צמצום א' - מסך - פרצוף

כשאור חכמה ממלא את הרצון לקבל שבבחינה א', הוא מוסר לרצון לקבל את הטבע שלו - רצון להשפיע. זאת הסבה שבחינה א' בסופה, היינו לאחר שהרגישה את טבע האור, הממלא אותה, שינתה את רצונה מרצון לקבל לרצון להשפיע.

גם בבחינה ד', לאחר שיצאה מבחינה ג' והתמלאה באור שלה, שגם הוא אור חכמה, גם בה פועל האור כך, שהיא מתחילה לרצות להשפיע, כמו טבע האור שבתוכה. לכן נעלם הרצון לקבל מבחינה ד'.

למה כשאור חכמה ממלא את הכלי הוא נותן לכלי רצון להשפיע? - מפני שהכלי מרגיש לא רק את התענוג מהאור, אלא גם את רצון הנותן. הבורא היה יכול לברוא כלי שלא ירגיש אותו כנותן, אלא שירגיש רק תענוג מהקבלה. בעולמנו, כך מרגישים אותם אנשים, שהרצון לקבל שלהם עדיין לא מפותח, כמו ילדים, אנשים גסים וחולי נפש.

כשהילד גודל, הוא מתחיל להתבייש לקבל. באדם ההרגשה הזאת מפותחת עד כדי כך, שהוא מעדיף את כל היסורים שבעולם במקום הרגשת היסורים מהבושה. ואת התכונה הזו ברא בנו הבורא במיוחד, כדי שבעזרתה נוכל להתרומם ולעלות מעל הטבע שלנו, שהוא הרצון לקבל.

בכדי להתבייש ולהרגיש יסורים מלקבל, חייבים להרגיש שמקבלים. זה אפשרי רק אם מרגישים שקיים נותן, רק אם מרגישים את הנותן: אם אני לא מרגיש את בעל הבית, אני לא מתבייש, אבל אם הוא נמצא מולי - אני מתבייש. אני לא יכול לקבל ישר, כי אני חייב להתיחס אליו. אני מרגיש, שאני חייב לתת לו משהו תמורת מה שאני מקבל ממנו - אז אני כבר לא מקבל, אלא מתחלף עימו, והופך לנותן, כי אז גם הוא מקבל ממני.

הרגשת הבורא מעוררת במלכות יסורים כל כך גדולים מהקבלה, עד שהיא מחליטה שלעולם לא תשתמש ברצון לקבל שלה לקבלת התענוגים לעצמה. החלטה זו של המלכות "לא לקבל אור לעצמה" נקראת "צמצום". השם "צמצום א"' מורה על כך שפעולה זו נעשתה בפעם הראשונה.

מלכות מפסיקה לקבל אור. בזה היא מפסיקה להיות המקבלת. אבל עוד לא נותנת לבורא שום דבר, עוד לא משיגה את רצונה להיות כמו האור, המשפיע והנותן תענוג. בזה שמלכות מפסיקה לקבל תענוג מהבורא, היא לא משיגה את השתוות הצורה. מכאן רואים שמעשה צ"א הוא לא מטרה אלא אמצעי, לרכוש את היכולת לתת, להשפיע.

מטרת הבורא בבריאה היא, שמלכות, הנברא, תקבל תענוגים. מחשבת הבריאה הזו היא קבועה ומוחלטת. לכן, ממשיך הבורא, האור, ללחוץ על המלכות שתקבל אותו. מלכות מרגישה, שפעולת הצמצום לא מספקת בכדי להגיע לפעולת הנתינה. אבל איך הנברא, שתכונתו היחידה היא לקבל, יכול לתת לבורא כמוהו?

מהרגשת התכונות של ט' הראשונות שבה, תכונות הבורא שהיא מרגישה בתוכה, שמהוות עבורה את יחס הבורא אליה, מתחילה מלכות להבין, איך היא יכולה להגיע להיות משפיעה לבורא. היא מחליטה, שאם היא תקבל את האור ותהנה ממנו, רק מפני שהבורא נהנה מזה,  שהיא נהנת ממנו, תהיה הקבלה שלה כמו השפעה. קבלת התענוג ע"י המקבל, לטובת הנותן, הופכת מעשה קבלה למעשה השפעה. אם מלכות תקבל את כל האור (התענוג), שהכין עבורה הבורא, היא תיתן לו בדיוק כמו שהוא נותן לה.

לדוגמה: אורח בא להתארח אצל בעל בית. המארח מכבד את אורחו במאכלים, בדיוק לפי הטעם והכמות שרוצה האורח שלו. (הרצון מותאם במדויק לאור, לפי הטעם והכמות,  מפני שהאור-התענוג הוא שברא כנגדו את הכלי-הרצון). ואמנם, למרות שהאורח מאוד רעב, מולידה בו נוכחות בעל הבית בושה, שעוצרת אותו מלקבל. הבושה נובעת מכך שהוא מרגיש את עצמו כמקבל ואת בעל הבית כמשפיע. הבושה כל כך חזקה עד שהוא לא מסוגל יותר לקבל. אבל, ההפצרות של בעל הבית, שהכין הכל בעבורו, ומתחנן בפניו שיאכל, משכנעות אותו שבעל הבית יהנה מכך שהוא יאכל. אז נראה לאורח, שאם עכשיו, אחרי שדחה כמה פעמים את קבלת התענוגים, הוא בכל זאת יקבל אותם, תחשב הקבלה הזאת כהשפעה וטובה מצידו לבעל הבית. בכך יהפוך האורח להיות הנותן ובעל הבית יהפוך להיות המקבל.

הרעב, הרצון לקבל הנאה ותענוג, נקרא בחכמת הקבלה "כלי". התענוג הבא מהבורא נקרא "אור ישר". כח הדחיה של התענוג שבא מהבורא נקרא "מסך". האור הנדחה מהמסך נקרא "אור חוזר". בעזרת כח המסך, כח ההתנגדות להנות לעצמו אלא להנות לבורא, יכול הכלי לעמוד כנגד הרצון לקבל של עצמו. אפשר להבין שהכלי דוחה את האור, אבל נכון יותר לומר, שהכלי דוחה את השימוש ברצון להנות לעצמו.

הכלי לא יכול להחזיר אור לבורא, הוא יכול רק לשנות את הכונה. נוצרת בכלי כונה להנות לבורא, והיא שנקראת "אור חוזר". אור הוא כינוי לתענוג : "אור ישר" זהה לתענוג שהבורא רוצה להשפיע לנברא. "אור חוזר" הוא התענוג שהנברא רוצה להשפיע לבורא.

לאחר שהכלי (האורח) בטוח שלא יקבל (לא יהנה) לעצמו, הוא בודק את הגודל של האור החוזר שלו (גודל רצונו להשפיע תענוג לבורא - בעל הבית), ומחליט לקבל מהשפע שבא אליו,  מהאור הישר (המאכלים והתענוגים שבעל הבית נותן לו), רק כמה שיכול לקבל על מנת להנות את הבורא (בעל הבית).

מקובלים הם אנשים שמרגישים את האור הבא מהבורא ואת כל פעולותיו. אבל כשהם כותבים על רוחניות הם מעבירים את רגשותיהם לשפה של מונחים והגדרות "טכניות". לכן, רק אם יש לקורא מסך וכוחות שעליהם מדובר בספר, הוא יכול "לתרגם" את המלים לרגשות, בזה שהוא חוזר בעצמו על אותן הפעולות שעליהן הוא קורא.

האור בא ישר מהבורא (לכן נקרא "אור ישר") ורוצה להתלבש בתוך הכלי, אבל נתקע במסך, המסך דוחה את האור בחזרה (מסרב לקבלו על מנת לקבל), בזה מקיים הכלי את התנאי של צמצום א' "לא לקבל לעצמו". לאחר שהכלי בטוח שלא יקבל לעצמו, הוא עושה חישוב (על ידי המסך), כמה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע (להנות לבורא). ההרגשה באור וההחלטה כמה לקבל נעשית לפני קבלתו. לכן נקרא החלק הזה שבכלי "ראש". מקום החישוב, שבו עומד המסך, נקרא "פה".

לאחר ההחלטה בראש, מקבל הכלי את האור ל"תוך". "תוך" - זה החלק של הכלי, שבו נעשית קבלת האור בפועל (הרגשת התענוג בתוך הרצון להנות). אור חכמה (התענוג) מתקבל מתוך כונה להנות בזה לבורא. כונה זו נקראת "אור חסדים". בשפת הקבלה : אור ישר מתלבש באור חוזר, אור חכמה מתלבש באור חסדים.

הכלי מסוגל לקבל רק חלק קטן מהאור שבא מהבורא, מפני שאין במסך כח לקבל את כל האור. לכן יש בו חלק (מהרצונות) שמתמלא, וחלק שנשאר ריק. החלק שנשאר ריק נקרא "סוף". מכאן רואים שהנברא כולל שלושה חלקים: ראש, תוך, סוף. יחד הם נקראים "פרצוף". גוף הפרצוף (כל רצונותיו) מתחלקים לתוך, החלק המקבל, וסוף, הנשאר ריק.

• הגבול בגוף הפרצוף, שעליו נפסקת קבלת האור, נקרא "טבור".

• חלק האור, שמתקבל בתוך הפרצוף, נקרא "אור פנימי".

• חלק האור, שנשאר מחוץ לכלי, נקרא "אור מקיף".

• אור ישר מתחלק על ידי המסך לאור פנימי ולאור מקיף.

מלכות כוללת חמש בחינות. המסך מחליט כמה לקבל בכל בחינה. כל בחינה מתחלקת לחלק שמקבל ולחלק שלא מקבל. לכן יש חמש בחינות בתוך, וחמש בחינות בסוף.

סיכום: כשהאור מתקן את הכלי, הוא נותן לכלי את רצון הבורא. זה בעצם מה שחסר לנו: שיבוא אור (אור מקיף, שאותו אנחנו מעוררים בזמן הלימוד, אם רצוננו להשיג את מטרת הבריאה) ויתקן אותנו, כדי שנרצה להיות במעשינו כמו הבורא (להשפיע). זוהי היחודיות של לימוד הקבלה, ובזה גם חשיבותו: הלימוד מעורר את האור המקיף, המתקן את האדם.