מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ג

1987/88 - מאמר 23

בפסחים (דף נ') כתוב "אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".
הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק י', ה') אומר וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלים רז זה מעט, ומרגילים אותם לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה".
ובפסחים (דף נ') כתוב שם בהתוספת וזה לשונו "תימא בפרק ב' דברכות אמר, כל העוסק בתורה שלא לשמה, נח לא שלא נברא. ואומר ר' יהודה, דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנתר".
ובברכות מתרץ התוספות וזה לשונו, "ויש לשאול דהכא דמיירי, שאינו לומד אלא לקנתר חביריו, והתם מיירי שלומד ע"מ שיכבדוהו".
ובהאמור אנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין ב' בחינות בעבודת ה':
• לשמה,
• שלא לשמה.
ויש לדעת מהו בדיוק "לשמה", ומהו בדיוק "שלא לשמה". ובשלא לשמה אנו רואים, שיש להבחין ה' בחינות:
א) בחינה הא' בשלא לשמה כדברי הרמב"ם, שהוא עוסק בתו"מ, מטעם שהבורא צוה לנו, ורוצה לקיים מצות ה', וזוהי הסיבה שעוסק בתו"מ. ורק שיש להבחין כאן מהי הסיבה שמחייבת אותו לקיים מצות ה'. אומר הרמב"ם, שצריכים להגיד לו "מטעם שכר ועונש". כלומר, שאם יקיים מצות ה', ה' יתן לו שכר, שיהיה לו אריכות ימים, ועושר, ועוה"ב. ואם לא יקיים, הוא יקבל עונש, בגלל שהוא לא רוצה לקיים מצות ה'.
אולם בשכר ועונש יש להבחין ב' בחינות:
• כמו שאומר הרמב"ם,
• שיש שכר ועונש מתענוגי התורה ומצות. שענין זה גם כן לא יכולים לגלות למתלמדים שמתחילים בעבודה, וכמו כן לקטנים ולנשים.
ב) בחינה הב' בשלא לשמה, כמו שאומר התוספות, שהוא לומד תורה בכדי שיכבדוהו. וזה גרוע מבחינה א', שאומר הרמב"ם, היות שכאן אין הוא דורש שה' ישלם לו שכרו, ומסיבה זו הוא עובד, אלא הוא רוצה שאנשים יכבדוהו לו, בין בכסף ובין בכבוד. וזוהי הסיבה שמחייבת אותו לעסוק בתו"מ. ויכולים לומר, שזה נראה כאילו הוא מקיים תו"מ משום שאנשים מחייבים אותו, אחרת האנשים לו יתנו לו שכר, ולא משום שה' צוה לקיים את התו"מ. אולם גם זה נכנס בבחינת "שלא לשמה, המביא לשמה".
ג) בחינה הג' בשלא לשמה היא כמו שאומר התוספות, הלומד בע"מ לקנתר חביריו, זהו גרוע מבחינות הקודמות של שלא לשמה. ועל זה אמרו "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נח לו שלא נברא".
ונבאר את בחינת "לשמה" מהי, ואת ה' בחינות בשלא לשמה, ונתחיל מלמטה למעלה:
השלא לשמה ע"מ לקנתר, שהוא הגרוע ביותר שבהם, עד שחז"ל אמרו, שמי שהולך בדרך הזה "נח לו שלא נברא". ויש להבין הטעם, מדוע ע"מ לקנתר יותר גרוע ממי שלומד עמ"נ שיכבדוהו. הלא הוא לומד בשביל הנבראים ולא עבור ה', כדוגמת ע"מ לקנתר, שהוא עבור הנבראים.
ויש לפרש את ההבדל ביניהם, היות שידוע, שניתן לנו מצוה "ואהבת לרעך כמוך". ואמר ר' עקיבא על זה, שזהו כלל גדול בתורה. וכמובא בספר "מתן תורה", שזהו המעבר, לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת שהיא אהבת חברים, לאהבת ה'. זאת אומרת, שאי אפשר לאדם, שיוכל לעבוד לשמה, מטרם שיוצא מאהבה עצמית. לכן יש לנו להבחין בענין אהבת הזולת ב' בחינות:
• שיש לו אהבת הזולת,
• שאין לו אהבת הזולת,
• ויש בחינה ג', שהיא שנאת הזולת. כלומר, שעושה מעשים לצער את הזולת. וזה נקרא "המתכבד בקלון של חבירו". פירוש, הוא נהנה מזה שחבירו מתבזה וסובל יסורים, מזה הוא שואב את הנאתו. אדם הזה נקרא, שהוא עוסק בשנאת הבריות.
ובזה יש להבחין בין מי שלומד בע"מ שיכבדוהו, או שלומד ע"מ לקנתר. היות שהמטרה היא להגיע לבחינת לשמה, וניתנה לנו עצה, שע"י נוכל להגיע לשמה, שהיא ע"י אהבת הזולת. נמצא, מי שלומד ע"מ שיכבדוהו, הגם שהוא לא עוסק באהבת הזולת, אבל על כל פנים הוא לא עושה מעשים לשנאת הבריות. כי אלה אנשים, המכבדים אותו, הם נהנים ממנו, ולכן הם מכבדים אותו. אי לזאת, יש לו עוד סיכויים להגיע לשמה, מטעם עצם עשיה, מה שהוא עוסק בתו"מ, מטעם כי התו"מ בעצמם מביאים לו רוח טהרה, שתהיה לו היכולת לעלות בסדר המדרגה, להגיע לאהבת הזולת ולאהבת ה'.
• לכן על זה אמרו "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". מה שאין כן, מי שלומד על מנת לקנתר, שזהו מעשה המביא לו לשנאת הזולת, אלא הוא רוצה להתכבד בקלון של חבירו, בודאי אף פעם לא יוכל להגיע לאהבת ה', היות שהוא עושה פעולות המעכבות לצאת מאהבה עצמית. אם כן איך יצא מאהבה עצמית לאהבת ה'.
• אולם עוד בחינה אחת יש להבחין בשלא לשמה. והיא בדרך הכפיה, כמו שכתוב (מאמר י"ט, תשמ"ז). לדוגמא, אדם עובד אצל אדם דתי, ויש לו ממנו פרנסה בריווח. והבעל הבית אומר לו, שאני רוצה ממך, שאתה תהיה שומר תורה ומצות, אחרת אני לא רוצה שאתה תעבוד אצלי.
• והוא בא הביתה ומספר לאשתו, שהבעל בית רוצה לפטר אותו מעבודה. ואישתו אומרת, מה פתאום לשמור תו"מ, בשביל שיש לך בעל בית דתי, הלא אנחנו לא מאמינים בזה, אם כן בשביל כסף אנחנו נמכור את המצפון שלנו. אבל כשהוא אומר לאשתו, היות שהייתי בכמה מקומות עבודה, ואין להשיג עתה מקום עבודה, לכן יוצא, אם אנחנו לא נקבל את התנאי של בעל הבית, אנחנו גוועים ברעב.
• לכן, אומר הבעל, שלא כדאי לעבוד בשביל המצפון שלנו במסירת נפש, אבל אנחנו יודעים את האמת, שאין אנו מאמינים בתו"מ, אלא נקיים תו"מ לא מטעם שה' צוה לנו לקיים תו"מ, אלא מטעם שבעל בית חרושת צוה אותנו. לכן אנו מקיימים תו"מ. ובבעל הבית אין אנו צריכים להאמין. אם כן מה יש שאנחנו נקיים תו"מ, הלא בהמעשה אין אנו עוד פוגמים בהמצפון שלנו, שפתאום אנו נהיה מאמינים, כי אנחנו נשארים, אפילו כשאנו עושים את המעשים, בלתי מאמינים בה'.
• ולכאורה איזה חשיבות יש בתו"מ כאלו, שהוא אומר בפירוש, שהוא נשאר בדעתו כמו כל החילוניים, ואיזה ערך יש למעשים כאלו לפי דעתנו. אולם מצד הלכה, אנו מחויבים לכוף אותו, אף על פי שהוא אומר, שאינו רוצה. משמע שבזה גם כן מקיים מצות ה', אלא שנקרא "שלא לשמה". וזהו כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') וזה לשונו "אבל בדברי שמים, אם לא חוזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב".
• משמע מכאן, שגם באופן זה נקרא בחינת "שלא לשמה", שמתוך אותו השלא לשמה באים גם כן לשמה, יותר מכפי שלומד על מנת לקנתר, ששם אמרו חז"ל "נח לו שלא נברא". וכאן יש לפרש, שמזה שהוא מקיים תו"מ שלא לשמה, הוא לא עושה פעולה, שהיא נגד אהבת הזולת, אלא מכאן יש הנאה להזולת. כלומר, הדתיים, שרואים שהוא נעשה עכשיו שומר תו"מ, לא מסתכלים על הסיבה, אלא על המעשה. לכן הם נהנין מזה. מה שאם כן הלומד ע"מ לקנתר, שעושה פעולה הפוכה ממה שהאדם צריך לעשות, כנ"ל.
• ובזה ביארנו ההבדל בין "הלומד ע"מ לקנתר", שזהו הגרוע ביותר, לבין "שעובד בכפיה", שאחרים כופים אותו שיעבוד, שזהו "שלא לשמה", העומד למעלה מזה "שלומד ע"מ לקנתר". והגם שקשה לומר כך, הלא הוא מקיים תו"מ מרצונו הטוב ולא מכפיה, אלא רצונו לקנתר, שזהו רק מחשבה ולא מעשה. מה שאם כן מי שמקיים תו"מ מטעם כפיה, שהקהל לוחצים עליו, מדוע יהיה זה יותר טוב ממי שלומד ע"מ לקנתר, שהמעשה שלו הוא לא עושה זה מרצונו הטוב.
• ואולי יש לומר, מכל מקום בסגולת המעשה, שהוא עושה, הגם שהוא בכפיה, המעשה בעצמו יש לו סגולה, שיביא לו רצון ומחשבה טובה. על דרך שאמרו חז"ל על הכתוב "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". ואמרו "יקריב אותו. מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו, תלמוד לומר לרצונו. הא כיצד כופין אותו, עד שיאמר, רוצה אני" (ערכין כ"א). ומסיבה זו יכולים לומר, שהוא יותר חשוב ממי שלומד ע"מ לקנתר.
• אולם יש לשאול, הלא סוף כל סוף הוא עושה את המעשה בשלמות. אלא שהוא חושב שע"י זה הוא יקבל כבוד, מזה שהוא מראה שהוא יודע, והשני לא. ומדוע זה יהיה כל כך קשה להגיע להמטרה, הנקראת "לשמה" עם השלא לשמה, שהוא ע"מ לקנתר, עד כדי כך שאמרו "נח לו שלא נברא".
• ויכולים לומר, כי מי שלומד ע"מ לקנתר, בטח שהוא שקוע ראשו ורובו בתורה, וממילא הוא חושב על עצמו, שהוא איש שלם בתורה. אם כן אף פעם לא יחשוב על ענין של לשמה, היות שהוא רואה, שהוא שקוע בתורה יותר משאר חבריו, שהם אינם נותנים כל כך כמות בשעות, כמו כן באיכות. והוא מסתכל על עצמו, שהוא נותן יגיעה גדולה בתורה יותר מהחברים, בזה שהוא מתעמק לדעת את הפירוש הנכון שיש להבין בהתורה, ואינו לומד בשטחיות כמו אחרים, אלא הוא נותן יגיעת המוח. אם כן, איך יכול לחשוב על עצמו, שיש לו חסרון. אם כן אף פעם הוא לא יכול להגיע להכרת הרע, שידע, שהוא צריך להגיע לשמה. לכן הוא אבוד. לכן אמרו עליו "נח לו שלא נברא".
והיותר חשוב ב"שלא לשמה" שהוא מביא לשמה, הוא כמו שאמר הרמב"ם, כדי לקבל שכר ושלא לקבל עונש. כי השלא לשמה מה שהתוספות אומר, שהוא "כדי שיכבדוהו", הוא עושה מעשים עבור אנשים, שהם יראו ויכבדוהו. נמצא, שנראה, כאילו הוא מקיים את מצות אנשים, שבשבילם הוא עובד. והאנשים ישלמו לו שכר.
מה שאם כן כשהוא עובד על הכוונה של שכר ועונש, הוא עובד עבור ה', אלא שהוא רוצה, שהקב"ה ישלם לו שכר, תמורת עבודתו בתו"מ. ואין הוא רוצה, שאנשים ישלמו לו שכר. כי הוא לא עובד עבור אנשים, שהם ישלמו לו שכר. אלא הוא עובד ומקיים תו"מ, מטעם שהקב"ה נתן לנו תורה ומצות, לקיים אותם. וע"י נקבל שכר תמורת עבודתנו בתו"מ. אם כן בטח שדרגה זו יותר גבוהה ממה שהתוספות אומר, היינו שלא לשמה בע"מ שיכבדוהו.
כי שם עובד לשם אנשים, שאנשים יכבדוהו. מה שאם כן בשכר ועונש, הוא עובד בשביל הקב"ה, שזה נקרא "לשמה", כלומר בשביל ה'. רק הוא רוצה שכר תמורת עבודתו. לכן אינו נקרא עוד "לשמה ממש".
אולם יש להבחין בשכר ועונש עוד בחינה, הנקראת "שלא לשמה", כמו שאמר הרמב"ם. אלא שהשכר ועונש הוא בצורה אחרת. כי מדרך העולם הוא, מה שיש להבין בשכר ועונש, הוא מה שהוא מלובש בלבושים גשמיים, כדוגמת אכילה, ושתיה, וכדומה, שהזה"ק אומר, שזה שאנו יכולים להנות מתאוות גשמיים, הוא רק נהירו דקיק, ממה שנפלו מעולם השבירה ניצוצים קדושים לתוך הקליפות. וזהו כל התענוג שיש בהם. וכל העולם כולו רצים אחרי התענוגים האלו, מה שכתוב, עיקר האור מלובש בתורה ומצות, ולשכר ועונש כזה הוא מצפה.
ויש תמיד לתת תשומת לב, בזמן שמדברים למי שהוא יכנס לקיים תו"מ, לחשוב מקודם, לאיזו סיבה מתאים האיש הזה. כי כל אחד ואחד יש לו דבר אחר שמעניין אותו, שבשביל סיבה זו הוא מבין, שכדאי לקיים תו"מ. כי ע"י הוא יקבל דבר, שכדאי לתת יגיעה ועבודה רבה. וכל מה שדורשים ממנו, הוא יהיה מוכן לתת, בכדי להשיג את מה שהוא מבין, שכדאי הוא לו.
ומשום זה צריכים תמיד לומר לאדם את מה שיהא אצלו חשוב, בשיעור שכדאי לתת לו כל מה שדורשים ממנו. אחרת, אם לא נותנים סיבה, שיבין את הכדאיות, בטח שלא ישמע מה שמדברים אליו. והיות האדם מסתפק במה שיש לו, וקשה לשנות את הרגלו, אם לא ירויח מזה דבר, שבשביל חשיבות הדבר יש לו חומרי דלק לשנות את הרגלו, ולהתחיל לעבוד בצורה אחרת ממה שהיה רגיל, ולכן יש לפנינו ה' בחינות "שלא לשמה", הנקראות:
א) על דרך הכפיה
ב) הלומד ע"מ לקנתר
ג) הלומד ע"מ שיכבדוהו (התוספות)
ד) בשביל שכר ועונש הגשמיים (הרמב"ם)
ה) בשביל שכר ועונש הרוחניים. לא בדברים הגשמיים, שהוא דבר מובן מאליו לכולם, אלא הוא רוצה שכר ועונש של תענוגים הרוחניים, כמו שכתוב (הקדמה לספר הזהר, אות ל') וזה לשונו "והמדרגה הסופית שבחלוקה זו (בשלא לשמה), היא, שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, ובדומה לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, עד שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לישון".
אמנם בחינה ה' בשלא לשמה, לא יכולים לומר לאדם, שהוא יתחיל בשלא לשמה הזה, כי לא כל אדם מוכשר להבין שיש דבר כזה. היינו להאמין, שיש תענוג להנות מהאור, המלובש בתו"מ, יותר הנאה מכפי שיכולים להנות מהתענוג, המלובש בתענוגים גשמיים.
זאת אומרת, אם היה תיכף מגולה אור התענוג, המלובש בתורה ומצות, היה נקרא זה "השגחה גלויה". ואז לא היתה יכולה להיות שום אפשרות לאדם, שתהיה לו היכולת לעבוד לשמה. כי התענוג שהיה מרגיש בתורה ומצות, היה מכריח אותו לעשות הכל, ולא מטעם שה' צוה לקיים.
וזהו כמו שאומר בהקדמה לתע"ס (אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא בה תענוג נפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות".
נמצא, אז לא היתה מציאות של בחירה, מסיבת תענוגים גדולים, המלובשים בתורה ומצות, הם אורות גדולים. לכן התענוג הזה הוא בהסתרה. ולהיפך, בגשמיות כן מגולה תענוג בכל עשיה, שזה מביא לנו להשתוקק, לכל מקום שרואים שיש איזה תענוג. ובין שאסור ובין שמותר, אין הגוף מבחין. ויש בגלל זה ענין של בחירה וענין שכר ועונש.
ובהאמור יוצא, שבזמן שמדברים עם מי שהוא, שיקבל עליו עול תו"מ, צריכים לשקול בדעת מיושבת, איזו בחינת שלא לשמה להגיד לו, כנ"ל, כי כל אחד ואחד יש לו שלא לשמה המתאים לאופי שלו, שהוא יבין, שעל "שלא לשמה" הזה כדאי לקבל על עצמו תו"מ. ולפי ה' בחינות הנ"ל בשלא לשמה:
א) על דרך הכפיה
ב) הלומד ע"מ לקנתר
ג) הלומד ע"מ שיכבדוהו (התוספות)
ד) בשביל שכר ועונש הגשמיים (הרמב"ם)
ה) בשביל שכר ועונש של תענוגים הרוחניים
בחינה א) (על דרך הכפיה). היא מתאימה לכל, כלומר במקרה שהאדם יכול לכוף את השני, בענין כפיה לא חשוב, אם השני מבין או לא מבין. ממילא נקרא זה "כפיה", שהאדם יכול לעשות אפילו דבר, שהוא מבין מאה אחוז שהצדק עמו, אבל אין ברירה. וזה נקרא "כפיה". מה שאם כן בשאר בחינות דשלא לשמה, אז כל יחיד ויחיד יש לו אופי אחר, שצריכים להגיד דבר המתקבל על הלב.
בחינות ב), ג), ד) (ע"מ לקנתר, ע"מ שיכבדוהו, כדי לקבל שכר ועונש הגשמיים). זה יכולים להבין, אבל לכל אחד יש אופי אחר. לכן צריכים לתת תשומת לב מיוחדת, לדעת איזו בחינת שלא לשמה להגיד לו. כלומר, איזה שלא לשמה האדם יכול להבין, שכדאי לעבוד בגללו.
בחינה ה) (ע"מ לקבל תענוגים של אהבת ה'). מה שאם כן שלא לשמה של בחינה ה', שהוא משתוקק לאהבת ה', מטעם שהוא מרגיש הנאה בתורה ומצות. זה לא יכולים להבין, מטעם שזה תלוי בהרגשה. וכל זמן שאין האדם מתחיל להרגיש טעם, אין מה לדבר עמו. לכן נקרא זה בשם "בחינה הסופית בשלא לשמה", כלומר שאח"כ נכנסים לדרגת "לשמה".
אולם יש להבין, אם האדם מגיע לדרגה, שהוא משתוקק לתו"מ בשיעור כנ"ל "בזכרי בו איננו מניח לישון", ומדוע נקרא זה עוד "שלא לשמה", אלא היות שההנאה מתו"מ, זה מה שמחייב אותו לקיים את התו"מ. ולשמה נקרא, שגדלות ה', מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", זה גורם לו שיקיים תו"מ.
נמצא, שאין ההנאה מחייבת אותו, שזו תהיה הסיבה שלו, אלא הבורא הוא הסיבה, שגורם לו לקיים תו"מ. ובחינת לשמה מבוארת בהקדמה לספר הזהר (אות ל"ב) וזה לשונו "העבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ולא לקבל פרס, ונעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י".
אולם לפי הכלל, ש"האדם הוא עולם קטן, הנכלל מע' אומות", כמו כן הוא כלול מכלל ישראל. כלומר, זה שאמרנו שיש ה' בחינות בשלא לשמה, שיש אנשים, ששייכים לבחינה מיוחדת של שלא לשמה, כמו כן צריכים לומר, שבאדם אחד ישנם כל אלו ה' בחינות דשלא לשמה. אלא שהם בזה אחר זה. שהאדם, לפעמים הוא פועל אצלו שלא לשמה על מנת לקנתר, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה על מנת שיכבדוהו, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה בכפיה.
כמו שאמר הרמב"ם "שמכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב". כלומר, שהאדם בא להתפלל לבית הכנסת, או שבא ללמוד תורה, בכדי שהחברים לא יסתכלו עליו בבזיון, כי כל אחד יבזוהו אותו בלבו, אף על פי שאף אחד לא יגיד לו, מדוע הוא לא בא לשיעורי תורה שישנם בבית הכנסת. אבל האדם יודע, שבטח כל אחד יסתכל עליו, כאילו הוא נחות דרגא. נמצא, שהבזיון שהוא ירגיש, זה נותן לו לבוא לבית הכנסת. נמצא, הגורם דשלא לשמה, שמחייב אותו, הוא דוגמת הכפיה, שאומר הרמב"ם כנ"ל.
ועם השלא לשמה הזה יותר קל לשמש בתור שלא לשמה המועיל. היות השלא לשמה שקשור עם יסורים, היינו בזיון, זה נותן יותר כח, שיוכל להתגבר על ההפרעות שיש לו. לכן בזמנים, שהאדם נמצא בבחינת הירידה הכי תחתונה, הוא גם יכול לפעול אצלו את השלא לשמה מבחינת הבושה. ומשום בושה זה נקראת כפיה. כלומר, הבושה, שהיא יסורים, כופים את האדם לעשות מעשים, אף על פי שהגוף לא מסכים.
ולפעמים אדם מתחזק עצמו עם השלא לשמה של שכר ועונש, כמו שאמר הרמב"ם. ולפעמים יש לו שכר ועונש מזה שמרגיש טעם בעבודה, ואי ואם לא שומר תו"מ, שזהו סוף דשלא לשמה, כנ"ל.