מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה
תש"ן - מאמר י"ח
1989/90 - מאמר 18
הזה"ק בשלח (דף י"ח ובהסולם אות ע') כתוב שם וזה לשונו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. ר' פתח, אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך, ממצוא חפצך, ודבר דבר, שלא יהיה דיבורך של שבת, כדיבורך של חול. ובכל יום צריכים להראות מעשה, ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת, רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר, ולא בדבר אחר, כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה. בוא וראה, כאן, כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההיא לא רצה הקב"ה, שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היתה. זה שכתוב, ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כי ההתעוררות שלמטה היתה מפעילה רק דין בלבד", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מה הסמיכות "ה' ילחם לכם" לשבת. ומדוע כל יום צריכים התעוררות מלמטה, ובשבת לא צריכים, כי בשבת יש רק אתערותא דלעילא. וגם יש להבין, מהו הפירוש, שבשבת צריכים לעסוק רק בדברי השם ובקדושת היום.
ידוע שיש לפנינו ב' דברים:
א) חסרון, שהוא ענין השתוקקות, שבלי חסרון אין האדם יכול לקבל הנאה, שאפילו שהדבר הזה יהיה דבר הכי חשוב בעולם, אם אין לו חסרון להדבר, הגם שהוא יכול לקבל את הדבר, אבל לא להנות מהדבר, כי זה תלוי לפי מידת השתוקקותו להדבר. לכן יש לנו זמן של חסרון, שאז הוא הזמן לקבל כל פעם יותר חסרון.
היינו, שבהדבר שהוא מרגיש חסרון, הוא הולך למלאות את חסרונו. ואם קשה לו להשיג את הדבר, אין אנו אומרים שהשתדל בחנם להשיג את הדבר, אלא כן השיג משהו, היינו השיג כלי הנקרא השתוקקות. כלומר, אם היה משיג תיכף את המילוי, המילוי הזה לא נקרא מילוי מבחינת הנאה, שזוהי העיקר המטרה. כמו שלמדנו, שמטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שיקבלו הנאה ותענוג.
נמצא, שאם האדם מקבל איזה דבר בלי יגיעה, היינו, שלא היה לו זמן להשיג את הכלי לקבלת התענוג, הנקרא "השתוקקות", נמצא, שהנאה, שהאדם צריך לקבל מהדבר, אין המילוי יכול לתת את ההנאה, מטעם שאין לו כלי לקבל את ההנאה, שהכלי לקבלת הנאה נקרא השתוקקות. וכדי לקבל השתוקקות לאיזה דבר, תלוי דוקא בזמן, היינו זמן להרגשת החסרון.
מזה יצא לנו, כשהאדם מתפלל לה' שימלא חסרונו, גם זה תלוי בשיעור זמן שהוא מתפלל, שה' ימלא את חסרונו. לכן ה' עוזר לו מקודם, בזה שהכלי מתגדל אצלו, הנקרא כלי של השתוקקות, היינו שה' שומע תפלתו. ומה שאין האדם מקבל תיכף את המילוי על מה שהוא מתפלל, האדם צריך לומר, שזה לא נכון, אלא ה' כן שומע תפלתו, והוא מגדיל את ההשתוקקות בהאדם, בכדי שיהיה כלי אמיתי להרגשת התענוג. לכן יוצא, שאם היה תיכף מקבל את מבוקשו, לא היה יכול להנות, מטעם חסרון השתוקקות, כנ"ל.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "כי אצל הרשעים נדמה להם היצה"ר כחוט השערה, ואצל הצדיקים כהר גבוה". אולם קודם כל אנו צריכים להבין, בזמן שאנו מדברים על דרך העבודה, מה פירושו על דרך העבודה.
והענין הוא, שיש ב' אופנים בקיום תורה ומצות:
א) היא בחינת עשיה, הנקראת בחינת מעשה. הוא לומד תורה, הוא מקיים את המצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ואין לו מה להוסיף על זה. ובאמת הוא נקרא צדיק מבחינת המעשה.
ב) היא בחינת עבודה, שהיא עבודה שבלב. ותפילה, בדרך כלל נקראת בחז"ל תפלה, עבודה, שתפלה נקראת עבודה שבלב, שזוהי כוונה, היינו כוונת הלב, כלומר שהאדם צריך לכוון בעת עשיית תו"מ לשם מה הוא מקיים את התו"מ, אם לתועלת עצמו או שכוונתו היא לתועלת ה'.
לכן יש לנו להבחין צדיקים ורשעים מבחינת המעשה, וצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה. כלומר, מבחינת המעשה נקראים צדיקים, חרדים, ורשעים נקראים, חילוניים. אולם מבחינת הצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה, זהו סדר אחר לגמרי. כלומר, שמבחינת המעשה שניהם צדיקים. רק מבחינת הכוונה יש הפרש: צדיקים נקראים שעובדים בשביל ה', ורשעים נקראים שעובדים בשביל עצמם. אמנם מבחינת המעשה שניהם צדיקים.
ובזמן שרוצים ללכת בדרך העבודה, היינו בכוונת הלב, לכוון שכל עבודתו תהיה לשם שמים, אז מתחיל סדר העבודה. כלומר, שהרשעים, שישנם בלבו, הנקראים "רצון לקבל לעצמו", הם מתנגדים לעבוד לתועלת ה'. אולם "זה לעומת זה עשה אלקים", כלומר כפי ערך שרוצה ללכת בדרך האמת, בשיעור זה מתגלה האמת של הרע שבו.
כי בזמן שיש לו רצון קטן ללכת בדרך האמת, היינו לעשות הכל לשם שמים, אז הרע שלו גם כן קטן, משום ש"זה לעומת זה". היינו, כפי הקדושה שבו, כן ערך ההתנגדות לקדושה. נמצא, כפי מה שהוא מתקדם בעבודה, שרוצה כל פעם ללכת יותר בדרך האמת, מתגלה יותר הרע, בזה שלא נותן לו לבטל את הרע, והרע מתאמץ לשלוט ביותר כח.
נמצא לפי זה, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". לכן יוצא, מי שרוצה להיות צדיק, היינו שהמעשים שלו יהיה לשם שמים, אז הרע מתגדל אצלו. לכן אמרו "צדיקים נדמה להם היצה"ר כהר גבוה". היינו, שכל פעם הרע מתרומם למעלה. ופירושו "הר" הוא הרהורים. היינו, שיש לו הרהורים רעים, שכל פעם המחשבות רעות מתרבות ונעשות להר גבוה.
מה שאם כן רשעים, כלומר שאין הם משימים לב בקשר להכוונה, שתהיה כוונתם בע"מ להשפיע, אלא הם מאמינים, שהם עוסקים שלא לשמה ו"מתוך שלא לשמה באים לשמה", וסומכים על זה, ואומרים "סוף הכבוד לבוא". כלומר, שרק מתי שיהיה להם רצון לכוון לשם שמים, בטח יהיה להם הכח להתגבר ולעשות הכל לשם שמים, שהרע שלהם דומה בעיניהם כמו חוט השערה, היינו שזהו לא כל כך קשה לכוון.
והטעם הוא, שלא כל כך גדול הרע שלהם, כנ"ל, כיון שהטוב שלהם הוא קטן, כלומר הרצון לעשות הכל לשם שמים הוא קטן. והוכחה לזה, שאין להם כל כך צורך להתחיל בעבודה זו, אז ממילא אין הרע שבהם, צריך לגלות את הרע שבו, להתנגד לו. לכן נדמה להם היצה"ר כחוט השערה. זאת אומרת, שאין אף אחד מהם אומר שקר חס ושלום, אלא כל אחד ואחד אומר לפי הרגשתו.
ובהאמור יוצא לנו ענין להמשיך את האור, וענין להמשכת כלי. כלומר, הכלי לקבלת הטוב ועונג, הנקרא השתוקקות כנ"ל, הכלי הזה אין לנו עוד. כי זה תלוי בעבודת האדם, שדוקא ע"י העבודה יש התפתחות לכלי זה, המכונה חסרון והשתוקקות. והכלי הזה נקנה דוקא ע"י יגיעה. כלומר, בלי יגיעה אי אפשר להשיג את הכלי, היינו הצורך להשיג הכלים דהשפעה.
זאת אומרת, השגת הכלים דהשפעה, זה כבר נקרא אור. היינו, שזה ענין הבא מלמעלה, הנקרא סיוע דלעילא על השגת כלים דהשפעה. כידוע, שיש בהאור להבחין ב' בחינות:
א) להשגת כלים דהשפעה, כלומר הכלים היינו הרצונות, שהיו מקודם מחוץ לקדושה, היינו שלא היו יכולים להשתמש עם הרצונות האלו בע"מ להשפיע.
ב) ואור זה נקרא על שם הכלים, היות שהאור בא לתיקון הכלים. וזה מכונה אור דאחוריים, על שם הכלים, שהכלים נקראים אחוריים לגבי האור, שהאור נקרא פנים.
ובעבודה נקראת זו בחינת סיוע מלמעלה, כמו שאומר בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל, במה. התשובה היא, בנשמתא קדישא. היינו, שנותנים לו מלמעלה אור, הנקרא נשמה. והאור הזה מטהר את האדם, שיהיה לו כוח להשפיע להעליון, כי כמו שהאור בא מן המשפיע, כן האור הזה נותן כוח באדם, שיוכל לעבוד בע"מ להשפיע.
נמצא לפי זה, שיש להבחין בסדר עבודה:
מצב א) אדם בזמן שנתעורר לצאת ממה שיש לו, מבחינת "מצות אנשים מלומדה", ומרגיש שלא יכולים להמשך לבחינת הכלל, שעוסקים בתורה ומצות עם אותה הבנה, שהיתה להם בזמן כשהתחילו לקיים תו"מ. ההבנה הזו והרגשה זו נמשכות להם כבר הרבה זמן, ואין להם שום התקדמות בתו"מ, רק בבחינת הכמות. מה שאם כן בבחינת האיכות, כלומר שתהיה להם קצת יותר הרגשה בחשיבות של תו"מ, אין להם. והם תמהים, איך אפשר להיות, שלא תהיה שום התקדמות בתו"מ בבחינת האיכות. הלא כתוב על תו"מ "כי הם חיינו ואורך ימינו". ומבחינה זו אין להם שום התקדמות. לכן הם הולכים לחפש מקום, ללמוד איך להשיג את ההתקדמות, בבחינת הגדלות והחשיבות, שירגישו את הבחינת "כי הם חיינו".
מצב ב) כשמתחילים ללכת בדרך, איך להגיע לבחינת "כי הם חיינו", אומרים לנו חז"ל, העצה להגיע להרגיש את החיים, שישנם בתו"מ, היא בחינת דביקות, כמו שכתוב "ולדבקה בו", שפירשו "הדבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום". זאת אומרת, כמו שהבורא הוא רק להשפיע, כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו, הנקרא שהאדם רוצה, שכל מעשיו יהיו אך ורק להשפיע, ולא לתועלת עצמו.
וכאן במצב הב' הזה, שהוא רוצה לעלות בדרגה, ולקיים את התו"מ בבחינת להשפיע, אז הוא מקבל סיוע הראשון, שמודיעים להאדם, איך שהוא רחוק מבחינה זו, הנקראת לשמה. כלומר, הגם לפני שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ידע שיש ענין, שצריכים לעשות לשמה, הנקרא לשם שמים, והאמין במה שאמרר חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתו"מ אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" (פסחים נ'), אולם לא עלה על דעתו של אדם, שבכדי לעבוד לשמה, צריכים נס מן השמים, אחרת אי אפשר לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
וזהו מטעם כנ"ל, שאם אין להאדם רק קצת טוב, אי אפשר לתת לו הרבה רע, שבטח לא יהיה בידו להכריע, ותיכף יברח מהעבודה זו. אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד עם מרץ, בכדי להגיע לעבודה דלשם שמים, אז נותנים לו, לפי עבודתו, לדעת ולהרגיש איך שהוא מרוחק מזה.
נמצא לפי זה, הסיוע הראשון שהוא מקבל, הוא גילוי הרע שבו, שזה נקרא "הכבדת הלב", כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", שזה נקרא, שמשיג את בחינת אחוריים של הקדושה. כי קדושה נקראת "פנים", ופנים נקרא דבר המאיר, וכמו שאומר (בהקדמה לתע"ס אות מ"ז) וזה לשונו, "ומתחילה נבין מה הפירוש של הפנים של ה' יתברך, שהכתוב אומר עליו "והסתרתי פני". ותבין זה בדומה לאדם, שרואה הפנים של חבירו, מכירו תיכף. מה שאין כן ברואהו דרך אחוריו, כי אז אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק, אולי אחר הוא ואינו חבירו. וכן הדבר שלפנינו, כי הכל יודעים ומרגישים את ה' יתברך, כי טוב הוא, ומדרך הטוב להטיב. ולפיכך בשעה שה' יתברך הולך ומטיב עם עם בריותיו, נבחן זה, שפניו יתברך מגולות לבריותיו, כי אז הכל יודעים ומכירים אותו. אמנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי זה נבחן לאחוריים של ה' יתברך, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו, נסתרה מהם".
לכן במצב הזה, שאם הוא יכול לקבל את האחוריים, שזו נקראת בחינת "גלות", ולא בורח, אלא "ויצעקו לה'", שה' יוציאו מהגלות, נמצא, שהוא מקבל את האחורים, ואומר שזה בא מן ה', לכן הוא מבקש מה', שכמו שנתן לו להרגיש טעם של גלות, כן יתן לו העזרה ושיוציאו אותו מן הגלות. וזה נקרא מצב הב'.
מצב ג) הוא הסיוע השני, מה שהוא מקבל עזרה להשיג כלים דהשפעה, שזה נקרא שיצא מהגלות, שהיה נמצא תחת שליטת אהבה עצמית, וע"י הסיוע מלמעלה, שזה נקרא שהקב"ה נותן לו נשמה, שהאור הזה נותן לו את הכלים דהשפעה, כמו שלמדנו, כשבא אור החכמה, המכונה אור הע"ב, ומוציא את הכלים דבינה וז"א ונוקבא, שנפלו לקליפות, שפירושו, שהכלים האלו, הם מונחים תחת שליטת מקבל בע"מ לקבל, שזו נקראת קליפה, האור הע"ב הזה, מוציא אותם מהקליפות, שפירושו, שנותן כוח, שהכלים האלו יתוקנו בע"מ להשפיע, שזה נקרא, שהכלים האלו נכנסו לקדושה, כלומר, שהוא יכול להשתמש עמהם בע"מ להשפיע. וזו נקראת "יציאת מצרים".
מצב ד) בזמן שמקבל האור, המתלבש בכלים דהשפעה, שאז התרי"ג מצות נקראים תרי"ג פקודין, כנ"ל, שהוא משיג בכל מצוה טעם אחר. וזהו פירוש של "פיקודין", שבכל מצות יש בה בפקדון, אור מיוחד, השייך לאותה מצוה. והוא על דרך תענוגים גשמיים, שיש טעם בבשר, וטעם אחר מלובש בדגים. כמו כן יש בכל מצוה טעם מיוחד בפני עצמו. ואז האדם מגיע להרגיש, שענין תו"מ הוא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו". וזהו מטעם, שהשיג מהבורא את הכלים דהשפעה, הנקרא "דביקות", "השתוות הצורה". ובאלו הכלים מתלבש הטוב ועונג, מה שהיה במטרת הבריאה.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהי הסמיכות של "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" ל"שבת". היות שענין העבודה של השגת כלים דהשפעה בא ע"י השגת מצב הגדלות של הרע, כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", כנ"ל, היינו השגת הרע. ואז, בזמן שעם ישראל בא למצב שאין להם מנוס מן הרע, שפירושו, שראו שכח הרע הוא מכל הצדדים, שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר.
ואז בא הזמן של מצב ה), כנ"ל, היינו שה' נותן להם האור, שהאור הזה מחזירם למוטב. היינו, שע"י זה יצאו משליטת הרע, הנקרא כלים דקבלה עצמית, ויזכו לכלים דהשפעה. וזה שאומר "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום". זאת אומרת, לאחר שנגמר הכלי של הרע בשלימות, כנ"ל, כבר יש מקום לגילוי אור מצד העליון. וזה נקרא שה' נותן להם את הכלים דהשפעה.
נמצא לפי זה, שעבודה זו של הגדלת הרע, זוהי עבודה השייכת לבחינת חול, כלומר עבודה וחול היינו הך. כלומר, שהם נקראים בחינה אחת, כידוע, שבקדושה אין עבודה, כי בזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, הוא נהנה מזה שמשפיע. מה שאם כן, כשעדיין אין להאדם כלים דהשפעה, אז בזמן שהאדם צריך להשפיע משהו, ולא לקבל עבור זה שום תמורה, יש להאדם טרחא גדולה, מסיבה שהוא נגד הרצון לקבל שבאדם.
לכן נקרא זה חול, ולא קודש. לכן בשבת יש איסור עבודה. כי שבת היא זמן של מנוחה ולא עבודה. כלומר, ששבת מראה על קדושה, שאז הוא הזמן שע"י קדושת השבת מאיר אור מצד אתערותא דלעילא. לכן אין מקום שהאדם יעבוד בענין הגדלת הרע, בבחינת הכבדת הלב כנ"ל, כי אז הזמן לדבר רק ממה שהבורא נותן, ולא לדבר מהאדם, שהוא צריך לקבל, ולחשוב, אם הוא נקי מאהבה עצמית, ולתיקון הכלים הוא צריך.
כי ענין עבודה של רע, זו היא עבודה, ששייכת לבחינת חול ולא לקודש, כנ"ל, כי ענין לראות את הרע, באיזה מצב שהוא נמצא, זה שייך לעבודת האדם, היינו שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לראות את מצב של שפלותו, ואיך הוא צריך להתפלל לה', ולתת תשומת לב, אם הוא מתקדם או להיפך.
כלומר, שבזמן שהאדם עובד, אז הזמן איך שהאדם נראה. כלומר, לראות את חסרונותיו, מה שחסר לו. מה שאם כן בזמן שמדברים על אתערותא דלעילא, היינו מה שהבורא עושה, צריכים להסתכל רק על הבורא, היינו מה יש לו ליתן, היינו לראות את הפירוש של שמות הקדושים, כי כל שם יורה השגה.
כדוגמא, שמסתכלים על איזה אדם, ורואים שיש עשירות, אז השם של האדם הוא "עושר". ואם רואים, שהאדם הזה הוא תמיד עוסק לרפא חולים, הוא נקרא "רופא חולים". ולכן כשמדברים מהבורא, יש לפעמים שהבורא נקרא "רופא חולים", או "זן ומפרנס", או "מתיר אסורים" וכדומה, כלומר הכל לפי מה שרואים, מה שהוא נותן. לכן בשבת, שהוא זמן של אתערותא דלעילא, שזה שייך למה שהבורא נותן, צריכים לראות ולעיין בשמותיו של הבורא.
ובזה נבין מה סמיכות מה שכתוב "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" ל"שבת". היות ששם, בזמן שהיו כבר נגמרים בבחינת הרע, ששם ראו, שאין אפשרות לצאת מהרע מצד דרך הטבע, רק בדרך נס, זה נקרא שהרע נגמר כל צרכו, אז היתה צריכה לבוא את העזרה מה', היינו לתת להם את האור של השלמת הכלים, היינו שהכלים דקבלה יקבלו צורה של השפעה. על זה לא שייך עבודת האדם.
לכן כתוב "ואתם תחרישון", היות שעתה הוא הזמן של הבורא, מה שהוא נותן. וכמו כן שבת, שהיא אתערותא דלעילא, שצריכים לדבר רק ממה שיש לה', כמו שאומר, שבשבת צריכים לדבר רק בדברי השם ובקדושת היום, מטעם ששבת היא אתערותא דלעילא. מה שאין כן כל יום, היינו יומין דחול, צריכים להתעוררות של מטה, היינו לעורר את החסרונות שיש למטה, אצל הנבראים, ולבקש עליהם, שה' ימלא את חסרונם.
ובהאמור נבין את מה ששאלנו ענין סמיכות "אתם תחרישון" ל"שבת". וגם נבין מדוע בחול צריכים התעוררות מלמטה, ובשבת היא רק התעוררות מלמעלה. וגם נבין מהו "שלא יהא דיבורך של שבת, כדיבורך של חול". וגם נבין מהו שבשבת צריכים לדבר רק בדברי השם ובקדושת היום.