו אומרים בברכת המזון, "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה, ועל שולחן זה שאכלנו עליו".

ויש להבין מהו בית הזה, ומהו ועל שלחן זה. אלא כנ"ל "שולחן" נקרא המקום, שמשם אדם מקבל פרנסתו. לכן אומרים "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה", שהכוונה שהפרנסה, שאנו מקבלים מה', שלא תהיה בבחינת צר עין, שהיא בחינת מקבל לעצמו. כלומר, שהוא מבקש מה', שהפרנסה, שהוא מפרנס להגוף, לא תכנס בכלים דקבלה של הגוף, הנקראים "צר עין", כמאמר חז"ל "עינו צרה בשל אחרים".

אלא תהיה בבחינת ברכה מרובה , שהם כלים דהשפעה, שזה נקרא " הרחבה" , שהיא בחינת חסדים, שרוצה לעשות רק חסד, מזה תהיה פרנסתו לפרנס עצמו, ולא (תהיה פרנסתו) מבחינת צר עין, הנקראים "מקבלים ולא משפיעים", שמבחינת המקבלים לעצמם לא יכול להיות קיום עולם. זאת אומרת, אם כל העולם היו עובדים בבחינת השפעה, אז היה קיום העולם אפילו בגשמיות, כמו שכותב בספר "מתן תורה". זהו שאומר "ועל שולחן זה".

ומה שכתוב "ברכה מרובה בבית הזה". בית נקרא בחינת חכמה, כמו שכתוב "כתפארת אדם לשבת (יושבת) בית ". וכמו שכתוב "בחכמה יבנה בית". וזהו כמו שכתוב בזה"ק "שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים. אשה נאה דא נשמתא, כלים נאים דא איברים דליה, דירה דא לביה". כלומר, שבית נקרא לבו של אדם, ולבו של אדם צריך להיות בית המקדש, שזהו כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" , שפירושו, שיש לאדם לעבוד על ב' דברים:

א) תיקון הבריאה, שהוא בחינת חסד, שנקרא "ברכה מרובה", שהרחבה נקרא "חסד", כנ"ל שהוא ההיפך מצר עין. וזה נקרא "שולחן ה'". וזה משיגים ע"י התורה, כדברי חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

ב) ואח"כ באה עבודה של מטרת הבריאה, המכונה אור החכמה או שמכונה אור החיים, שהאור הזה נקרא "חכמת התורה", שהיא בחינת "אורייתא וקב"ה חד הוא", שבאופן כללי התורה הזאת נקראת "שמותיו של הקב"ה". וזה בא לאחר שהאדם כבר קבל כלים דחסד, שהם כלים דהשפעה מבחינת השתוות הצורה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "ר' מאיר אומר, הלומד תורה לשמה, היינו שכבר יש לו כלי דהשפעה, שענינו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו, אז מגלין לו רזי תורה, שזה נקרא שמותיו של הקב"ה".

ובהאמור יש לפרש מהו נקיות בעבודת ה'. זהו שאומר "ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה מטרם שיאכל המזון של השלחן הטהור", שהפירוש הוא, היות שאי אפשר לתת דברים חשובים בכלים מלוכלכים, כי יתקלקל הכל בשביל הליכלוך. כך הוא בעבודת ה', שדוקא בזמן שהאדם הוא עובד ה' ולא עובד עצמו, כלומר שרצונו הוא להשפיע לה', אז השפע יכול להכנס בכלים האלו, משום שיש השתוות בין האור לבין הכלי.

מה שאם כן אם נמצא בהכלי מעורבת קבלה לעצמו, שזה נקרא "מלוכלך" נגד האור, שהוא כולו להשפיע, נמצא לפי זה, שהאדם, מטרם שהולך לקבל פרנסה מה', שהוא ענין הנאה ותענוג, הוא צריך לנקות עצמו מקבלה עצמית, אז השפע, שהוא התענוג, אינו הולך להקליפות, שהם בחינת מקבלים לעצמם, אלא השפע ילך להקדושה, היות שהוא יכול לכוון בעת קבלת התענוג לשם שמים. וזה נקרא "שיאכל המזון על שלחן הטהור".

מה שאם כן אחר הסעודה הוא להיפך, הוא צריך לתת חלק להס"א, כלומר שהוא אומר, שעדיין יש כאן ליכלוך השייך לס"א, ועלי מוטל עוד לתקן עצמי.