ארבעת שלבי התפתחות הכלי
המקובלים השיגו רוחניות ורשמו את זה בספרי קבלה. הם השיגו, שהשורש לכל המציאות הוא כח עליון. לכח הזה הם קראו בשם "עצמותו", מפני שלא יכלו להשיג אותו בעצמו. הם הצליחו להשיג, שמעצמותו יוצאת מחשבה וכונה לברוא נבראים, כדי להנות להם. למחשבה ולכוונה הזאת הם קראו "מחשבת הבריאה" או "אור עליון". יוצא מכך, שכלפי הנברא האור הוא הבורא, כי עצמותו אינו מושג. לכן מתקים הקשר בורא-נברא באמצעות האור העליון.
לסיכום, מעצמותו יוצא אור, שרוצה לברוא נברא, ולהנות לו על ידי זה שימלא אותו בתענוג. כלומר, מטרת האור היא לברוא נברא, שירגיש את האור כתענוג. לכן קראו המקובלים לנברא בשם "כלי", ולאור בשם "מילוי". האור שיוצא מעצמותו כדי לברוא את הנברא, נקרא "בחינת שורש", מפני שהוא שורש לכל המציאות. האור הזה בורא רצון להנות ממנו. הרצון להנות מהאור מכונה גם "רצון לקבל" אור.
גודל ההנאה תלוי רק בגודל הרצון לקבל אותה. כמו בעולמנו, יכולה להיות בטן ריקה, אך ללא רצון לאכול. לכן הרצון הוא הכלי למילוי, ובלי רצון אין הנאה. ברוחניות אין כפיה, והמילוי הוא תמיד רק לפי הרצון.
האור היוצא מעצמותו, בורא כלי וממלא אותו. התענוג המורגש בנברא על ידי קבלת האור נקרא "אור חכמה". רצון, שנולד על ידי האור שממלא אותו, נקרא "בחינה א"'. ונקרא כך מפני שזוהי הבחינה הראשונה של הכלי העתידי. אבל הרצון הזה הוא עוד לא עצמאי, מפנישהוא נעשה ישירות על ידי האור. הנברא האמיתי הוא זה שרוצה בעצמו להנות מכל האור שבא מהבורא. כלומר, שהרצון וההחלטה שלו ליהנות מהאור יבואו מתוכו ולא שיהיו מוטמעים בו על ידי הבורא.
כדי לרצות לקבל אור, חייב הנברא לדעת למפרע מהו גודל התענוג שישנו באור. אזי הוא חייב להתמלא באור, ואחר כך להרגיש, איך זה להיות בלי אור. ואז נולדת בו התשוקה האמיתית לאור.
זה כמו שאנו מכירים מהחיים: כשנותנים לאדם לטעום איזה פרי, שהוא לא מכיר את טעמו, אז מלכתחילה אין לו רצון אליו. אבל לאחר שטועם ומרגיש את התענוג מהפרי, ולוקחים ממנו את הפרי, אז הוא מתחיל להשתוקק אליו, ורוצה להחזיר את התענוג. דווקא ההשתוקקות הזאת היא הרצון החדש שנולד באדם, אותו הוא מרגיש כרצון העצמאי שלו.
לכן אי אפשר לבנות את הכלי בפעולה אחת. אלא, בכדי שרצון ידע ממה להנות, וירגיש שהוא עצמו רוצה להנות, הוא חייב לעבור את כל סדר ההתפתחות. התנאי הזה מובא בקבלה כחוק: "התפשטות האור בתוך הרצון לקבל והסתלקותו משם, עושה את הכלי ראוי לתפקידו, לקבל את כל האור וליהנות ממנו". שלבי התפתחות הרצון נקראים בחינות, כי הן הבחנות חדשות שברצון לקבל.
לכן אור שממלא את הכלי, מוסר לו, יחד עם התענוג, גם את תכונתו "להשפיע". וכלי, תוך כדי הנאתו מן האור, מגלה פתאום, שהוא רוצה להשפיע כמו טבע האור שממלא אותו. הסבה לכך היא, שהבורא הכין לאור, במחשבה תחילה, יכולת למסור לכלי יחד עם התענוג גם את הרצון להשפיע.
היוצא מכאן, שלאחר שהאור ברא את בחינה א' ומילא אותה, היא מרגישה שרוצה להיות דומה לבורא. ומפני שזהו רצון חדש, זו הבחנה חדשה, שנקראת "בחינה ב"'.
בחינה ב' היא רצון לתת. התענוג שהיא מרגישה, מזה שהיא דומה לבורא, נקרא "אור חסדים". מכאן אנו רואים, שבחינה א' הפוכה מבחינה ב' : הרצון של בחינה א' הוא הרצון לקבל, והרצון של בחינה ב' הוא הרצון לתת. האור שבבחינה א' - הוא אור חכמה, והאור שבבחינה ב' - הוא אור חסדים.
כשהרצון לקבל שבבחינה א' מתחיל להנות מהאור הממלא אותו, הוא מרגיש מיד שהאור הוא נותן התענוג והוא מקבל התענוג, ומתחיל לרצות להיות כמו האור עצמו: הוא לא רוצה לקבל את התענוג אלא רוצה לתת אותו, כמו האור. לכן, נעלם הרצון לקבל שבו ונשאר ריק מאור חכמה, כי התענוג מורגש רק ברצון אליו.
הרצון לקבל אינו יכול להישאר בלי אור חכמה, כי אור חכמה הוא אור החיים שלו. לכן הוא נאלץ לקבל לתוכו קצת אור חכמה. יוצא שהרצון החדש הזה, הנקרא "בחינה ג"', כולל איפוא שני רצונות :
א) רצון להיות דומה לאור,
ב) רצון לקבל מעט אור חכמה.
אז, מרגיש הכלי שני אורות : אור חסדים, ברצון להשפיע, ואור חכמה, ברצון לקבל.
כשבחינה ג' מקבלת אור, היא מרגישה, שמבין שני האורות שבה, אור חכמה הוא לפי טבעה, אור החיים. ואז היא מחליטה שרוצה לקבל אותו במלואו. כך נולד רצון עצמאי לקבלת אותו אור חכמה, היינו אותו תענוג, שרוצה הבורא למלאות בנברא.
אנו רואים, שהאור שיוצא מעצמותו בורא לו כלי בארבעה צעדים. לכן הרצון הסופי הזה, הנקרא "בחינה ד"', הוא הנברא היחיד. כל השלבים שקדמו לו, הם רק שלבי התפתחותו. למעשה, כל הבריאה היא רק בחינה ד' : כל מה שקיים בכל המציאות חוץ מהבורא - זה בחינה ד'. בחינה ד' נקראת "מלכות", מפני שבה מולך הרצון לקבל.
בחינה ד' היא הנברא היחידי. בחינה ד' מתחלקת לחיצוניות, שהחלקים השונים שלה הם ספירות, פרצופים, עולמות, העולם שלנו, דומם, צומח, חי. ולפנימיות - נשמות בני האדם. ההבדל בין כל החלקים הללו הוא רק בגודל הרצון לקבל שיש בהם.
בחינה ד' שנתמלאה כולה באור חכמה נקראת "עולם אין סוף", מפני שלרצון שבה אין סוף לקבלת האור. בחינה ד' מקבלת אור דרך ד' בחינות הקודמות לה : שורש, א', ב', ג'. כך היא מתחלקת בעצמה לחמש בחינות של רצון לקבל : רצונות לאורות שבבחינות שקדמו לה, והרצון לאור שמגיע אליה.
סיכום: מהבורא, בחינת שורש, יצא אור. האור בורא נברא, בחינה ד', בארבעה שלבים. מהותו של הנברא הוא הרצון לקבל תענוג. התענוג הוא הרגשת האור בתוך הרצון. בחינה ד' עצמה מתחלקת לארבעה חלקים, המקבלים אור מהבחינות הקודמות. בחינה ד', המלאה באור חכמה, נקראת "עולם אין סוף". חלקי בחינה ד' נקראים נשמות ועולמות. העולמות כוללים פרצופים, ספירות וכל היתר חוץ מנשמות.